הימנעות מקשר עין בטיפול

היי ליאת, אשמח להתייעץ: בערך 7 שנים בטיפול, מתקדמת אט אט בעקביות. בעיה "נספחת" שנשארה ללא פתרון- אני נמנעת מקשר עין עם המטפלת. לחלוטין. לא מסוגלת להסתכל עליה במהלך הטיפול, ורק המחשבה על כך מכניסה אותי לחרדה עצומה. בפועל זה אומר שבמשך כל שעת הטיפול אני יושבת עם מבט מופנה לרצפה. שוחחנו על כך המון, כולל על המקור לחרדה, אבל העניין הזה נשאר כאילו בלתי פתיר. וזה מתסכל אותי ממש- מעבר לכך שאני מרגישה מגוחכת לשבת ככה כמו מסכנה, אני יודעת כמה אני מפסידה כשאין לי את המבט של המטפלת. אני מפספסת חלק עצום בתקשורת בינינו, וזה חבל לי מאד. האם התופעה מוכרת (אשמח לקישור למאמרים/סקירות ספרות רלוונטיות, אם מוכר לך)? האם יש פתרונות אופרטיביים, מעבר להצפה ושיח על העניין בטיפול? תודה רבה.

הי יעל, אצטרף ואשאל גם אני האם אינך מישירה מבט גם לאחרים, או בפרט בטיפול. איני יודעת על מה שוחחתן, קשר עין הוא בעיניי ולהבנתי גם - - ראייה שיש זולת מולך, קרי, אתם נפרדים, - היכולת להתבונן על עצמך באופן ישיר, כבמראה. האם משהו מאלה מדבר אליך? האם את מרגישה בושה, למשל? האם קשה לך לראות חלקים בך ומנסה להסתיר אותם. איך את מעכלת את המילים שנאמרות בטיפול? את מרשה להן לחדור פנימה? הייתי אדם שלא מסתכל בעיניים וגם לא מוכם להצטלם, נאמר. והים אני כן, אחרי עבודה מאד קשה. א.ה.