לא אוהבת את עצמי

מהילדות הייתי סגורה ומעולם לא היו לי חברים/ת. בגיל 18 הגעתי לדיכאון קל , שנמשך כשלוש שנים, וטופל בעזרת תרופות רק בשנה האחרונה. היתה תקופה שנפגשתי עם פסיכותראפיסטית וכשהרגשתי שאין לי צורך בכך יותר וזה לא עוזר לי הפסקתי את הפגישות. מבחינת המצב רוח- הוא מתחיל להתייצב. בעוד כחודשיים- שלושה אני אתחיל סדנא לטיפול בחרדה חברתית ( עקב הביקוש) אבל יש משהו שהוא מפריע לע ומלווה אותי מגיל 17- מאז שעשיתי דיאטה פעם אחת בגיל 17 אני אוכלת סתם כך מתוך עצבים וכמובן שזה מבטא שינאה עצמית. חוצמזה אני גם שונאת לראות את עצמי בתמונות או לפעמים בהשתקפות המראה ובכלל הביטחון העצמי שלי בכלל לא מזהיר. למרות שאני לא שמנה, זה עדיין מפריע לי מאוד שאני לא מעריכה את עצמי והולכת וקונה ממתקים ואוכלת מבלי שיראו אותי בד"כ. ושבכלל אני פשוט לא אוהבת את עצמי- אחרת לא הייתי עושה זאת. ונזכרתי בעוד משהו- אני מתעסקת עם השיער שלי, כלומר מפצלת אותו וסתם הורסת אותו גם מהסיבה הנ"ל. אני כ"כ רוצה שזה יפסק כבר, ואני יעריך את עצמי- האם יש משהו שאני אוכל לעשות בכדי להפסיק זאת, עד שתתחיל הסדנא שאני מאוד מקווה שתשנה לי קצת את החיים ואני ארגיש יותר חיה...? נ.ב אני מטופלת בציפרלקס- 20 מ"ג כ-5 חודשים בתודה מראש, איה.

איה יקרה, כל הכבוד על ההחלטה לקחת את העניינים לידיים ולטפל בעצמך. זוהי החלטה חשובה הראוייה להערכה. לא סיפרת כמה זמן היית בטיפול, אבל אני רוצה להזכיר לך, שגם אם יש הקלה בסימפטומים הדיכאוניים בגלל התרופות (וכמה טוב שזה כך) עדיין חשוב להמשיך ולטפל בשיחות באותם היבטים שפחות מגיבים לתרופות (דימוי עצמי, דימוי גוף, שנאה עצמית, פגיעה עצמית, וכו'). לא בטוח שבמסגרת הסדנה הקבוצתית כל אותם היבטים יקבלו מענה מספיק. לטעמי, יש צורך בהמשך טיפול פרטני, שילווה גם במעקב של דיאטנית, שתוכל לסייע לך בהרגלי אכילה נכונים ובהפחתת משקל מבוקרת. בהצלחה (ונשמח אם תעדכני אותנו) ליאת