דיכאון קליני

*אני יספר על רקע היסטורי של המשפחה שלי וחיי כהיום... מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד מפונקת ורציתי להיות הכי טובה בהכל ושיהיה לי הכל, הבעיה היא שהייתי די עצלנית ולא הייתי עושה הרבה ע''מ להשיג את מבוקשתי ודפוס זה המשיך לתוך חיי הבוגרים (כיום אני בת 20) אני בת יחידה ומאוד מפונקת, אבא שלי אלכוהוליסט, תמיד היה שותה המון ומזניח את עצמו ואני חושבת שהיה חש אשמה על כך היה אדיש מאוד לחברה ואני החזקתי ממנו בן-אדם חלש, למרות שמעמדו היה יחסית גבוהה כי הוא עסק במקצוע של רופא, אימא שלי הייתי נכנעת לו, אף פעם לא ידע מה לעשות, הייתה בוכה המון ואומרת שאולי הם יתגרשו, יחסים אלה נמשכים ביניהם עד היום הם רבים ביניהם המון, אבא שלי קונה לאימא שלי מתנות יקרות העיקר שלא תטריד אותו ומבשל אוכל טעים, ובכלל קונה אביזרים יקרים לבית ואותו דבר לגבי, לא היה דבר שביקשתי ולא קיבלתי. אבאב שלי תמיד הגן עליי יותר מדי שלא יגידו עלי מילה רעה רצה את ההכי טוב בשבילי. תמיד הייתי טיפוס נוראה יצירתי, שרתי וניגנתי והייתי מציירת הכי יפה מבין כולם, הלכתי לבה''ס למוסיקה, אבל אף פעם פעם לא הייתי משקיעה בלימודים, היו ציונים טובים אבל תמיד אמרו לי שיש לי כישרון ואני צריכה לשבת על התחת קצת יותר, ההורים שלי אף פעם לא הכריחו אותי לעשות כלום, לא לסדר אחרי עצמי ולא ללמוד, לא היו מפקחים עליי כי תמיד אמרו שהם סומכים שאני יעשה את הדבר הנכון. בגיל 12 עליתי לישראל ומאז התחיל הטרגדיה של כל חיי, לא היו לי חברים מבלד ילדה אחת שהייתה משפילה אותי ואני לא ידעתי להגן על עצמי פשוט הייתי נרתעת ממנה ומכולם, בטחון עצמי שלי היה על הפנים כך גם הציונים, עליתי לתיכון שם חיי השתנו בצורה שלא תיארתי אפילו הייתה לי חברה ממש טובה וזה היה כאילו שגיליתי את עצמי והייתי מקובלת וכל מה שאי פעם רציתי, הסתבר שגם הייתי ילדה יפה, אז בכלל מבחינה חברתית פרחתי, אבל לא הייתי לומדת הייתי עסוקה מדי בי ובחברים שלי, לא למדתי בכלל עבדתי על אנשים, הייתי משקרת לגבי הציונים שלי ממציאה תירוצים כל הזמן, היה בחור אחד קצת יותר גדול ממני שניסה לתקוף אותי מינית והתחלתי לפתח את זה בתור תירוץ למה אני לא לומדת, ככה כולם ריחמו עליי, סיימתי כיתה י' מבלי לעשות בגרות באף מקצוע, ההורים שלי דאגו לי והבינו שאין מה לעשות איתי אני לא הולכת להשתנות וחוץ מזה קיבלו עבודה במרכז הארץ בבה''ח תל-השומר (לפני זה גרנו בצפון) פה כבר לא היו לי את כל הפרבילגיות שהיו לי אז, אנשים היו מאוד מוחצנים ממשפחות עשירות, סנובים אפשר להגיד, לי זה היה חדש ופשוט לא ידעתי איך להתנהג ונסגרתי בתוך עצמי, הייתי מתחבאת בשירותים בהפסקות, לא היו לי חברים של ממש, ציונים שלי היו גרועים גם לא הייתי מגיעה לשיעורים באופן סדיר, כל זה התפתח לכך שחודשים לא לא הייתי בא לבה''ס, בכיתה י''א עשיתי מהפך טוטאלי בעצמי התחלתי להתלבש הכי יפה שידעתי התברר שיש לי חוש סגנון מאוד מפותח ונהייתי "מגניבה", אנשים נמשכו עליי מאוד ואמרו לי את זה וחשבתי שאני יכולה לשנות הכל ושעכשיו יהיה טוב, באותה התקופה לא הייתי ישנה כמה ימים התלהבתי כל-כך ופשוט נהייתי היפר אקטיבית ורציתי להמשיך עם זה, זה היה כאילו הייתי מאוהבת בעצמי ובאמת היו "התקפים" של אהבה עצמית.חוללתי שינו משמעותי אצלי בכיתה אבל אחרי שרבתי עם ילד אחד בכיתה שהיה מאוד מקובל בבה''ס ארוע הכל התחיל להתפוגג, המוטיבציה שלי ירדה לאט לאט, זה לא שעשו עליי חרם, פשוט אני עם עצמי הרגשתי כאילו אני חוזרת לאותו המצב של חוסר אונים ו"כאילו אני עוף מוזר", הזנחתי הכל והפסקתי להגיע לבה''ס, לא הייתי בא לשום פעילות כיתתית, שקעתי עמוק בתוך עצמי, לא עניתי לטלפונים...סיימתי את הבה''ס עם ציונים די טובים, הציבו בפני עובדה שאם לא אז ירד לכיתות יותר נמוכות... חשבתי שהבנתי הכל ושעל הטעויות שלי אני כבר לא יחזור, חבל.., כי פה הייתה הטעות שלי, התגייסתי לצבא, כל-כך הלתהבתי, חשבתי הנה זו ההזדמנות שלי להוכיח לכולם כמה אני שווה ושאני מסוגלת להכל! אני אהיה מפקדת! אני אהיה קצינה! וכו' וכו' ובאמת במשך זמן מסויים התבלטתי בקורס שעשיתי וקיבלתי חיזוקים חיוביים, אבל עדיין הרגשתי לא שלמה עם עצמי והרבה פעמים התאכזבתי רציתי שכולם יהיו כמוני ושיקשיבו לי...בלה, בלה, בלה... בסופו של דבר כל הפנטזיות שלי התפוגגו, עברתי לשרות סדיר (זה היה בסיס סגור) וכאן התחיל האסון, זה היה כמו אז בבה''ס שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי מפוחדת ומבוהלת, אותו הדבר, כמעט ולא דיברתי עם אנשים ועד כמה שיכולתי נמנעתי מלעשות איזשהן מטלות, נכנסתי לדיכאון עמוק, לא הייתי אוכלת, הזנחתי את עצמי לגמרי, בלי להתקלח כל יום (ואף יותר), כל הזמן הייתי מעשנת סיגריות אפילו שלא רציתי, הדבר הראשון שהייתי עושה בבוקר וזה גם שימש לי כתירוץ להיות בצד או להיות קצת יותר "משתלבת" בין האנשים, חשבתי שאני רק רוצה להיעלם, הרגשתי אשמה ובושה ופשוט רציתי למות למרות שידעתי שאף פעם לא יהיה לי אומץ לעשות את זה, הרגשתי כמו זומבי מהלך, רזיתי והייתי כל הזמן מדוכאת, שנאתי את עצמי ורציתי לשנוא את כולם אבל אפילו את זה לא יכולתי לבטא, לא כעס לא כלום, אפילו למצוא איזשהן כוחות בשביל לצאת מהמצב הנוכחי או לצאת לבסיס להיות קרובה לבית, כלום, הרגשתי אפס, חרא, זבל, משוגעת אפילו, ניסיתי להשלות את עצמי שזה לא ככה והשתדלתי להראות לכולם שאני בסדר למרות שהכל היה מזוייף ואני יודעת שזה לא כל-כך עבד! היה בן-אדם שניצל את המצב הזה, בן-אדם מאוד מניפולטיבי, שהכניס אותי להריון (היה ניסיון מיני השני שלי בסך הכל בתרתי משמע, לפני זה הייתי עם מישהו ואחרי הפעם הראשונה שעשיתי את זה פשוט התרחקתי ממנו) הוא היה ממציא כל מיני סיפורים כל עצמו שהוא תותח בתחום הצבאי ושהוא מאוד מקושר ושהוא יכול לעזור לי לצאת מהצבא, אגב אמר לי שהוא עקר (לא יכול להוליד ילדים) דברים שבן-אדם נורמלי לא היה מתייחס עליהם וצוחק לו בפרצוף, אבל אני כמו פתי מאמין האמנתי לו וחשבתי שהאולי הוא יכול לעזור לי אפילו שהיו לי ספקות ממשיים לגביו והוא היה כל-כך מכוער שזה לא יאומן, זה כמו החיה והיפה רק שבסיפור שלי הוא היה חיה רעה ומכוערת בכל המובנים, בן-אדם מגיהנום, גמד ממוצא אוזבקי עם שיניים צהובות והיו לו חסרות שיניים קדמיות והוא היה שמן, ופשוט מגעיל! אני יודעת שזה נשמע כמעט כמו בדיחה, אבסורדי ומוגזם (ואני עוד מנסה להיות מצחיקה, אבל זו ההיסטריה והאיוש שמדברים במקומי) אבל זאת האמת, אני מנסה להיות כמה שיותר אובייקטיבית בנושא ואני ממש, אבל ממש לא מגזימה! (*אין לי בשביל מה תחשבו לבד, זה המכתב הכי עצוב וכנה שאני יכולה לכתוב) הוא הוציא אותי המצבא , אחרי זה המשכנו להיות בקשר למרות ששנאתי אותו וכל הזמן ניסיתי להשתחרר מהקשר, ולבסוף כשיצאתי מהקשר עימו, נוצר מצב שנפגשנו והוא אנס אותי, הוא התעלל בי כל הלילה, שיחק את עצמו כאילו הוא משוגע ושהוא רואה מלאכים ואת אימו, מופרע לגמרי, אמר שהוא בן-רדם לא שווה ושאני צריכה לפגוע בו על כך, להרביץ לו, לשרוף אותו! אני הייתי כל-כך מיואשת וחשבי שזהו מפה רק לבית-משוגעים אני יגיע, אני שווה לתחת, לא יכולה להגן על עצמי אפילו שיש איום ממשי על החיים שלי ושאפשר לעשות איתי הכל ואני ימשיך לשכב ולבכות על זה כמה שאני מסכנה ולבכות, אפילו לא יוכל מרוב הדמעות שבכיתי גם את זה לא יוכל לעשות ואפילו לרחם על עצמי לא יוכל מרוב הרחמין העצמיים שהיו לי לי כי בר זהו נגמרו לי התירוצים, אני אשמה שהכל..,פשוט ישכב כמו גוויה, בלי רגשות בלי הבעות פנים, כמו משותקת, קפואה... בעקבות אני פיתחתי כל מיני תסמינים גופניים וחשבתי שמה אולי יש לי חרדה חברתית או הפרעת פניקה... טוב, אני חייבת להפסיק, אני אפילו בספק שמישהו יקרא את המכתב הזה כי הוא כל-כך ארוך ולמי יש זמן להתעסק בכל זה? לסיכום, יגיד שכיום אני לא עובדת, כי אני סובלת מהתקפי פאניקה מתמשכים, לאנשים אין מושג שיש לי את כל הדברים האלה וחושבים שאני סתם מגזימה, כי לא רואים עליי חיצונית אני ניראת בחורה מאוד מרשימה ולא תמיד אני ככה יש ימים שאני מתנהגת רגיל, כמו שאני (המממ... אני לא יודעת מי אני) מצבי רוח שלי משתנים מבכי היסטרי לשמחה אלוהית, אני כבר לא יכולה ככה יותר!

קטיה שלום, קראתי את מכתבך והסבל שלך והיאוש והדיכאון בהחלט מצליחים לעבור. הייתי ממליץ לך בחום להתחיל טיפול נפשי. יש לך כל כך הרבה דברים לעבוד עליהם ולהשתחרר מהם. הקשרים שלך עם המין השני, הקשרים החברתיים, הקשר להורים ולמשפחה ובעיקר הסבל הנוכחי. עכשיו את אחרי הצבא, יש לך אפשרות לפתוח דף חדש. כדאי ללמוד מטעויות העבר, להפיק ממה שהיה, להתחזק ולפתוח בחיים חדשים וטובים יותר. אני מאחל לך שתמצאי את הכוחות להעזר ולפתוח דף חדש בחייך, גדעון