ביישנות

אני סובלת מביישנות, חוסר בטחון ואולי אף פוביה חברתית. איני אוכלת בפומבי, איני מצליחה למצוא עבודה, דכאונות מובילים אותי לעיתים לחוסר תפקוד מוחלט. שאלתי היא לאיזה טיפול יש לפנות על-מנת לקבל עצות מעשיות? מה יש לעשות כדי תכלס' לחיות? להבדיל מטיפול בו כל שעושים זה לנבור בעבר ולהאשים בעיקר את ההורים. עברתי טיפול כזה ללא הצלחה יתרה. תודה.

שלום אלישבע, צר לי לשמוע על אכזבתך מהטיפול שעברת. למעשה, את מציינת שתי בעיות: (א) פוביה חברתית ו-(ב) מצבי דיכאון המוציאים אותך מכלל תפקוד. שתי הבעיות שונות מאוד מבחינה טיפולית. בפוביה חברתית ניתן לטפל בצורה התנהגותית-קוגניטיבית ע"י הקהיה שיטתית: למידת טכניקות הרפיה ותרגולן באופן הדרגתי נוכח הגירויים המאיימים הקשורים במקרה שלך בהימצאות במחיצת אנשים אחרים. לגבי דיכאון - מדובר בתופעה כוללת יותר, הפולשת אל כלל תחומי החיים - והדבר מצריך טיפול כוללני יותר ופחות נקודתי. השאלה עד כמה דיכאון מסוג זה שכיח אצלך. בשתי התופעות ניתן להיעזר בטיפול תרופתי. בפוביה חברתית ניתן להיעזר בתרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים, שהן תרופות הרגעה קלות, אותן ניתן לקחת לפני האירוע המאיים. ואולם, שימוש קבוע יומיומי בתרופות מסוג זה גורם סבילות (צורך במינון גדול והולך עד אובדן ההשפעה) ותלות פסיכולוגית (הרגשה שלא ניתן להתמודד עם המצב ללא התרופה). תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI יעילות למצבי דיכאון, ורבות מהן יעילות אף למצבי חרדה. הן מעלות את סף הרגישות ולא מפתחים אליהן תלות או סבילות. הן יכולות לעזור בטיפול בדיכאון שאת מתארת והואיל והן מפחיתות חרדה, הן עשויות לעזור גם לפוביה החברתית. כל הטיפול התרופתי צריך להיות מותאם ע"י רופא פסיכיאטר שיקבל ממך את התמונה בכללותה. ככלל, ככל שהתופעה ספציפית יותר (כמו פוביה חברתית) ניתן להיעזר בטיפול נקודתי יותר וככל שהיא נרחבת יותר, גם הטיפול כוללני יותר וארוך יותר. אגב, בטיפול פסיכודינאמי מהסוג שעברת יש להבדיל בין אחריות והאשמה. בהבנת הגורמים ההתפתחותיים ויחסייך עם הורייך אין הכוונה שתאשימי אותם במצבך באופן קונקרטי, אלא בייחוד בדיכאון, שתוכלי להעלות את הכעס למודעות ולהביעו במקום להפנותו נגד עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין