פיצול, כעס ועוד מטעמים

שלום ד"ר רובינשטיין, אני סובלת מדכאון ומחרדות מזה שנים רבות. בארבע השנים האחרונות מטופלת גם בכדורים, אבל זה לא ממש עוזר. הייתי אצל שלוש פסיכולוגיות שונות, בכל פעם עזבתי לאחר תקופה של תשעה חודשים לערך. כשהתחלתי לקבל תרופה נוגדת דכאון התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר שנותן גם טיפול פסיכותראפי.היה לי קשר טוב עם המטפל, אבל היום, בדיעבד, מתברר שהוא כלל לא הבין כיצד עליו לנהוג עמי. הוא אפיין אותי כבעלת קווים גבוליים, תלותית, המנעותית ועוד ובעצם לא יצא דבר מהטיפול. כיון שאני קשורה אליו מבחינה רגשית וכיון שהדכאון רק החמיר (אני בת 40, רווקה, ללא קשרים חברתיים רבים) החלטתי לחזור אליו לטיפול לאחר הפסקה של כשנה וחצי. עם חזרתי, נדמה היה שהוא מבין שבמקום לנסות לשנות אותי עליו לנסות ולקבל אותי, והוא הצהיר, שהבין שהעובדה שלא הצליח "לקבל" אותי למרות כעסים, אירוניה, התפרצויות זעם לא חמורות וציניות רבה מצדי, כנראה עוררה בי כעס רב עוד יותר ולבטח לא תרמה דבר להבראתי. ובאמת השיחות מאז חזרתי נסובו יותר על תחושותי בחברה ובמשפחה, מימי ילדותי ועד היום. (ברור לי ששם המקור לבעיות, שכן אבי היה אדם ביקורתי מאוד, שעשה ועושה עד היום דה-וולואציה לכל מי שסביבו, כולל גם לאמי, ומנגד לא מפגין רגשות אבהיים, שכן הוא עצמו טרוד בחרדותיו ובפחדיו). אני מציינת שכבר בעבר, ארע שהגעתי לטיפול ובמקביל מצאתי אצלו מישהי אחרת, שכן הוא חשב שביטלתי את הפגישה ולא היה כך. בזמנו, היה לו קשה להודות בטעותו. אתמול כשהגעתי אליו חמש דקות לפני הזמן (זו היתה שעה מוקדמת) הדלת היתה נעולה. חיכיתי בערך 10 דקות אולם התפתח בי זעם רב על כך. לכן לאחר שהגיע ופתח את הדלת לא הייתי מסוגלת לדבר עימו בערך עשרים דקות כי כל כך כעסתי/ נעלבתי / התאכזבתי. הוא הסביר שפתח את הדלת עוד לפני שבאתי אבל יצא לרגע ונעל אותה בטעות. הסכמתי שזה יכול לקרות לכל אחד, אבל ניסיתי להסביר לו שלאור נסיון העבר, זה עורר בי פחדים וכעס חוזרים. הוא הבין אבל התמקד בכך שהכעס שלי נובע מהקווים ה"גבוליים" שבאישיותי, שכן איני מסוגלת לקבל באדם אחד דברים טובים ורעים או מאכזבים גם יחד (מה שנקרא פיצול). אני מבינה את כל טענותיו אולם בשיחות עם אחרים גם הם אמרו שהיו כועסים. בסיטואציה די דומה, קבעתי עם ידיד, שרציתי שיהיה לי יותר מידיד, ללכת לסרט. קרה פנצ'ר, שגם אני תרמתי לו, והוא איחר והשאיר לי הודעה זחוחה בטלפון "שהוא מקווה שמצאתי מישהו אחר ללכת עימו". אני נפגעתי, שכן ברור שאם היתה זו מישהי אחרת, בת זוג, הוא היה משתדל מאוד להגיע בזמן ולבטח לא "שמח" על ההזדמנות שנקרתה לו להתחמק. כשאמרתי לו שנפגעתי , ושמבחינתי איני רואה בו ידיד קרוב, כיון שלא הבין כמה דבר כזה יכול לפגוע, ולו היייתי באמת חשובה לו התייחסותו היתה שונה, הוא טען שאני לא רואה את מכלול מערכת היחסים שבינינו, מתמקדת רק בדברים שבהם הוא מאכזב אותי ושעלי להבין שבכל מערכת יחסים צריך להתפשר, ולא מקבלים באמת מענה לצרכים הרגשיים העמוקים. אני מפרטת בכוונה את שני הסיפורים, ואני בטוחה שתתמוך בדבריו ובדברי הפסיכולוג - אולם שאלתי היא האם הטיפול אמור להביא אותי לידי השלמה עם עולם שבו מערכות היחסים שטחיות ואינטרסנטיות? אני מסכימה שעלי לנסות ולהוריד את רמת הרגישות שלי, שנובעת מגידול לקוי, אולם האם מטרת הטיפול היא להגדיל את הסתגלותו של היחיד ה"בעייתי" לחברה האנושית ? אולי יש מקום ללמוד גם לגלות רגישות רבה יותר לצרכיו של האדם האחר? גבולי או לא גבולי אשמח לקרוא את תגובתך

שלום ברנדה, אכן נוהגים לזהות בצורה אוטומאטית מדי לטעמי בין בריאות נפשית והסתגלות חברתית ולהזניח את מקומה של האינדיבידואליזציה, אך זו תשובה ברמה התיאורטית בלבד. מעבר לכך, אני סבור שאלה נושאים נכבדים שיש לדון בהם במסגרת הטיפול האישי שלך, אשר הפורום הזה אינו מהווה לו תחליף. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

לברנדה שלום ! אני מזדהה עם מה שכתבת , ולכן חשבתי להגיב . אני בערך בת גילך , למעט תקופת הילדות לא זוכרת שאי פעם הייתי ממש מוקפת בהמון חברים , אבל את יודעת , לפעמים להיות מוקפת בחברים זו בחירה אישית , אז יכול להיות שהיו לי חברים , אלא שאני לא ממש ראיתי בהם כאלה ( כי הרי מכרים יש המון ) . אני במשך שנים כבר מנסה ללמוד על עצמי דברים ולברר . לפני כמה שנים פניתי לטיפול באמצעות פסיכודרמה , שהיה לי מאוד קשה , אך למדתי ממנו המון . ברגע שאת מתחילה מסלול , את כבר בדרך הנכונה . הפסיכודרמטיסטית שלי היא זו שהמליצה לי לפנות גם לטיפול התרופתי , דבר שעשה את שלו לטובה ( אבל זה כבר קשור לאו סי די שסבלתי ממנו ) . במשך המון שנים שמעתי מאנשים שאני ביקורתית ושתלטנית , ויש בזה משהו , למען האמת . קשה לי קצת לסמוך על אחרים ולדעת שאפשר להיות רגועה .. אבל אני לומדת "להרגיע " . לאחר הפסיכודרמה , כשהרגשתי שחיי עדיין אינם מאוזנים דיים , החלטתי לפנות ללימודי קבלה , רק כדי לקבל קצת טיפים לחיים טובים יותר .. גם זה עזר מאוד . בקיצור ... מה שאני רוצה לומר הוא : אל תרימי ידיים , תמיד ישנם ערוצים מערוצים שונים לפנות אליהם , והדרך גם היא מעניינת וחווייתית , למרות הקשיים , ופוגשים אנשים ... . אגב , מאז שאני במעקב רפואי הספקתי להתנסות בשני רופאים ( דרך קופת החולים ) . האחד היה אדיש ולטעמי גם לא ממש התעניין , למזלי הוא עזב ובמקומו בא אחר , וסוף סוף מישהו החל להתעניין קצת בחיי הפרטיים והחברתיים , ומאז בא שינוי נוסף . הרופא השני שינה לי את התרופות וכתנאי לרצוני להפסיק השימוש בתרופות שלח אותי לקבוצה התנהגותית קוגניטיבית , דבר מבורך בפני עצמו , כי שם את לומדת לדעת שיש עוד אנשים במצבך , ושאולי מצבך לא ממש נורא ............. במקביל פניתי גם למסלולים רוחניים ( כי שוב , אני בדעה שמכל מלמדינו השכלנו .. ) . שם למדתי שכדי שיבוא השינוי , עלינו בראשית לקבל עצמנו כפי שאנחנו , ולא להילחם בעצמנו . אז למדתי לדעת שביקורתיות היא לא בהכרח דבר רע , ויש בזה לא מעט צדדים חיוביים , ודבר נוסף שקרה הוא ,שברגע שלמדתי לקבל את "השריטות " של עצמי ,ולהודות בפחדים שלי , למדתי גם לאהוב את העובדה שגם לאחרים יש כאלה , וזה לא בהכרח נורא ..אני אפילו די משתוקקת להיתקל ה"שריטות " הללו ( כמובן כל עוד זה לא משהו קיצוני למדי :-.) ) . אני מציעה לך לא לאבד התקווה , להיות יותר תקשורתית , לחפש את התשובה .. עוברים דברים יפים בדרך :-)