כבר לא יודע יותר מה לעשות עם עצמי

לא יודע מה קורה לי! לא יודע למה אני לא מצליח במבחנים. השנה הזו הייתה שנה מהגיהנום. מבחינתי בכל מבחן שניגשתי אליו נכשלתי. אומרים לי שאני לא מפגר ומספרים לי שאני אינטליגנט. אומרים לי שאין לי שום בעיות, אבל עדיין, אני לא מצליח לזכור דברים בסיסיים ופשוטים. אני לא מצליח להתמודד עם תרגילים, לא מצליח לפתור שום דבר מורכב. בפסיכומטרי נכשלתי כהוגן, עם 529 עלוב. היסטוריה היה ממש על הפנים עם 78. מתמטיקה ופיסיקה? כמה שבניתי על זה, גודלם של הציפיות שלי מהצלחה במקצועות האלו, היה בסופו של דבר גם עוצמת ההתרסקות. כרגע אני חש מנומנם מאוד, עייפות אדירה, משועמם ומבואס. אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. לא יודע מה אני רוצה, ולא יודע לאן פני מועדות אתה. הוכחתי לעצמי שיש לי בעיה ללמוד קורסים ריאליים במסגרת של כמה חודשים. דברים שעושים בתיכון בשלוש ארבע שנים, אני לא יכול לעשות בשלושה, ארבעה חודשים. מצב רוחי הוא בשפל חסר תקדים. כל כך נמוך עד שאני חושש שמשהו רע יקרה. אני מרגיש רק כמה אני רוצה להיות אפאטי, כמה אני רוצה שכל העולם, שגם ככה לא מכיר בי, רק יעזוב אותי לנפשי. אני יושב וכותב במחשב, אבל העיניים שלי מתות להיעצם. וההרגשה היא שגם לא ממש בא להן להיפקח יותר. חלום לימודי ההנדסה נגנז, נעלם, פג. הוכחתי לעצמי שיש לי קשיים מסוימים שאני לא יכול להתמודד איתם בגלל קשיים קשים אחרים שיש לי... יש לי בעיה להבין חומר של הקורס, אבל יש לי בעיה עוד יותר גדולה לבקש ממישהו עזרה... אני לא יודע למה. אני מרגיש שיש לי מן צורה של חרדה חברתית, אבל אם אני אגיד את זה אז אף אחד לא יאמין לי. הרי אף בנאדם לא יכול להעיד שיש לו סכיזופרניה (למיטב הבנתי, בנאדם שיש לו לא מודע שיש לו) אני ממש שונא אירועים חברתיים, אני בדרך לא מרגיש בהם בנוח. אם מדובר ביום פתוח (ת"א, ב"ש, רופין), או בחתונות (חברים כאלו ואחרים), אפילו לפעמים במפגשים חברתיים כאלו ואחרים, או בחינות. ברגע שיש רעש, ברגע שאנשים צוחקים או חוגגים, או רוקדים...אז אני פתאום מתחיל לחוש רע עם עצמי, מתחיל להרגיש דחוי, לא שייך, מבודד וכל מה שבא לי זה להיעלם ואם אני יכול, אני נועל את עצמי בשירותים (בחתונות). לפעמים אני שותה עד שאני שיכור ואז הבעיה הזו נעלמת. לפעמים, היום כביכול אסור לי לשתות יותר, בגלל תרופות שונות שאני נוטל. אבל גם עם התרופות האלו אני עדיין חש רע עם עצמי. אני חש דכדכנות ועצבות בלתי נגמרות, אני חש בדידות שרק הולכת ומתעמקת מיום ליום, בניגוד לתרופות ובניגוד לשיחות שמתרחשות פעם בהרבה זמן. אני חש כל כך חלש היום. חש מן תחושה של לא סוף העולם, אלא סוף הדרך. אני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני לא יודע אם אני רוצה ללמוד ומתי זה יקרה. שנתיים התעמקתי בלשפר את הבגרויות שלי. כלומר, השלוש שנים שהייתי בתיכון ולא ממש הייתי שם, עשיתי אותם שוב. אבל השנתיים האלו הסתיימו היום בעוד כישלון מחפיר. יש לי בעיה עם מתמטיקה ופיסיקה ברמה של חמש יחידות. יש לי בעיה להבין את החומר, יש לי בעיה לבקש עזרה ממישהו (כי כמה שזה היה יכול לעזור לי, אני לא מוצא אילו כוחות פנימיים לפנות למישהו – הרי לא סתם אני גם בבדידות מוחלטת), יש לי בעיה לשבת בכיתה ולהיות מרוכז, יש לי 1001 בעיות שאני לא יכול, לא מצליח ולא מוצא דרכים לטפל בהם. ואלו הם רק הבעיות שיש לי בלימודים. מה עם חיי החברה שלי? זה משהו שכבר עשרים שנה אין. אולי עשר שנים אני בודד לחלוטין. מדי יום כאשר אני חוזר לדירתי אני מוצא את עצמי מעמיק את הבדידות מול המחשב, מעביר את הזמן במשחקים ובגלישה לאתרים שונים, לפעמים אני רואה טלוויזיה, אבל זה ממש בזבוז זמן. לפני שנה בערך קראתי ספרים, ולפני שנתיים אפילו יצאתי לפעילות ספורט של רכיבה על אופניים. אבל אין לי היום שום מוטיבציה לרכוב על אופניים או לקרוא ספרים, או לראות טלוויזיה או אפילו לשחק במחשב. אני רק מרגיש שאני רוצה להזדחל לתוך המיטה ולעצום את העיניים, ואם אפשר לא לפתוח אותם עד הבוקר, או בכלל. בעבודה אני אמור לתת שירות לאנשים, סוג של טננאי. אבל הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מעדיף לא לענות לטלפון, מעדיף לא ליצור איזשהו מגע, למנוע דיבור, למנוע איזשהו ריב. להימנע ממפגש. אבל אי אפשר להימנע לחלוטין, או להתעלם ממישהו כל הזמן, וכשאני כבר בוחר כן לענות וכן להגיע לתת שירות, אני אף פעם לא פותח בשיחה, אף פעם לא מתעניין במה שקורה, מה שחדש, רק פורמאליות טכנית וזהו. אני גם לא ממש נעתר לניסיונות לפתח שיחה, רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. טריק טוב שלמדתי הוא להגיד שאני אגיע במשך היום ומתי יהיה מישהו בבית, ואז בזמנים שאין אף אחד אני מגיע. אני מודאג מאוד לגבי עצמי, כבר בן 28 ואין שום עתיד שנראה באופק. אין כמעט חברים, וגם אלו שיש אני לא שומר איתם על קשר או שהם נמאסו עלי. יש ידידה אחת, שהיא היחידה שאני עוד באיזשהו סוג של קשר איתה, שמתבסס בעיקר על מיילים וסמסים. אני ממש לא מסוגל לפגוש אנשים חדשים, להתחבר אליהם, אין לי את ההרגשה הפנימית הזו שזה מה שאני באמת רוצה. בשנתיים האחרונות פגשתי לא מעט אנשים בלימודי הבגרויות, ומה שבטוח זה שכמה שהם היו נחמדים וכל זה, וכמה שנהניתי להיות בחברתם, היום, ביום שאחרי, כל הקשרים האלו התנדפו עם הרוח. נשארתי לבד. יש לי כלבה, שהייתי לוקח אותה לים מדי יום או יומיים. היום אין לי מושג אם יש לי בכלל כוח לקחת אותה הקיץ לים. למרות שאני רואה המון אנשים בים, אני לא מתיידד איתם. לא ניגש, לא שואל, כלום. הבדידות היא הדבר הרע ביותר שקרה לי והיא הדבר הנוח ביותר שקורה לי.... זה מזעזע, כי ילד בן 28 צריך לחיות! צריך לבלות! לא צריך לשבת מסוגף בבית שלו. אני תוהה כמה כדורים אני עוד אנטול? כבר נטלתי קלונקס, ציפרלקס, פרוויג'יל ועדיין נוטל אדרונקס, כבר שלוש שנים כמעט. חשבתי שיש לי דיסטמיה, אבל לעניות דעתי זה היה אמור להימשך רק שנתיים...זה נמשך כבר כמעט 3.5 שנים, אולי יותר. הבעייה שאין לי עם מי לדבר, אין לי עם מי לשוחח, אין נפש חיה אחת שאני מרגיש שאני יכול לשוחח איתה על הבעיות, על מה שעובר עלי ועל מה שאני מרגיש. כך שהכול נשמר בפנים, ולפעמים נכתב באיזה יומן נשכח. אבל אם זה יוצא החוצה, זה יוצא בצורה של מצב רוח רע, חוסר מוטיביציה מופגנת. אין מצב בחיים שאני אוכל להגיד את כל מה שכתבי כאן, או חצי ממה שכתבתי כאן למישהו, אפילו לא לפסיכיאטר שאני הולך אליו.

שלום טייגר, איזה פער עצום בין הכינוי שבחרת לעצמך לבין המצב שאתה נמצא בו! ואכן, גם מתוכן הדברים עולות ציפיות גבוהות מאוד מעצמך יחסית לאדם בדיכאון. עם פער כה גדול בין המציאות לציפיות, הדיכאון רק יכול להחמיר. אני מבין שכתבת יותר כדי להשתפך ופחות שאלת שאלות, אך לא ברור לי האם הפסיכיאטר נותן לך רק טיפול תרופתי? האם אלה שיחות מסודרות? תמיכתיות? אתה גם מפרש כל דבר לרעתך: לבגרויות אכן מתכוננים שנים במהלך התיכון ואתה ניסית לעשות זאת בכמה חודשים, כדי לענות על קריטריונים של דיסתימיה צריך להיות לפחות שנתיים בדיכאון (במילים אחרות, דיסתימיה אינה נמשכת רק שנתיים אלא שנים רבות) ועוד. המלצתי היא שבצד הטיפול התרופתי תפנה לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי ספציפי לדיכאון, טיפול שאמור להימשך 16 פגישות, ובמהלך טיפול זה תלמד, בין היתר, להפריד בין מה שאתה יכול לשנות ובין מה שאינך יכול לשנות ואתה צריך לקבל בהשלמה. למשל, ישנם אנשים מופנמים רבים שלא מרגישים נוח באירועים חברתיים רבי-משתתפים וזו לא בהכרח בעיה עבורם. יש להם מספר קשרים מועט אך הקשרים עמוקים. ישנם דברים שהטיפול צריך לעזור לך לשנות וישנם דברים שהטיפול צריך לעזור לך לקבל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com