לאביב, דניאל וכל מי שרוצה: מכתב הפרידה מהאנורקסיה

זה מכתב פרידה. מכתב שמח, המשלב גוונים דקים של עצב. מכתב של תקווה, עם שרידים של ייאוש שקט. מכתב של בטחון, עם תזכורות מרומזות להיסוס. מכתב אפור, ללא הדיכוטומיה האופיינית לך, של שחור מול לבן, רע מול טוב, חולה מול בריא... אני נפרדת ממך, אנורקסיה. פרידות הן דבר כואב, אפילו כשמדובר במחלה קשה. פגעת בי, הכאבת לי, הרסת - בשנים האחרונות - כל דבר שניסיתי לעשות. הבסתי אותך, אך לא לפני קרב ממושך, מתיש ועקוב מדם. קרב בו כמעט יצאת וידך על העליונה, קרב בו הייתי קרובה כל כך לאבד את חיי. אני נפרדת ממך. את, שליווית אותי אחת עשרה שנים ארוכות, לאורך ההתבגרות, הצבא, האוניברסיטה, העבודה. היית המחלה לה התכחשתי, המחלה ממנה התעלמתי, המחלה בה - אודה ואבוש - התגאיתי לא אחת, המחלה בה זיהיתי את עצמי... למדתי לשרוד אתך, אך עתה לא די לי בכך. עייפתי מההליכה השקטה בצד החיים. אני רוצה לחוות אותם! הייתי במצב נואש כשלקחת ממני את השליטה על חיי. ילדה בת חמש עשרה, מהוססת, מלאה ספקות עצמיים ורגשי נחיתות, כואבת... לא יכולתי לעמוד בפני קסמך, הקסם הכוזב. האמנתי להבטחותייך, ראיתי בך את מושיעתי היחידה ממצב שנראה חסר מוצא. טיפחתי אותך, התגאיתי בך, הקרבתי שנים... וכמעט את חיי. לפעמים שנאתי אותך. לפעמים הערצתי. היית המגן שלי, התירוץ למה שחוויתי בזמנו ככישלון המוחלט של חיי. היית הקביים עליהם נשענתי, חלשה, מסבירה לכולם שהרגל פצועה, ומסרבת להאמין להפצרותיהם ושכנועיהם - שאני בסדר, שאני חזקה, שהקביים האלו רק מפריעים לתנועתי. שנאתי אותך על חיי הנכה שנכפו עליי בגללך, אך הודיתי לך על התירוץ שסיפקת לי, תירוץ לכל הימנעות, החלטה שגויה או הצלחה שהיא פחות ממושלמת. תליתי בך את פחדיי להתמודד, וניחמתי את עצמי ברזון המחריד שדרשת ממני. כאילו זה ההישג הגדול, המטרה העליונה... כאילו זו משמעות חיי. היית הגואל שפדה אותי מעבדות, רק על מנת להפוך אותי לשפחתך. הצלת את חיי, רק כדי לקחת אותם חזרה, ככלי לשירותך... היית מקור גאווה כמו גם מושא בושה, מקור האושר וגורם הסבל בו זמנית. עינית, הרעבת ופצעת אותי, אך לא הכנעת אותי: הנה אני, עומדת כאן, ואת אינך חלק מחיי עוד. יש לי עבודה ולימודים. יש לי תחומי עניין, מעבר למשקל ולקלוריות. יש לי חברים מקסימים שנמצאים אתי, לעודד ולתמוך. יש לי שאיפות, יש לי חלומות... יש לי חיים! אחת עשרה שנות אימה, טרור וכאב בלתי נסבל נדרשו לי כדי למרוד בך, לנתק אחת ולתמיד את מוסרותייך מעליי. הייאוש המתלווה למחשבה על השנים האבודות שהקרבתי על מזבחך, הכעס - עלייך, ועל שהנחתי לעצמי להיכנע לך - כל אלו עדיין טריים בזכרוני. אבל היום, מהעמדה האסטרטגית בה אני ניצבת, אני רואה את המציאות באופן שלם יותר: נכון, יש חזיתות בהן הפסדתי, ואחרות שגבו מחיר דמים כבד בעד הניצחון... אך סירבתי להאמין לקולך המייאש, המדכא. פה ושם הפסדתי קרבות, אבל במלחמת הקיום שלי - במלחמה על חיי - ידי שלי היא על העליונה. והיום, מפוייסת יותר, בטוחה וחזקה יותר, אני יכולה לומר לך שלום. להיפרד באמת, לתמיד. אני ניצבת על שתי רגליי כעת, זורקת הצידה את הקביים הרעועים, שהגבילו כל כך את אפשרות התנועה שלי. הפיסיותרפיה כאבה ובוודאי עוד תכאב, אך החלטתי נחושה: אני עוזבת אותך למות והולכת על שתי רגליי. בלעדייך, אך לא לבד. המשפחה, המטפלים, החברים הנפלאים - כל אלו לצדי, תומכים בי, נכונים, בעת הצורך, להיחלץ לעזרה... אני חזקה, ואשאר כך. אני אתגבר. אני אחיה!

דפני, מדהים נפלא, עשית לי את היום, החדרת בי תקווה. יש לי כל מני הפרעות, כולל הפרעות אכילה. כעת כשאני עוברת תהליך של אבל אני נתמכת בהם כמו קביים. המכתב שלך כל כך מרגש, ולוואי שתפטרי מהנטל, מהחטוטרת של המחלה שאת נושאת עלייך. כה לחיי, נדמה לי שהחיים זה באמת בחירה יותר טובה. שלך, האלמונית. [email protected]

אני מחוייבת להחלמה, החיים הם אכן בחירה טובה יותר. מי כמוך יודעת זאת, את שעוברת תהליך קשה וכואב של אבל. החיים יקרים, אי אפשר לוותר כל כך מהר. אי אפשר לוותר בכלל! בזמנים קשים, כמו זה שאת עוברת עכשיו, טבעי שלפעמים אנחנו רוצים קצת "לנוח", מרשים לעצמינו להישען על הקביים האלו... אבל חשוב שתהיה לנו המודעות שאנחנו עושים את זה, ושזה לא הפתרון, שאפשר - ועדיף - אחרת. ואם קשה מדי לבד, יש כאן תמיד אנשים חמים, תומכים ואכפתיים, שיתאמצו מאוד לעזור. שיהיה לך קל...

ילדה שלי.. קראתי פעם ראשונה, בכיתי. קראתי פעם שניה, בכיתי שוב. עישנתי שתי סיגריות ואני עדיין נרגשת ומתרגשת.. אני קצת בהלם, למרות שהכנת אותי להודעת הפרידה הזו, וציפיתי לה, וחיכיתי לה בכליון עיניים, עדיין נשארתי מחוסרת מילים. רציתי לכתוב לך כבר קודם ולא ידעתי איך, רציתי להגיד לך שכל הדיבורים על השבעה והמוות מעוררים בי עצב וכאב, ונמנעתי, והנה את אמרת את הדברים בעצמך. פרידות הן דבר קשה, גם כשהן טובות, וכשמשהו מת זה סופי. נכון, האנורקסיה הפכה אותך לשפחה, אבל היא היתה חלק ממך במשך כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זמן, וזה קשה להיפרד. גם אני הרגשתי ככה, האנורקסיה והבולמיה משעבדות, אבל הן גם משרתות כל כך הרבה, ושירתו אותי בנאמנות כדי להתמודד עם כל כך הרבה דברים קשים. וכשנפרדתי מהבולמיה עדיין הכרתי לה טובה על שעזרה לי לעבור את הימים הקשים והלילות הקשים יותר בבית החולים לצד אבא והיתה שם לצידי לאורך כל המחלה שלו, היחידה שלא עזבה אותי אף פעם. אבל יחד עם כל הקושי מפרידות, ועם כל הסבל שבמוות והייסורים שבגסיסתה של האנורקסיה, יש דברים שטוב להם למות, שטוב להיפרד מהם, ושל"שבעה" שלהם מביאים בלונים ועושים מסיבה. אני לא שוכחת את הבולמיה, ואני מקווה שאת לא תשכחי את האנורקסיה, לטוב ולרע. גם כמשענת אבל גם ובעיקר כנכות. האנורקסיה היא חלק ממך כמו שהבולמיה היא חלק ממני, היא העבר שלנו, והיתה שם לצידנו. אבל הכי חשוב זה לא לשכוח את החיים שנעצרו בגללה, את הדברים שהפסדנו, את החברים שויתרנו עליהם, ואת התקופה המבוזבזת, וזאת כדי לא לחזור לשם. אני כבר מכירה אותך, ויודעת איזו בחורה נפלאה ומיוחדת ומקסימה את, ואני לא מוכנה לוותר עלייך לטובת האנורקסיה, וגם את כבר לא מוכנה לוותר על עצמך בשבילה, וזה הכי טוב שיכול להיות. אני מקווה שהדפסת את המכתב הזה, ותלית לך בסלון, ושתקראי אותו עוד הרבה פעמים, כדי לראות עד כמה את באמת רוצה להיפרד ממנה ולשים אותה בצד, כזיכרון, כמשהו שהיה שם עם הצדדים החיוביים אבל בעיקר עם הצדדים השליליים שלה. אני פה לצידך ולא רק וירטואלית, להחזיק את היד, לחבק, ולאהוב.. ל-ת-מ-י-ד !! אוהבת אביב.

את בעבודה?

חיכיתי לתגובה שלך... ידעתי שתדעי לגעת. את תמיד מצליחה לחדור אליי עמוק עמוק ללב, לעורר שם סערות... אני רוצה שתדעי, שיש לך חלק גדול בהחלטה הזו, ואף יותר מכך - באמונה שזה אפשרי, שאני יכולה. הייתי על סף יאוש כשכתבתי אלייך בפעם הראשונה לפורום. חשבתי שאני מקרה אבוד. האמנתי שאני אמורה להתרגל לרעיון של לחיות את חיי כאנורקטית כרונית, כנתמכת תמידית בקביים האלו. ואת הוכחת לי אחרת. ראיתי בחורה מדהימה, איתנה, שהקשיים רק חידדו את רגישותה לסבל. בחורה שיודעת לתמוך ברגעי המשבר, שתמיד מוצאת את המשפט המעודד, זה שעבורי היה הרבה פעמים ההבדל בין להרים ידיים ולשקוע, לבין לאזור את כל הכוחות ולמשוך קדימה. הרבה פעמים נותרתי אני ללא מילים אחרי שקראתי את מכתבייך, מתקשה להאמין שמישהי באמת מצליחה להבין כל כך טוב מה עובר עלי - ועדיין נשארת אופטימית, עדיין מאמינה בכוחי, עדיין טוענת שאני אצליח...!! ואם הצלחתי, זה אמנם קצת בזכותי, אבל הרבה הרבה בזכותך. תודה-תודה-תודה על ה-כ-ל! אוהבת אותך כל כך... דפני

לדפני, מישהי, מישהי מדהימה! הדפסתי את המכתב הזה. הדפסתי וקראתי כמה פעמים. התקוה שנתת לי! האור שנדלק חלושות! אני לא יודעת, אם ראית את מה שכתבתי כאן אתמול. ברגע שהיה נראה אפור מתמיד, הלוואי ויכולתי להגיד שהוא חלף... את הדהמת אותי עם הכוח שלך והאומץ. אני יודעת עד כמה המחלה הזאת ממכרת, ועד כמה היא הופכת לחלק מחיינו. אני חושבת, שאחרי כל כך הרבה שנים, ההתנתקות קשה ביותר. אחרי שהמחלה כבר חלק ממך, אבל היא לא את, וזה מה שגילית. אני עדיין קצת בבעית הזהות הזאת. אבל אני לא רוצה לכתוב על עצמי עכשיו ולכער את האווירה שהשרית כאן! תחיי את החיים במלואם, בלי לפספס אף טעם! מגיעה לך הכל ויותר מזה! ואני מקווה כל כך להצטרף אלייך.... בהרבה אהבה, ללה

ראשית, תודה על התגובה החמה! לא קראתי עדיין את המכתב מאתמול, אני מבטיחה לקרוא יותר מאוחר ולהגיב יותר לעומק. בינתיים, אני רק רוצה לחזק אותך. היו לי המון רגעי יאוש במהלך השנים. וזה נמשך הרבה שנים... והיו הפרוגנוזות האיומות, הפסימיות, שקטלגו אותי כמקרה אבוד, שטענו שבמקרה הטוב - ניתן לקוות שאצליח לחיות עם אנורקסיה כרונית. ובמקרה הרע... (עדיף לא לחשוב). אבל ללה, זה באמת אפשרי. אם אני הצלחתי - גם את יכולה! אתמול היה יום אפור. קורה. יהיו עוד כאלו. אבל חשוב לזכור, גם כשאפור, קודר ומדכא, שיש גם ימים אחרים! ימים בהם השמש מפציעה, מאירה מחדש את העולם, מחממת, מפיגה את הקור האנורקטי הנורא. ללה שלי, אל תאבדי תקווה. המשיכי להילחם, בסוף זה יצליח! זה חייב להצליח. וכשקשה, ועצוב, והכל נראה בלתי אפשרי - אני כאן, להדליק אור קטן באפלה, להראות לך את הדרך החוצה... אוהבת אותך, ומחזיקה לך אצבעות... דפני

שמחתי מאד לראות ששינית את הכינוי ועוד לכינוי כזה הרי דפנה היא סמל לניצחון. במיתולוגיה היוונית דפנה היתה ידועה בתור ציידת, חכמה מאד ועדינה אין פלא שאפולו התאהב בה. (מביאה קישור יפה שמצאתי http://hsa.brown.edu/~maicar/Daphne1.html סמל לניצחון אמרתי? עם כך אני עוטרת לראשך זרים ומדליות ובאשר למכתב, מקווה שאינני מפרה זכויות יוצרים בכך שהדפסתי לעצמי אותו למשמרת לעיתים נדירות אדם נתקל במסמך כל כך אותנטי ומרגש המתאר את מסעך המופלא מלמטה למעלה רק אושר, בריאות ואהבה

איזה יום מאושר, כל כך הרבה תגובות אוהבות ותומכות!! תודה , תודה! זו מחמאה גדולה, שהדפסת את המכתב... אני שמחה אם הוא יכול לעודד, כי התקווה היא היסוד לחוזק ולהצלחה - לאו דווקא באנורקסיה. יש בעיות שהדרך היחידה לנצח אותן היא ללמוד אורך נשימה... כי המסע הזה אינו ריצת ספרינט. הוא דומה יותר למרתון. צריך לנשום, צריך להאמין, צריך להמשיך על אף כאבי השרירים, וצריך - בכל רגע - לראות את המטרה מול העיניים. כתבתי גם לאביב: אמנם יש לי חלק גדול בהחלמה שלי (תודי שבלעדיי זה לא היה מתאפשר...), אך לחברי הפורום יש חלק גדול לא פחות. אני אסירת תודה לכם, לכולכם... ולך, שהיית שם בשבילי בלילות האינסומניה שלי, שידעת לכתוב דברים ממעמקי הרגש, ששיקפת לי את דבריי שלי, שנתת לי דברים להיאחז בהם במסע ההחלמה. תודה מקרב לב! ועכשיו, כשאני חזקה יותר, אשמח גם להיות שם בשבילך, כשתצטרכי... אוהבת, דפני.

שמחתי מאד לראות ששינית את הכינוי ועוד לכינוי כזה הרי דפנה היא סמל לניצחון. במיתולוגיה היוונית דפנה היתה ידועה בתור ציידת, חכמה מאד ועדינה אין פלא שאפולו התאהב בה. (מביאה קישור יפה שמצאתי http://hsa.brown.edu/~maicar/Daphne1.html סמל לניצחון אמרתי? עם כך אני עוטרת לראשך זרים ומדליות ובאשר למכתב, מקווה שאינני מפרה זכויות יוצרים בכך שהדפסתי לעצמי אותו למשמרת לעיתים נדירות אדם נתקל במסמך כל כך אותנטי ומרגש המתאר את מסעך המופלא מלמטה למעלה רק אושר, בריאות ואהבה

דפני יקרה, השארת אותי פעורת פה, ודמעות בעיניים. באמת! את ענקית מהחיים! שיהיה לך המון המון המון בהצלחה בדרך החדשה, והישארי עימנו...אל תיפרדי גם מאיתנו... :) טלי פרידמן

טלי יקרה, המילים החמות, שלך ריגשו אותי כל כך! גם אני נותרתי עם דמעות בעיניים... איזה יום מאושר: כל כך הרבה תגובות חמות, אוהבות ודואגות..!! לא חלמתי שאגיע לזה. קשה להאמין שרק לפני כמה חודשים הייתי מיואשת, בטוחה שהכל אבוד, לא מצאתי משמעות לחיים... כמה התחזקתי מאז! אני לא יודעת אם אני ענקית מהחיים, אבל אני בהחלט חוזרת חזרה למימדים טבעיים, לפחות מבחינה פיזית... :-)) הפסקתי לנסות לצמצם את עצמי, לא לתפוס מקום, או להיעלם. אני חווה מחדש את הנוכחות שלי, והתחושה לא כל כך מאיימת...! אני נשארת אתכם, כמובן! המון אנשים מקסימים ואכפתיים הושיטו לי יד כשהרגשתי שאני טובעת בביצת הדיכאון, היו שם בשבילי בנפילות , שהיו חלק בלתי נפרד מהטיפוס החוצה מהבור העמוק הזה שנקרא אנורקסיה. הפורום הפך לחלק חשוב בחיי, התמכרתי... גם לו רציתי, לא יכולתי להיפרד מכם! אז אני כאן, בטוב וברע. אני לא עוזבת ולא מוותרת, לא נפרדת מאף אחד כאן. להפך, אני מקווה שההיכרות שלנו רק החלה... טלי, אלפי תודות. באהבה, דפני.

היי דפני! שיחקת אותה ובגדול,קראתי בבוקר את השאגה הגדולה,את הצעקה ,שדיי נמאס רוצים לחיות.ואיתה הלכתי לעבוד,,כן עד עכשיו ובהרגשה שזה אכן אפשר.אני גאה בעוצמתך בחורה,ושלא תביני אני אישית חשתי היום גאווה,כשווה בין שווים,ללא אותה הרגשה זיפתית,שאוליי אני שונה.וכל זאת רק בזכותך,בזכותכם שלא נותנים לרע להתגבר,ואכן מוכיחים לי שכל יום זה קרב בפניי עצמו וסופו קרב. תודה לך על הכל דניאל

התרגשתי כשקראתי את מכתבך. ההרגשה הזו, שזה אפשרי, שניתן - וחובה! - לנצח גם את השדים המפחידים ביותר שלנו, היא הסיבה העיקרית לכתיבת המכתב הזה. כל אחד מתמודד עם משהו: אנורקסיה, דיכאון, חרדות, טראומות... לכל אחד השד שלו, וצדקת - כל יום הוא מלחמה, אבל אנחנו כאן כדי לנצח! ואם הצלחתי לחזק אותך, להפיג את התחושה הרעה, לאפשר לעוד יום לעבור טוב ...זכיתי. תודה ששיתפת אותי. תודה שנתת לי לראות שהמכתב מצליח לחדור, מצליח להזין את האש הרועדת של התקווה, מחזק את האמונה בכוחה של הנפש. אם אני גאה במשהו, זה בכך שהצלחתי לרכוש לי הרבה חברים נפלאים, שיודעים לפרגן, שמקשיבים, שעוזרים, שנותנים למילים לחדור ללב, פנימה... ושורה אחרונה לפני סיום: הכרתי אותך יחסית מאוחר, לא יצא לנו להתכתב עד כה. אבל אני באמת מקווה שזה לא יהיה המכתב האחרון שאקבל ממך. ואם רק תרצה, אני מבטיחה שזה לא יהיה האחרון שאכתוב לך... שלך, דפני.

דפני כל הכבוד אני אפילו מעריצה אותך על כך אנג'ל.

להעריץ אותי זה קצת מוגזם... אני מאמינה בכוחות הפנימיים שלנו. אני מאמינה בכוח הרצון לשנות את המציאות, או לפחות להתמודד איתה בצורה מוצלחת. גם אם היא קשה, גם אם נדמה לנו שאנו חלשים מדי, גם אם מפתה להרים ידיים ולהתייאש... הכניעה לא תוביל אותנו רחוק. הניצחון - דווקא כן! קראתי חלק מהודעותייך בימים האחרונים. עשית צעד ענק קדימה בכך שהפסקת להקיא, ועל כך באמת מגיע לך כל הכבוד!! אבל עכשיו הזמן לצעד הבא. הפתרון אינו לעבור- או לחזור - מבולימיה לאנורקסיה. אנורקסיה הרסנית, מייסרת, מכאיבה לא פחות. את יודעת, הרי היית שם... באחד ממכתבייך כתבת שאת מוגדרת כבעלת הפרעת אכילה קשה. גם אני קוטלגתי כך. גם ממני נואשו הרופאים מזמן. גם לי צפו - במקרה הטוב - חיים משמימים , בודדים, מוגבלים. לפעמים הייתי רוצה לראות את נביאי הזעם האלו, להראות להם כמה טעו... אבל אין לזה חשיבות: את ההוכחה האמיתית הייתי חייבת לעצמי, והוכחתי. ואם אני הצלחתי, גם את יכולה. אני יודעת שזה קשה, וכואב, ולעיתים קרובות מייאש... ובכל זאת: זו הדרך היחידה, הצ'אנס היחיד להגיע פעם למקום טוב יותר. אז... אני מקווה שבקרוב תרצי גם את לכתוב מכתב כזה, או שיר, או סיפור, או בלי פרידה רשמית - אבל שתגיעי להחלטה להניח את המלה הזו מאחורייך, להעיף לכל הרוחות את הקביים המגבילים האלו, ולעוף גבוה , כמו שאת מסוגלת לעשות. ולמרות שלרוב את לא נעזרת, חשוב שתדעי שאנחנו כאן - אני ואנשים נהדרים רבים אחרים - ונשמח להיות כאן בשבילך בטיפוס במסלול ההחלמה התלול, ולחגוג אתך בלב שלם, כשתגיעי לסוף המסע - לפסגה. אז... ( כמו שאומרות הדודות הפולניות שלי) - בקרוב אצלך...!! (זה בצחוק, אל תיפגעי) שלך, דפני.

קריאת תרנגול למלחמת האור בכוחות האופל ואת ניצחת........... דמעות של תקווה ..........הן אלה שזולגות דמעות של שמחה על נערה שהפכה לאשה אשה למודת ניסיון ומלחמה, אשה בריאה!!!!!!!!!!!!!!!!!! מ ז ל ט ו ב

תודה, תודה ושוב תודה! אני בקושי מאמינה לזה בעצמי... אבל כן, ניצחתי את כוחות האופל, אלו שכל כך הרבה פעמים פחדתי שישאבו אותי לתוכם. לא עוד!! נעלמת לי קצת בזמן האחרון... אני מקווה שזה פשוט מקוצר זמן, לו"ז עמוס במיוחד, או עודף מצב רוח טוב. אם את כאן ורוצה, שתפי אותי קצת במה שקורה... כמו בימים הטובים. מתגעגעת אלייך... דפני.