על סף תהום

זאת אני- מפעם. ( עם הפסיכו' שנטשה אותי עקב נסיבות חייה- האולי נסיעה. ובסוף- אני יודעת שהיא עדיין כאן בארץ. כי אני פשוט יודעת. וגם ה"מחליפה" - שהגעתי אליה דרכה...) - זוכרת אותי? אני לא מסוגלת לכתוב הרבה. בקושי מסוגלת גם את זה.( אז אעתיק כאן חלק מדברים שכתבתי כשיכולתי) היא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ולא משנה מה יקרה, כי היא יודעת מה עברתי, ושאין סיכויי שהיא תפצע אותי שוב כמו הקודמת. לפני כ 4 חודשים פוטרתי מעבודתי. עבדתי שם כ 10 שנים ברציפות. ( לא אכנס לפרטים. אך אציין שהכל קרה מאד מהר ובצורה כואבת. ואני בטוחה שיש קשר ישיר לעזיבה של הקודמת...). מאז שאלתי את המחליפה- מה יהיה? אם לא אמצא עבודה? איך יהיה פה? מה נעשה? והיא הרי כל הזמן אפשרה מיילים, וסמסים. והייתה כל הזמן עבורי. בלי קשר לפיטורים. כך היה איתה הקשר מלכתחילה. למרות שהיא "קיבלה אזהרות" על השיטה הזאת מהקודמת, ולמרות שאני פחדתי מזה שוב. וכל הזמן אמרתי לה על תלות ועל קשר בין פגישות ועל גבולות. אבל היא הייתה מאד נחרצת ואמרה שהיא בטוחה במאה אחוזים בשיטה שלה איתי. ושזה מה שמתאים לי. ושבזה היא מאמינה. ושלה זה לא יקרה איתי, כי היא מכירה עצמה ואת גבולותיה הייטב וכשלקחה אותי היא ידעה מה היא לוקחת על עצמה. היא גם הציעה והתעקשה שניפגש 4 פעמים בשבוע. עד אז- נפגשנו 3 פעמים. וכדי שאוכל ואסכים לזה, היא באמת באמת גם עשתה הנחה גדולה מאד לשם כך. ( זה יוצא מחיר מלא לפעמיים בשבוע. כשאנו נפגשות 4 פעמים). אבל כשפוטרתי התחלתי לפחד. אמרתי לה שאני לא יודעת מה יהיה. ושצריך לחשוב על העתיד. כי גם אם אמצא עבודה וודאי ארוויח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה כל השנים. היא אמרה לי כל הזמן לא לדאוג. ושהיא בחיים לא תעזוב אותי. כשאני המשכתי לדאוג ולבקש ממנה לחשוב, אז היא אפילו אמרה לי בסמס:" לפחות את הדאגה הזאת תורידי לעצמך מהראש". וכשכתבתי לה :"זה לא מציאותי. את לא יכולה לטפל בי בלי תשלום". אז היא ענתה:"לפעמים המציאות עולה על כל דמיון". והוסיפה סמיילי. :-) היא גם אמרה לי :"חמישה ש"ח יהיו לך?"- כדי להרגיע אותי. ופתאום- לפני שבועיים בערך, היא פתאום חזרה בה. היא אמרה שהיא בדקה. וטעתה. ושהיא עכשיו מבינה שהיא לא יכולה לעבוד בחינם. ושמצבה הכלכלי לא מאפשר לה ושאצטרך לשלם. שהיא לא תעזוב אותי אבל שגם אני צריכה להירתם לזה. זה אחרי שהיא גם נתנה לי דוגמא למטופלת שאצלה שקרה לה דבר דומה, והיא לא שילמה במשך תקופה מסויימת. וכנראה אח"כ החזירה לה על כך. המשכנו לדבר על זה כשאני מרגישה מרומה. ונבגדת. ופתייה. ושאיך אוכל לסמוך על המילה שלה? כי היא לא עומדת מאחוריה. ולא אחראית. והרי אני כל הזמן שאלתי מה יהיה ושנחשוב על פתרון ועל מה עושים אם לא אמצא עבודה. והנה- בפגישה שחלפה היא גם הוסיפה משהו:" היא אמרה שטעתה. ושהיא לא מתהפכת. ושהיא רוצה להמשיך איתי. אבל שאצטרך להירתם למאמץ הזה. וגם שהיא חשבה עד היום- עד שפגשה אותי, שהיא יכולה להתמודד עם הכל. ושהיא הכי גמישה שיש. ואמרה לי שלא אמצא טיפול טוב מממנה- באחריות". אבל שזה עבר גבול פנימי שלה, שהיא לכן רוצה לשמור.והסבירה למה:"שאם יש מטופל שלא יכול לשלם- היא תעמוד בזה, ואם יש מטופל שהוא מאד מאד קשה ( בגלל הסיפור שעבר בחייו) אך אין לו בעייה כלכלית- היא גם עומדת בזה, ומאפשרת לו הכל: סמסים, מיילים, פגישות רבות, המון המון נתינה שלה. אבל! כשיש גם וגם- את זה היא כבר לא מסוגלת להכיל. ולכן - אהיה חייבת לשלם. בעצם מאז שהיא חזרה בה אני יותר ויותר מתפרקת: אני מרוסקת. מבחינתי- זהו. הנה- זה שוב קורה לי. יש איום. נטישה. שאם אין לי לשלם- אין לי אותה. היא פשוט תעזוב. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. וחושבת על הסוף. מחשבות לא מרפות. לא מצליחה להרגע. לוקחת כדורי קלונקס שנשארו לי מפעם. בלי רופא. וחושבת על למות הנה עוד משהו שכתבתי: לא הייתי ככה כבר מלא זמן. פרט לתקופה הסמוכה אחרי שהיא נטשה אותי ובצורה שהיא עשתה את זה. אבל אז עוד הייתה לי את העבודה. שהחזיקה אותי. כי זאת מסגרת. חובה. עם אנשים שאהבתי. עכשיו? אין לי כלום. וגם אותה "מחליפה" כבר לא ממש ישנה. לא טוב איתה. אני מרגישה שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו. כל הקטע עם הגמישות- והמיילים, והסמסים והקשר הזה שבין הפגישות. וכל ההבטחות שלה ש"יהיה בסדר, ושנמצא פתרון ושאשלם כמה שיהיה לי"... הכל בולשיט. זה לא נכון. ומסתבר כלא נכון. אני מרגישה טיפשה. ומרומה. בפעם השנייה! היא ידעה מה היה. היא אפילו דברה עם הקודמת וקיבלה את כל המידע כולל ה"אזהרות" לאן לא לפנות ומה לא לעשות- לדעתה של הנוטשת/הקודמת. אבל עשתה יותר גרוע. למה? כי איך אפשר בתור פסיכולוגית לעולל זאת למישהי בפעם השנייה?? ולמה להבטיח ש"יהיה בסדר" כשאת לא שלמה עם זה? ואני זאת שבקשתי ממנה לחשוב על מה יהיה.- מייד כשפוטרתי. והרי אני לא איזה מישהי שפוטרה על ימין ועל שמאל ולא החזיקה עבודה יציבה בחייה. בסה"כ פיטורין אחרי 10 שנים באותה עבודה!! שאלתי אותה מה נעשה? ושנחשוב יחד? ושלפחות לא תעזוב אותי לפני שתדאג לי לפרידה מסודרת ולמסגרת חליפית. הצעתי אפילו להוריד את מס הפגישות. אבל היא ענתה שזה "אנטי טיפולי" בעינה. ושאשלם כמה שיהיה לי. נו באמת... איך? מה הייתם עושים במקומי?? :-( המחשבות הסופיות יותר ויותר אצלי. ברמת היום יום . וגם יותר. איך יוצאים מזה? מה אני צריכה לעשות? הרי גם היא הייתה נסיון שני!! אחרי פגיעה עצומה. מה אעשה? ועוד: את מה שקורה עכשיו. פתאום אחרי שהיא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ושגם אם לא יהיה לי לשלם אז "אשלם כמה שיהיה לי" ..ואני עוד עניתי לי אז:"זה הרי לא מציאותי. ואת יודעת את זה. אל תגידי לי סתם. מה זה כמה שיהיה לי?? ואם לא יהיה? אני לא יודעת מתי אמצא עבודה וכמה ארוויח בה, אבל בטח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה. ושאני לא רוצה לקחת סתם כל עבודה, כי אז זה יגרום לי לשנוא את הטיפול- שאהיה עבד לטיפול, במקום לחיות את החיים ושהטיפול יהיה אמצעי בשירותם ולא ההפ. היא בתגובה ענתה :"חמישה ש"ח יהיו לך?".. בקיצור אפילו סימסה לי :"תורידי לך לפחות את הדאגה הזאת מהראש. נסתדר. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. והיא גם הוסיפה סמיילי לסמס". והנה - לא חלף שבוע, ואמרתי לה שקשה לי עם חוסר הוודאות. ושאני מפחדת. ושגם עכשיו הסכום קשה לי- אמנם היא עושה הנחה מאד מאד גדולה, אבל היא מתעקשת על ארבע פגישות בשבוע. ולכן בעצם ההנחה כה גדולה. וכן- ברור שאני מרגישה שאני צריכה את זה. מי לא היה רוצה?? אבל מצד שני- אם גם עתה, המצב הכלכלי קשה לי, אז אני הצעתי שנחשוב אולי להוריד פגישה. כדי שאשלם פחות. וגם שאם לא אמצא עבודה אז שתגיד לי מה יהיה לדעתה הפתרון. כדי שגם היא לא תכעס עלי, וגם אני לא ארגיש כעס ותסכול על הטיפול. ואז פתאום היא התחילה להגיד שאקח כל עבודה. כי הטיפול הוא בשבילי. ושהיא לא מסכימה עם האמירה שלי ש"אני אכעס על הטיפול אם אחיה רק כדי לקיימו אבל במציאות מחוץ לטיפול- אעבוד בעבודה שאני לא רוצה, רק כי יש לי לחץ לקיים את הטיפול.". אמרתי לה- שבכל זאת עבדתי המון שנים ברציפות. ושאולי זאת נקודה שאני רוצה שהטיפול יעזור לי לשנות. ולהגיע דווקא למקום ועבודה טובים יותר. ואולי לעשות שינוי קריירה. או לכל הפחות- לחשוב. ולא לקחת כל עבודה רק מלחץ, כמו איזה בת עשרה.. בכל זאת צברתי נסיון, וגם יש לי תואר ראשון עם ממצוע גבוה. ( אמנם בתחום מדעי החברה ולא מקצוע, אך אופציות לתואר שני פתוחות בפני- כולל משהו מקצועי בגלל המממוצע הגבוה של התואר הראשון). ושאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. ומה אני יכולה. ואיך לסדר לעצמי את הראש. ומה קודם. והכל בלאגן אחד גדול. ושבמקום שהיא תהווה מקור לתמיכה ולעידוד, היא הופכת למקום של לחץ, וביקורת,ועול כלכלי. ושמה פתאום היא חוזרת בה ממה שאמרה? פתאום היא אמרה לי שאצטרך לשלם. ושהיא לא תעבוד בחינם. כשאני מלכתחילה בכלל לא העליתי זאת כאופציה!! אני רק שאלתי. העליתי חששות. שאלתי מה יהיה. והיא הרגיעה וענתה כפי שענתה. ופתאום אני מרגישה מרומה. ופתייה. שהאמנתי למשפט הזה שלה :"שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון". ולמשפט על ה"חמישה שקלים"- שנועד להרגיע אותי. פתאום היא מתהפכת לי. ולמה?? למה?? כי פתאום נהייה לה קשה איתי? אפילו שהיא ידעה את זה מראש! וידעה איזה מטען כבד אני סוחבת עלי מהטיפול הקודם. הרי היא הייתה "המחליפה" - ובכלל היא זאת שממש עודדה אותי להשאר אצלה ולא לחזור לקודמת. כי היא טענה שהיא לא מספק סביבה מספיק יציבה שאליה אני כה זקוקה. ( עקב נסיבות חייה של הקודמת). ובכלל- הקודמת עדיין בארץ. ולא נסעה. ( אני יודעת כי אני "עוקבת" אחריה באינטרנט אכשהו). ואני מרגישה שהנה- גם היא שהבטיחה כל כך הרבה, בעצם מסתברת כסתם. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. למה?? למה לומר לי סתם?? למה גם היא מתהפכת?? ואיך אבטח בה?? ומה עושים? אני חייבת לדאוג לעצמי. שכן- אני חושבת מחשבות על מוות. כל יום. ויותר מזה. כי לא אוכל לעמוד בנטישה שוב. ולא ע"י פסיכולוגית. ועוד שהפעם כביכול אני "אשמה" - רק כי פוטרתי. ( ואני בטוחה שהפיטורין הם תוצאה ישירה של מה שקרה לי בטיפול הקודם. זה לא סתם קרה ככה. פתאום אחרי שנים כה רבות. זה גם קרה בול בזמן שהיא נטשה). אני שבורה. לא יודעת למי פונים לעזרה? השקעתי את מיטב כספי בטיפול. כולל אצל ה"מחליפה". היא קיבלה המון כסף. כל חודש. ויכולתי לתת לה את זה. ולא צייצתי. אבל עכשיו?? מה עכשיו?

אבל היא לא מוותרת עליך. להפך, נראה שהיא חזקה ונוכחת עבורך. מאוד יתכן שאם היא תקבל אותך ללא עלות 4 פעמים בשבוע כולל סמסים ומיילים - הכל יתקלקל. התשלום גורם ליחסים להיות סימטרים. הרי אין נתינה ללא קבלה בתמורה. הקושי שלך מחיפוש העבודה, וחוסר הוודאות ברור מאוד. הייתי מציעה לך לומר לה : אוקי, ברור שאי אפשר בחינם , אבל בואי נעשה חוזה חדש: תגיעו לסכום ולמספר פגישות ששתיכן תעמדו בו תדברו על כל מיני שילובים, נניח פחות פגישה בשבוע, פחות כסף כל פגישה, פריסת תשלומים וכו שיהיה - ב ר ו ר ששתיכן תרגישו נח עם הסידור החדש גם את וגם היא. ואינשאאלה, תמצאי עבודה במהרה. משהו שיכבד את כישוריך ואהבתך. ואפילו יותר . בהצלחה.

תודה רבה! עשיתן לי מעט סדר בכאוס שבו אני נמצאת כרגע. אני נורא נורא מפחדת. ובמקביל- גם מתאמצת עד קצה יכולתי למצוא עבודה( אני כמעט כל יום כל היום רק על זה. אני חיה כמו נזירה- חוסכת כל שקל. לא קונה כמעט כלום. וזה די מאמלל אותי. ובבד בבד- גם עובדת חזק על הקו"ח שלי, שולחת, משפצת, יוזמת, ונשלחת גם להמון מבחני מיון זוועתיים- שזה לא לוי כבר בי אם אעבור :-( ). אדבר איתה. אנסה. הבעייה היא שהיא לרב נוהגת לומר :"נמשיך לדבר על זה בפגישה הבאה" וגם :"אני לא מאמינה שלא יהיה לך מה לשלם או שנגיע למצב של פרידה" , ומה שהכי בעצם מכעיס/ מעצבן/פוגע/ מפחיד אותי :" אני לא אעזוב אותך. את זאת שתעזבי אותי " ( כי בעצם היא כביכול פה. אבל האחריות לאפשר אותה- היא עלי). ופה אני מרגישה שהיא מפעילה עלי לחץ נוסף שכרגע רק פוגע בי ומזיק, ולא תורם ליכולת שלי להתמודד- כמו שגם היא רוצה. הרי גם בלי האמרה הזאתי, אני מחפשת עבודה. אז למה להוסיף לי כזה משקל על הכתפיים?? אני קורסת רק מהדאגה והפחד שמא היא לא תהיה לי. והאשמה- שגם כך אני מרגישה בגלל הסידור הכספי וההנחות, רק מכרסמת בי עוד וגדלה. :-( אני..