כליאה ואישפוז פסיכיאטרי

אחת התופעות הקשות הקשורות בפסיכיאטריה היא האישפוז הכפוי. לא מזמן פסקה השופטת רוטלוי פסק-דין המוחה על תנאי האישפוז בבתי-החולים הפסיכיאטריים, ומשווה אותם לבתי-כלא מן הסוג הגרוע. לפסק-דין זה יש חשיבות רבה בשינוי היחס מצד החברה ומצד הפסיכיאטריה אל חולי-הנפש, ובתחילתה של התייחסות אנושית יותר. על ההיסטוריה של היחס המחפיר אל חולי-הנפש ניתן ללמוד מספרו של מישל פוקו, 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'. כמו בכל התפתחות בעידן התבונה, קמו לפסק הדין הזה מתנגדים רבים בקרב הפסיכיאטרים, הרואים בו סכנה לסמכותם ולדימוי שלהם. כדאי לקרוא על כך היום ב'הארץ': http://www.haaretz.co.il/daily/txt/n165640.asp וגם כאן אפשר לפתוח את הדיון על מצבם של חולי-הנפש, ועל כוחה המסוכן של הפסיכיאטריה, ואני מזמין את ד"ר פלד, הממהר להמליץ על הטיפול הפסיכיאטרי כתרופת פלא, להשתתף בדיון. דרור גרין

שלום רב, נושא האישפוז הכפוי מעורר מחלוקות בקרב אנשי המקצוע השונים מזה זמן רב. מצד אחד, יש טענה כי המאושפזים באופן כפוי מסוכנים לעצמם ו/או לסביבתם. כך שה"כולאים" רק מיטיבים עם החברה שבחוץ, ועם האדם החולה, בכך שהם מגינים הן על החולה והן על החברה שבחוץ מפני ה"מטורף". אולם, כאן אנו נכנסים להגדרה המורכבת של "מיהו משוגע/מטורף" שזקוק לאישפוז כפוי? ומיהם אלו שיקבעו זאת. אולם מצד שני, במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, אין לאף אחד את היכולת לקחת את חירותו של אחר, ולעשות בה כרצונו. לכן כיום הפסיכיאטרים המחוזיים המורשים להורות על אישפוז כפוי לא ממהרים לעשות כן. הם פוחדים מתביעות משפטיות מצד החולה ו/או בני משפחתו. מעצם הפחד שלהם, הם חושבים פעמיים ושלוש פעמיים, ומתייעצים עם פסיכיאטרים ואנשי טיפול נוספים בטרם קובעים על אישפוז כפוי. כשאני חושבת על מקרים ספציפיים של אישפוז כפוי שאני מכירה, בעיקר חולות בהפרעות אכילה, אני מוצאת שהאישפוז ברוב המקרים עזר, וסייע לבחורות לקבל טיפול ולהשתקם על אף חוסר הרצון וההתנגדות הבסיסית בהתחלה. בנוסף, בהפרעות אכילה קיימת גם הסכנה הגופנית, והתדרדרות מערכות הגוף עד לחוסר תיפקוד, כך שאין מדובר רק ב"לשמור על החולה או על החברה" אלא מדובר לא פעם בהצלת חיים של ממש. הנושא הזה מורכב ומסובך. להערכתי, אין תשובה חד משמעית אם זה "טוב" או "רע". יש ליצור מערכת המורכבת מכמה דרגים שדרכם תעבור ההחלטה על האישפוז, כך שההחלטה לא תיהיה תלויה בדעת אדם אחד (הפסיכיאטר המחוזי). כל מקרה ייבחן לגופו, על ידי חברי אותה מערכת, ויחד הם יגיעו להחלטה, שכמובן ניתן יהיה לערער עליה בכל שלב נתון, ולבחון אותה בפרקי זמן קצובים. אני מזמינה את הגולשים, לחוות את דעתם האישית בנושא, וכך נוכל לפתח דיון מהותי בנושא כל כך חשוב. בברכה, טלי פרידמן

תודה, טלי, על ההערות המחכימות אני מסכים אתך באופן כללי, ואני מאמין שרוב הרופאים הפסיכיאטרים עושים את עבודתם באופן הטוב ביותר ומתוך כוונות טובות. עם זאת, המצב המאפשר לגזול את זכויותיו הטבעיות של אדם ולאשפזו, מאפשר מקרים יוצאי דופן של טיפול לקוי. הכתבה ב'הארץ', ופסק-הדין החמור כנגד האישפוז הכפוי, מציגים את מצבם העגום של חולי-הנפש, שנשללות מהם זכויות יסוד המוענקות גם לפושעים מועדים ולרוצחים. ושיהיה לך בוקר טוב ונעים וחיוך גדול דרור

לדרור אני רואה באופן חמור את הצגת הפסיכיאטרים כ- לא אנושיים כולאים אנשים מתוך תאווה לשלול את זכויות הם הצגת הדברים באופן זה גובלת בהוצאת לשון הרע אני כבר הגשתי תביעה משפטית על הוצעת לשון הרע כאשר טענות דומות הופנו כלפי - אני רגיש לנושא כי הוא כל כך לא נכון - גובל בהסתה - אני לא מכיר פסיכיאטר אחד שרוצה לאשפז בכפיה - החברה ה"קהילה" היא זאת שנתנה לפסיכיאטר את התפקיד הזה כדי להגן על עצמה - בכלל יש הרבה צביעות בנושא והוא לא חד צדדי כפי שאתה מציג אותו עם חולה סכיזופרני סוער היה מפתח מחשבות שווא של רדיפה כלפיך והיה תוקף אותך במטרה להרוג אותך היית רוצה שהוא יהיה במסגרת שתגן עליך - עם חס וחלילה קרוב משפחה שלך - יקר לך - היה מנסה להתאבד ללא הפסקה נחוש למות מתוך דיכאון היית רוצה להציל את חייו על ידי הגנה עליו מפני עצמו עד שהטיפול יפסיק את הדיכאון - במקרה זה היית מאשים את הפסיכיאטר עם הוא היה מסרב לאשפז את האדם היקר גם נגד רצונו - (כי במצבים הנפשיים הנ"ל האדם לא מודע להיותו חולה וזקוק לאשפוז - הוא תמיד מסרב לאשפוז) הצביעות הזאת מחליאה אותי - מגישים נגדינו תביעות משפטיות על כך שאנחנו מאשפזים - גם כאשר אנחנו לא מאשפזים תובעים אותנו למה לא אשפזנו. אנשים בקהילה אומרים למה הם מאושפזים מסכנים - אבל כאשר המטופל הפסיכוטי זורק להם זבל על הדלת או מחרבן להם בחדר המדרגות מתוך פעילות לא שיפוטית אז הם כן רוצים אותו באשפוז גם נגד רצונו זה ממש נוח להיות יפה-נפש כאשר האחריות היא לא עלייך - כאשר לא אתה משלם ברשיון עבודה שלך אם מטופל שלך התאבד לידיעתך לפסיכיאטרים נמאס מהתפקיד הזה שהחברה (דהיינו אתה ושכמוך) הטלתם עליהם וכעת יש מהלך להעביר את כל סוגיית האשפוז הכפוי לשופטים (כמו בארה"ב) - וראה מה קורה - הם השופטים לא רוצים לקחת על עצמם את הכאב-ראש הזה - אף אחד לא רוצה להיות ה"רע" - לידיעתך בארה"ב כל שוטר מקוף מוסמך לאשפז אותך ל 48 שעות בניגוד לרצונך ואז מגיע שופט וגם ללא הבנה בפסיכיאטרייה מחליט על גורלך - בטקסס מוציאים להורג רוצחים מסכנים שהרגו מתוך מחלה או פיגור - ובמקום לטפל בהם - כי רצחו מתוך מחלה - הורגים אותם - אצלנו המצב עדיין אנושי יותר הייתי רוצה לראות איך היית מתמודד עם זה - לא מאשפז כשצריך ואז מואשם משפטית על רשלנות ורשיונך לעסוק במקצוע נשלל (שוב קל לך לדבר מעמדת הצופה מהצד) סיפור - אחד מרבים - שעברתי בת מביאה את אמה לאשפוז עקב דיכאון עם מחשבות על מוות - האם אמביוולנטית לאשפוז רגע רוצה להתאשפז רגע לא - לא החלטית (זה גם חלק מהמחלה לפעמים). יש סיכון אובדני אבל גבולי - (לא תמיד ניתן לחזות את עוצמת הסיכון). ליתר-ביטחון עקב הסיכון ודאגה לשלומה המלצתי אשפוז לשבוע ראשון במחלקה סגורה והמשך במחלקה פתוחה. הבת - בכעס על המלצתי לאשפוז במחלקה סגורה - מאיימת עם תאשפז אותה בכפייה במחלקה סגורה אני תובעת אותך - בהתייעצות עם פסיכיאטר מחוזי הוחלט ללכת לקראת המשפחה ולאשפז במחלקה פתוחה לפי בקשתם - יום למחרת האם עושה ניסיון אובדני על ידי קפיצה מקומה ראשונה ושוברת את רגליה (דבר שלא היה קורה עם הייתה במחלקה סגורה) - הבת שלה מגישה נגדי תביעה משפטית על כך שבקבלתה לא הפעלתי הוראת אשפוז כפויי נגד האם גם בניגוד לרצונם - זאת להזכיר אחרי שאז איימה כי תתבע אותי אם כן אאשפז אותה במחלקה סגורה. לסיכום אשמח מאד להעביר את האחריות וכאב הראש כולו אלייך ואל השופטת היקרה שאותה אתה מצטט - לדעתי כל מי שנוקט עמדה זאת שאתה מציג "חכם גדול" וצבוע - כאשר צופה מהצד - בא נשמע מה הפתרון שלך - אשמח להקפיץ אותך כל לילה כדי להחליט ולקחת אחריות על 3 -4 ניסיונות התאבדות ותקיפות אלימות כנגד אזרחים הקורות כל לילה לגבי המהלך להעברת אשפוז כפוי אפשר לקרא באתר של האיגוד לפסיכיאטרייה

ד"ר פלד היקר, מאז שהגעתי לנהל את הפורום הזה, אתה תוקף אותי באופן תמוה, ואפילו נכנסת ללא הזמנה לפורום הנוסף שאני מנהל (הלם-קרב) במטרה להפריע. מעולם לא נפגשנו, ואין לי מושג מה מטריד אותך כל-כך וממה אתה נבהל. החשש שלך לדימוי מקצוע הפסיכותרפיה, וההתגוננות התוקפנית, אינם מובנים לי. הפסיכיאטריה קיימת זמן רב לפני שהחלה הפסיכותרפיה, ומעמדה לא יתרופף בשל ביקורת על אישפוזים כפויים. כמי שעוסק בטיפול נפשי אני אינני נבהל מביקורת כלפי הפסיכותרפיה, ולי עצמי יש ספקות רבים בנוגע לטיפול הנפשי וסכנותיו. אני מאמין שביקורת עצמית ובחינה חוזרת של ההנחות הבסיסיות שלנו הם תנאי מוקדם לאמינות מקצועית. הצגתי בפני המשתתפים בפורום את המאמר שנכתב היום ב'הארץ' על פסק דין של שופטת מכובדת, ומוזר בעיני שאתה מנסה לאיים עלי בתביעות דיבה על כך. חשוב בעיני להתייחס לפסק-הדין, ולדון גם בסיכונים שבשלילת החופש מחולי הנפש. לא הצגתי כלל את דעתי האישית על הפסיכיאטריה, אלא את השאלות שמעלה פסק הדין, ומוזר בעיני שזה מבהיל אותך. אינני מטיל ספק בעבודתם הקשה של פסיכיאטרים, וכמובן שלא בעבודתך שלך ובכוונותיך הטובות. אני מקווה שתוכל להצטרף לדיון מכובד בשאלות שמעלה נושא חשוב זה מבלי להיכנס למגננה אישית ולתחושת רדיפה. ידי מושטת לשלום, ואני מקווה להפסיק בכך את הנימה העויינת. בידידות, דרור

חברים יקרים...במקום להתווכח.....אני מבקשת תשובה על שאלתי....היא חשובה לי..... ואם אמצא את המכתב ששלחתי לכותב הכתבה....אשמח להדביק גם פה אני...הגנתי על אשפוז כפייתי..... מתוך ניסיוני שלי..... יש לי השגות קשות אחרות,,,על טיפול תרופתי שקדם לאישפוז.....על ידי רופא של קופת חולים. שלא הסכים לשנות את דעתו בנוגע לטיפול.....למרות שגרם נזק קשה למטופל.. שנהג בהתנשאות ובזלזול על בקשתי לשקול מחדש נתינת תרופה אחרת...... אבל זה .....סיפור אחר.........שאינו נוגע באשפוז שבכפייייה.......... אבל גרם לטראומה קשה למשך שנים......שהביאה בסופו של דבר.....לאשפוז בכפיה.....

אישפוז כפוי הוא דבר נורא, אבל ישנם מצבים שבאמת אין כל ברירה וזה הפתרון היחיד שיכול לעזור. כמו בכל מערכת אנושית יש לעיתים טעויות. אין ספק שטעות באישפוז כפוי היא קשה, אבל היא דומה מהבחינה הזו לטעויות שיפוט שמכניסות אדם זכאי לבית הכלא. זה לא הביא את החוק לביטול בתי המשפט. במצבים של אי וודאות מישהו צריך לקבל בסופו של דבר החלטה, ואכן בשאלת האישפוז הכפוי יש פעמים רבות התלבטויות רבות. אני בהחלט מבין לליבו של ד"ר פלד שמרגיש שהרופאים הופכים לא אחת לשק האגרוף של המערכת בנושא האישפוז הכפוי. אחת הבעיות היא הלחץ והמהירות בה יש לקבל את ההחלטות ויותר גרוע מהכל התשתית הגרועה שמעניקה המדינה להתמודד עם הבעיה. הבריאות הציבורית בארץ מתדרדרת מבחינת אמצעים ואחד התחומים שסובלים מכך ביותר הוא תחום בריאות הנפש. אם היו מספיק תקציבים היה אפשר להקים מחלקות ומוסדות אנושיים יותר להתמודדות גם עם החולים הקשים ביותר. פה אני רואה את עיקר הבעיה. במצב הקיים בו התשתית הפיזית וכמות אנשי המקצוע אינם מספיקים, האישפוז הכפוי הופך לעיתים לבלתי אנושי. אגב, בתאי המעצר במשטרה המצוי גרוע עוד יותר. אנשים חפים מפשע יושבים בתאים בתנאים בלתי אנושיים עד בירור משפטי בעניינם. אני לא חושב שאפשר בעניין הזה למקד את האשמה בממסד הפסיכיאטרי. בהחלט ניתן לשפר את כללי קבלת ההחלטות. למשל, לבקש חוות דעת נוספת ועוד ועוד. אני חייב לציין שברוב מכריע של המקרים שאני נתקלתי באישפוז כפוי היתה הצדקה רבה לדבר. גם החולים עצמם יכלו להודות בכך כאשר רמת המחלה נרגעה. כאשר החולה מסוגל להקשיב הוא יכול לחתום בעצמו על טופס אישפוז שהיה מיועד בתחילה לאישפוז כפוי. נכון שזה קורה לעיתים תחת החשש שללא החתימה יבוצע האישפוז הכפוי, אבל זה עשוי לשפר באופן מיידי את תנאי האישפוז (למחלקה פתוחה). אחת הבעיות באה לביטוי בדבריה של האחות בהודעה קודמת: כאשר חולה בעל היסטוריה פסיכיאטרית כבר מוערך בצורה סטריאוטיפית היד עלולה להיות "קלה" יותר לחתום על צו האישפוז. אני מעריך שרוב הטעויות בתחום האישפוז הכפוי נעשות דווקא עם חולים אלו. נדיר מאוד שאדם ללא כל עבר פסיכיאטרי מאושפז בכפיה בלא סיבה. אז מה הפתרון? לדעתי, הפתרון המשמעותי אינו דווקא בשינוי הכללים. נכון שחוות דעת נוספת יכולה להפחית טעויות, אבל גם אז תמיד יכולות להיות טעויות ותלונות. הפתרון הוא דווקא בתשתית. אם יהיו מוסדות אישפוז נוחים ואנושיים עם צוות מקצועי ומיומן בכמות מספיקה אזי יהיו פחות טעויות (יותר אנשי צוות בוחנים את המקרה ועוקבים אחרי המטופל) והטראומה שגורם האישפוז תהיה פחות קיצונית. בנוסף ובעיקר - במקרים רבים, אולי אפילו ברוב המקרים, יהיה אפשר להצמיד אנשי מקצוע להשגחה של 24 שעות ביממה ל"אישפוז בית" כך שאדם יהיה בביתו תחת השגחה מלאה וכמובן ירגיש הרבה יותר טוב. אני בטוח שגם מהירות ההחלמה במצב זה תהיה מהירה יותר. לצערי אלו חלומות ואשליות. מערכת בריאות הנפש קורסת תחת העומס. אדם שרוצה לקבל טיפול במרפאה לבריאות הנפש צריך לחכות לפעמים חודשיים (!!!) רק כדי לקבל ראיון, ולפעמים שנה (!!!) כדי לקבל טיפול. הצוות הטיפולי חש תסכול רב ופעמים רבות אנשים מעולים בורחים מהמערכת לטובת הקליניקה הפרטית. התחושה היא שלעיתים פשוט לא ניתן לתת טיפול מקצועי בתנאים כאלה. אני חושש שמערכת האוצר הבונה את תקציב המדינה מנצלת בצורה צינית את חולשתם של האנשים הזקוקים לטיפול נפשי. הם לא יצאו לרחובות להפגין... בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר, אני מסכים עם ההערות שלך, ומאד נהנה לקרוא את התגובות שלך בפורום. למרות שגם מצב האסירים בכלא אינו טוב, ולמרות שגם במערכת בתי-הכלא ובתי-המשפט יש פגמים, לכל אסיר יש זכויות אדם בסיסיות, גם אם הוא רוצח. מחולי-הנפש ניטלות זכויות אלו, ולעתים גם קרוביהם אינם יכולים לסייע להם. הכוח שבידי הפסיכיאטרים (בדומה לכוח שבידי פסיכולוגים) נובע מעצם הסיטואציה הטיפולית, ואין צורך להוסיף לו את זכות הכליאה. אני חושב שיש הגיון בהרעיון להעביר את זכויות האישפוז לידי השופטים. תודה על תגובתך, דרור

מסכים עם דרור הכתיבה שלך טובה מאד הלוואי והיה לי זמן להשקיע כך הצגת את המצב באופן נכון מאד לגבי "שק איגרוף" גם זה נכון ומאד מתסכל דרור - אנני נבהל - אין לי דבר נגדך - אבל אני רגיש כאשר מצהירים עמדות מחוסר ידע וחוסר הבנה - גם אני מודע היטב לחסרונות הפסיכיאטריה - אני בעצם מסכים עם רוב הדעות של הזרם האנטי-פסיכיאטריה - אבל מתוך המערכת לא מבחוץ - ויש הבדל גדול אנטי פסיכיאטריה חשובה מאד לפסיכיאטר מהכיוון המקצועי - היא גורמת לו לחשוב כל הזמן על מיגבלות המקצוע אבל מחוץ למקצוע - וכאשר מסתתרים מאחוריה שיקולים אחרים (של שליליה כללית) זה הופך למשהוא אחר להת, לא ברור לי מדוע אתה חושב שאני תוקף אותך PEACE :-)