נגישות
נגישות

לאודי.... 3 שאלות...........

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

24/05/2019 | 07:45 | מאת: סנדיי

1. לא היה עדיף אם היית בכמה משפטים מסביר את השיטה והדרך. הרגש, איזה רגש, מי מופעל, איך מופעל ולשם מה מופעל. מה אמיתי מה אשליה? 2. אני אישית, לא משנה באיזה דרך וכיוון, נפשי, פיזי, משפטי, תעסוקי, לעולם לא אלך כמו עזה עוורת, ותמיד אבקש אסבר, למה כך ולא אחרת. וכן, אפגע הרבה מאד פעמים, ונפגעתי אוי כי לא הבנתי או אולי כי הבנתי יותר מדי טוב 3. אולי 1+2 לעיל, מסבירים האחד את השני, ואולי התגובות של הכותבות כאן הן כאלו שאולי המצב הנפשי שלהן דורש יותר רוך ודווקא אי ידיעה, ודווקא התרפקות מלאה, לא יודעת, אז אתה שנמצא כאן שנים אולי אתה זה שמווסתט, אם כי נראה היה שדברים מתפוררים, אבל כפי שאני קוראת את הדברים עכשיו, וזאת עוד לאחר הצנזורה שלך, (שאני מודה לך עליה) אולי באמת הכניסה צריכה להיות מזווית אחרת, ואני לא יודעת אם אני שם. בהחלט צריכה עזרה, וחשבתי להעזר, אבל כל אחד עם מה שמתאים לו.

לקריאה נוספת והעמקה
02/06/2019 | 14:59 | מאת: חטוליתוש

בשאלה מספר 3 שלך נמצאות התשובוץ שלך על ההתנהלות של הפורום.... כך לפחות אני מרגישה וגם לפי הצרכים האישיים שלי ונכון ...אודי למעשה שומר כאן על כולן ביחד וגם על כל אחת בנפרד לפי היחודיות שלה וזה הכי מכובד בעיני אם לא היה כך לא הייתי נשארת כאן..זה הבטחון הכי גדול שיש לי כאן... הוא מסכים לכל שיח רק לא לתוקפנות גם אם היא מוסוות ובטח שלא לפגוע .. מהבטחון הזה שהוא מקנה לכל המשתתתפות כאן הן נמצאות כאן .....כל אחת היא עולם ומלואו ואין לזלזל באף אחת אפילו ברמיזה קטנה ולא ברמיזה עוקצנים... שיהיה שבוע טוב לכולן חטולית

03/06/2019 | 12:44 | מאת: סוריקטה

הי סנדי, אני לא בטוחה שתמיד אפשר לדעת להבחין במאה אחוז מה אמיתי לחלוטין ומה אשלייה לחלוטין. איכשהו אולי אנחנו חיים במעין אשלייה מסוימת (של אי פגיעות, כל יכולות), שאחרת נהיה אפופים בחרדות מופרזות ולא נמשיך לשום מקום. אז נראה לי שניסיון להשגת ביטחון של מאה אחוז, ופחות קבלת חלקיות, יימצא את מקומו בתסכול ובחרדות. כנראה שאנחנו במינונים של גם וגם. אולי צריך לבחון את המאזנים. אני גם חושבת שבכל אחד מאיתנו, בהיותנו בני אדם, אפשר למצוא את שדות הראייה המתים (עיוורון). מנסה לעזור לך. סוריקטה

03/06/2019 | 13:12 | מאת: סוריקטה

מניחה שאת, סנדי, מכירה את 'הנחשול' והתלמידה שם שאיכשהו גילתה שהיה שם משהו לא תקין ונחשף הניסוי. אני יכולה להבין מדוע תחושות כאלה עולות, ומתי אנחנו לוקחים את התפקיד של אותה תלמידה. מכירה איכשהו אותי שם. בהקשר השואתי שלי. אבל אולי זה לא מה שמתרחש בטיפולים באופן גורף? בכל מקרה, אולי צריך קצת להיזהר מהקטע של השלהוב, ש(גם) עולם האינטרנט מלא בו. סוריקטה

03/06/2019 | 15:23 | מאת: סוריקטה

הי שוב, ועוד מחשבה לגבי ה'טוב מידי' שהזכרת, סנדיי. אולי אולי ברגעים כאלו (בהם אנחנו מבינים 'טוב מידי') התפיסה שלנו פחות גמישה והיא די חסרת פשרות ופחות נותנת מקום לספקות, ואז אולי יש לחשוד בה. לא אמרתי נכון או לא נכון. צודק או לא צודק. יש אנשים עם חוש ריח פנטסטי. אבל מספיק שיש פרגמנט קטן של סיכוי לטעות. בכל אופן, מדברים כאן על שינויים. לומר את האמת - בעיניי, השינויים זה לא איזה מהפך. הבנאדם נשאר הוא. לא הופכים לאיזה משהו ממש אחר. לא כל שכן בפרק זמן קצר. יש הטמעה. ויש סיכוי שתחלחל לשכבות עמוקות. ואז אפשר לדבר על סוג של שינוי. תפיסתי בעיקר. בקצבים שלי מדובר על הרבה מאד מאד שנים. ההתקדמות שלי, נגיד שיש כזאת (ואני כותבת כאן כעת כרוח רפאים) היא איטית ביותר. לאור מה שכתבת, סנדיי, גם אני תוהה האם, למשל, פלירטטתי פה עם אודי (?!?!). הנה עוד אחת מהסיבות בעטיין המעטתי בפתיחת הודעות חדשות, כך גם באיחולים או התפעלויות. בגלל הדהוד הקול הזה בי. לאי ידיעה יש אפקט הגנתי, אני מניחה. וכנראה שכן משנה מי מניח את המראה (בעינייו), אם מעז, ובאיזה עיתוי וגם באיזה אופן ועוד ועוד. סוריקטה

הי סנדיי, מאחר ואין תשובה אחת 'מהספר' - הרי שלא אוכל להשיב לשאלתך... אומר באופן כללי שטיפול מתרחש בתווך שבין מציאות ודימיון, במעין אזור ביניים, שבו מציאות ואשליה מתערבבים, כך שלא ניתן להשיב בפשטות לשאלתך. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית