דימוי עצמי נמוך

אני בת 26 וסובלת כל החיים מדימוי עצמי נמוך ומדימוי גוף נמוך. על פניו אין לי יותר מדי סיבות להרגיש כך :בילדותי אובחנתי כמחוננת, היו לי ציונים טובים למרות שלא השקעתי כלל בלימודים, הוצאתי ציון שהוא באחוזות ה-98 בפסיכומטרי, התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה בת"א, הייתי חיילת מצטיינת בצבא, בכל עבודה שעבדתימאוד העריכו את עבודתי. מעולם לא הייתי צריכה להתאמץ בלימודים לפני האוניברסיטה, אבל תמיד היו לי בעיות בקריאה, הייתי מאבדת ריכוז בשיעורים, הייתי משרבטת המון תוך כדי הקשבה למורה, אחרת לא הייתי מצליחה להתרכז, היה לי קושי באירגון זמן אלא אם הייתי מקפידה על לו"ז קפדני. אף פעם זה לא הפריע להשגי אלא רק אחרי התחלתי לימודים אקדמים. חברי ומשפחתי נוהגים להתייעץ איתי בנושאים מגוונים כי יש לי הרבה ידע וגם ראיית חיים בוגרת. אני פרקטית אבל גם אמפטית ולכן אנשים מרגישים מאוד נוח להיפתח בפני. מבחינה חברתית תמיד הייתי אהובה ורצויה, אבל תמיד היה לי קשה להתקרב לאנשים מחשש שלא יאהבו אותי "באמת" (היה לי גם קשה להבין סיטואציות חברתיות שונות והרבה פעמים הייתי נעלבת או מרגישה דחויה למרות שהכוונה הייתה הפוכה) בנושא הזוגיות לא היו לי הצלחות רבות : עד הצבא הייתי מאוד סגורה ולא היו לי הרבה חברים, בצבא היה לי חבר אחד, ואז נפתחתי מעט והתחילו איתי המון גברים (כי מסתבר שאני ניראית טוב מאוד) כמה בחורים שהייתי מעוניינית בהם והתחלתי איתם אמרו לי שהם תמיד חשבו שאני מושכתוהיו מעוניינים אבל חששו לגשת אלי כי ניראיתי להם ברמה גבוהה מהם מבחינת המראה החיצוני ומבחינת אינטלקטואלית (למרות שמבחינת התחושה הפנימית שלי מעולם לא הרגשתי כך ולדעתי גם מעולםלא התנהגתי בצורה מתנשאת) בעקבות פרידה מהחבר הראשון שלי הייתי בטיפול פסיכולוגי שנה אצל פסיכולוג עם אוריינטצית טיפול יונגיאנית שלא הועיל לי במיוחד ועזבתי את הטיפול עם כל הבעיות. התחלתי ללמוד באוניברסיטהוחויתי קשיים גדולים בלימודים. אחרי שנתיים מתום הטיפול נכנסתי לדיכאון - אפיזודה לא חמורה במיוחד וטופלתי תרופתית כשנה וחזרתי לטיפול פסיכולוגי של שנה וחצי שתחילתו היה טיפול קוגניטיבי והמשכו בשיחות. בעיקבות הטיפול מצבי השתפר והדיכאון נעלם אחרי חודשים בודדים ואל חזר מאז. הרגשתי שהטיפול בשיחות מועיל לי בכל הנוגע ליציאה מהדיכאון, אולם מרגע שיצאתי מהדיכאון הרגשי שהטיפול אל תורם לי. למרות זאת נשארתי עם אותה פסיכולוגית עוד מספר חודישם ודיברתי איתה כמובן על התחושה שהטיפול אל מקדם אותי, להבנתי, לעיתים כשהטיפול "נתקע" לפעמים זה הרגע בו מתחיל טיפול עמוק יותר - כי שם קשה להגיע לרמות עמוקות יותר של תכנים, אבל זה אל קרה אצלה ולכם אחרי שנה וחצי עזבתי. מאז עברה שנה וחצי. הרגשתי מותשת מההתמודדות עם הדיכאון והטיפול הפסיכולוגי ולכן החלטתי לקחת הפסקה למרות שהתחושות לגבי עצמי עדיין לא טובות. בגלל קשיים בלימודים באוניברסיטה שהתחילו עוד לפני הדיכאון, והמשיכו גם אחרי סיום הטיפול בדיכאון (כולל חוויות דומות מהתיכון והיסודי), פניתי לאיבחון של הפרעת קשב וריכוז ואובחנתי כסובלת מADHD (גם קצת היפר - בעיקר חוסר שקט פיזי ודיבור מהיר ואסוציאטיבי). התחלתי טיפול בריטאלין ויש לכך השפעה טובה אבל כיוון שאני מסיימת את התואר בימים אלו, לא אוכל להנות מההשפעה המבורכת והציונים שלי לצערי מאוד נמוכים. אין ספק ההשיגים הנמוכם בלימודים רק הפכו את הדימוי העצמי לפחות טוב. דימוי הגוף שלי מאז ומעולם היה גרוע כי הייתי ילדה שמנמנה ולמרות שכבר בתחילת גיל ההתבגרות רזיתי , דימוי הגוף לא השתפר, והוא קיבל תפנית שלילית נוספת כשבעקבות הדיכאון עליתי 20 קילו (שעוד לא הצלחתי להוריד - מאז עברו 3 שנים) ברור לי שעלי לטפל בבעיית הדימוי העצמי ובזהות שיש אצלי בין דמוי גוף לדימוי העצמי, אבל בעקבות הכשלונות הקודמים אני קצת תוהה אם יש טעם ללכת לטיפות פסיכולוגי. ואם כן, לאיזה סוג כדאי? לגילוי החדש של ה ADHD יש אפקט טוב על המצב אבל לא מאופן מהותי, ואני מתכננת לפנות לטיפולת ומך נוסף כדי להתמודד עם בעיית האירגון וניהול המשימות, ואויל אף ללמידה מתקנת כי אני מעוניינת להמשיך בלימודים - אבל כל אלו לא ישפרו לי את הדימוי העצמי. אין ספק שלADHD יש אולי תפקיד במצב זה,אבל כרגע אי אפשר להחזיר את הגלגל ואני רוצה למצוא דרך לפתור את הבעיה הזו. האם יש עצה ?

למתוסכלת שלום רב, יותר ויותר אני מגלה אנשים שגילו בגיל מאוחר את עובדת היותם בעלי לקות למידה כזו או אחרת ואת הקשר שיש לכך עם דימוי עצמי נמוך. לדימוי העצמי הנמוך ישנה בודאי יותר מסיבה אחת אך אין לזלזל בקשר עם לקות הלמידה. כרגע יש אכן לעשות עבודה משולבת: מחד למידה מתקנת ולימוד מיומנויות בתחומים הספיצפיים הדורשים שיפור. ובנוסף טיפול פסיכולוגי באורייטציה פסיכודינמית, שיעזור בשיפור הדימוי העצמי וילווה אותך גם בנושא הקשרים הזוגיים. אין לזלזל גם באורח חיים נכון ופעילויות ספורט שיסייעו לך לרדת את המשקל העודף ולשפר במקביל את הדימוי הגופני. אני מתרשם שפעלת עד עתה לשיפור מצבך דרך האבחונים והטיפולים שעברת ואני מעודד אותך בחום להמשיך ולטפל בעצמך, בהצלחה רבה, גדעון

אני מודעת להשלכות שיש ללקות למדיה לא מאובחנת על דימוי עצמי נמוך במבוגרים. אי ספק ששיוך ה"ליקויים" לאינטיליגנציה או יכולת אישית נמוכה מול הידיעה הפנימית של יכולת יוצרת דיסוננס שקשה להתמודד איתו. אצלי קושי גדול כזה הדרדר בסופו של דבר לדיכאון בסוף שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. לצערי או למזלי, תלוי, אני חיה אורח חיים בריא מאוד, ועודף המשקל שלי נמצא עדיין בקטגוריית ה"קל" מבחינת מדד BMI. אתה וודאי יודע שמחקרים מראים שאין קשר בין אורח חיים לעודף משקל קל. רוב האנשים סביבי, גם אם הם רזים, מנהלים אורח חיים גרוע ביותר. אני לא שותה אלכוהול ולא מעשנת, אני מקפידה על ביצוע ספורט בעצימות גבוהה מאז גיל 12. קיבלתי ייעוץ תזונתי ואני מקפידה לצרוך אוכל עם רמת עיבוד נמוכה, אינדקס גליקמי נמוך, הרבה סיבים. אני בטחה שרוב האנשים לא אוכלים בריא כמוני. אין זה המקום לפרט מה מכיל התפריט שלי, אבל הייתי שמחה לעשות כן. הבעיות בזוגיות שלי נובעות, לפחות לדעתי, מהדימוי העצמי הנמוך שלי והתחושה שאני "לא ראויה" לקשר טוב. אני לא מצליחה לקבל מחמאות והן תמיד מתקבלות בעיני כזיוף וזילזול, כניסיון לשפר את המצב הרוח שלי באמצעות שקרים - כל זאת לא מתוך חוסר רצון להיות מוחמאת אלא מתוך קושי עמוק ביותר להאמין שיש בי משהו טוב. מבחינת מעורבות ה ADHD - יש לי קושי בקריאת מצבים חברתיים ואין ספק שיש לכך קשר לבעיות החברתיות והזוגיות שלי. אני מאמינה בטיפול כוללני כי הוא היחיד שגורם לשינוי מערכתי אמיתי באדם, ולכן אין לי שום בעיה לפנות לטיפול - עשיתי זאת בעבר מיוזמתי. הבעיה שלי היא שכבר הייתי פעמיים בטיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות אצל שני מטפלים שונים משני המינים. בטיפול ה"יונגיאני" לא קיבלתי מענה וגם בטיפול הדינאמי לא קיבלתי מענה או קצה חוט לפתירת הבעיה. הטיפול הקוניטיבי שהתבצע כחודש שיפר את האפקט הדיכאוני אבל לא הצליח לרומם אותי מעבר לכך, ונותרתי, גם לאחר תום הטיפול בדיכאון באותה רמה של דימוי עצמי נמוך זהות בין דימוי גוף לדימוי עצמי. דימוי גוף נמוך היה לי כל הילדות וגם בתקופת גיל ההתבגרות עד הדיכאון - למרות שבתקופה זו הייתי בכושר גופני מעולה והייתי רזה. מאז ומעולם מחמיאים לי על המראה החיצוני שלי ואני אף פעם לא מרגישה "מחוברת" לזה. אני תמדי מרגישה שלא יכול להיות שאומרים את זה לי, זה כל כך רחוק ממני.