כעסים בתוך הטיפול

שלום ענבל, אני עוברת משבר לא פשוט. אתמול בפגישה המטפלת ביקשה לעצור את הפגישה בגלל הכעסים הגדולים שלי. כל מה שאני עושה הוא לכעוס, לתקוף, לומר איפה היא לא בסדר בשבילי ומדוע היא לא משנה את דרכיה. זה לא היה לה נעים כד כדי בקשה לנעול את הפגישה הפעם בתואנה שזה "עוד מאותו הדבר". אני לא מצליחה להתגבר על הכעסים שלי ולכן אין מקום לתכנים ולדיבור "אמיתי" על עצמי. אני כל הזמן כועסת וממורמרת ולא מצליחה להיות בטיפול ומצד שני כשהיא מפסיקה באמצע, אני מגלה את התלותיות שלי ואומרת שאני לא מסוגלת לעזוב. אני לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה -אני מלאת כעסים והם גדולים מאוד ואי אפשר לעשות עם זה כלום. אני ממורמרת על מצבי - על הבדידות, הזניחות הגדולה, על כך שאין לי אף אחד בעולם ושום דבר קרוב, על כך שנגמר לי הכסף לכל הטיפולים האלו. מה גם שמצבה של המטפלת שלי גורם לי לעוינות - היא לא בהרבה יותר גדולה ממני אך יש לה ילד וזוגיות ואז אני חושבת איך היא בכלל יכולה להבין אותי עם החיים הדבשיים שלה. אני רוצה למות ומצד שני , לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא ממש רוצה לחשוף כאן כי אני יודעת שיש כאן אנשים שישתמשו בזה לרעתי, אך מצד שני, אני רוצה לשתף אותך במצב הבלתי נשלט והבלתי מוכל הזה. האם יש לך הצעה בשבילי? האם את חושבת שיש לכך תקנה, תיקון? האם את מכירה אנשים במצב כל כך ממורמר עד שאי אפשר לעשות עם זה כלום? מה את חושבת ענבל?

מרוב תהומות שכחתי לומר תודה על השיר היפה ששלחת לי. מצטערת אם קצת באיחור. אני מיואשת.

יפעתוש את מתארת מעגל קסמים כעס (שלך)- דחיה (של המטפלת)- תלות(שלך בה) -כעס על הדחיה לופ כזה שקשה לפרוץ אותו לצאת ממנו תנסי לחשוב האם יש דרך -מישהו משהו שיכול להכניס קצת רוך למתן את הכעס לאפשר לך להיות חלשה לאהב להיתמך הרגשת התלות קיימת כבר בהתחלה- את מפחדת ממנה?לא רוצה לתת לה ביטוי?לא רוצה להיפגע? איפה שלא יהיה ברגע שתצליחי "לפרוץ" אפילו במשהו את המעגל הריבועי הזה כבר תוכלי לשנות את הנוסחה. את יודעת ,גם מסע בין אלף מייל מתחיל בצעד קטן מושיטה לך יד אדוה נ.ב.אני לא יודעת למה עכשיו נזכרתי ביום ההולדת כתבת שטוב לך היו זמנים טובים אולי אפשר לשחזר אותם?

שלום יפעת, אני חושבת איך לענות לך תשובה כנה, מבלי שתאמרי שתשובתי מייאשת אותך עוד יותר (כבר קרה לנו פעם). כפי שכבר אמרתי בעבר - לא ספציפית אלייך כי אני לא ממש מכירה אותך -אני באמת חושבת שטיפול דינמי לא מתאים לכל אחד. אני חושבת שבמקרה של טיפולים רבי שנים, שאין בהם שינוי ממשי או גדילה, על אחת כמה וכמה כשיש גם הידרדרות או החמרה במצב הנפשי, לא צריך להמשיך את הטיפול בכל מחיר, והמחיר (לא רק הכלכלי) לפעמים כבד מאד. לפעמים כדאי לעבוד על השלמה וקבלה של המצב, על ניסיון לשפר את מה שהוא כן בר שינוי, עם מטרות צנועות (ניהול כעסים, למשל) שיכולות לאפשר איזושהי הסתגלות טובה יותר לחיים, ולא לצפות לאיזשהו שינוי דרמטי במונחים של 'תיקון'. אני לא יודעת אם כל הנ"ל נכון לגבייך, בטח לא מהיכרותינו בפורום בלבד. אבל כן מהיכרותינו בפורום וממה שסיפרת כעת, אני יכולה לומר שכשהמטפלת שלך הפסיקה את הטיפול היא לא עשתה את זה רק כי זה לא היה נעים לה, ולא רק כי זה לא יעיל ('עוד מאותו דבר'), אלא כי זה גם שומר עלייך - לא לאפשר לך להיסחף בתוך הכעס וללבות אותו עוד ועוד תוך כדי דיבור, שאז את עלולה להגיע למחוזות שאח"כ לך עצמך קשה איתם. תודה שאת משתפת אותי וחושבת יחד איתי, עם כל הקושי הכרוך בכך, ענבל

היום אני מיואשת יותר מתמיד. קרה לי משהו שקשה לי לשתף כרגע. היום התמוטט עלי עולמי. לגמרי! אני מיואשת וחושבת על מוות...

תשובתך נורא העציבה אותי. כאילו יש באמת קבוצה של אנשים בעולם (איתה אני נמנית) שלא יוכלו באמת לזכות לתחושת מימוש ורווחה נפשית בחיים האלה. תשבותך היא מה שאני שנים מגלגלת בראש ונתקלית בקונטרה הפסיכולוגית של "תמיד אפשר לפתור אם חוקרים ומעמיקים ומתמידים". אי אפשר לחיות באמת מריסון כעסים ותגובות מיטיבות לסביבה. אפשר בקלות להפוך לאוטומט חברתי מסביר פנים אבל מת מבפנים. הרגשתי כאילו זה סוג של גזר דין לא הוגן למרות שאני מעריכה מאוד את הכנות שלך. לא כולם יכולים להוושע למרות שהם ניסו וניסו וניסו. זו המנטרה הפוסט מודרנית- רע לך כי לא ניסית מספיק. כי דווקא מי שבא עם חסכים כה גדולים כן מצפה לשינוי דרמטי, לאיזה תיקון כי הקיום כמו שהוא הוא בלתי נסבל. ואני לא יכולה להסביר לך אפילו למה אני מתכוונת ברצון הזה למות כל רגע ורגע בלי רגע אחד של הקלה, בלי אפילו יכולת לדמיין מצב של הקלה. זה מענה שהוא לא הוגן- משום שהוא באמת שם מראה אמיתית- למה שמנסים להעלים לאיזו אשליה שאולי המצב ישתנה פעם- כי אין לנו באמת גישה לעתיד וזו הנחמה של אנשים שאיבדו טעם בחיים- האזור הלא נגיש הזה- וההאחזות הזו בתקווה. כי זה מה שנשאר. התקווה הזו שאולי יהיה אחרת אולי יגיע השינוי התיקון. אולי זו אשליה אבל זה הלחם. וההסתפקות במעט הזה שאת מציעה- יש בה משהו מעליב-כי למה שלא נוכל לקבל את כל החבילה או חלק חיוני ממנה? למה מאנשים נואשים תמנע רווחה נפשית, תקווה, מימוש עצמי, אהבה? למה? למה? למה הם יצרכו להסתפק באיזה תפקוד חברתי סביר ולא יוכלו לממש באמת את החלומות שלהם? אומרת את הדברים באמת מתוך כאב, איכשהו מרגישה שמתכתבת עם עצמי, נלחמת עם עצמי בהנחות האלה שאני כבר יודעת. אבל אמרת אותן מבחוץ ולכן אני מתחילה להאמין לעצמי שחדלון הוא פתרון שרק פוליטית בעל יחסי ציבור גרועים אבל הוא משתווה ברמתו לאותה צורת חיים סתגלתנית תבוסתנית ובלתי ממומשת שעלתה קודם. זו אולי פרשנות שלי אבל ראיתי את המילים האלה קודם אצלי. ואני עדיין מעריכה מאוד את כנותך ענבל. את פשוט צודקת. ואני מתנצלת בפניך יפעת שהגחתי לפה, פשוט נעשה לי עצוב פתאום ואני דיברתי רק על עצמי. אני מניחה שלך יש יותר כוחות.

ענבל נראה שלא הבנת אותי עד הסוף. המטפלת לא הפסיקה את הטיפול אלא את הפגישה. הטיפול ממשיך. ולא הבנתי את כוונתך- "לעבוד על השלמה וקבלה של המצב", האם את אומרת בזה שאין לי תיקון, שאני חסרת תקנה? מה זה אומר המשפט הזה. בינתיים עד שקיבלתי את הודעתך זו, קרו לי קטסטרופות גדולות מאלו. אני ממש אבודה ולא יודעת איך לפתור את המצב.