הצפה

שלום אני בת 31, נשואה 5 שנים. לאחר תקופה בה אני ובעלי הרגשנו שהזוגיות מתדרדרת התחלנו טיפול זוגי לפני 5 חודשים. הטיפול מאד עזר לזוגיות והפחית במידה רבה את המריבות אבל זה הציף אצלי הרבה מאד דברים בקשר לעצמי ובחודשיים האחרונים מתחוללת אצלי סערת רגשות – שינויים במצב הרוח,דיכאונות,עצבנות והתקפות זעם. אולי כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי. בעקבות זאת המטפלת הזוגית לחצה עלי מאד להתחיל טיפול פרטני, זה גרם לי להרגיש כאשמה עיקרית בהתפרקות הזוגיות ולא תרם למצבי כלל. הרגשתי כעס רב כלפיה, פגיעה באמון, הרגשתי ננטשת. בסופו של דבר התחלתי טיפול פרטני, אני מרגישה ש2 הטיפולים יחד מציפים אותי,כבדים עלי, מבלבלים אותי ומצבי רק מחמיר. אני לא יכולה לשאת יותר את המצב הזה וחוששת מאד מהמשך התדרדרות. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי וחושבת להפסיק את הטיפול. אשמח לתגובות והצעות. מיואשת

אני מתלבטת איך להגיב, כיום אני נמצאת בטיפול פרטני אך במקביל זוגי. אני בטיפול פרטני מעל לשנתיים, ההתחלה היתה קשה ומציפה. מאד הזדהתי עם המשפט "כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי", זאת בדיוק החויה שעברתי: ההבנה שהרבה דברים הם שלי, שתלונות , חוסר סיפוק הם בעצם ממקור אחר, החידוד הזה עשה לי הרבה סדר בחיים וגם לבעלי זה עזר אך לאחר חצי שנה טיפול פרטני, בעלי יזם טיפול זוגי משום שאני התחלתי "להיות" אחרת, בטיפול הזוגי , לאחריו היתי מוצפת הרבה יותר מאשר הטיפול הפרטני הרבה כחות והרבה אנרגיה גם בפנים בתוכי, וגם אנרגיה סביב בעלי, איך הוא מגיב, מה קורה, לאן הולכים, כי הרי הדרך היא דרך חדשה.. , הכל היה עמוס, חונק, אני כן חושבת ששני התהליכים יחד זה יותר מדי, זאת במבט לאחור. אני גם יודעת להגיד שמניסיוני,הטיפול הפרטני הוריד , סידר הרבה ויכוחים ובעיות ביני לבין בעלי כאשר הבנתי את מקורם של הרבה דברים. היינו בטיפול זוגי כחצי שנה במקביל לפרטני היום אני עדיין בטיפול הפרטני וחזרנו לטיפול הזוגי לפני חצי שנה שוב, אבל אצל משהי אחרת, נהיינו "מוכנים " יותר לתהליך מאשר הפעם הקודמת, וגם הקשר איתה משום מה מניב יותר, אולי אנחנו השתננו? כן אני חושבת שפשוט עברנו תהליך.. אני לא יודעת אם עזרתי לך, אצלי המצב היה גרוע והייתי חייבת טיפול פרטני, ואת הטיפול הזוגי בעלי יזם , וגם זה רק עזר... אם זה מציף אותך יחד אז אולי להוריד את תדירות הפגישות הזוגיות? גם טיפול פרטני לוקח המון אנרגיות, ההבדל הוא שהן מופנות כלפי פנימה ולא החוצה, לחלוק עם מישהו נוסף שזה גם מתיש בפני עצמו... אני פשוט לא יודעת מה להציע לך, כי במבט לאחור , שניהם חשובים כל כך, שניהם מציפים כל כך, ושניהם עוזרים... לא יודעת אם הסיפור שלי עזר לך במשהו? שיהיה לך בהצלחה ניבה

כל הכבוד לך שלמען השלום בבית את פנית לטיפול.לי במצב כזה של הצפות ובלגן היה עוזר למצוא דרך לפרוק:לכתוב,לדבר,ספורט,ריקודים,ציור וכו'.כדי לפרוק את הבלגן החוצה(אם קשה לך להשתחרר בשיכה טיפולית).אני בטוחה שהמטפלת שלכם לא מקשרת בין ההצעה שלה לפנות לטיפול לסוגית האשמה,אלא היא ראתה שאת סובלת וטבעי ביותר היה מצידה להפנות אותך לטיפול.מניסיוני חבל להפסיד כזות תקופה כדי לעשות "שלום בית" בנשמה.אולי תבקשי שהמטפלת שלך תלמד אותך תכניקות הרפיה(לי מאוד עוזר בלחץ).את מיואשת?אנשים שבאמת מיואשים לא פונים לטיפול ואם כן,קשה להם להשתתף בו ולפעול.אבל בקולך אני שומעת כח ורצון.זה באמת קשה להיות מוצפת ובלחץ,להחזיק את עצמך כדי לא לפרוק את הרגשות השליליות על סביבה הקרובה ,אך לפעמים שווה כדי שזה לא יקרה שוב...ותהי שלמה עם עצמך.המון המון כח ובהצלחה!

ניבה וחני תודה על התגובות התומכות המעודדות והמחזקות. אני ממש זקוקה לזה בתקופה כל כך קשה וכאוטית. הפגתן את הבדידות שלי ולו לרגע :o)

מיואשת יקרה, זה נכון, טיפול (במיוחד בשלביו הראשונים) יכול להציף ולבלבל מאוד. התחושה שלי לגבי זה היא שהטיפול לא "יוצר" את התחושות הקשות שאת מרגישה, אלא נותן מקום למשהו שקיים בתוכך ואולי לא היה לו מקום עד כה. לכן, מבחינתי, אם הרגשות ממילא קיימים ומכאיבים בעולם הפנימי, עדיף לתת להם ביטוי ולעשות איתם איזושהי עבודה. זה דורש אומץ ונחישות, ולפעמים קשה להסתכל ולראות אמיתות פנימיות שאנחנו לא רוצים לראות, אבל בעיני זו הדרך לחיות חיים יותר שלמים ומלאים. לגבי שני טיפולים במקביל - כדאי להתייעץ עם המטפלות שלך. יתכן שלתקופה מסויימת אפשר להפחית את תדירות הטיפול הזוגי, שהוא יותר וותיק ומבוסס, ולתת לטיפול הפרטני זמן להתבסס. אבל כמובן, רק תוך כדי התייעצות פתוחה עם המטפלות עצמן. אני מחזיקה לך אצבעות בחיפוש הדרך האישית שלך, אורנה ראובן-מגריל