חרדות

אני סובלת מחרדות לפני כמה חודשיים (3) פניתי לפסיכולוגית לקבלת טיפול ואיך שהתחלתי את הטיפול כל הפחדים צפו לי (פחדים ישנים וחדשים)- הרגשתי כאילו אני מאבדת שליטה על חיי. ראוי לציין כי לפני הטיפול - אומנם היתי בשליטה והדחקתי את הפחד שממנו סבלתי הפחד שממנו סבלתי היה פחד שלא יכולתי לנשום בסיטואציות מסוימות במיוחד - מה שלא הפריע לחיות את חיי "בשקט", בשליטה . לאחר שפניתי לפסכולוגית - היא הפנתה אותי לפסיכיאטר היות והחרדות גדלו מאוד ומאז אני מקבלת 3 כדורים של סרוקסט. היום אני מרגישה עם הכדורים יחסית בסדר וממשיכה עם הטיפול. הפחד העיקרי שלי הוא מה יהיה אחרי שאסיים לקחת את הכדורים????? כמו כן אני כל הזמן לא יכולה להוריד מהראש את המחשבה כי אולי עשיתי טעות שפניתי לפסיכולוגיה?? ראוי לציין כי אני לא מאמינה כל כך "בפסיכולוגיה" כמו שאבי אומר "שהפסיכולוגים בעצמם זקוקים לטיפול" עוד משהו שמפריע לי זה ההורים שלי - שמורידים לי את המוטיבציה והאמון בתחום הם מפחדים מאוד שאני לוקחת 3כדורים , והולכת לפסיכולוג שזה המון כסף. אני לפעמים מעדיפה שיהיהלי משהו פיזי ולא נפשי ,הרי כולנו יודעים שהחברה פחות מקבלת את האנשים שלוקים בבעיה נפשית ולכן הרבה אנשים מסתירים ממה שהם סובלים. אודה לכם מאוד אם תגיבו לי על כל הנקודות שהעלתי. אשמח לקבל תגובות - מהגולשים "בעלי הנסיון"נ בחרדות או סתם אנשים לדעת מה הם חושבים. כמו כן אשמח לתשובה גם מפסיכולוג וגם מפסיכיאטר (במיוחד האם 3 כדורים זה ממש מינון גבוהה). בבקשה תגיבו , אני די מרגישה לבד במערכה,בודדה וגלמודה.

טליה שלום ראשית, הייתי ממליץ לך להדפיס את ההודעה ששלחת לפורום ולהקריא אותה לפסיכולוגית שלך. זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לטפל בכל השאלות שאת מציגה. מה שאת אומרת בעצם שלא רק שהגעת לטיפול עם חרדות, אלא שכעת יש לך חרדה מהטיפול עצמו. אולי הוא לא הטיפול הנכון, הביקורת עליו מההורים, הספקנות שלך ושל הוריך על יעילותו של טיפול פסיכולוגי ועל אישיותם של הפסיכולוגים וכו'. השאלה היא איזו אלטרנטיבה יש לך היום. הרי ניגשת לטיפול משולב של תרופות ושיחות. כך שלא ניתן לטעון שתרופות יעזרו לך יותר משיחות. את לוקחת את שניהם ועדיין מרגישה במצוקה. את פוגשת פסיכולוגית במשך שלושה חודשים. זה בהחלט זמן סביר כדי לבדוק איך את מרגישה בטיפול. זה לא אומר שהבעיות נפתרו בזמן זה כי לעיתים תהליכים ש"היתבשלו" במשך שנים לוקחים זמן רב עד שהם נפתרים. אבל בהחלט כדאי לשאול את עצמך האם נוצר קשר טיפולי טוב, האם את מרגישה שהיא מבינה אותך ושאת סומכת עליה. במידה ולא, עליך להביא את השאלות הללו לטיפול בצורה ישירה. דיון כנה בשאלות הללו יוביל בודאי ליצירת האמון או להפסקת הטיפול והחלפת מטפל. בעית האמון היא קריטית לאור דבריך. התחלת את הטיפול מתוך ספקות רבים על יעילותו וקיבלת חיזוקים שליליים מאוד גם מהוריך לגבי הטיפול. במצב כזה יתכן שאת נזהרת שלא באמת להמצא בטיפול כל כולך ופוגעת כך במו ידייך ביעילות הטיפול. הצעה: קחי לך פרק זמן שבו תגידי לעצמך שכל השאלות על מהות ויעילות הטיפולים יורדות למחתרת. את זקוקה לקצת שקט כדי לעסוק בריפוי עצמו. למשל, תגדירי שלושה חודשים בהם את מתמסרת באופן מלא הן לטיפול התרופתי והן לשיחות. אל תתעסקי עם השאלה מה יקרה אחרי שתפסיקי את התרופות ולא אם הפסיכולוג צריך בעצמו טיפול. חשבי רק על הבעיות האמיתיות שבגללן הגעת לטיפול ובאופן שבו את פועלת כדי לפתור אותן. יש לי הרגשה שאם תוכלי להרשות לעצמך להיות באמת "מטופלת", דברים גם יתחילו לזוז במהירות רבה יותר. אם בתום פסק הזמן את רואה שאין שינוי - זה הזמן להחליט על שינוי בשיטת הטיפול. בינתיים לפי תיאורך, ללא היכרות אישית עם הנפשות הפועלות, את עושה את הדבר הנכון. ועוד מילה אחרונה. יתכן שקשה להוריך להתמודד עם זה שקשה לך ושאת זקוקה לטיפול. אבל הביקורת שלהם לא עוזרת לך להתקדם. הסבירי להם בעדינות שאת בתקופה רגישה כעת ושאת זקוקה לעידודם ולא לביקורת על דרכך. הביקורת לא "תתקן" אותך אלא רק תסבך אותך. במידה וזה לא אפשרי פשוט נסי להתעלם מהביקורת (ו/או הביאי אותה לטיפול). אם תצליחי להיפתר מהמחשבות על הביקורת אולי תצליחי גם להיפתר מהחרדות האחרות... בברכה ד"ר אורן קפלן

טליה שלום! גם אני כמוך באותה הסירה , אולם יש לך את האפשרות לבחור ללכת אחורה או להתקדם ולנצח את החרדה! ראשית לגבי ההורים שלך אני יודעת שהם רק רוצים לטובתינו אולם לפעמים סטיגמות גם להם יש וצריך להבין אותם אבל בהחלט לא לתת לזה לפגוע במוטיבציה שלך , מפני שעצם פנייתך לפסיכיאטר עשית צעד מאוד נבון. גם אני מטופלת בכדור נוגד חרדה וגם לי היו את אותם הפחדים כמו שלך , אולם בעזרת מטפלת מקצועית למדתי לשנות מחשבות שליליות לחיוביות.