לד"ר גידי רובינשטיין

אני נשואה שלוש וחצי שנים ומכירה את בעלי שמונה שנים. היכרנו בפגישה עיוורת כך שאני האחוז הבודד בסטטיסטיקה שכנראה מצליח לו... כשחיפשתי בן זוג חיפשתי בראש ובראשונה יציבות ונאמנות והייתי מוכנה להתפשר על תכונות אחרות כמו תחומי עניין משותפים, ריגושים, הפתעות, שיחות נפש ועוד. כיום, אני מרגישה שהגעתי למצב בו אני לא יכולה יותר לעמוד בפשרה שלקחתי על עצמי . הוא בעל טוב ואבא מצויין וממלא את כל צרכינו החומריים והנפשיים (הנפשיים של הילד אך לא את שלי וזאת הבעיה). אני מרגישה שאני זקוקה ליותר ונמצאת כל הזמן, כבר יותר משלוש שנים, בחיפוש אחר הגבר "המושלם" עבורי. אני מודעת לזה שאין מושלם ובחיי נישואין אין הרבה ריגושים, בטח לא אלה של ההתחלה. עם זאת, ככל שאני מנסה לשחזר את מערכת היחסים שלנו בהתחלה, אני מוצאת שגם אז לא התרגשתי במיוחד. אהבתי אבל לא הייתי מאוהבת ולא נסחפתי בשיכרון חושים. הצבתי לי מטרה, למצוא חבר יציב ונאמן, לאחר שקשרים אחרים אכזבו בתחומים האלה, ולאחר שמצאתי, הייתי עיוורת לכל השאר, אם כי לאחר שהחלטנו על חתונה כבר הייתי יותר מודעת. וכך היום, יש לי בעל יציב, נאמן, אוהב, תומך, אך לי זה לא מספיק. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר וכשאני מוצאת לי פרטנרים אחרים לשיחה ומשתעשעת במחשבה שאולי מצאתי את האיש של חיי ומתחילה קצהה של התאהבות אני מתרחקת מבעלי פיזית ונפשית, הוא שואל שאלות, אני עונה, יש קנאה ואוירה לא טובה. וכך קורה כל כמה שנים בערך. לאחר שהמצב נעשה בלתי נסבל, לי נפשית ולו פיזית, כי אני קרה כלפיו, החלטנו לפנות לטיפול זוגי. הטיפול הוא רק בתחילתו ואני עדיין לא יודעת להגדיר לעצמי בוודאות אם אני רוצה לשמור על הקשר הזה או לא. לפעמים אני חושבת שאני מפחדת מפרידה רק בגלל שיקולים חומריים ואחר כך מגלה שגם משיקולים נפשיים, כי למרות הכל עדיין יש פה אהבה וילד, אותו אני מדי פעם מעמידה בראש סדר העדיפויות במקום את עצמי. המטפלת שאלה אותו אם אני החלום שלו והוא ענה שכן וכשהיא שאלה אותי לא ידעתי מה לענות...גמגמתי בשקט "לא"...אני כל הזמן מוטרדת בשאלה האם קיים אי שם מישהו שיותר מתאים לי. והוא כל כך נפגע ואני מבינה אותו. אם אני הייתי במצבו לא חושבת שהיו לי כוחות הנפש לעמוד בזה. לאחר שקראתי את המאמר שפרסמת על קבלה ואי קבלה של בני זוג, חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו היינו נפרדים. איך הייתי מתנהגת אליו אז. ופתאום חשבתי לעצמי שבטח הייתי מחבקת אותו יותר או מנסה למשוך אותו אלי יותר... ואז הגעתי להארה, שאולי גם אני לא מקבלת את מי שרוצה אותי ורוצה את מי שלא מקבל אותי... מצד שני הייתי במצבים שהייתי מאוהבת במי שהיה מאוהב בי ללא שום בעיה, כך שהתאוריה הזו לא ממש תקפה לגבי... האם זה רק משבר קטן וזה חולף??? אבל אני יודעת שזה תהליך שמתרחש אצלי כבר כמה שנים, ולמעשה מהתחלה היו לי ספקות לגבי ההתאמה ביננו, ומצד שני גם אני זנחתי חברה איתה היו לי תוכניות לטיול במזרח לטובת חבר יציב ונאמן שידעתי שיהיה בעלי... מה קורה לי??? תודה, מיכל.

מיכל, היי אמנם הפנת את השאלה לד"ר רובינשטיין, אך הרשי לי לאמר לך ,בקצרה, שאת כל כך נורמאלית בעיניי.... יוצא לי לשוחח עם אנשים הנשואים פרקי זמן ארוכים ממך, לכולם יש את התלונה הידועה בדבר שיגרה וחוסר ריגושים....כולם אוהבים את בני-בנות הזוג, אבל כבר חסר אותו משהו קסום.... והכל כזה רגיל...ולא כל כך מעניין. הנושא הזה יוצר חומר למחשבה....האם בן הזוג הנבחר על ידינו בגילאי העשרים/שלושים אמור לספק את צרכינו המשתנים(בהתאם לגיל,לרמה האישית,להתפתחות,לקידום,לקידמה) עד גיל שיבה? איך אפשר בכלל לצפות שבבחירתנו בבן אדם אחד יתגלמו כל חלומותינו בדבר היותו מעניין-מושך-מקסים-נאמן-אמין-אבא טוב- מאהב לאורך זמן-בקיא- ידען-חכם-וכו' וכו'??הרי זה ממש בלתי אפשרי..(הערה: בדבריי אני מתכוונת כמובן לשני המינים...) קראתי פעם ,במקום לא רציני, כתבה המדברת על הצורך בהחלפת בני זוג באופן רשמי אחת ל5-10 שנים, כדי שאנשים יעשירו את חייהם ויחוו ריגושים חידושים וחוויות, כל פעם עם פרטנר חדש-כך יימנעו מעצמם שחיקה+שיעמום+כעסים מיותרים הנובעים מחוסר עניין , ועוד. האם זה באמת הפתרון?? הייתי שמחה לדון בנושא זה עם חברי הפורום, ועם הד"ר הנכבדים. זה נושא שמעסיק כל גיל, כל בן אדם נשוי/גרוש, רווק, ובהחלט מעסיק גם אותי אישית....למרות שלא חוויתי נישואים מאוד ארוכים עם בעלי לשעבר, אך אני ערה לנושא. תודה לך מיכל שפתחת בנושא ,מתוך מצוקה אישית. אני מקווה שתמצאי את שביל הזהב, כי בסה"כ ניתן להבין מדברייך שיש לך פרטנר מוצלח. יום נעים ש נ ה ב

בוקר טוב שנהבוש קראתי את מה שרשמת ותשמעי..................מעניין מאוד, אך האמת היא שאני כנראה לא יוכל להשתתף , אלה רק להחכים וללמוד מפני שאני "עדיין" לא חוויתי , מצב של "מאס או הרגל מוגזם עם מישהו שאני אוהבת, יכול להיות שזה מצב שבא רק עם השנים ואני מתכוונת הרבה שנים, מכיוון שאמנם גרתי עם החבר שנתיים , ראיתי אותו בכל המצבים, לפעמים לא היה מה לעשות כל כך , מן תחושה של קצת שעמום , אבל לא יודעת למה תמיד הרגשתי את שיא האהבה ולא פיקפקתי בכך שניה אחת מכל התקופה שהיינו יחד, לא יודעת מה לענות , אבל באמת שההרגשה שלנו היתה שיא מבחינת הרגשות שאף פעם לא נמאס, כל יום וכל היום יחד, עושים דברים יחד ובכיף , גם אם זה לשבת ולצפות טלויזיה יחד, פשוט לא נמאס, ואם הייתי הולכת לקניון עם חברה , אחרי חצי שעה או שעה גג , הייתי רצה הביתה אליו , כאילו לא ראיתי אותו שנה , טוב זה מה שהיה לי בכל אופן ולכן אני לא יוכל להביע דעה על דבר שאני כלל לא שוללת , אבל לא משלימה איתו מלכתחילה (אולי אני טועה , אין לי נסיון של מאס) ושוב יכול להיות שההרגשה הזו והמצב הזה מגיע רק אחרי שנים , אני שומעת סיפורים אחרי הכל טוב תחזרי אליי ביי לילי

הי שנהב, תחילת המכתב שלך כל כך הזכירה לי את תגובתה של המטפלת הזוגית שלנו לאחר ששמעה את הסיפור: " אתם זוג מאוד נורמאלי. אי אפשר להגיד שהיפלתם אותי מהכיסא מרוב תדהמה. יש מקרים קשים יותר". הוא באמת פרטנר מוצלח, תמיד היה נחשב למוצלח בכל התחומים, אבל מה לעשות, בשבילי זה לא מספיק. מוכנה לוותר על כמה מה"מוצלחויות" שלו לטובת שיחת נפש טובה ומשיכת גוף ונפש אמיתיים. ובעניין הפתרון מהכתבה, אני לא חושבת שלהחליף בני זוג כל כמה שנים זה פתרון נכון. הפתרון הוא לדעת לעשות בחירה נכונה של בן הזוג ואפילו להתייעץ לפני זה עם איש מקצוע. אני יודעת שאין מושלם ושצריך להתפשר אבל השאלה היא על מה מתפשרים. על מראה חיצוני אולי כן אבל על דברים מהותיים באופי, כנראה שלא. הי לילי, זה לא שנמאס לי ממנו. פשוט דברים שהייתי מוכנה להתפשר עליהם בהתחלה, לא מתקבלים כעת. זה לא שאין אהבה. יש, אבל מצידי היא יותר חברית ופחות רומנטית ואילו הוא רוצה ממני יותר ובצדק. תודה לשתיכן, מיכל.

היי, אני שמחה בשבילך שהסכמת ללכת לטיפול זוגי, אני מאוד מקווה שהמשבר יחלוף ותשמרי על הזוגיות עם בעלך שנשמע כאדם נפלא. יש לי בשבילך הצעה תנסי לחשוב על בעלך עם מישהי אחרת האם תקנאי, אם תביני פתאום שהוא כבר לא כל כך אוהב אותך והוא כבר לא כל כך מובן מאליו האם יכאב עלייך מן מבחן קטן שאצלי תמיד הוא עובד ... הרבה הצלחה , ים

הי ים, דבר ראשון הוא באמת אדם נפלא ובגלל זה בעיקר אני כל כך מתלבטת ולא חד משמעית. כל הזמן חושבת שמצד אחד אין בו את זה אבל מצד שני יש בו המון מזה... ודבר שני כבר עשיתי את הניסוי הזה... המחשבות המעיקות הגיעו אחרי שהבנתי שלא בטוח שאני בכלל אקנא... שאולי זה מה שיביא לפתרון קל... אבל אין פתרונות קלים. כדי להגיע לדרך החלקה צריך, כנראה, לעבור בשדה קוצים. ביי ותודה, מיכל.

שלום מיכל, נדמה לי שאת יודעת היטב מה קורה לך. מאחר שאתם נמצאים בטיפול זוגי, ארשה לעצמי להתייחס לנושא פחות מבחינה פסיכולוגית ויותר מבחינה מציאותית. השאלות והתהיות שאת מעלה לגבי אם מישהו מחכה לך מציבו משוואה עם הרבה יותר מדיי נעלמים. אף אחד לא יוכל לומר לך אם מישהו מחכה לך ואם יש אדם יותר מתאים לך. מה שברור הוא שבפירוש יש לך מה להפסיד. העובדה שפה ושם היו לך תקופות קצרות בהן הייתה התאהבות הדדית עדיין אין בה כדי לשלול שאינך מקבלת את עצמך ומשליכה זאת על הצד השני, במקרה זה בעלך. ברור שהקשר אינו טוב, כי את גם תלויה בבעלך תלות כלכלית ובמקביל גם עויינת (ואולי אפילו "מסרסת") אותו על ההחמצות שאת מרגישה. זה בהחלט לא מצב בריא. אינני יודע עד כמה טיפול זוגי יכול לעזור כאן, ואולי קיים מקום לפנות אל המטפלת הזוגית ולבקש לדבר איתה באופן אינדיבידואלי כדי לבדוק יותר דברים לעומק בינך לבין עצמך. המציאות היא שבכל תהליך קבלת החלטות יש ויתור על אלטרנטיבות אחרות ולעולם לא נדע האם הוויתור היה שווה או לא שווה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

גידי תודה רבה! אנחנו נמצאים ממש בתחילתו של הטיפול. היתה פגישה משותפת, ואז המטפלת ביקשה לראות אותנו בנפרד. בעלי כבר היה בפגישה אחת ואני אמורה להפגש איתה ביום ראשון. יש לי הרגשה, שמכיוון שהיא איתרה שאני היא זו המבולבלת והוא פחות, היא מתכוונת לעשות איתי יותר פגישות בנפרד מאשר איתו. בכל זאת הייתי רוצה לשמוע ממך גם את הצד הפסיכולוגי. מה גרם לי לבחור בחירה שכזו והאם היא נעשתה מהמניעים הלא נכונים או שדווקא כן... תודה, מיכל.