קשה לי אבל לא אתאבד..
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
אני בן 40 נשוי עם 3 ילדים: 5, 8, 10. הזוגיות והמין במצב רע מאוד. כאילו שני שותפים לדירה. אשתי אגב, לא מרגישה את זה וטוענת שהיא נהנת מהסקס. אנחנו שוכבים אבל אני לא נהנה כמו עם בנות זוג אחרות שהיו לי ואפילו שהצפתי את רצונותי - אשתי לא מנסה ללכת לקראתי. פשוט נראה שמה שבא ומשמח אותי לא חשוב לה מספיק כדי שתצא מאזור הנוחות שלה למענה. חשוב לציין שתמיד זה היה המצב. רוב הפעמים אני לא גומר, או מזייף אורגזמה. אני גם לא מאונן או צוםה בפורנו כדי לא להיות מתוסכל יותר. אני סובל מדיסתימיה ומטופל תרופתית כבר 18 שנה. היינו בטיפול מיני אבל עם פרוץ הקורונה הוא פסק ואשתי לא מעוניינת לחזור לטיפולים. גירושין לא באים בחשבון. אין לי כסף לעמוד בזה. ורק מחשבה לגמור את עצמי עולה לי כל הזמן. אני לא מתכוון לעשות משהו אקטיבי כי אני לא רוצה שהילדים יהיו מתוסבכים כי אבא שלהם התאבד, אבל אני ממש מתקשה להמשיך. אני בקושי ישן. הדבר היחיד שאני עושה הוא לנהוג בלי חגורה כך שאם תתרחש תאונה אפגע קשה או אהרג ולא אצטרך להמשיך לחיות בסיוט מתמשך. אני גם מקווה כל פעם שגילו לי מחלה ממארת ושלא ניתן כבר לטפל בה. יש עוד דברים שמקשים עליי כמו תחושה שאני נטל על הסביבה עם הבעיות שלי. מקווה לא להתעורר בבוקר.
היי לך שומעת את הקושי הגדול מאד בין ובתוך השורות. אחד הדברים הכי קשים לזה להרגיש מה שתיארת שזו בעצם תחושת חוסר מוצא. לכאורה אתה מתאר איך כל האפשרויות הן בעצם לא באמת אפשריות ומתוך כך ישנו חוסר אונים והרגשה שבעצם מה שנותר זה לעצור במקום או לעצור הכל ועולה האובדנות ואז אתה לבד עם המחשבות הקשות שזה קשה מאד לכשעצמו. אחד הסימנים של דיכאון או גם דיסתימיה זה סוג של פאסימיות וצמצום קוגנטיבי שגורם למי שמדוכא ובמקרה הזה זה נשקף בכתיבתך בדיוק ובאמת להרגיש שאין מוצא. חשוב שתדע זאת כי במציאות האמיתית ולא הפנימית יש מוצא ואפילו כמה "מוצאים" אבל אולי כרגע כחלק מהמצב הם מעוררים פחד או חרדה ולכן לא נראים לך כאפשרות טובה. מאד מציעה לך לגשת לטיפול רגשי. לא מיני. דוקא רגשי (פסיכולוגי) קודם כל כדי לקבל תמיכה ולא להשאר לבד עם המחשבות ובהמשך כדי לעזור לך לראות שיש עוד דרכים שאינך רואה כרגע שיכולות לאפשר חיים טובים יותר. לפעמים חשוב שמישהו מבחוץ יאיר אותן כי הדיכאון הוא הרי אפילה גדולה בחלקו ולא רואים. אותו מטפל או מטפלת יכולים להביא סוג של תקווה למקום בו אתה נמצא ואז משהו טוב ואחר יקרה. מקווה שתחשוב ברצינות על מילותיי...ותבקש עזרה. כמו כן חשוב שתפנה לפסיכיאטר שמטפל בך אולי יש צורך בהחלפת תרופות? בדאגה, ליאת
מנהל פורום פסיכותרפיה
