נטייה להרס עצמי

שלום ענבל אני ב', בן 35, תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובד במשרה מלאה. משחר ימי מלווה אותי יצר הרס חזק מאוד. בתקופות מסוימות בחיים אני עובר גלי הרס עצמי. התמכרויות לסמים (קלים), הזנחה של תחומים בחיים, בשל הבריאות הפיזית, פגיעה בזוגיות שיש, אם יש. את כל אלו מלווה כמובן שכנוע עצמי עמוק שמגבה את ההחלטות שיוצרות ומביאות חורבן. כשאני עם מישהי כל החושים שלי מראים לי כיוון אחד- החוצה, ומהר, עם בעיטות בדרך. לערער על תחושות הבטן הנלוות והמחשבות ולהטיל בהן ספק זו משימה קשששה שאין כדוגמתה. השתפרתי במעט. בצעירותי הייתי מחבל בהיבטים של חיי, לרבות ובעיקר יחסי אנוש, כמעט מבלי לדעת. והיום, כשאני מנסה להתנגד לדחפים האלו, לא לחשש, להתמיד ולשקוד בעבודה, לעשות בחירות שקולות ומאוזנות, אני מגלה קושי אבל מעל לכל- רמת החרדה שלי נוסקת. ההליכה נגד המסלולים המוכרים פשוט מעוררת מחשבות אמוק. אני משתדל להיות עד ולא להיסחף, אבל נדמה כאילו המנגנונים חזקים מדי. שתי שאלות לי אלייך. אחת גדולה אחת קטנה. למה הרס עצמי? למה לי לעשות החלטות הרסניות לי ולסובבים אותי? אם יש לזה איזו שהיא פונקציה תפקודית-הישרדותית אז מהי? ושנית, למה ההסתכלות לאופק, לעתיד, כמו גם לרגע הנוכחי אם אני מנטרל את דפוסי ההרס, היינו רואה את חיי בלעדיהם, מבעיתה אותי? למה ריקנות גדולה מסתתרת שם? או שזו התשובה לשאלה הראשונה?

הי ב', אכן שאלת ודנת וגם ענית במידה מסויימת. למה לפעול בדרך של הרס עצמי? אולי בשל הפחד משינוי, מהתקדמות (שבד"כ כרוך גם בפחד מנפילה), אולי מהרגל – לשמר את הלבד המוכר, אולי בגלל דימוי עצמי נמוך – תחושה שלא מגיע לך להתקדם, אולי כדי לשמור דווקא על תחושת מיוחדות – אני לא כמו כולם.. יש המון סיבות – תצטרך לבדוק זאת לעומק יותר. אבל, מדבריך משתמע שהבעיה בעיקר במישור הזוגי או הבין-אישי. אם אתה מחזיק במשרה מלאה ולומד, הרי שאתה לא לגמרי הולך נגד המסלולים המוכרים.. אולי רק בכל מה שקשור לבני אדם, לקשרים.. יפתיע אותך אם אמליץ על טיפול? ענבל