דיכאון

שלום, לפני כשלוש שנים, לאחר תקופה ארוכה של דכאון וחוסר יכולת לתפקד אובחנתי בדיכאון קליני. התחלתי בטיפול בפרוזאק ובפסיכוטרפיה. לפני כשנתיים וחצי עברתי למטפלת אחרת ואני עכשיו במהלך פסיכואנאליזה. טיפול קשה ובזמנים טובים יותר אף חשבתי כי הוא מועיל ביותר. לפני כשנתיים, כשמצבי נראה טוב יותר הפסקתי את הפרוזאק. למרות התקופה הקשה של ההפסקה יכלתי להחזיק מעמד עד ששוב תקף אותי השחור הזה, שוב מחשבות אובדניות וחוסר יכולת לתפקד. חצי שנה לאחר הפסקת הפרוזאק חזרתי לתרופה. שבועיים אחר כך (ביום הולדתי) ניסיתי להתאבד עם חבילת כדורי קסאנקס שהפסיכיאטר נתן לי לתקופת ההסתגלות, תפשו אותי ולקחו אותי לבית החולים (מחלקה פנימית, לא דובר על אשפוז פסיכיאטרי, הייתי באשפוז בית במשך שבועיים. ) כל זה קרה לפני כשנה וחצי. המשכתי מאז את הפרוזאק ואת האנאליזה (3 פעמים בשבוע) אני לא יכולה לאומר שהכל היה נפלא אבל הנפילות הטוטאליות פסקו והיו נפילות במצב הרוח ודכאונות קצרי טווח, חוצמזה מצב רוח ירוד כל הזמן. בזמן האחרון החלו שוב התקפים, שוב מחשבות על התאבדות, שוב שחור מסביב וערך עצמי כל כך נמוך שאני לא מסוגלת לחשוב ששום דבר שאני עושה (אני בן אדם יוצר) הוא בעל חשיבות. אני עייפה, הפסיכיאטר שלי שולח אותי לעשות בדיקות לליתיום, האנליטיקאית שלי מנסה לעזור אך אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל את העזרה שלה. לחברים שלי (אלה שעוד יש לי אנרגיות להיות אתם בקשר) נמאס מהנ]ילות התכופות שלי ואני תשושה מזה. אנשים לא מבינים וגם שאני אומרת להם שזו מחלה (דיכאון קליני ודיסטמיה-דיכאון כרוני) הם עדיין מסתכלים עלי כאילו זה בידיים שלי ואני לא מסוגלת להתמודד אתם אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום יותר. לפי חומר הקריאה שהשגתי (גם בנט) טיפול אנאליטי אינו עוזר במצבי ולמרות שאני מאמינה גדולה של סוג הטיפול וכל טיפול אחר נראה לי שטחי אני מתחילה לחשוב שאולי בגלל שאני בטיפול כל כך מעמיק שפותח כל כך הרבה פצעים מהעבר אני לא מצליחה לצאת מהמצב. אני לא מאמינה גדולה בטיפול הקוגניטיבי (יש בי ציניות מסויימת לסוג הטיפול שיכול להיות נובעת מדעות קדומות אך קיימת על כל מקרה) אני קצת אבודה ולא ממש יודעת מה השאלה, מה אני אמורה לעשות בין המטפלים השונים שלי שרוצם רק טוב אך משום מה לא מצליחים להוציא אותי מהמצב הבלתי אפשרי הזה. תודה

שלום מ.ל.נ., קראתי בעיון ובצער את פנייתך. טיפול פסיכודינאמי, שכמוך, גם אני נמנה על חסידיו ועל העוסקים בו, אכן אינו מתאים לטיפול בדיכאון, לפחות לא בשלביו האקוטי. הדיכאון שאת מתארת איננו קל כלל ועיקר, בייחוד כשהוא מלווה בניסיונות התאבדות. אחד ההסברים המקובלים כיום לשיעור הגבוה יותר של נשים הלוקות בדיכאון (ראי כתבת השבוע בפורום זה) הוא שהנטייה של נשים לדיכאון אכן קיימת מטעמים סביבתיים שונים, אך תגובת "החיטוט העצמי" (rumination), הניסיון למצוא את סיבות הדיכאון וכדומה, מחמירים אותו, בעוד גברים נוטים להעסיק את עצמם ולהסיח את דעתם מהדיכאון ועל כן, מוצע ששיעור הדיכאון בקרבם נמוך פי שניים. משמעות הדבר, שההתמודדות עם הדיכאון צריכה להיות ע"י עשייה ואכן טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בשילוב טיפול תרופתי נמצא יעיל יותר מטיפול פסיכודינאמי לגבי דיכאון. מן הסתם,הדיכאון שלך לא נוצר בבחינת יש מאין ולאחר שתצאי ממנו תמיד תוכלי ללבן דברים יחד עם האנליטיקאית שלך. אגב, גם אנליטיקאים אינם נוטים לנבור בעבר תוך כדי דיכאון אקוטי ואת בהחלט יכולה להיעזר במטפלת שלך כדי לבנות את עצמך בצורה ההתנהגותית ביותר, החל מסדר יום, משימות וכיו"ב דברים לא הכי מעמיקים כמו אינטרנפרטציות אנאליטיות, אך עוזרים להסיח את הדעת יחד עם הטיפול התרופתי שאמור להעלות את סף הפגיעות והרגישות האפייני למצב שאת מתארת. לגבי חברייך - נסי להתעניין במה שקורה להם, התעניינות אמיתית, וכך גם תצאי מעצמך וגם תוכלי, אולי, להרוויח אותם בחזרה. אנשים בדיכאון אכן זקוקים מאוד לחברת אנשים, אך הם גם מרחיקים מאוד אנשים, שהדיכאון מן הסתם מאיים עליהם אף יותר מהפרעות נפשיות קשות הרבה יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין