דיסתימיה

שלום לך ד"ר רובינשטיין! אני בת 22 ונמצאת כרגע במצב של דיכאון דיסטימי שהתחיל מגיל 18 (יותר נכון לומר-החריף מגיל 18, שזה אומר- חוסר הנאה, פסימיות,חוסר תקווה וכו' ). הסיבה לכך היא שתמיד הייתי סגורה ומופנמת בחברה,יצרתי לי עולם משלי " ובניתי " סביבי חומות. התחלתי לטפל רק השנה - מינואר בעזרת תרופות. ניסיתי רסיטל, ציפרלקס וויאפקס ( פלוטין גרם לי לפריחה ) אך אף אחת מהתרופות לא שיפרה לי את המצב באופן משמעותי. חוץ מריכוז והיכולת לחייך ולצחוק יותר, עדיין אין לי רצון לכלום ופעמים רבות חושבת על מוות על כמה טוב אם לא הייתי מתעוררת בבוקר. כרגע החלפתי פסיכיאטרית שהמליצה לי לנסות שוב את הציפרלקס, הפעם במינון גבוה יותר ולתקופה ארוכה יותר. לפי מקורות רבים הבנתי שבדיסטימיה עדיף לטפל באמצעות פסיכותרפיה, במיוחד לאור העובדה שהתרופות עד עכשיו לא שינו את מצבי. הבעיה היא שאני לא מאמינה בזה ולא מבינה איך שיחות יועילו לי, הבעיה שלי היא של מופנמות וזה עניין של אופי שאני מרגישה שדי הורס לי את החיים, והרי פסיכותרפיה לא תשנה לי את אופיי. ניסיתי ללכת לפסיכולוג, הלכתי פעם אחת ובפעם השנייה לא הרגשתי שאני רוצה ללכת לשם שוב. בכל זאת הלכתי ולא הרגשתי שיש לי עוד מה לומר לו ושהוא בכלל לא עוזר לי. אני יודעת שעכשיו תייעץ לי לנסות לחפש את המטפל שיתאים לי ותהיה ביננו כימיה. אבל אני עדיין לא מבינה כיצד שיחות יועילו למצבי, מה יקרה בפועל בשיחות שיגרמו לי לצאת ממצבי ושיהיה לי רצונות כבר ושאני אחיה. בבקשה ד"ר תסביר לי איך יוצאים ממצב כזה - שאין רצון לחיות, האם תקופה ארוכה של טיפול בתרופות אכן תועיל לי או שאני זקוקה גם לשיחות בנוסף , למרות שאני לא מבינה כיצד יעזרו לי? האם הפסיכותרפיסט או הפסיכולוג אמורים לייעץ לי ( או רק להנהן ולחזור על דבריי, דבר שהפסיכולוג הנ"ל עשה) ומה מייעצים במקרה שכזה? מה יגידו לי , לנסות להיפתח לאנשים? אני כ"כ רוצה כבר לצאת מזה ולהרגיש חיה, בבקשה ממך, תעזור לי ותאמר לי מה עליי לעשות, מודה לך מראש מכל הלב המקווה כבר לשינוי a.m

שלום a.m, מופנמות היא תכונת אישיות, שבמידה רבה יש להשלים איתה, אך ניתן לשנותה באופן איטי והדרגתי בטיפול ממושך שדרושה לו סבלנות רבה. השאלה באיזו מידה הדיכאון שלך קשור למופנמות. טיפול קבוצתי יכול גם הוא לעזור לך להיפתח במסגרת בטוחה ומוגנת יחסית. ואולם, הבעיה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, הוא שאין לך מוטיבציה להשתנות. הדיכאון גורם לך כנראה מצוקה, אך הוא גם עזר לך לפתח חומות בצורות שקשה מאוד לחדור דרכן. אם את מצפה לשיפור מטיפול פסיכולוגי אחרי פגישה אחת, זה אומר שקשה לך גם לדחות סיפוקים. בקיצור, אני כן חושב שטיפול היה יכול לעזור לך אילו היית נותנת לו הזדמנות, אך נראה לי שאת לא מוכנה לכך. עצם העובדה שאת יודעת מה אני עשוי להציע, פוסלת זאת על הסף ובכל זאת פונה להתייעץ מצביעה עד כמה את אמביוולנטית ביחס לשינוי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין