להיות פסיכולוג או מטפל מסוג אחר? מי צריך אישור?

העולם מלא. מלא! אנשים שמציעים את עצמם כמטפלים. בכל מיני שיטות רוחניות, אנרגטיות, אין סוף צורות שהמציאו. גם בתי ספר ללימודי שיטה × . לא דרך האקדמיה בכלל. הכל פרטי. פרטי ופורח ונפוץ ככ. מלא! ואני רציתי להיות 'פסיכולוגית'. להשתייך דווקא לשם. שיזהר עליי האור האקדמיסטי הזה. כי שם באמת צריך להוכיח את עצמך כביכול. לא כל אחד יכול. צריך לנצח אחרים בתחרות. ובשיטות אחרות לא אקדמיסטיות לא צריך. לא צריך את כל החרא הזה. רק את הבטחון שלך שיש לך מה לתת וגם את האומץ להציע את זה. כל אחד יכול להחליט שהוא מדריך או מאמן , להקים לעצמו אתר. קוראות בקלפים , גרפולוג ומאבחן כף יד ופסיכולוג יושבים יחדיו זה לצד זה בתוכניות הבוקר בטלויזיה וכולם נחשבים מומחים בתחומים. אחד כי סיים הכשרה באקדמיה עם מסלול רשמי והשני כי.. כי ככה. כי 'יש לו את זה '. יש אנשים שיש להם את זה... וכנראה גם השכל לא לפנות לאקדמיה ולהתבזבז שם.. לי אין את זה. הסתכלתי מלמטה למעלה על תארים. על אנשים שתולים תעודת מומחיות על הקיר. על אנשים שעברו 'הכשרה קוהוטיאנית' והקשר בינם לבין מסוגלות לגלות אמפתיה לאדם כמוני הוא מקרי בהחלט.. אף על פי שאנשים כמוני יושבים מולם בקליניקה השכם וערב.. העולם הזה הוא בדיחה. רציתי פעם להיות מטפלת. כיום אני כבר לא רוצה. פסיכולוגית לימדה אותי שמטפל הוא מישהו שיושב מול מטופל ומתרברב בטון מתנשא 'עבדתי קשה'. היא גרמה לי להסיק ש'אין כניסה' בשבילי למועדון כי אין לי כוחות אגו כמוה. היא גרמה לי להרגיש דחיה רבתי. מה הפלא ששנאתי אותה אחכ.. מי אוהב להרגיש דחוי?? רק אחכ העוסית באה והתייחסה בצורה הגיונית - תראי מימה את יכולה להיות מטפלת ביום מן הימים אם תרצי אבל קודם את צריכה לעזור לעצמך. אנשים נעזרים במטפלים להתמודד עם נושאים של קשרים , מערכות יחסים זוגיות, הורות.. את לא מתמודדות עם הנושאים האלה בחייך האישיים אז איך תעזרי לאחרים?? הנה לכם תשובה נורמלית! השתכנעתי. היא לא אמרה לי 'עבדתי קשה לסיים להגיע למעמדי הנשגב כמטפלת בכירה' ותו לא.. הנה לכם הבדלים בין פסיכולוגית מומחית בכירה אבל מאד סתומה לעוסית בן אדם שלא איבד את השכל הישר לראות מי מולו ואיך נכון להתייחס אליו. שתיהן תסכלו את כמיהתי 'להיות מטפלת' אבל עשו זאת בצורה שונה . אחת שהסבירה לי כמו שצריך, קודמתה רק צרמה לי מאד. אני באמת כבר לא רוצה להיות מטפלת. שנים רציתי. כבר לא. פסיכולוגים בכלל לימדו אותי שלהיות מטפל זה בעצם להכאיב, לאכזב, לתסכל. להציב גבולות ולא משנה כמה קשה החוויה של המטופל- להמשיך בזה. זה נוראי. לא ידעתי שככה מטפלים.. ויש מטפלים אחרים מסוג אחר עם כלים ושיטות אחרים. בדכ אנשים עם כריזמה ובטחון עצמי אחרת לא היו מעיזים וחוששים 'אבל לא סיימתי אקדמיה, אני לא מאושר משרד הבריאות' הם יודעים שאין חוק בנושא שמוסדר אז שמים זין. הם מרשים לעצמם. את נותנים את האישור לעצמם!! יש להם הבטחון הנדרש באופי שלהם. לי אין. אין לי את הבטחון הנדרש לתת אישור לעצמי. להאמין בעצמי. לסמוך על עצמי. ודווקא והמטפלת הגופנית הנוכחית שלי אומרת לי שננסה לעזור לי להשתפר בזה.. אבל אני כבר לא רוצה להיות מטפלת אחרי הפסיכולוגית הזאת שטבחה בי נרקיסיסטית. אבל מה היא אשמה שהייתי עם טראומת חוסר אונים בלא מודע? היא אשמה שהיא בחרה בגישה לא נכונה איתי. בזה היא כן אשמה... אוף. היה לי חשק גדול 'להיות פסיכולוגית' כשבאתי אליה. הייתה תשוקה! זה הרגיש חי!! ומה עכשיו? אחרי שהיא רצחה לי את התשוקה. מה עכשיו? עוד לא הצלחתי לברוא למצוא תשוקה חדשה . למרות שהתחלתי ללמוד ממש לא מזמן מקצוע חביב בתחום אחר לחלוטין אבל נחמד. יש חיבה. אין תשוקה. זה הבדל גדול. אני רוצה תשוקה. כבר לא אכפת לי למי או למה. אני פשוט רוצה להרגיש את זה. דברים טובים. חיה ולא כבויה. חיה. אני רוצה להרגיש בעננים. סתם ככה כי בא לי. להרגיש שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. שאני מחכה בציפייה. ככ בא לי להרגיש ככה.

אני מנסה.. העבר הטיפולי ההוא היה ככ מכעיס ומזעזע כאילו מנסים לשבור אותי אבל אסור לי לתת לזה לנצח. לטמטום של הפסיכולוגית הגרועה ההיא לנצח. באמת יש בי תשוקה. יש בי!