סיפור

אני כבן 23, סטודנט שנה שלישית למחשבים. תמיד חשתי מעט לחוץ במהלך שיעורים והרצאות, אך לא ייחסתי זאת כבעיה של ממש גם כי תמיד היו לי הישגים טובים. בימים האחרונים מישהו שישב לידי בשיעור אמר לי שכדאי שאבדוק מה קורה כי יתכן שמדובר בחרדה חברתית. כשניגשתי להסברים באינטרנט על חרדה חברתית נדהמתי ממש! זה הלם בשבילי כי כשקראתי את התיאורים אמרתי לעצמי שזה ממש מה שאני חש. מה עליי לעשות? מקווה להתייחסויות גם מהדוקטור וגם מגולשים. תודה.

דן שלום חרדה חברתית היא אחת התופעות הפסיכולוגיות הנפוצות יותר והיא יכולה להגיע ברמות עוצמה שונות, מהפרעה קלה לאיכות החיים עד שיתוק מוחלט של החיים החברתיים. בעיקרון הטיפול הפסיכולוגי בה דומה לטיפול בכל חרדה אחרת ואני מצרף בהמשך הסבר על טיפולים מקובלים בחרדה. לעיתים משתמשים בטיפול קבוצתי שעשוי להיות יעיל, אבל הקבוצות הללו נדירות יותר מאשר טיפול אישי. בעיקרון בכל האוניברסיטאות פועל שירות ייעוץ פסיכולוגי לסטודנט. כדאי שתפנה ותבקש פגישה לייעוץ ראשוני ובה תוכל לתאר את מה שקורה לך ולבקש פידבק מקצועי על הבעיה. להלן התמצית על הטיפולים המקובלים בחרדה, נושא שעולה לעיתים קרובות בפורום. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן