החלמה ושאלה קצת מוזרה

שלום רב, לאחר מחשבות רבות ברצוני לשאול שאלה, אבל היא קצת יוצאת-דופן. סבלתי שנים רבות מדיכאון כבד (major depression), פגיעה עצמית ואישיות גבולית (BPD) - מגיל עשר, בערך, עקב נסיבות חיים קשות מאד ועד לגיל עשרים-וחמש. אך בעשר השנים האחרונות, לאחר שינוי אורח החיים והחשיבה, בהדרגה החלמתי לחלוטין ואינני סובלת מקצה קצהו של כאב נפשי. חוץ מאשר הקשיים הרגילים של כל בני-האדם באשר הם, כמובן. שאלתי היא כזו: בזמנו, כאשר הייתי חולה ובטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, המטפלים לא חשבו שאוכל להבריא או שיש בכלל אפשרות סבירה שבעיות כאלו, שנמשכו שנים ארוכות, יחלפו לחלוטין. אני זוכרת את הייאוש ואת חוסר האמון העצמי שחשתי, והייתי שמחה מאוד לעזור לאנשים שנמצאים במקום דומה ולחלוק אתם את אפשרות ההחלמה והשינוי. בזמנו, התאכזבתי מאוד מהמערכת הרפואית כי כל מטפל אתו נפגשתי התעקש שלא אבריא, שדיכאון או אישיות גבולית דומים לסכרת ועליי ללמוד לחיות אתם, אבל בדיעבד, זה כלל לא נכון ולמרות שהתאמתי באופן מושלם לאבחנה של שניהם, כיום אין לי אף סימפטום שהוא וגם במצבי חיים קשים וכואבים הדיכאון לא מתעורר בחזרה. הוא פשוט איננו. אני עצובה כשאני חושבת על האנשים שנמצאים במצב כה קשה כיום ועלולים, בנוסף לכאב, גם להאמין שאין להם סיכוי להרגיש אחרת ולהרגיש ייאוש. האם לדעתך יש מסגרות בהן אוכל לתרום לזולת שסובל מבעיות מסוג זה, להקל על הכאב? האם עולה על דעתך דרך תרומה ספציפית? אשמח מאד לנסות לעזור קצת, להקל קצת על הסבל שהיה כה מוכר לי בעבר, אבל אני לא יודעת איך, או היכן להתחיל. נ.ב. מובן שללמוד פסיכותרפיה היה נפלא, ואידיאלי, אבל כבר יש לי מקצוע ואין לי זמן ללימודים מלאים נוספים, לכן חשבתי על התנדבות כלשהי? או משהו דומה? אם קיים דבר שכזה. אלפי תודות!

שלום גל, אפשר לשאוב המון כוח ותקווה מהסיפור שלך ואני באמת שמח בשבילך. בחיים בכלל, ובבריאות הנפש בפרט, יש מרכיב גדול מאוד של אקראיות. פרט לכמה כללי-אצבע כלליים מאוד, גם הפסיכיאטרים מודים בכך שהתאמת טיפול תרופתי, למשל, היא עניין מאוד אינדיבידואלי ויש לנסות ע"י ניסוי וטעייה. יכול להיות שאת שייכת ליוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל ויכול להיות שיש עוד הרבה כמוך שבגלל השיפור במצבם אינם חוזרים למטפלים ולכן לא ידוע עליהם. על כל פנים, אני בטוח שאת יכולה לתרום במסגרות כמו ער"ן, אנו"ש, בתי"ח פסיכיאטריים ועוד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

כמי שסובלת מן התופעות שמנית ללא ארוכה משמעותית עדיין. הענקת לי בהודעתך ובהבראתך והחלמתך השלמה המון כח ותקווה במלחמה!!!! ישר כוחך! אני בוכה מהתרגשות לשם שינוי ולא מיאוש שאופף אותי ולופת אותי לעיתים תכופות כל כך!

גל, את נשמעת בחורה מדהימה. חזקה, בעלת לב רחב ואינטליגנטית מאוד. אני בת 20. גם אני סבלתי מדכאון, אישיות גבולית ופגיעה עצמית. עברתי, כמוך, דברים קשים מאוד. הייתי כ"כ עסוקה כל החיים שלי בלהדחיק את הכל, עד שאיבדתי את עצמי, את הרגשות שלי [כמובן שאני יכולה לראות את זה ככה רק במבט לאחור], אבל עדיין תפקדתי תמיד בצורה גבוהה מאוד. מעולם אף אחד לא שיער שיש לי איזשהי בעיה כי תמיד הייתי מחייכת, צוחקת, מלאת חברות והצטיינתי בהכל. הכל כמובן היה מזויף, לא באמת הייתי שם. כשהגעתי לנקודת מפנה בחיים שלי[סיום תיכון], פשוט קרסתי בבת אחת. כל הרגשות, החרדות, הדכאון וכל דבר שלילי אפשרי, התפרץ בבת אחת. שנאתי את עצמי בצורה כ"כ קשה שהייתי חייבת לחתוך את עצמי שוב ושוב שוב, יותר ויותר, יותר עמוק. לדפוק את הידיים בריצפה, לשפוך על עצמי מים רותחים, לבלוע קצת יותר מדי כדורים. להעניש את עצמי על היותי מפלצת. תמיד הייתי עוזרת לכולם, ובמצב הזה לא נתתי לאף אחד לעזור לי, ורק צעקתי וקיללתי את כולם. והחרדות, וההרגשות הפיזיות, היו כ"כ נוראיות... רציתי רק למות. במשך שנה וחצי לא עשיתי כמעט כלום עם עצמי. כלומר עשיתי כמה דברים שנגמרו בכשלון מוחלט. התחלתי ללמוד והרגשתי שאני הולכת להתעלף כל הזמן. גם דפרסונליזציה קשה ומה לא... זה עדיין לא לגמרי בלשון עבר, אבל אני מרגישה שאני בתחילת ההחלמה שלי. וההודעה הזאת שלך רק חיזקה אותי להמשיך ולהתקדם בדרך החדשה והחיובית שיצרתי לעצמי. כ"כ הרבה אנשים עזרו לי. הפסיכולוגית הנפלאה שלי, שנתנה לי את האפשרות לדבר לראשונה על הכל ולימדה אותי להתבטא בדרכים פחות הרסניות. אמרה לי מיליון פעמים בערך, שאני עוד אהיה בסדר, שרק קשה לי לראות את האור בקצה המנהרה בגלל הדכאון. ששום דבר ממה שעובר עלי לא באשמתי, אלא אשמת כל מה שקרה לי. ושמה שקורה לי הוא הדבר הכי נורמלי בעולם. לקח לי יותר משנה להאמין לזה. יש לי גם פסיכיאטר מדהים שמנסה כל הזמן להתאים לי את הכדורים המתאימים לי. גיליתי במשך השנה וחצי האחרונות שלכ"כ הרבה אנשים אכפת ממני ושכ"כ הרבה אנשים אוהבים אותי. היו אפילו אנשים שאמרו לי שהם זוכרים איך אני עזרתי להם בעבר ושעכשיו זה תורם לעזור ולתמוך בי אם אני רק אתן להם. כל זה ריגש אותי עד דמעות. החלטתי בסופו של דבר שגם אני צריכה לעזור לעצמי. וזה מה שאני מנסה לעשות עכשיו. בחודשים האחרונים אני מתקדמת כל יום. אני קמה כל בוקר. ועובדת כרגע בצורה חלקית ולאט לאט מוסיפה לעצמי עוד דברים. משתדלת לא לוותר לעצמי. אני כמעט ולא שונאת את עצמי, אלא מעריכה את עצמי על ההתמודדות עם כל אירועי העבר, וההתמודדות עכשיו, למרות כל ההרגשות הפיזיות הקשות שיש לי[עכשיו כנראה כתוצאה מבעיות בריאותיות ותופעות לוואי של כדורים] והדפרסונליזציה שפחתה אבל עדיין קיימת. אני יודעת שכמעט כל בנאדם אחר במקומי לא היה נשאר שפוי הרבה לפני והיה מרים ידיים עם ההרגשות הקשות שיש לי עכשיו. אני אפילו לא מצליחה להבין למה כ"כ שנאתי את עצמי על השנה והחצי הזאת. הרי הייתי חייבת מתישהו לקרוס כי זה פשוט לא הגיוני. לא חתכתי את עצמי חודשיים ויש לי הרגשה שהפעם זה לתמיד. אני ממש מרגישה את זה. אני כבר לא כועסת על אף אחד, אלא מאוד מעריכה ואוהבת את כולם. התחלתי לאהוב ו-ל-ה-ר-ג-י-ש לראשונה את העולם וזאת הרגשה יוצאת דופן. אני לא רוצה למות. אני כ"כ רוצה לחיות. והדברים הקטנים שבחיים, אפילו סתם תוכנית טלוויזיה או שיר שאני אוהבת, גורמים לי לחייך חיוך רחב. הדברים הקטנים הם שחשובים. יש כ"כ הרבה דברים יפים בעולם, אבל זה בלתי אפשרי לראות את זה כשרואים רק שחור... אבל זה שם. זה תמיד היה שם. וזה תמיד יהיה שם. תודה על שנתת לי תקווה נוספת בדרכי להחלמה. אני בטוחה שתוכלי לתרום מנסיונך לעוד הרבה אנשים ולהחזיר להם את התקווה. להחזיר אותם לחיים. שיהיה לך, באמת, רק טוב וחיים נפלאים :) שלך, אני.