האם אני אפס?

שלום ד"ר, אני בן 28 ובתקופה האחרונה אני מרגיש די..איך לומר..אפס. מלבד העובדה שאני מתבודד בדירה שלי לאחר שעות העבודה כמעט כל השבוע ובמיוחד בסופי שבוע, וזאת פרט ליומיים שבהם אני לומד בערבים במסלול מחשבים, אין לי כמעט חיים חברתיים, שלא לדבר על חברים. משום מה אני תמיד מואס בהם לאחר זמן מה, ואני תמיד נותן לקשר לדעוך תוך כידי גילוי אדישות וחוסר אכפתיות עד כדי התנתקות מוחלטת. הלימודים שלי הם לא בדיוק אקדמאים. לא מקבלים דיפלומה ששווה משהו מחוץ לתחום שבו אני לומד ולא בטוח שזה מה שאני ארצה לעשות בעוד שנים מספר. זה מתסכל אותי מאוד מפני שבשנתיים שלפני כן ניסיתי לשפר בגרויות, אך ללא הצלחה. ברגע שזה הגיע לדברים האמיתיים כמו פיסיקה ומתמטיקה - נכשלתי. ויתרתי על ניסיון לשפר אותם שוב מפני שלא היה לי כוחות לחזור שוב על כל החומר ולחוות שוב את התקופות האיומות של תסכולים אין סופיים ממש.. פשוט לא הצלחתי להבין דברים שילדים בני 16 ו-17 מצליחים להבין. אני בטוח שיש לי לקויות למידה כאלו ואחרות, אבל בשני איבחונים שעשיתי עם השנים הסתבר לי שסוברים שאני סתם עצלן, או חצי מפגר שקולט די לאט. אבל שום לקות למידה. כל העניין הזה מתסכל אותי. הלכתי פעם לפסיכיאטר וגם נטלתי תרופות נגד דיכאון לאורך תקופה של שלוש שנים בערך. כבר חצי שנה שלא הייתי אצל המטפל, ולא בטוח שאני מעוניין לשוב לטיפול אצלו. די התייאשתי ממנו, וגם הפסקתי ליטול את הכדורים (גם לפי הדרכה שלו ולא רק על דעת עצמי - מאז לא היו לי יותר מדי מצבי רוח, רק לאחרונה כאשר אני רואה איך אני שוב לא מצליח ללמוד יותר מדי,ומגלה יותר ויותר קושי לשמור על ריכוז בשיעורים, ו"אי נחת" מול ספרים ומחשב - יש לי את המסלול שאני לומד כקורס וידיאו במחשב) אני מתחיל להרגיש את הטירוף הזה של התסכול מחדש.. כרגע נראה לי קצת מיותר לחפש מטפל אחר, אין בי ממש כוח להתחיל את כל הסיפור מהתחלה. די מרוקן מכוחות. המחשבה הזו, שגם קורס לא אקדמאי אני לא אצליח להשלים, או לצאת ממנו באמת מושכל, די מתסכלת אותי ומשילה ממני ק"ג רבים של דימוי וערך עצמי. במיוחד בגלל שאני מתקשה להאמין שאצליח להגיע למשהו בחיים שלי (גם ככה טיפוס רב גוני בפאסיביות מחרידה). במיוחד בגלל שלמרות הבדידות, או התבודדות שלי מהחברה, אני עדיין נמצא במן סוג של מערכת יחסים עם מישהי שיוצא לי לראות פעם בכמה חודשים (לא יודע אם אני יכול לתרץ לעצמי למה כל כך מעט פעמים ועוד להאמין לכך. למרות זאת הקשר מתבטא בכיוונים שונים על בסיס כמעט יומיומי). לה יש כבר תואר שני ואני די חושש, יותר נכון מתבייש, לפגוש את המשפחה שלה, בעיקר מפני ששאני כבר בן 28 ואין לי אפילו תואר ראשון, ונכון לעכשיו אני גם לא רואה איך יהיה לי באחד מן הימים תואר ראשון, בכל תחום שהוא - במיוחד מפני שלא נדמה לי שיש תחום שיכול ממש למשוך אותי לארבע שנים. אין לי מושג מה לעשות עם עצמי. אני מרגיש ששרפתי את עצמי והתסכול מתגבר על הראציונליות שלי.

שלום רודי, כל הסימנים מצביעים על כך שאתה סובל מדימוי עצמי נמוך ונמצא בדיכאון. המלצתי לך היא לחדש מייד את הטיפול התרופתי ולפנות לטיפול פסיכותרפויטי, רצוי תחילה בגישה התנהגותית-קוגניטיבית. אם קשה לך לפנות למטפל חדש במצבך, פנה למטפל שאתה כבר מכיר. בהמשך כדאי יהיה להוסיף טיפול קבוצתי כדי לאפשר התייחסות לבדידותך תחילה בתנאים "מעבדתיים" מוגנים. אגב, אני מכיר לא מעט אנשים מוכשרים ואף מבריקים שלא הצליחו במתמטיקה והם מאושרים ולעומת זאת, הרבה בני 16-17 שמצטיינים במתמטיקה ונמצאים בדיכאון מסיבות אחרות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com