אין מוצא

כבר נגמרו המילים.דמייני, שאם הייתי יושבת אצלך בקליניקה,הייתי מצליחה לייצר רק צעקה יללנית,והייתי מתקפלת בכאב. הדבר העצוב הוא,שיש לי הרבה סיבות לשמוח.אבל הדברים שצריכים לתקן/לשפר,מחשיכים הכל.וזה מעגל,כי אני כרגע שונאת את עצמי,מרגישה כמו כלום.אני יודעת מה אני צריכה לעשות שתשתפר הרגשתי,אבל מהמקום של השנאה הזו, אני לא יכולה לעשות זאת...אני שונאת את עצמי נורא,נגעלתממה שאני עכשיו.הגוף שלי מגעיל אותי.איך אשבור את המעגל,בלי ליפול לזרועות המנחמות של הרס עצמי (כגון פציעה עצמית)?

אבודה.אבודה.אבודה.

אולי תספרי יותר מה מעיק עלייך?

שלום לך, יש כל מיני דרכים לזעוק את הכאב. פציעה עצמית היא אולי אחת הדרכים לבטא מצוקה וכאב, אבל היא הרסנית, ממשיכה לייסר, ומתיקה את הכאב הנפשי לכאב גופני. הדרכים האחרות לזעוק את הכאב מתוכך הן או באמת בקליניקה של המטפלת שלך, או דרך ובאמצעות יצירה. האם חשבת פעם, למשל, על טיפול בהבעה (טיפול באמנות, טיפול בדרמה או טיפול בתנועה)? יש בסוג כזה של טיפול מרחב גדול ובטוח בתוכו אפשר לבטא באופן לגיטימי ומקובל הן את הכאב והן את תחושותייך הקשות ביחס לעצמך ולגופך. מה דעתך על כך? ליאת