הורים וילדים

ענבל היקרה, אני מעיין מההודעה: http://www.doctors.co.il/forum-402/message-213490#message-213490. אני מאוד מודה לך על התשובה הנוגעת ללב והעמוקה שכתבת לי אז. חזרתי לקרוא אותה מפעם לפעם. אני לא מבקרת את ההורים שלי לעיתים קרובות. אני ואמא שלי משוחחות טלפונית בתדירות גבוהה. בד"כ שיחות קצרות. היום הייתה לי שיחה ארוכה עם אבא שלי. השיחה הזאת הותירה אותי מעורערת, עצובה ועם תחושת אשמה. שיחות עם אבא שלי נדירות, ועוד יותר שיחות עומק. הרקע הוא, שגילו גידול ברגלו של אבי לפני כחצי שנה. אבא שלי ממאן לבדוק במה מדובר (לא ברור האם מדובר בגידול שפיר והדבר דורש בירור). התקשרתי אליו היום כדי להפציר בו להיבדק. ובשיחה הזאת התוודעתי לכך שאבא שלי הוא אדם מאוד מדוכא. שלא מוצא טעם בחייו. לא משנה לו אם יחיה או ימות. אדם שמרגיש כי כשל בחייו. שהוא כשלון בכל בן ותחום - בייחוד בגידול ילדיו. אדם עם סטנדרטים גבוהים, ציפיות גבוהות, עם פער גדול בין הרצוי למצוי. על אף שאבא שלי הוא אדם עמיד, אני ואחי היחיד עובדים, יש להוריי נכדה, הוא מרגיש שהוא כשלון. הוא מרגיש כי הוא נכשל בחינוך שלי ושל אחי. הוא מצר על כך שאחי גדל להיות אדם שלא מתחשב באחרים ומתנהג בצורה מכוערת לבני אדם. הוא מצר על כך שבגילי, 32, אני עובדת כמזכירה בשכר מינימום, שלא רכשתי מקצוע נחשב, אין לי דירה ואני נאבקת לסגור את החודש, כל חודש. אני מרגישה אשמה על זה שהטחתי בפניו שאחי אדם רע ואני לא רוצה איתו קשר לעולם. הטחתי שוב ושוב, במיוחד כי הוא התנגד למה שאמרתי ולא היה מוכן לקבל את זה. וסתם הכאבתי לו. הוא לא רצה לשמוע את זה. זה היה מיותר. ועדיין, זה היה חזק ממני, זה זעם כבוש שצף לו בקלות רבה מדי (על התנהגות מתעללת - נפשית ופיסית כלפיי בילדות ובבגרות, ועד היום ניסיונות להנמיך אותי). אבא שלי מרגיש שהוא חי חיים ריקים מתוכן, שהכל תפל, הכל הבל וצביעות. אמרתי לו שהוא לוקח את החיים כמובנים מאליהם. שאני לעומתו,מעריכה כל דבר - את היכולת שלי לראות - להנות מסרט טוב, למשל. להנות מאוכל טוב, מלשמוע מוסיקה, וכו'. אבל הוא חושב על מה שאין. הוא אומר שאני מנתחמת במחשבה על אנשים שאין להם, אנשים עם גורל קשה. ולמה לא לחשוב על עד כמה היה יכול להיות טוב. הוא אמר שאנשים בגילי מחזיקים רכבים חדשים, רוכשים בית, ילדים, קריירה, צוברים חסכונות ואילו לי אין כלום. בבדיקת פייסבוק של בני המחזור שלי - איפה הם היום, רובם אכן מחזיקים בקריירות מפוארות, הקימו משפחה וכו'. הוא מרגיש בודד, בבית גדול וקר. אולי הוא ציפה לבית הומה נכדים, לילדים עם קריירות משגשות. לא הצלחתי לעודד אותו. ולמען האמת, הוא היה נשמע מאוד מפוכח והתיאורים שלו לגבי החברה תואמים למה שמופיע בתיאוריות הפסיכולוגיה החברתית. ניסיתי לעודד אותו, לומר לו שאני מעוניינת להתחתן ולהביא ילדים - רק שאני עושה את זה בקצב שלי, ולא רוצה להתפשרעל אהבה אמיתית, על קשר עמוק עם מישהו. אבל הוא רואה נישואין כהסכם לכל דבר - או לעסקה, שבה כל צד רוצה לעשות את העסקה הטובה ביותר. ובעצם בגילי האפשרויות שלי מצומצמות יותר וטובות פחות מאשר בשנות העשרים. ניסיתי להסביר לו שאני לא זקוקה ליותר מבחור אחד... ואני לא מחפשת 'עסקה' טובה. ויש הרבה תחומים שאני לא מחפשת בהם הצטיינות - כמו למשל במראהושממוצע, זה מספק בהחלט. והוא שוב לא הבין למה אני מנמיכה את הציפיות שלי או מכוונת נמוך. היה צדק מסוים בדבריו. לא בנושא האחרון שהעליתי, אלא בזה שאין לי שאיפות, לגבי זה שאני נאבקת על כאן ועכשיו, לא בונה את העתיד. לא מאמינה בעצמי. ההערכה העצמית שלי מאוד נמוכה. אני לא חושבת שהוא נכשל, אני לא יודעת איך לעזור לו. שיחה איתו גורמת לי לרצות לשמח אותו, בתנאים שלו. לא יודעת, להתחתן asap, להשקיע בפסיכומטרי ולנסות להתקבל ללימודי רפואה (איך עושים את זה עם ההערכה עצמית נמוכה??).. אני לא יודעת איך לעזור לו. אני מעריכה את הכנות שלו בשיחה איתי - הוא דיבר על האהבה שלו לאמא שלי, על אף שהוא לא מביע רגשות. על תחושות הכשלון. על חוסר הטעם לחיים. על תחושת הניכור ( של אנשים, בני משפחה) ותחושת בדידות. אכזבות מהחיים. הוא כל הזמן חזר ואמר שאני לא מבינה אותו - כי ניסיתי לעודד אותו - להראות לו את מה שיש. אבל הוא לא מוכן להתעודד מהטיפות שבכוס, הוא אדם עם שאיפות, אדם שבנה את חייו, שהתחיל מכלום, עבד קשה והשיג ביטחון ויציבות כלכלית בחייו, אבל מרגיש שכל עבודתו לשווא - דור ההמשך כשל - וזה באשמתו. מעיין

שלום מעיין, אני מציעה לך לא לבלבל בינו לבינך. הוא מרגיש כשלון, חוסר טעם, ייאוש, חוסר סיפוק. את מרגישה שלמה עם עצמך, הולכת בקצב שלך, מסופקת מהסטנדרטים שהצבת לעצמך ושאת חותרת להשיגם. הוא כבר מבוגר, אולי חולה, עושה סיכום 'אחורה' של חייו, ולא מרוצה ממה שהוא רואה. את עוד צעירה, עתידך לפנייך, ואת אופטימית לגבי עצמך. המשיכי בדרכך,המוטיבציה שלך לא צריכה להיות לרצות אותו, אלא להשיג שביעות רצון מחייך. בברכה,ענבל