האם יש לי בעיה ומה שמה?

שלום רב לדוקטור! אני בשנות ה-50, נשוי עם ילדים, מהנדס מצליח מאד. ע"י עבודתי היסודית והמצויינת אני מציל לחברה מיליונים. אני עושה דברים וחושב בצורה שונה ממה שנהוג. לדעתי דווקא מדובר בתכונות טובות. הבעיה היא שמשפחתי טוענת שאי-אפשר לחיות איתי. האמת שאני לא מסוגל לעשות אחרת. * אני דואג שהדברים יתנהלו כהלכה. לכן חייב לבדוק את כולם, מה עושים, מה יש להם בתיק, בודק שעון מים כי אשתי מבזבזת מים, קורא ניירות לא לי, עומד ליד העוזרת פן תזרוק שמרטוטים לשירותים העלולים להיסתם, וכו'. חייב לדעת מה חושבים, מה מתכננים, איפה היו, וכו'. רק לי גישה לחשבונות בנק כי צריך שיהיה מנהיג אחד בבית (אם ידעו כמה כסף יש בבנק, אז יבזבזו). * קשה לי שלא יחשבו כמוני, לא יעשו לפי הראש שלי, כי אני מרגיש שרק אני צודק. איפה להניח דברים, אם אשתי תקנה תחתונים ואיזה, מה יוכלו פועלי השיפוצים, איפה יקנו, מה יקנו, מה ילבשו, איזה עוזרת, וכו'. לא מסוגל לתת לאשתי או לאחרים להחליט. הם עושים שטויות, לא מבינם כמוני. מתעצבן ממש כשמהמרים את פי; מטריד אותי אם יש דברים על בני משפחתי שאני לא יודע, אם מסתירים ממני. כך איך אוכל להדריך אותם?! * אני שונא להוציא כסף. אף פעם אין לי אוברדרפט ויהי מה. אני עסק ללא הרף בסיבובים בחנויות, משוה מחירים, קונה ממבצעים (לפעמים אפילו חפצים לא שימושיים), לא מוכן לבזבז כסף על יציאות, ופינוקים. אני מאד צנוע ומחייתי זולה: למשל בבוקר אני אוכל בשקל וחצי שניים, וכך גם בערב. הולך המון פעמים לחנויות עד שאני קונה משהו, לפעמים לוקח חודשים או שנה שנתיים עד לביצוע. כך אני מבטיח שלא אטעה. * משומ-מה לא אוהבים אותי. אני חש קנאה עזה גם לגבי ידידות / ים של אשתי והילדים. אני מקנא באישתי מבחינת הילדים. לא סובל שהיא תצטרף כשאני יוצא עם הילדים. שיתרכזו רק בי, והיא לא תשפיע עליהם. אני מפחד שמשפחתי תושפע מאחרים. קשה לי לסבול את יחסיה של אשתי עם אחיה. * פעולות / טביאטים: פרט ל-2 חלונות אני לא מרשה לבני משפחתי שיפתחו חלונות, כדי שלא ייכנס הפיח (ביתנו בצומת) אף לא ל-10 דקות. אם אני תופס אותם אני ממש משתולל. הלא, איפה ילך הפיח? רוחץ ידיים היטב ולעיתים קרובות; מגעיל אותי להתנשק; מגעיל אותי לאכול במסעדות (בגלל ידיים מלוכלות וטעימות) או בבתים אחרים (יותר נוח לי צלוי באש שהורגת חיידקים); אני דורש כוס שלי בביתי ואצל בתי; אוכל רק על מפה; רוחץ משטחים רק שתי-וערב כי רק כך מובטח לא לדלג; האמת שיש דברים שחשוב לי לרחוץ היטב (כגון כלים, לוקח לי פי 2+ זמן מאשר לבני המשפחה) ודברים אחרים מעדיף לא לרחוץ, למשל שולחן האוכל אוהב רק לטאלא בעזרת ערכה לכך; יש ורחיצה עם חומרים מפריעה לי כי זה יכול לקלקל את פלסטיקים באוטו למשל. אפילו שההגה דביק, אני חש בנוח כי זה ליכלוך שלי; רחיצה לפעמים נותנת לי הרגשה של פלישה לעולם שלי, הצפה; כנ"ל, פרט לידיים, אוהב להתרחץ רק פעם פעמיים בשבוע כי גם אין צורך יותר וזה גם מוריד את מעטה השומן המגן ואני מאד נפגע שבני משפחתי מנדנדים להתרחץ. אשתי רגישה מדיי ולא סובלת את הריח הטבעי שלי; מרגיז אותי נורא שהיא רוחצת את בגדיי, המצעים, המגבות בסתר - אין צורך בכך וזה בזבזני; משתמש רק בסבון מסוג מסויים, בספוג כלים מסויים, כי אחרים לא מתנקים לעולם; לא סובל תיק על השולחן כי נגע ברצפה ועל הריצפה דרכו וקודם דרכו ברחוב ושם עשו צרכים כלבים; בודק היטב אם נעלתי דלתות, וכו'; כוסס ציפורניים; סופר (1, 2, 3, 4); דופק על השולחן בקצב מסויים. לגבי האוטו יש לי הרבה מנהגים ששומרים עליו: להחנות אותו בצורה שמגינה עליו; בודק היטב ובכמה צורות אם הנעילה האוטומטית פעלה; בודק גלגלים כל פעם; לא שם משקפיים מגינים משמש כדי שלא יחשבו שהאוטו נטוש וייגנב; לא סובל לשטוף אותו בפנים או בחוץ עם כל חומר כדי שלא יתקלקל המעטה; אני גולש למסלול נסיעה אחר מחשש שישתפשפו הגלגלים בשפת המדרכה (פעם זה קרה לי); כדי שלא ירמו, קורה וקודם הולך למוסך לדבר, אח"כ רק לוקח אותו ולמוסך שמאפשר לי להיות נוכח בזמן התיקון; אם לא יוצא לי לבצע אחדות מפעולות האלה, המחשבה על כך אינה מרפה ממני. למשל, אם בתי בת ה-30 נסעה באוטו שלי, אני חייבת לרדת מהבית כדי לבדוק שאכן נעלה את הדלת, למרות שהיא כועסת שאיני סומך עליה. * יש לי רספקט לעבודה שהשקעתי כדי לקנות חפצים, לכן מונע זריקת דברים, אפילו ולפעמים אין שימוש בהם ומקצתם חלודים או מקולקלים; טוב לי שהם בבית; קשה לי לסבול שהבת שלי בביתה זורקת חפצים וגם אשתי, ועוד מאחורי גבי. חוזר שוב ושוב על אותם הסיפורים כי ע"י שטיפת מוח מלמדים מוסר השכל. אומרים עליי בצחוק "לדור קצת רעיונות אבל מקובעים היטב". מעצבן אותי שאומרים לי שיש לי "אידאות פיקס". * אני עצלן. קשה לי להתחיל משהו, אך משכבר התחלתי לא יכול לעצור. אני פרפקציוניסט. או שעושה משהו על הצד הטוב ביותר או לא עושה בכלל. *אני לפעמים יוצא מהכלים, וצועק, פוגע קשות. אבל אני צודק להתעצבן. אך לאלימות פיזית הגעתי רק מספר מועט של פעמים. למרות שלדעתי אני צודק באיך שאני חושב ופועל ואני מחשיב הרבה מנקודות הנ"ל כסגולות חיוביות ויש הגיון מוצק בעשייתם, אני מסתכל מסביב ותוהה לפרקים אם אני מאושר יותר או האחרים. יש לציין שאחת הבנות שלי סובלת מחרדות, התקפי פניקה, חרדה חברתית ואגורופוביה. לי נראה שזה סתם בראש שלה, וזה מעצבן אותי. כאילו זה תירוץ לא להתמודד עם החיים, לא לעבוד. כאילו היא רוצה רק זכויות ולא חובות. זה רק תימצות, אין מקום להרחבה. האם יכול להיות שיש לי בעיה פסיכולוגית/פסיכיאטרית? יש כאלה שנתנו לי להבין שאכן כך. נמאס לי שמשפחתי לא מבינה אותי ואני שומע רק תלונות. כנראה פשוט יש להם משהו נגדי! האם יש שם למחלה / הפרעה הזו? אני בינתיים חושש ללכת לפסיכיאטר. זה נראה לי שזה עבור אנשים חלשים או מפונקים או משוגעים. האם לדעתך זה חשוב ללכת והאם תרופות עשויות לעזור לי? רב תודות

ועוד איך יש לך בעיה פסיכיאטרית! אתה אובססיבי-קומפולסיבי במקרה הטוב. אתה משתלט על כל מי שסביבך ולא מאפשר להם טיפת עצמאות ואינדיוידואליות. אתה ממש מתעלל בכל מי שקרוב אליך! לא נותן לנשום! לא נותן להם את הזכות האנושית הבסיסית של בעלות על מחשבותיהם שלהם ורצונותיהם אפילו! האמת, המשפחה שלך קדושים שהם מצליחים לסבול את זה. אני אולי נשמעת רעה, אבל האמן לי שכוונותי טובות. ההתנהגות שלך לחלוטין לא הגיונית, לחלוטין לא בריאה ולא מוצדקת, לחלוטין לא טבעית ואכן תוכל להפיק הרבה מאוד תועלת מלהעזר בפסיכיאטר, אתה וכל מי שסביבך. פסיכיאטר זה לא למפונקים, משוגעים או חלשים, זה לאנשים עם בעיה שמקשה עליהם ו/או על סביבתם. בהחלט יש לך בעיה (קשה מאוד) כזו. האם ללכת לרופא כשיש מחלה גופנית זה לאנשים חלשים או מפונקים? אז למה ללכת לרופא פסיכיאטר צריך להיות כך? אם לא למען עצמך (אני מאמינה שבסופו של דבר את סובל מהתנהגותך ומהמחשבות הטורדניות של לשלוט בכולם, מהחרדות של נטישה, של מה אם לא סגרו את האוטו, מהקנאה וכולי וכולי) אז לפחות למען משפחתך שאין לי שמץ של ספק שסובלת סבל רב, לך לטיפול. אני מאמינה שהם יקרים לך ואתה רוצה שיהיה להם טוב, אז אתה חייב להם לעשות את זה. אגב, אני יכולה רק לנחש שהבעיות של ביתך נובעות מלגדול עם אב נוקשה ורומס כמוך, (שוב, אל תעלב, זה לא כדי לבקר, אך אם כבר פנית הנה אתן לך את כל האמת בפרצוף), היא בפרוש לא "סתם מפונקת" או "ממציאה" אלא סובלת סבל נפשי גדול ללא ספק, ועל כן הדבר הטוב ביותר יהיה שגם היא תעזר בטיפול מקצועי. המון בהצלחה.

שלום דוד, טיפול פסיכיאטרי נועד לאנשים הסובלים מהפרעה נפשית. "משוגע" הוא ביטוי שאנשים החוששים לשלמותם הנפשית משתמשים בו כדי להגדיר אנשים חזקים מהם, המסוגלים להודות בקיומה של בעיה ולפנות לקבל טיפול. למזלך, יש כיום טיפול תרופתי יעיל להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית: בעידן הדור החדש של תרופות נגד דיכאון ממשפחת ה-SSRI חלק גדול מהן יעיל לטיפול בהפרעה ממנה אתה סובל וכתוצאה ממנה נפגעים קשריך עם הזולת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דור אתה אכן סובל מתסמונת שנקראית אובסיסיב קומפולסיב דיסאורדר כדיא לך לטפל בה באמצעות תרופה שתיקח כל יום ותשחרר אותך מהמצב הנוראי שבו אתה שרוי בהצלחה