יום קשה בעבודה..

שלום, אני מרגישה עכשיו תשישות וחוסר תקווה בכ"כ הרבה אספקטים בחיי. אני שונאת את העבודה שלי ואת האנשים שעובדים איתי ישירות או בסביבתי. אני כבת 28 ועובדת כמזכירה במקביל ללימודי תאור ראשון כללי (בתחילת הדרך). כבר לאחר הצבא התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי בתפקיד מינהלי. הינני עובדת ארעית. אני לא מסמפטת את הבוסית שלי, היא אדם קר, לא אמפטי, אנטיפטית. קשה להסביר במילים מה מפריע לי במשרד. גם כשלא נאמר משהו, האוירה לא חביבה ולא נעימה, מין עוינות ברמה מסוימת, לא מילולית. אתמול התקיימה מסיבה קטנה של המחלקה לקראת ראש השנה. מדובר במוסד אקדמי, האנשים נראו לי פלצנים, ייצוגיים, לא אמיתיים. אחדים מעובדי המחלקה אפילו לא משיבים לי כשאני מברכת אותם לשלום. שנאתי את אותם אנשים שמצליחים להגיע לעמדות גבוהות והם חסרי ייחודיות או כישרון. אלא אנשים מניפולטיביים, דורסניים ומלאים בעצמם. (שגם דאגו לסיים תואר ראשון ושני). ואילו אני, בחורה נאה מאוד, מרדימה, מבריקה, חיננית מקבלת יחס מזלזל מאנשים המחלקה שנמצאים בעמדות בכירות, כי אני מזכירה.. אני מגיעה מרקע קשה במובנים רבים, בהתאם לכך פיתחתי חוסר בטחון מאוד גדול. כאשר אני מרגישה שאני בסביבה לא אוהדת, אני נעשית מאוד חסרת בטחון והדבר היכר בקול שלי, בשפת הגוף, ביטול עצמי, נחמדות-יתר. כמובן שמצב זה מכניס אותי למעגל של תיעוב עצמי בגלל חוסר הבטחון, תסביך הנחיתות, המרמור. אני מרגישה שאני לא במקום הנכון עבורי. אני רגישה ויצירתית וכמזכירה בסביבה מבוגרת ולא סימפטית, המהות או העצמיות שלי מדוכאת או נפגעת. מצד שני, אין לי כ"כ הרבה ברירה. אני עובדת במשרד שמספק תנאים סוציאליים טובים וזה מאפשר לי עצמאות כלכלית, הוצאות מחייה. אני משערת שתפנו אותי לטיפול פסיכולוגי לצורך שיקום והעלאת הבטחון העצמי. כבר הייתי. צריך להתמודד עם המצב הזה ואני כנראה יודעת מהם הכיוונים הנכונים: טיפול פסיכולוגי, שימוש בטכניקות הרפייה: מדיטציה, יוגה, נשימות..פעילות גופנית, שינוי גישה - להתרכז יותר בחיים שלי, מאשר בתסכול על אותם אנשים גועליים ומצליחים. פשוט, סף הרגישות שלי כ"כ נמוך..חשבתי לקחת תרופה מקבוצת SSRI שתסייע לי לפתח שריון או אדישות ותמנע ממני את הביקורת העצמית התמידית. רעיונות אחרים? תודה

חשבתי על שימוש בתרופה מקבוצת SSRI, והחלטתי שלא, לעת עתה. אני חושבת שהתרופה הזאת מקלה על ההתמודדות, אבל המחיר שלה עלול להיות יקר - נזק עתידי. (קראתי מחקרים רבים).

לא יודע איזה מחקרים קראת אבל עשרות מליוני אנשים נעזרים בכדורים ממשפחת ה SSRI בעולם לתקופות ארוכות ללא כל נזק, תופעות הלואי אם ישנם נעלמות עם הפסקת הכדור , כך שזה שיקול שלך ותמיד את יכולה להפסיק במידה ואת מתחילה לקחת. תשקלי תועלת (איכות חיים) מול תופעות לואי אפשריות.

מיטל, מיטל, מה כבר נשאר לנו להגיד לך? את יודעת מהם הכיוונים הנכונים, ובכל זאת בוחרת להיכנע לתחושת ה'איכס'. אני חשה אותך חוסמת (מראש) כל פתח אפשרי לפיתרון. בעבודה כולם נגדך, אבל גם אי אפשר ללכת משם כי זו עבודה מכניסה ובטוחה. את יודעת שטיפול הוא הכיוון הנכון, אבל "היית כבר". את חושבת על טיפול תרופתי, ומיד חוזרת בך מתוך ביטחון שהוא יזיק לך. (גם אני חושבת שתרופות, סתם ככה, בלי טיפול, הן לא הפיתרון). את מציינת שבאת מרקע קשה ושאת חסרת ביטחון, אבל כמעט באותה נשימה יודעת לומר שאת נאה מאד, מבריקה, חיננית, רגישה ויצירתית. אלה נתוני פתיחה לא רעים כלל, ובכל זאת, את מעדיפה לא להעמיד את כישורייך במבחן, ולהישאר בסביבת עבודה שעושה לך רע. יש משהו פסיבי בעמדה הזו, ופסיביות זה הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו. חשוב יותר לפעול למען עצמך, מהסיבה הפשוטה והעצובה - שאיש לא יעשה זאת טוב ממך ! חשבי אם המקור העמוק לתחושות האי-נחת הוא אכן מקום העבודה שלך, או שמא מדובר במשהו אחר, עמום יותר ונגיש פחות. חשבי על השעות שאחרי העבודה, ובדקי מה את עושה בהן. מה את עושה גם למען אנשים אחרים? לפעמים התגייסות למען מישהו אחר מחייה נפשות. ואהבה? מה איתה? והרשי לי להזכיר לך, שתמיד אפשר לחזור לטיפול, לאותו מטפל או למישהו אחר, ולגלות שמכל נקודת פתיחה צומחות הבנות חדשות. לעיתים קרובות צריך איזו בשלות לטיפול, וכשזו מגיעה, התועלת רבה יותר. אני חייבת להודות שמשהו בדברייך, בין השורות, אולי אפילו 'עוצמת הקיטו?ר', משדר הרבה עוצמה. בעיני את לא נחווית כלל כאדם חלש וחסר אונים. אני מאחלת לך שתצליחי לרתום את העוצמה הזו לטובת שינוי משמעותי בשנה הקרובה. שנה טובה ליאת

היי שוב, תודה על התשובה האמפטית, המכוונת והאכפתית כל כך.. אחרי שפרקתי אתמול אחה"צ את שעל ליבי נרדמתי עד לשעות הלילה. יותר מאחור, כשהתעוררתי והרגשתי השתפרה, קראתי את תשובתך המפורטת שנוגעת בנקודות חשובות ומרכזיות. התשובה מאוד חיזקה אותי ונתנה לי חומר למחשבה. המלכוד שאני יוצרת לעצמי, הפרדוכס של הבטחון העצמי, הפאסיביות שבהתנהלות שלי, חוסר לקיחת אחריות על מהלך חיי, (שמתקשר כמובן לפאסיביות), פעילויות בתם יום העבודה, לסטות מהמיקוד העצמי ולתמוך באחר.. אפשר להגיד שהיה לי לילה לבן, שליוו ומפוכח. גרמת לי לחשוב על כל נקודה אחת לאחת ולחשוב על קידום מטרות. כבר היום קידמתי כמה ענינים חשובים כגון: הלימודים בשנה הקרובה וכו'. אני גם מנסה ליישם גישה חדשה במקום העבודה, שתיטיב עם הרגשתי. אני מודה לך מקרב לב. נתת לי "דחיפה" קלה, מלווה בכמות נדיבה של אמפטיה ואמון ביכולותיי וזה עורר את החיוניות וניתב את האנרגיות שלי לכיוון הנכון. שנה טובה, את עושה רושם של אדם ומטפל שניחן באינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה, כן ירבו! מיטל