בעיה קשה

מנהלי פורום יקרים, פורום תודה על תשובתך, על ההתייחסות. אני במשקל יתר (97 ק"ג) ובכלל לא עצמי מאז התרופות. לא מעניין אותי כלום ואין לי כוח לעשות כלום. הייתי אדם עם המון אנרגיות. אני כל היום יושבת וצריכה לנוח אני גם לא מזהה את עצמי יותר. לפני התרופות סבלתי מדיכאון חריף מאוד, אובדנית ועם התקפי חרדה קשים. לפני מספר שבועות החלטתי להפסיק עם התרופות, כי אני לא מזהה את עצמי יותר, ואין טעם להשאיר אדם אחר בחיים, כי האישיות שלי "מתה" כבר, גם אם הגוף עדיין חי. כעבור כשבועיים שלושה התחילו התקפי דיכאון חזקים, בכיתי כל הזמן ורק רציתי לגמור עם הסבל, בכל דרך, אך בגלל התקפי שנאה עצמית, מאוד השתוקקתי לאובדנות בדרך אלימה. אני לא מתיימרת לומר שאני אדם נורמלי. כדי לא לסבול אני נוטה לקחת 3 כדורי שינה במהלך היום, כך שאני קמה בצהריים למשמרת ערב (לעבודה), כשאני חוזרת, אוכלת ולוקחת עוד אחד כדי לישון, ובד"כ כשאני מתעוררת עוד אחד, כדי לא להיות ערה. בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רוצה לחיות, כשהסיבה לא חייבת להיות פסיכיאטרית גרידא, אני יודע שבחיי היומיום אני עוברת התעללות נפשית קשה. שאלתי היא, האם ישנה דרך לשמור על האישיות, להמשיך להיות אנרגטית, להתעניין בדברים, בלי להיות אפטית, רובצת ושמנה, ומאידך לחיות ללא דיכאון וחרדות? ניסיתי את רוב סוגי התרופות, פריזמה הביא אותי להתקפי פאניקה איומים, ואני מתחילה להאמין שאין תרופה שיכולה להתאים לי. אני כרגע בפסק זמן שבין הונלה לאדרונקס. אני לא מחפשת משהו שישאיר אותי בחיים בכל מחיר לא משנה מה הנזק... מודה מאוד, דנה

דנה יקרה, ככל הנוגע לטיפול תרופתי והשלכותיו, רק רופא פסיכיאטר רשאי ומוסמך להשיב לך. לא הבנתי אם במקביל את נמצאת גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות). ללא ספק, חשוב ללוות את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי (טיפול קוגניטיבי נמצא יעיל מאד למקרים של דיכאון). את מתארת מצב מורכב של סבל גדול לפני ואחרי הטיפול התרופתי. ובכל זאת, את עובדת, ורוצה למצוא מחדש אנרגיות ומשמעות לחייך. לא מזמן, ביקרה בפורום שלנו נועם דווייב, וסיפרה על פרוייקט חשוב המציג יצירות אמנות של נפגעי נפש בקהילה.http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/524270/xFP/524270 כשביקרתי באתר, הוקסמתי לראות איזה עושר ויופי ניתן להפיק ממכאובי נפש. אני חושבת שיצירה היא אחת הדרכים הטובות למצוא משמעות בחיים, ולא חשוב באיזה תחום אמנות מדובר. אז אולי גם טיפול באמנות? אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים. אני מזמינה את חברי הפורום להירתם. ליאת

תודה על ההתיחסות. הבעיה שלי היא שמלכתחילה כיוון שאני מאבדת ושוחכת את האישיות שלי ואת עצמי בכלל , אומנות לא מדברת אלי. לא הייתי זכאת, אבל הכדורים הפכו אותי לאדם שלא יכול לתקשר עם עצמו. זוהי הסיבה שהפסקתי לקחת אותם, אלא שבא לי לגמור עם עצמי מרוב סבל, וחזרתי אליהם. הרי אומנות היא שלב גבוה יותר של התחברות עם העצמי.. בגלל האפטיות שבי, חציית כביש הוא שיא הריכוז והחיבור שאני יכולה למצוא. אפילו המכתבים, הפניות שלי לפורום הם בתקופת גמילה. לא הייתי יכולה לחשוב צלול אחרת.. מודה על האיכפתיות. זה האוצר הכי יקר דנה