גיחה

הי ענבל ומי שאכפת לו, המממ... אני מנסה להקשיב כל הזמן לקול שאומר לי שהודעותיי ארוכות, עילגות, מפוצלות, סימביוטיות, פתטיות. אכן, באמת למדתי לדבר ולכתוב רק בשנים הספורות האחרונות, שתקתי כמעט לחלוטין קודם. לא ידעתי להשתמש במילים כלל באופן מאורגן. לא הבנתי משמעויות של עומק. גם הלמידה קשה לי ביותר, בנושאים אחדים לעתים איטית ובעייתית. העושר יחסי. כשאני חוזרת וקוראת את הודעותיי, תמיד, ומטבע הדברים, תהיינה בהן טעויות או מקום לשיפור, כמה שלא אשתדל ואקפיד קודם. גבול... את השברים שבפנים אני מכירה; את הקפיצות בתדירויות המטורפות וכמעט בלתי אפשריות. את העוצמות. גם עניין הקשר הסימביוטי הוא נושא שאני נוגעת בו בהודעותיי. נכון. הפתטיות מתבטאת באותה התעקשות לא לוותר על הפנטזיה, היאחזות במשאלות ללא עתיד. וכואב לי. אותו קול הופך להיות מעליב וקטלני כאשר הוא אורב ללא הפסק רק בכדי לערוך רשימה של פגמים. מלגלג ופותח בהילולת ניצחון. קול שלוקח יופי וצמיחה ומשחית. קשה לי לשמוע את הנימה הרעילה. הקול עושה מאמצי על כדי להכריז בראש חוצות כי בשל נכויותיי ומגבלותיי אין לי בכלל זכות קיום ואיני ראויה. חלק ממני מזדהה איתו פנימה באופן הרסני. הווליום של הקול הזה בשמיים. כמו מגהפון היישר לאוזן. מעכיר, משבש ואינו מאפשר לארגן מחשבות. זקוקה לשמוע גם קולות אחרים. המון מהם. קולות שיוסיפו עוד ועוד משקל נגד. קולות רכים של אכפת, דאגה וחמלה. קולות של לרוץ איתם ולהתקדם. של להיות רק אדם בשר ודם. שמותר. צריכה אותם כדי לאתר אותם גם בי ולא לאבד קשר עם החלקים הפנימיים הללו. זקוקה לתמיכה כדי לא לתת לה לאותה קנאה לנצח. בזה, נראה לי גם תלויה הדרך הקשה שאני מנסה לעבור. ההצלחה. מקווה למצוא אותם בעולם ולאפשר להם להיספג ולהתעכל. (הודעה ראשונה שהעזתי לפתוח כחדשה...) בוקר, (איילת השחר)

שלום ב.ט., בכל פעם אני מופתעת מחדש מכמה הקולות הרומסים והדורסים שבתוכנו יכולים לפעמים להרים ראש, להגביר קולם ולכסות על כל דבר אחר. והרי את כה חכמה, ורגישה, וכותבת כה יפה, תמיד מהלב. אפילו השם החדש הזה שבחרת לך, שעושה אסוציאציה של גליל ושל לאה גולדברג... למה את מתעקשת להקשיב דווקא לקול השני? למה הוא הקול הפנימי והקולות האחרים, המיטיבים, הם מבחוץ? פתחת את הודעתך במילים "אני מנסה להקשיב לקול..." ואולי תנסי לא להקשיב לו? להנמיך לו את הווליום, לסתום לו את הפה, לנסות מתוכך להשמיע קול אחר. שהמשך היום יהיה טוב, ענבל

מה עושות האילות בלילות? הן עוצמות את עיניהן הגדולות. הן שולבות את רגליהן הקלות, ישנות האילות בלילות. מי שומר על חלומן המתוק? הירח הלבן מרחוק. הוא מביט אל תוך הגן בבת צחוק ואומר לכוס ותן: נום ושתוק! מה חולמות האילות בלילות? הן חולמות כי הפילות הגדולות שיחקו איתן בג'ולים וגולות, ובכל, בכל זכו האילות. מי מעיר אותן עם שחר משנתן? לא הפיל, ולא הקוף, ולא התן, לא ארנבת, לא שכוי ולא שפן, כי איילת השחר חברתן מעירה אותן בבוקר משנתן. (מילים: לאה גולדברג)

שלום, אני קוראת את הודעתך הנוכחית, וחושבת על מה שכתבת לי בקשר לפירוש שלי את המילה "סלחנית". אני גם הבנתי שענבל התכוונה לכך שאני מתנצלת יותר מדי, הסברתי את הסלחנות הזו כתוצר של שנאה עצמית, יאוש, תחושה ששום דבר טוב לא ייצא ממני ושכל מה שאני מנסה לעשות עם הכוונות הכי חיוביות נהרס. תחושה של חוסר טעם בחיים, במאמץ הבלתי נדלה הזה להסביר את עצמי, להביא את עצמי, לגרום לכך שיאהבו אותי... והנה, הודעתך הנוכחית, יוצאת כמדומני בדיוק מאותה תחושה כל כך קשה של שנאה עצמית, הלקאה עצמית וייאוש... אצלי זה בא אחרי דאון כימיקלי רציני, והודעה ביקורתית וקשה מענבל. אני חושבת שהמצב הזה או ה"קול" הזה כמו שאת קוראת לו, שייך לכל בני האדם, והשאלה איך אנו מפרשים אותו וכמה מקום אנחנו נותנים לו. ובתור אחת שבשבת האחרונה הגבירה אותו לפול ווליום, גם זה עובר...אמנם האוזניים עוד מהדהדות כמה ימים אחר כך, אבל בסוף זה עובר... יעל

מה היה השם הקודם שלך? תחברו אותי לעניינים...

היי ב.ט פעם ראשונה שאני כותבת לך, מקווה שזה בסדר. רציתי רק לכתוב שאני קוראת אותך לא מעט זמן(גם בכינויים מזדמנים)ואני קוראת שוב ושוב את ההודעה שלך ולא מצליחה להבין. מה שכתבת מאוד מתחבר לי להודעות שלי,אבל הודעותייך מבחינתי הן ההפך הגמור. כל פעם שאני קוראת אותך אני מפנטזת שאולי יום אחד גם אני אדע איך לכתוב באופן עמוק,באורך מתאים ולדעת מתי להגיב ומתי זה לא מתאים. אולי לקח לך זמן ללמוד לכתוב,אבל לדעתי את תלמידה ממש מצטיינת. את ההודעות שלך אני נוהגת לקרוא יותר מפעם אחת ,וכל פעם מגלה עוד רובד שפספסתי קודם ,עוד נקודה לחשוב עליה ועוד זווית רעננה . ממה שאני רואה את בן אדם מקסים ,רגיש ואכפתי ולי באופן אישי תמיד כיף לקרוא את הודעותייך. אז ברכות על הפעם הראשונה...(בקרוב אצלי) דנה