בוקר טוב

ענבל בוקר טוב! הסערה שככה...אני מרגישה טוב שוב. קראתי אתמול את "העברה והעברה נגדית" של ראקר, וכמעט סיימתי... ולעצמי לקחתי כמה תובנות שעזרו לי להרגיש טוב. כך למשל אני לא תלותית במובן הרע של המילה, יש לי יכולת להתמסר ליבידינלית לאובייקט אחר, שזה טוב...אפילו יותר טוב מעצמאות... והוא כותב הרבה על חוק התגמול, שנורא הגיוני וברור, אבל משום מה יש ציפייה שמטפלים הם מעל לבני האדם הרגילים והם מגיבים באופן שונה לכעס וההאשמות שמופנות כלפיהם. אז אני רק צריכה להמשיך לאהוב אותה ולתפוס אותה כחיובית וכך גם היא תאהב אותי...זה עוזר לזנוח את המחשבות הלא סתגלנתיות על איך אני אבריז לה ואנקום בה בתקווה שכך היא יותר תאהב אותי... ומצאתי משפט שלך בספר :"אפשר להתחיל בשאלה מה קורה, במונחים כלליים, לאנלטיקאי ביחסיו עם המטופל.התשובה הראשונה עשויה להיות: קורה כל דבר היכול לקרות כאשר אישיות אחת ניצבת מול אחרת" (עמ' 156), אבל הוא מוסיף ואומר שבגלל שזה הגדרה כל כך רחבה היא בעצם לא אומרת כלום...ואז הוא מתחיל להסביר על הזדהויות תואמות ומשלימות... אני מקווה שלמטפלת שלי יש רק הזדהויות תואמות איתי!!! בקיצור, שלחתי את הפיצולים הביתה והחזרתי את הרצינאליזציה לשלוט...יותר טוב ככה. בעצם אולי הפיצולים עדיין כאן, אבל הם בצד החיובי. אבל אני עדיין רוצה תשובות על השאלות מאתמול. אין לי מושג מה שאלתי אבל אני זוכרת ששאלתי הרבה שאלות. ולאחרונה את כאן בבקרים, שיש בזה משהו נחמד שיש זמן ביום קבוע...זה נותן ביטחון. ומה עוד יש לי לספר...??? למרות שיש בדיוק עוד שנה לטיפול, אני מפחדת מהפרידה. לא משנה איך היא תתרחש היא תהיה לי קשה עד טראומטית. איך אפשר להפוך פרידה כל כך מורכבת למשהו נסבל? כל פרידה קשה לי מאוד אבל הפרידה הזאת תהיה בלתי נסבלת, אני רק חושבת על זה ואני מתמלאת חרדה ומוצפות. זה ישר מחזיר אותי, כמו מכונת זמן, לתחושות של פעם...של אין של נטישה של סופיות. אומרים שזה מקצוע של פרידות פסיכולוגיה, אולי אני צריכה ללמוד להתרגל. טוב, אבל יש עוד שנה אז נפסיק לחשוב על זה... אז תודה שהיית איתי כאן בזמן הסערה... האמת שאני חושבת על זה אתמול כתבתי הודעה תחת הכותרת מעידה, כי היה יום זוגי. עכשיו אני לא זוכרת ממש מה כתבתי, אז אפשר גם לא להעלות אותה, כאילו לא מעדתי...אבל אם את מעלה אז כן חשוב לי שתעני כי אני זוכרת שבזמן ששאלתי השאלות הרגישו לי חשובות...אני זוכרת ששיתפתי הרבה, אז אם זה חושפני אל תפרסמי. אוף, זה בטח מזה מעצבן אותך שעושים את זה...אולי אני אמחק את כל הפסקא האחרונה...? טוב, מה שאני מנסה להגיד זה שלא כל כך חשוב לי... אבל כן חשוב לי...בקיצור אין לי מושג מה אני מנסה להגיד...ממש אין לי מושג...בלבול...זה נחמד וזה נורא התחושה הזאת. זה נחמד כי זה משחרר מאחריות ומדאגה. זה נורא כי אין שום תחושת רצף...אין שום אחיזה באיזו מציאות אובייקטיבית. התחלתי בלנסות להבין את עצמי וסיימתי בבלבול נוראי ובחוסר יכולת להבין אפילו מה אני רוצה ומרגישה...נהדר! אבל הנה ריווחתי, אז כבר יותר טוב... זה זמן טוב לסיים את ההודעה, נכון? אז ביי, ותודה, ואוהבת אותך, ואת כולן, ואל תעזבי אותי לעולם, ותשמרי על עצמך, ואני מקווה שגם את אוהבת אותי, ושלא נמאסתי עלייך עם כל הקשקושים, ושאת בריאה, וטוב לך, ושאת מצליחה, ושאת עשירה ויש לך בית יפה, ושמישהו יעצור אותי כבר... דורותי

הי דורותי, שוב ענית לעצמך, גם בהיעדרי על כל השאלות מהמעידה מלמטה (או שזה ראקר ענה?)... בחיי, עברתי עליהן עכשיו שוב, לכולן יש תשובה בהודעה זו. הדבר הבולט הוא שוב הג'לי הנשפך מתוך העדשה, על מקסימותו, טעימותו והבלגאן שהוא עושה.. דורותי, את עושה טיפול. עם כל המגבלות והתסכולים והכשלים האמפתיים - את מצליחה להיות שם ולעשות עבודה. גם המעידה שלך.. את יודעת, זכורות לי מעידות גדולות (והרסניות) יותר. הכל בסדר. ענבל

נשלחה לי בטעות הודעה ריקה עם הכותרת שיט!!!...לרגע הייתי בטוחה שיום רביעי היום ושלחתי הודעה ליפעת, אבל אז קלטתי ששלישי, אז מותר לי...אבל איך שהוא היא נשלחה...אז זוהי הודעת ביטול השיט... אז עניתי לעצמי...זה קטע בהתחשב בזה שלא זכרתי מה שאלתי...כנראה על אף האימפולסיביות שבשליחה השאלות, הן המשיכו להטריד אותי בזמן הקריאה. אכן אני עושה טיפול...כדאי מאוד שמשהו יקרה תוך כדי הסבל הזה... אבל באמת אני מרגישה שאני ממש ממש מתקדמת, שאני משתנה, שאני לומדת להחזיק, לווסת, להרגיע...אולי זה לא ניכר בפורום, כי זו הפינה הרגרסיבית האחרונה שנשארה לי, אז כאן אני נשפכת, אבל בחיים בחוץ אני ממש מרגישה שינוי. ועל איזה מעידות את מדברת??? שחתכתי את עצמי או שניסיתי להפיל את האתר? אני חושבת שעבורי לכתוב ביום זוגי זה הרסני ביותר :) את יודעת, לא שיתפתי כאן, אבל לפני כמה חודשים עשיתי הפלה... זה נורא לשתף על זה בפורום? פשוט מדי פעם תופס אותי עצב...כי אני רוצה תינוק ואני מרגישה מוכנה, אבל לא ככה ולא בתקופה כזאת. אבל זה עצוב לי לחשוב שעכשיו יכולתי להיות כבר עם בטן נפוחה ועוד כמה חודשים עם תינוק קטן ועם תחילתם של חיים חדשים עם משמעות, ועם נתינה למשהו שהוא שלי, ואולי זה יהיה הסוף לתחושת החוסר, סוף סוף תהיה לי משפחה, שאני יצרתי... מה את חושבת? אולי אני שוב לא שומרת על עצמי בזה שאני משתפת כאן? אבל חשבתי על זה הרבה ומה הסיכוי שיזהו אותי??? אף אחד מהחברים שלי לא קורא בפורום והרוב לא יודע שאני כותבת...וצריך לקרוא את כל ההודעות כדי להרכיב את הפאזל בשלמותו...צריך להיות קצת פרנואידים כדי להאמין שזה יקרה, לא? ואולי אני סתם תמימה וחושפנית ומתי שהוא אני ממש אתחרט על זה שכתבתי כאן...מקווה שלא נגיע לשם. מה שמבאס זה שכל חיפוש בגוגל כמעט מביא שיחות מסוימות שהתנהלו כאן...יש אפשרות למנוע את זה? שיהיה אפשר להגיע לתוכן השיחות רק דרך כניסה ישירה לאתר ולא דרך גוגל? את יכולה לדבר עם מר דוקטורס? שישנה את זה... מה באופן כללי את חושבת על כתיבה בפורום? את חושבת שזה לא שומר? עוד תוצר של הטיפול זה שכל צעד שלי אני בודקת כמה פעמים, אם זה שומר או לא. עדיין אני לא יודעת תמיד להחליט אבל עצם העצירה ושאלת השאלה זו כבר התקדמות עבורי. אבל התקדמתי כבר יותר מדי...עכשיו אני צריכה להיות ברגרסיה. טוב, אני גמורה...מתפוצץ לי הראש ולקחתי 3 אדווילים...אפשר למות מזה? אבל נהייתי מאוד עייפה. אז לילה טוב, דורותי

הי דורתי באמת באסה שפגישה מתבטלת,ואני חושבת שאין דבר כזה תזמון מתאים. תמיד זה מבאס.אבל אני שמחה לראות שבסוף כן יצא לכן לדבר,וגם אם זה לא אותו דבר,זה עזר בכל זאת.ובאמת נראה שמתבטלות לכן לא מעט פגישות,אבל זה חלק מהמחיר שצריך לשלם על טיפול במקום ציבורי.זה לא באמת חינם.אבל לפי איך שהיא מתנהגת,נראה שזה באמת אילוץ אמיתי,וטוב שאת רואה את זה גם. ובאופן אישי אני דווקא שמחה שכתבת גם ביום זוגי.יצא לנו בטיפול לדבר לאחרונה על המייל אליה והכתיבה בפורום,האם זה טוב או לא. והיא אמרה שכל דבר שעוזר למנוע הצפה הוא טוב.אז כמו שענבל כתבה באמת יכול להיות יותר גרוע,ובטח שעדיף לכתוב כאן ולא לפגוע בעצמך או להתמלא בכדורים.ולדעתי גם אין באמת הבדל אם את כותבת פעמיים ביום ביום אי זוגי(לפני ואחרי העלאת ההודעות) פלוס פעם אחת בשבת,או שאת כותבת כאן כל יום אבל רק פעם אחת.בכל מקרה זה שבע פעמים.והשבוע בכל זאת היה שונה,בכל זאת קרה משהו, ובעייני זה דווקא טוב שאפשרת לעצמך גמישות מסוימת. וכשקראתי אתמול שבוטלה לך הפגישה,רציתי להציע משחק,או בעצם תחרות בפורום,למי בוטלה פגישה בתזמון הכי אומלל.אבל בסוף ויתרתי,גם כי זה לא באמת עוזר שיש יותר גרוע,וגם כי בטוח אני מנצחת. ומוזר גם אני היום ממש חושבת על הפרידה שלנו בטיפול.למרות שאצלי זה שונה,וגם דיברנו על זה שמדובר בכמה שנים,פתאום בפגישה היא אמרה שפרידה בטיפול קשה לשני הצדדים.וזה קצת הזכיר לי את מה שענבל כתבה על רגשות בטיפול גם של המטפל.לדעתי שווה לדבר על זה. ונושא נוסף שהזכרת בהודעות שלך שממש מדובר אצלי בפגישות האחרונות,זה מידת חשיפה רצויה.איך בעצם יודעים ? בעבר אני הייתי די בונקר,אף פעם לא סיפרתי כלום,ואף פעם לא החצנתי רגשות.כמובן שיש לזה מחיר.וכמובן שזה מסוכן לשמור הכל בפנים.וברור שבטיפול זה מקום שמותר ואולי אף רצוי להביא הכל. אבל מה בשאר המקומות,למשל כאן בפורום.איך יודעים שזה בסדר,לפי תגובות של אחרים ? לפי הרגשה אישית ? לא יודעת,אצלי כל פעם שאני מספרת משהו זה גם מרגיש לי יותר מידי,וגם אני שמחה שאני כבר לא בונקר. ולגבי אמא,כמובן שאני מאוד מזדהה.אבל חשוב לי להגיד לך שאמא שלי טפלה באמא שלה כשהיא הייתה חולה בסרטן,ובתור ילדה בת 14 זה השאיר צלקות לא פשוטות.ובגלל זה היה לנו מאוד קשה לטפל באמא שלי כשהיא חלתה.בכל מחיר היא רצתה לגונן עלינו,למרות שכבר ממש לא היינו ילדות קטנות. ועם כל העצב והצער,זה נכון.בכל נשימה של אמא שלי ביומה האחרון אני גם פחדתי פחד מוות שזאת הנשימה האחרונה,וגם קיוויתי שזה יגמר.וכשזה קרה,אני הייתי גם וגם.גם שמחה,וגם מאוד מאוד עצובה. ואני עדיין ככה,וזה לא פשוט בכלל. אז ביי בנתיים דנה

בוקר טוב! עבורי זה הבוקר טוב השלישי היום! (קמתי 3 פעמים וחזרתי לישון..) חסרת לי כאן...כיף לשמוע אותך שוב! זה נכון שאין הבדל בכמות ההודעות שאני שולחת אבל זה כן נותן לי תחושה של אימון בהחזקה, כשיש ימים שאני רוצה אבל אסור לי לכתוב. לי יש את הבעיה ההפוכה, אני לא בונקר, אני נהר בלי סכר... אני יכולה "לפלוט" דברים על עצמי ואחר כך ממש להתחרט, כי באותו רגע לא יכולתי להחזיק. אז כל מה שקשור להחזקה ולהתאפקות זה אימון עבורי. חדר כושר נפשי... ולגי המשחק, דווקא נשמע לי נחמד...מבחינתי כל תזמון הוא תזמון אומלל...מתי היא ביטלה לך??? ואכן היא מבטלת יחסית הרבה, אבל עדיין פחות מעשר פעמים בשנתיים האחרונות...יש לה ילדים קטנים, וכמו ילדים הם נוטים להיות חולים דווקא בזמנים לא מתאימים (שכפי שאמרתי, זה תמיד). וגם אני מכירה את המציאות בתחנות הציבוריות, שגם אם יש לך זמן לתת, אין חדרים...אז אם מבטלים את היום אין כל כך חלופות. אני חושבת שאם לא הייתי יודעת את הפרט הזה הייתי כועסת הרבה יותר... מה שכתבת על אמא שלך, גורם לי להרגיש קצת יותר טוב. שאולי במצבים האלו, סליחה על ההשוואה, אבל כמו כלבים, מעדיפים ללכת למקום רחוק ולמות הרחק מעיני האוהבים שלך. אז אולי אמא שלי לא רצתה שבאמת כל הזמן נהייה איתה ונטפל בה...טוב, זה לא ממש גורם לי להרגיש יותר טוב...אולי לשנייה זה גרם. אני עדיין אכולת אשמה... מה איתך בימים האחרונים? איך הולך בטיפול? בהתמודדות? בשכול? אולי הבונקר צריך להתאוורר... דורותי

הי דנה, אני עוקבת אחרייך כבר כמה ימים כאן.. ששוב את נאחזת בענפים של עצים שפתחו אחרות, ועלתה בי אסוציאציה. נכון היו את הילדים האלה בבי"ס, שאמא שלהם היתה שולחת אותם עם קלמנטינה סגורה, והיו אלה ששלחו אותם עם קלמנטינה מקולפת, והיו כאלה, שרק התחילו להם את הקילוף של הקלמנטינה.. .שעזרו להם להתחיל אבל משם הם יכלו להמשיך בעצמם? אז חשבתי על זה, שזה מה שאת צריכה פה. שיתחילו לקלף לך את הקלמנטינה, ומשם את כבר ממשיכה בעצמך.... ושככה זה גם יותר קל וגם נשאר טרי. ענבל