צריכה עזרה....

שלום, אחרי כל הרבה זמן שחשבתי שאני מסוגלת להתרפא לבד, אני פונה אליך בידיעה שאני כבר ממש לא יכולה לבד...אשמח לתשבותיך ועזרתך... אני בת 27 ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני בנאדם עצוב ולא מאושר מבפנים. מבחוץ אני צוחקת וכולם מתארים אותי כמלאת שמחת חיים ואנרגיות, ואכן, לפעמים זה באמת ככה אבל רב הזמן שאני לבד עם עצמי אני עצובה כל כך ולא שלמה עם עצמי ועם חיי ועם כלום... אני כל הזמן מחפשת את השלילי ואת הרע בכל דבר, אפילו באירועים משמחים אני מרגישה פתאום עצב עמוק בלתי נשלט ורחמים עצמיים.. וזה לא הכל, בגלל שאני מחפשת את הרע בכל דבר, אז זה משפיע עליי גם במערכות יחסים, איבדתי כבר 3 חברים ב6 שנים האחרונות שהיו אנשים מדהימים שאהבו אותי אבל בגלל שהתרכזתי ברע ולא בטוב, ובגלל מצבי הרוח המשתנים ו"התקפי הזעם" כפי שהם קרו לזה, הם עזבו אותי, הם לא הצליחו להבין את ההתנהגות שלי... כל זה גרם לדיכאון שלי לגבור ולתחושות האשמה עצמית חמורות שאם לא הייתי כזו, אם רק הייתי מתנהגת אחרת,כל זה לא היה קורה והיום היה לי בן זוג שהייתי שלמה ומאושרת איתו והוא איתי. אני רוצה לתאר לך את "התקפי הזעם" כדי שתבין על מה אני מדברת: אני פורצת בבכי מתמשך (בנוכחותם או בטלפון )ונכנסת להיסטריה ומרגישה עצב בלתי נשלט ובלתי מוסבר כאילו חרב העולם, אני רואה הכל שחור כאילו אין עתיד בשבילי, כאילו הכל אבוד...הכיגרוע זה שאני משתמשת במילים קשות ורעות נגד הבן זוג שלי ומאשימה אותו שהוא הביא אותי למצב הזה. מצב זה נרגע רק אחרי שהם מגיעים אליי ומרגיעים אותי או אחרי שאפסו כוחותיים מלצעוק עד אובדן קול ומלחשוב רק על למה זה מגיע לי וכמה אני רוצה למות כדי שייפסק הסבל הזה..(למרות שאני לא חושבת לעשות משהו ממשי לעצמי). קראתי הרבה על דיכאון באינטרנט, אבל אני חושבת שאני סובלת מבעיה נפשית הרבה יותר חמורה ולפעמים אני מרגישה כל כך חסרת אונים שיש לי את זה.. אני זקוקה לדעתך ולהכוונה מה לעשות ובמה להתחיל. בזבזתי 6 שנים מחיי, לא רוצה לבזבז עוד דקה בלי טיפול. ואם תמליץ לי על טיפול תרופתי, התייחס בבקשה גם לשאלה זו: האם זה נכון שטיפול תרופתי מתחיל להשפיע רק אחרי שבועיים וכשמפסיקים אותו הדיכאון עלול לחזור? האם דיכאון/מחלת/הפרעה נפשית אחרת זו באמת מחלה לכל החיים/שצריך לטפל בה כל החיים?.... מחכה בקוצר רוח לתשובתך, סליחה על האורך של ההודעה, זה אחרי שנים של שתיקה וסבל... תודה מראש ליהי

שלום ליהי, תודה על פנייתך ועל האמון שנתת בי לפתוח דברים כה כואבים אחרי שנים של שתיקה. אין ספק שעשית כאן את הצעד הראשון בכיוון בונה. אינני יודע אם את סובלת מהפרעה נוספת או לא, אך ברור שאת סובלת מדיכאון ויש לטפל קודם כל בו ברמה הסימפטומאטית לגמרי. על כן, בשלב הראשון הייתי ממליץ על שילוב בין טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (בעיקר קוגניטיבי). בשלב מאוחר יותר, עם ההשתחררות מהשלב האקוטי של הדיכאון, ניתן יהיה לשקול טיפול פסיכודינאמי מעמיק יותר. טיפול תרופתי אכן מתחיל להשפיע אחרי שבועיים, אם כי מזה מספר שנים נמצאת בשימוש תרופה בשם ציפרלקס, שהאפקט הראשוני שלה מורגש לפעמים קצת יותר מהר והיא אף תרופת הבחירה הראשונה כיום. אני מציע לך להניח לשאלה אם דיכאון הוא מחלה לכל החיים. זה חלק מההתמקדות שלך בשלילי ובעצם בחיפוש אחר השלילי. בהשפעת טיפול תרופתי, גם הטיפול הפסיכולוגי הופך יעיל יותר ואם הוא מועיל, אפשר לחשוב מאוחר יותר על הפחתת המינון של הטיפול התרופתי לניסיון. ייתכן שבשלב מאוחר יותר כדאי לשקול גם הצטרפות לקבוצה טיפולית, כי לכעס שלך יש היבט בין-אישי של התפרצויות כלפי הזולת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com