ההספד שלי לאבא ...

אבא יקר שלי, כמעט כמעט 11 חודשים עברו מאז נפטרת, ועוד כמה ימים האזכרה שלך. בהלוויה שלך לא נשאנו דברים לזכרך, השארת אותנו המומים מדי וכואבים מדי במותר, ללא מילים, ללא תגובה, לא מוכנים, לבד ועם המון ריקנות בלב. אזכרה, להזכיר לנו מה ? את מה שלא שכחנו ושלא נשכח אף פעם ? וכי איך אפשר לשכוח ? איך אפשר לא לזכור את הכוח, האופטימיות, החיוך הנצחי, המילים המעודדות והטובות שהיו לך תמיד בשביל כולם, אפילו כשאתה הכי סבלת, כשלך הכי כאב. אתה היית חולה, אתה עברת את הניתוחים הקשים, אתה עברת את יסורי התופת של הבדיקות, ואתה גם נאחזת בחיים, ונלחמת ונאבקת ולא הסכמת לוותר על אור השמש ועלינו ועל החיים. אני עוד זוכרת את התקופה האחרונה בבית החולים. זוכרת איך כמה ימים לפני באנו לשיחה עם ראש המחלקה ושאלנו אותו מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו ? מה עוד אפשר לנסות כדי להציל אותך ? איזה עוד אפשרויות פתוחות נשארו לנו במלחמה על חייך ? והתשובה שקיבלנו, היתה תתפללו לנס, תתפללו שימצא הכבד המיוחל להשתלה, שמישהו יסכים לתרום ולהציל חיים. והתפללנו, בכל הכוח, בכל הכוונה, עם כל הלב והנשמה. באותה שיחה נתנו לנו 3 חודשים מרווח נשימה. 3 חודשים שלא עמדו במבחן המציאות. בוקר למחרת כבר התאשפזת, ואחרי שבועיים הלכת מאיתנו, כנגד רצונך, כנגד רצוננו, למרות כל ההאחזות בחיים, והמאבק, של כולנו ביחד. אני עוד זוכרת איך כמה ימים לפני מותך, כשהאחות שאלה אותך "איך אתה מרגיש ?" ואתה כבר חצי גמור, כבר בקושי חי, עונה לה עם חיוך על הפרצוף – מצוין. כמה כואב בלב, כמה צובט בנשמה. ואחרי שיצאה מהחדר איך אמרת לי "אני אחזיק מעמד, אבל אני חושש שהגוף שלי יבגוד בי ולא יחזיק מעמד". ואכן כך היה, הגוף בגד בך, לא יכול להמשיך יותר, אבל אתה מחזיק מעמד. אתה מלווה אותי ואותנו פה כל הזמן. לא עובר יום, בלי שאני אחשוב עליך, בלי שאראה את דמותך ואת פניך מולי, פה בבית, בחדר שוכב במיטה, באוטו יושב לצידי כשאני נוהגת, במקומות שהיו שלך, ונשארו שלך לתמיד. אני עוד זוכרת איך יום שבת לפני מותך, אחרי שכמה ימים היית במצב של דמדומים, בין פה לשם, באמצע הדרך, מתפתל במיטה, עם כל המכשירים מחוברים אליך, עם הטיטול שכל כך היה לי קשה לראות אותך בו, התאוששת פתאום, חזרת אלינו מן המתים ממש, וביקשת ארטיק לימון, שכל כך אהבת. איך רצנו לקנות לך אותו, איך ישבת במיטה, ואני עם כפפות על הידיים כמו תמיד, שוברת לך חתיכות, ומכניסה לפיך, המלא דם. משאלה אחרונה של נידון למוות – ארטיק לימון, המעידה על צניעותך, שאפיינה אותך כל החיים, וגם רגע לפני מותך. אני זוכרת איך יום ראשון בבוקר שאחרי, אחרי לילה של יסורי תופת, כשמכונת הדיאליזה מוציאה את טיפת הדם האחרונה שעוד נשארה בגופך, מערבלת אותו בצינורותיה, ומחזירה אותו לגופך, איך פתאום נרגעת. פתאום לא התפתלת, פתאום לא הסתובבת בכלל, נשכבת לך רגוע על הגב, ורק התאמצת לנשום, להכניס אויר לראות, בקצב שהלך ודעך, הלך ודעך. אני זוכרת איך בשבע בבוקר הדם החל לצאת מגופך, ממש מעורך, בלי שום פצע, בלי שום חתך, מתפרץ לו. איך קראנו לרופא, והוא הסתכל, לא אמר דבר, וביקש מאיתנו לחכות בחוץ, ויצא אף הוא בדממה. איך לא הצלחתי להתאפק ונכנסתי לחדר שוב, רק כדי לוודא שלא תמות לבד, שאם כבר נלחמנו וישנו איתך בבית החולים כל כך הרבה, ועברנו את כל המראות הקשים הללו, והלילות המעיקים והבלתי נסבלים הללו, והיינו לצידך לאורך כל הדרך, רק כדי לוודא שלא יקשרו אותך למיטה, רק כדי לוודא שלא תסבול יותר מדי, אז נהיה איתך גם בדקות הספורות של מותך. נכנסתי, וראיתי את הנשימה האחרונה, יוצאת מפיך, וראיתי איך דממת, ואמרתי לאחות "זהו, זה נגמר, אבא שלי מת עכשיו", ואיך היא הוציאה אותי מהחדר ויצאתי לפרוזדור ואמרתי לאמא ולאחותי שחיכו שם בחוץ, "זהו, זה הסוף", כי רציתי שישמעו את זה ממני ולא מהרופא בפעם הראשונה, ושניה אחרי זה הרופא גם אמר לנו אותו דבר, ודמעות בעיניו. וההלוויה שלך, שאליה באו כל כך הרבה אנשים. אפילו האחיות מהמחלקה שבה היית מאושפז במשך כל כך הרבה זמן. הבית הראשון שלנו, שם גרנו יחד איתך, שם ניסינו להעביר את הימים ואת הלילות הקשים מנשוא בכל דרך אפשרית, עם עיניים נפוחות ואדומות מעייפות, שומרים עליך. אני עוד זוכרת איך אתה שהיית כל כך חולה והיית כל כך הרבה זמן בבתי חולים, דווקא אתה, בחרת להתנדב בבית החולים, במחלקת הדיאליזה, ולהיות עם החולים המחוברים למכונה, המכונה שהרגה אותך בסופו של דבר, ואותם אנשים גם הם היו בהלוויתך, מזילי דמעות, המומים וכואבים. אני רואה עכשיו את אמא מוסרת את הבגדים שלך לאחרים. רק אחרי 11 חודשים הצליחה לעשות את זה, וגם עכשיו זה כל כך קשה וכל כך כואב, כאילו עוד חלק ממך נפרד ממש ברגעים אלה מאיתנו, והולך ולא ישוב. וזהו, אתה כבר לא פה, אבל אתה לא פה רק בגוף, אתה כן פה מלווה אותי בכל מעשי ודרכי מאז, בנשמתך, ובדמותך. הרבה דברים עשיתי מאז בשבילך, בשביל שתהיה גאה בי ששרדתי, ועברתי, והתגברתי על כל המכשולים ועל כל יסורי התופת שליוו את חיי, ועכשיו אני בסדר, עכשיו אתה כבר לא צריך לדאוג לי ויכול באמת לנוח על משכבך בשלום. אבא - "מראה פניך האופטימיים ילווה אותנו לעד", זה מה שבחרנו לכתוב על מצבתך, וזה אכן כך, את הכוחות שהחדרת בנו, את הכושר לעבור את המצבים הכי קשים בחיים ולשרוד, את הרצון לתת לאחרים ולהיות בשביל אחרים ולהמשיך לצעוד ולהתנדב ולתרום למרות הכאב האישי, את האופטימיות הנצחית, את כל אלה אף מוות לא יצליח לקחת מאיתנו. אתה איתי לא רק ביום האזכרה, לא רק פעם בשנה, אלא כל השנה. אני לא אשכח וכל מי שהכיר אותך אף פעם לא ישכח.

אביב, מרגש עד דמעות. עדי

גיבור! חבל שלא הכרתי אותו. אני דומע.....ודווקא ביום האזכרה צריכה את להיות גאה וחזקה,כי אבא כזה אין בכל בית. יהי זכרו לעד. דניאל

....ועכשיו הן כבר זולגות. קראתי את מה שכתבת , ממררת בבכי. לא היכרתי את אביך ,אבל הרגשתי כאב חד מפלח את ליבי. את זוכרת שפעם כתבת לי שכשמשהו מעיק אז צריך איזשהו טריגר שיפרוץ את המחסום ויתן לדמעות לזרום ? אז זה שימש לי כטריגר. תודה. כבר שבוע שאני מסתובבת עם מועקה כבדה בלב , בגלל כל מה שעברתי עם עניין המילואים , ועכשיו סוף סוף השתחררתי קצת. הקטע ריגש אותי מאוד. הניחומים היחידים שאני יכולה לתת לך זה שלפחות יש לך זיכרונות מאביך , וזיכרונות אלו ישארו אצלך לעד. ולפחות יכולת להיות איתו ברגעיו האחרונים. כשאמא שלי נפטרה הייתי מאוד קטנה , ואין לי שום זכרון ממנה. אני בקושי זוכרת איך היא נראית.אני רק זוכרת איך היא נראיתה בתמונות (שראיתי שנים אחרי שהיא נפטרה ). לא זוכרת את קולה. לא זוכרת אפילו משהו אחד שעשיתי יחד איתה. וגם על המוות שלה נודע לי רק כמה שעות אחרי. דבר שגרם לי הרבה שנים אחר כך לא להאמין במותה אלא לקוות שהכל טעות אחת גדולה ויום אחד היא תשוב........... תודה על מה שכתבת לי קודם לכן. אני אנסה יותר להעסיק את עצמי , למרות שבדרך כלל אחרי שקושקוש סוף סוף נרדם , אני כבר שפוכה לגמרי מכדי לעשות משהו. ואז אני רק מתמקמת מול הטלויזיה . דבר שלא ממש עוזר לי להעביר את החרדות. הן פשוט נמצאות שם . מעיקות. אוהבת ומחזקת את ידייך לקראת היום של האזכרה. שימי על הקבר גם פרח לאביך ממני , על היותו אדם מקסים כמו שאת מספרת , ועל זה שגידל בת נהדרת כמוך. שלך בילי

לתאר מה עשית לי מבפנים... תהיי חזקה, אביב.

אביב היקרה שלי באמת אין מילים אין מילים לתאר את הכאב כאב חד חזק מערער ביטחון וטוב שיש זיכרונות וזכרונות אופטימיים יפים נעימים אי אפשר לשכוח והוא הלך ואת נשארת והוא הלך כדי לפנות לך מקום והוא הלך ממך, מכם כדי שתוכלו ללמוד ממנו על האופטימיות, על הצניעות, על הרצון לחיות והוא הלך ואת נשארת חזקה ומתחזקת כי החיים יפים (את הזכרת לי את זה) . אביב על אף חוסר האופטימיות שלי לגבי עצמי בשלב זה של חיי, אני קוראת אותך כאן ומתחזקת כל פעם מחדש. את מסוג המנצחים ולא המנוצחים, השודרים והמתחזקים ולא הנחלשים והדועכים. את כאן וכותבת ובכתיבתך את מאירה ונותנת ראיה אחרת על החיים. תודה. רחלי

אביב שלי, אחרי הספד מרגש כזה, נותרו באמת מעט מאוד דברים לומר. כאב האובדן הנורא. הכאב הזה צורב, פועם, מועך את החזה - ועם זאת מותיר חלל כה גדול בבטן, חלל שמאום לא יכול למלא. אובדן אנשים אהובים הוא קשה מנשוא. אני לא יכולה ולא מתיימרת להציע נחמה, להעלות ארוכה לפצע העמוק. אני רק רוצה לומר לך שבכל זאת זכית לעשרים ושמונה "שנות אב". שנים בהם עמד לצידך, החזיק בידך, ליווה אותך בחיוכו החם ובאופטימיות הנצחית שלו... שנים אותן את נוצרת בליבך, ותנצרי אותן לעד. צדקת. אביך אמנם אינו עמך פיסית, אך הוא הרבה יותר מזכרון גרידא. הוא בנפשך. את מכילה אותו. את נושאת אותו אתך, לכל אשר תלכי... אישיותו המיוחדת וכוחותיו יוצאי הדופן עומדים עכשיו לצידך, שומרים ומלווים אותך במסע הפרטי שלך. אביב שלי, האמיני בעצמך ובכוחותייך. הזכרונות, החוויות, רגעי האושר והכוחות האלו - הם הירושה שהותיר לך. הם החלק שלו שקיים בך, שמוסיף - ועוד יוסיף - להתקיים גם אחריו. אני מחזקת את ידייך. אני כאן בשבילך. ובדרך כלשהי, אמנם שונה לחלוטין, כך גם אביך... דפני.

אביב יקרה, העצב והכאב על מותו של אבא ניבטים מכל שורה, מכל מילה. כמו גם האופטימיות. הפרידה היתה קשה לפני 11 חודשים, והיא אינה קלה גם היום. זוהי בעצם לא ממש פרידה, אלא הבנה. אבא לא יחזור. את תמשיכי הלאה, ואבא ימשיך בתוכך. כל הכבוד על האומץ הכרוך בכתיבת ההספד, והשארתו בפורום. טלי פרידמן

אביב מעודי לא שמעתי תאור כל כך נוגע ללב ושבא מהלב! אני מסתובבת פה וקצת "עוקבת" אחריך - את אדם חזק ומדהים ואת צריכה לזכור זאת כל הזמן, מההספד נראה שהיה לך מורה מצויין לחיים - ואני בטוחה ששם מלמעלה הוא מאוד מתגאה בך וביכולות הנפלאות שלך להעניק, ליעץ וגם לדעת להתמודד עם קשים ומגבלות. אני לא יודעת מה אומרים במצבים כאלו, אבל מאחלת לך שיהיו לך הכוחות כדי להמשיך להתמודד עם החיים!

לאביב היקרה, כשקוראים מכתב מרגש כל כך, מה אפשר עוד לומר? המילים פשוט נעתקות! אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, גם אני איבדתי אבא רק לפני פחות מחמישה חודשים, ואת אימי איבדתי לפני כבר למעלה משש שנים. אבל הורים אהובים לא נשכחים לא אחרי שנה, לא שש ובוודאי גם לא עשר ועשרים שנה. ולי לא נותר אלא לשבת כאן, לנגב את דמעות- ההתרגשות שעלו בעיני ולהגיד לך: את בחורה מדהימה, ואת נותנת המון כח - לי ובוודאי לעוד אנשים שאיבדו את יקיריהם. תודה לך מכל הלב - אביך בוודאי היה גאה בך לו ראה את המכתב שלך! ומעתה ואילך - שתדעי רק שמחות! אחת

אוףףףף גם מפי המילים נעתקו.... אבא שלי מאושפז בבית חולים...עבר כריתה של כף הרגל..סכרת...ועכשיו המצב הולך ומסתבך... אשריך שהיה לך קשר טוב עם אביך...באמת ! לי מעולם לא היה ..חוץ מכמה מילים שהחלפנו אחת ל... תמיד רציתי להתקרב אליו... ועכשיו אני קרובה...מאכילה אותו,מחליפה לו בגדים,מנקה את הדם... ולראות אותו כך,חסר אונים..כמו תינוק ! איש שמעולם לא היה חולה... איזה חיים מזויינים !!!