פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי בת 8 וחצי שבועות. היא נורא מפונקת בוכה הרבה ורוצה הרבה ידיים. בנוסף היא נורא ערנית ולא ישנה כל היום. היא נרדמת ב8 בערב קמה ב2 בלילה וב4.30 ומשכינה ליום חדש ב5.30. היא לא מחזיקה מעמד על הנדנדה שלה או על מזרון ברצפה יותר מכמה דקות. בימים טובים רבע שעה. אני מנסה שלא להרגיע אותה בטלטולים אבל אין ברירה. אני מפחדת לנקוט בשיטה הזו של לתת לה לבכות עד שתרגע, מחשש שזה יגרום לנזקים באמון שלה בי בעתיד הרחוק. מה אני יכולה לעשות? אני משתגעת וגם היא סובלת מזה.

בתך בת חודשיים! זה טבעי ונורמלי לגמרי שהיא רוצה תשומת לב ושהיא בוכה ולא ישנה בלילה וכל היום רוצה רק ידיים! חכי שתגיע לגיל מתקדם בהרבה.. בינתיים היא עדיים תינוקת רכה שרק יצאה מהבטן.. אל תהיי קשוחה, בגיל הזה זה טבעי לגמרי את פשוט הפתעת אותי כרגע

אני נדהמת משאלתך.. בתך רק בת חודשיים! היא עדיין תינוקת רכה היא רק יצאה מהבטן! זה טבעי שילדים בוכים , לא ישנים בלילה ורוצים כל הזמן ידיים. במיוחד בגיל הזה.. אני לא באה לבקר אותך יכול להיות שאת עדיין אם טרייה ואת לא מבינה את פשר ההתנהגויות שלה.. תני לה להתנהג כרצונה ותתחילי לחנך אותה לקראת גיל מתקדם יותר.. מקווה שליאת תעה לך על התשובה בצורה יותר מכוונת

שלום מעין, תינוקת רכה בת שמונה שבועות אינה בוכה כי היא מפונקת. מקומם הטבעי של 'גורים' קטנטנים הוא חיק אמם, ואין לראות במשאלה הזו פינוק או תובענות אלא צורך טבעי של האם והתינוק כאחד. נדנדה אינה תחליף לידיים של אמא, וגם אם כן, בגיל הזה כמה דקות זה המינון הנכון. אני מציעה לך לא להסתכל על השעון כרגע, ליהנות מהביחד מבלי לחשוש לפינוק יתר. גם ההתעוררויות בלילה הן חלק נורמלי וטבעי מגידול תינוקות רכים, הגם שיש בכך מידה רבה של אי נוחות להורה המותש. אני ממליצה לך מאד לרכוש את אחד הספרים החדשים המיועדים להורים צעירים, וללמוד בעזרתו על הצרכים הנורמליים של התינוק בחודשי חייו הראשונים. כתובת טובה נוספת היא אחות טיפת חלב שתוכל להנחות אותך מה ראוי והגיוני לצפות בכל גיל. מאחלת לך הרבה נחת ושמחה מבתך, גם אם כרגע היא דורשת ממך לא מעט. המאמץ משתלם! ליאת

ילדים הם מבוגרים קטנים, סובייקטים שלמים, בעלי רצונות אוטונומיים, אי אפשר להתייחס אליהם כשלוחה של עיוותים כאלה או אחרים. אנחנו לא באילוף כלבים. הכל מתחיל בשפה... ו"לחנך" בטח ובטח לא מתאים כאשר מדובר בתינוקת כה קטנה.

שלום, בננו בן 4 ו- 3 חדשים. עד לפני כשבוע-שבועיים מצץ מוצץ בזמן שנת צהריים בגן, לעיתים בשעות אחה"צ בבית ובלילה. בביקור שגרתי אצל רופאת השיניים נאמר לנו כי עלינו לגמול את בננו כמה שיותר מהר ממוצץ עקב הנזק שיכול להגרם לשיניים וללסתות. הסברנו לו זאת וסיכמנו איתו כי במשך שבוע יקבל מוצץ לשנת צהריים ושנת לילה בלבד, ללא שעות אחה"צ בבית ולאחר שבוע יפרד מהמוצץ והוא הסכים. במשך מס' ימים נהגנו כך והכל היה בסדר, אך כשהגיע הרגע להפרד מהמוצץ גם בשינה זה היה קשה מאד. במשך כמה ימים הוא ביקש שזה יהיה היום האחרון עם המוצץ ואנחנו הסכמנו, אך אתמול, כשראינו שזה הופך לנוהג, אמרנו לו לפני השינה כי זהו הלילה האחרון עם המוצץ. היום בצהריים הוא לא הצליח להרדם, כנראה בגלל שלא היה לו מוצץ, הוא גם ביקש אותו ובסוף קם מבלי לישון לאחר שלא קיבל אותו. לפני שנת הלילה בכה מאד שרוצה מוצץ ובסוף נרדם רק לאחר שליטפתי אותו עד שנרדם. מאז הוא מתעורר כל שעה בערך ובוכה מאד שרוצה מוצץ. מה לעשות? מצד אחד באמת הגיע הזמן להפרד.... מצד שני האם זה לא צריך לבא מתוך בגרות שלו לנושא? האם זה בסדר לסגת עכשיו? אנו אובדי עצות. תודה שרון

שלום שרון, אישית, אני נוטה לצדד בגמילה מרצון, הנעשית מתוך החלטה בוגרת של הילד עצמו. רופאי השיניים מזהירים בצדק מנזקים עתידיים לשיניים וללסתות, ולכן קיימים כיום מוצצים המותאמים למבנה הפה. (מציצת אצבע מסוכנת הרבה יותר מבחינה זו). תהליך הגמילה כשלעצמו - גם כשהוא נעשה מרצון - כרוך כמעט תמיד בכמה ימים קשים, מכמירי לב ומעוררי אשמה אצל ההורים. לכן, אם כבר התחלתם, נסו להחזיק מעמד עוד קצת, תוך שאתם עוזרים לו בעידוד, בביטויי גאווה ואפילו ב'שוחד' חומרי פה ושם. שיניים ישרות ולסת מפוארת הם תגמול רחוק ולא רלוונטי עבור ילד בן 4 שמשתוקק להירגע. תנו לו פרסים קטנים עבור כל לילה של התגברות, ואני מאמינה שיהיה בסדר. יש שפע של ספרות ילדים בנושא, ואני ממליצה מאד להיעזר גם בה. אצלינו (אוי, זה היה מזמן!!!) הייתה הצלחה ל"נעמה והמוצץ" של שלמה אבס. נסו ותהנו... ליאת

היי ליאת. מה שלומך? אני פונה אליך שוב בנוגע לילדיי.. ביתי הקטנה בת 4 וכמה חודשים. מקנאה נורא שהיא הבת הקטנה וכל הזמן שואלת מתי היא תיהיה יותר גדולה מביתי האמצעית, אחותה. היא שואלת מדוע היא נולדה אחרונה ולמה לא רצינו שהיא תיוולד לפני הילדים הגדולים. שאלות קשות. גם אם אני עונה לה שהיא נולדה בדיוק איפה שרצינו ושכל אחד בא בדיוק איפה שנכון. זה לא עוזר. העניין הוא גם באוכל, היא רוצה כמויות גדולות של אוכל, יותר מאחיה , גם אם רוב הצלחת נשארת מלאה. אותו הדבר עם השינה, השמיכה חייבת להיות מתוחה , גדולה, עד הצדדים. כל סרוב או הסבר לא מקובל עליה, גורר אחריו בכי של שעות. היא לא מתעייפת ושום דבר לא מרצה אותה. לפעמים תוך כדי בכי אני מציעה חיבוק, יש והיא מקבלת זאת ויש ולא. ואם אני מכניסה אותה לחדר כי היא היכאת את אחיה (היא מכה כשמשהו לא מוצא חן בעיניה), היא לא יוצאת ונשארת שם שעות, גם לאחר שאמרתי לה לצאת. היא רוצה לצאת ראשונה מהרכב, ולעלות עליו ראשונה, להגיע ראשונה למעלית,לעלות ראשונה במדרגות.. והכל הופך לפחות ספונטאני כי צריך לדאוג שהיא תספיק ראשונה. אחותה האמצאית ממורמרת עליה, ובצדק. אנו נוטים יותר לוותר לטובת הקטנה, שכן היא יכולה לבכות שעות כשהיא לא מסופקת. אבל אי אפשר להמשיך ככה..איך אני יכולה לווסת את הקנאה שלה, לתת לה להרגיש שהמקום שלה כילדה אחרונה הוא טוב. ובכלל לשפר את היכולת שלה לקבל מאיתנו את הדברים בלי שזה יגרור לבכי של שעות, סרוב לכל דבר אחר מלבד ריצוי הרצון המלא שלה? תודה מראש ליאת שבוע נעים ניבה

היי ניבה, נעים לפגוש אותך שוב :-)) יש תיאוריות פסיכואנליטיות המדגישות את הקנאה המולדת, כמרכיב אישיותי דומיננטי, המכתיב במידה רבה את אופי יחסי הגומלין של האדם עם סביבתו. אני נוטה להאמין שקיים גם מרכיב סביבתי חזק, דהיינו - שהקנאה מתפתחת או מועצמת גם בתגובה לנסיבות משפחתיות אלה ואחרות. אם תקראי שוב את התיאור שלך, תוכלי לראות בוודאי כמה רווחים נצברים לזכותה של בתך הקטנה הודות להתקפי הזעם שלה, ועד כמה סדר היום המשפחתי מושפע ממנו. לתפיסתי, "בכי של שעות" אינו קיר בלתי עביר, וכניעה לגחמות או התקפי זעם רק כדי לא להתמודד עם בכי ממושך היא פתח לצרות. נדמה לי שהמטרה אינה לשכנע אותה שלהיות 'הקטנה' זה טוב (כי לא בטוח שזה תמיד נכון, וזה בטוח לא קרוב לחוויה הסובייקטיבית שלה), אלא ללמד אותה לחיות עם המציאות ולהתמודד גם עם החלקים הפחות נעימים שלה. במציאות אנחנו לא תמיד מגיעים ראשונים, ובמציאות יש גדולים וחזקים מאיתנו, במציאות השמיכה לא תמיד מתוחה, ובמציאות בוודאי שלא מכים ילדים אחרים. ברגע שאתם משנים למענה את המציאות אתם אינכם מעודדים הסתגלות טובה, ודוחים את האכזבה הבלתי נמנעת שתגיע בהכרח כשתצא אל מחוץ לבית. השתדלי להיבהל פחות מהבכי ולהתרשם פחות מן הזעם, ובמקביל המשיכי להעניק אהבה וחמימות מבלי להיכנע לגחמות. אם את מרגישה שאת מתקשה לעמוד בזה לבדך, פני להדרכת הורים קצרה שתסייע גם בהפחתת האשמה והחרדה. בהצלחה ליאת

תודה, תודה, ליאת. כרגיל , את אוספת לי את הדברים ועושה בהם פאזל מובן והגיוני...חיזקת אותי לא לוותר לה (לא שזה תמיד כך, )אבל את יודעת, ילדה שלישית, כבר אין לנו 'כוח' כמו עם הגדולים. היא 'מרויחה' מזה לטוב ולרע... אני חשבתי אולי שבגלל שבגן יש כל כך הרבה מתחרים, ואין לה מקום כמו בבית, אז לתת לה את אותו המקום, בכדי שלא תשאר חסרה/ מתוסכלת משני הצדדים...זאת אומרת שכשקורה משהו, אני תממיד מנסה לחשוב על התמונה הכללית 'היא רק הגיעה מהגן, היא רוצה תשומת לב, היא בודקת את המקום שלה וכו'..' תודה רבה אם תוכלי להתייחס שוב כתגובה אבל בכל מקרה חזקת אותי תודה ניבה

ליאת שלום, אני גרושה למעלה משלוש שנים, אמא לשני ילדים (5.5, 7.5) מקסימים. תהליך גירושים מכוער ומערכת יחסים מאוד לא טובה עם בעלי לשעבר גורמים לי לרצותלבדוק האם הכל בסדר עם הילדים. אני יוצאת מגדרי לעשות הכל עבורם- כרגע לבד כי הוא לא מוכן לשתף פעולה. למרות שאני מותשת מהלבד.. הכי חשוב לי לדעת האם הכל בסדר איתם ואין להם משקעים שאני צריכה לטפל בהם.. ויותר חשוב, האם נוכל להיכנס לייעוץ יחד איתו כדי לנסות לתקן את מערכת היחסים ה"גרושה" אם לא הלחנו את ה"נשואה". תודה.

שלום לאם הדואגת, גירושין הם אכן תהליך מכאיב וקשה עבור ילדים צעירים, ולפחות בטווח הקצר יש לו השלכות משמעותיות על עולמם המציאותי ועל עולמם התוך-נפשי. את אומרת שאת "יוצאת מגדרך כדי לעשות הכל עבורם", ונדמה לי שזו עמדה שיכולה להיות בעייתית. אחד המנבאים הטובים ביותר להסתגלות טובה והתאוששות מהירה, זו היכולת של ההורה המשמורן להקפיד על רציפות ושגרה בחייהם של הילדים. כאשר את עושה מאמצים לפצות אותם ולרצות אותם כדי "לדעת שהכל בסדר", את למעשה מחזקת את חוויית השבר. דווקא במצבי חרדה ואי-וודאות זקוקים הילדים להורה אסרטיבי, סמכותי ו'מחזיק', המשדר להם שגבולות המותר והאסור נותרו כשהיו. כיום, שלוש שנים לאחר הגירושין, העמדה הזו נראית מיותרת אף יותר. פנייה לייעוץ או טיפול פסיכולוגי נכונה כאשר מתעוררים קשיים או כאשר מתעוררות שאלות לגבי יכולתם של הילדים לתפקד בצורה טובה בשטחי חייהם השונים. אם את חושבת שיש סיבה לפנות לייעוץ, עשי זאת, אך עליך להביא בחשבון שאביהם של הילדים חייב להסכים לכך. פסיכולוג ילדים אינו יכול לטפל בילד להורים גרושים אלא בהסכמת שני ההורים. לגבי ייעוץ משותף לבני הזוג הגרושים - רוב הפסיכולוגים לא ימליצו על כך, ויעדיפו לפגוש את בני הזוג בנפרד. בברכה ליאת

שלום, הילדה שלי בכיתה ב ולאחרונה החלטתי לנסות לתת לה מפתחות לבית ,הסברתי לה שתנעל את הדלת ואני מגיעה בערך רבע שעה אחריה. זה קרה פעמיים היא מאוד התלהבה מהאמון שנתתי לה ומהעצמאות. הבעיה היא אני - זה הכניס אותי לפחדים איומיים והחלטתי שאני לא מסוגלת לעמוד בלחץ הזה שאולי יקרה לה משהו. אני מעדיפה לחזור הביתה קודם או מוצאת מישהו שיהיה איתה. השאלה שלי היא איך אני אסביר לה ,אני חושבת שזה לא יהיה נכון לשתף אותה בפחדים שלי ומצד שני אני לא רוצה שיירד לה הביטחון ותחשוב שאני לא סומכת עלייה?

שלום אורית, האמביוולנטיות שלנו, ההורים, מול הרצון לשחרר מצד אחד, וההכרח לשמור מצד שני, מוכרת לכל הורה. אני חושבת שבמקרה שלכם הפיתרון פשוט למדי - השאירי אצלה את המפתח, הסבירי לה איך לשמור עליו ועל עצמה, והדגישי כי עשית זאת כי את סומכת עליה, כי היא גדולה, וכי את עסוקה ולא בטוחה שתמיד תצליחי להגיע מבעוד מועד. בפועל, את יכולה, כמובן, להמשיך ולהגיע הביתה לפניה או יחד איתה. אין לי ספק שלצד השמחה והגאווה על האמון והעצמאות, תהיה גם שמחה לא לחזור הביתה לבית ריק. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני גרושה 4 שנים ויש לי ילד מקסים ונבון בן 6.5. אני נמצאת בזוגיות וגם אביו של בני. בן זוגי אוהב מאוד את בני וכנ"ל הבן שלי את בן זוגי אבל... לעיתים הבן שלי מתנהג אליו לא יפה. מיילל כשהם משחקים, לא מודה לו על דברים שהוא עושה למענו (הגיע עייף מהעבודה ועזב הכול כדי לתלות לו תמונות בחדר ועוד...) עקב מחלה בן זוגי מסייע לי רבות עם הילד והילד - מתנהג אליו לא תמיד יפה. בחיים זה לא קרה לי שהילד לא חביב כלפי אנשים. אני יודעת שזה כואב לבן זוגי וזה יוצר ביננו מתח. הבן שלי מאוד רוצה שאני ואבא שלו נחזור להיות ביחד. אבקש לדעת את דרכי ההתמודדות ואם יש מקורות ספרותיים לקרוא. כמו כן אשמח לבעל מקצוע שיסייע לנו באיזור השרון. תודה מראש. שני.

שלום שני, אחד המוקשים המפורסמים של "פרק ב'" קשור ליחסים הטעונים שבין הילדים להורה החורג, שמצידו מגיע אל הילד מצוייד בשפע של רצון טוב, ובתמורה מקבל התעלמות, קרירות או עוינות. כמו שציינת נכון, המשאלה לאיחוד מחודש של ההורים קיים אצל מרבית ילדי הגירושין, ובן הזוג החדש נתפס כאבן נגף הפועלת נגד המגמה הזו. הניסיון 'להתחשבן' עם הילד בתגובה לדחייה או ליחס המעליב, יחריף ברוב המקרים את הקושי, ויאשש את אמונתו לפיה "אי אפשר לסמוך על אף אחד". המצב עלול להחמיר אף יותר כאשר ההורה החורג זוקף את התנהגותו של הילד לחובתו של ההורה הביולוגי, והופך את התנהגותו (של הילד) למוקד של קונפליקט. לטעמי, נדרשים הרבה זמן, סבלנות ויכולת הבלגה, עד שבן הזוג החדש ירוויח את אמונו של בנך. אני חושבת, כמוך, שליווי והכוונה מאיש מקצוע יכולים לנטרל חלק גדול מהמתיחות, ואם תצרי עמי קשר ותפרטי את אזור מגורייך, אוכל גם לנסות ולעזור בהמלצה על פסיכולוג. בהצלחה ליאת

נתקלתי היום בפרסומת חדשה ... ילד קטן מחפש חברה בגן שתתחתן איתו בגלל שיש לו פצע ו... אמא אמרה שעד החתונה זה יעבור ::)))) אותי הפרסומת פשוט שבתה. וגם הצחיקה מלא מלא. שיהיה המשך שבוע טוב ורגוע לכולם.

שלום מרים, באמת חמוד... תודה ליאת

ילדה בת 4, אשר נולדה לגירושים. במשמורת האמא. לפני כחצי שנה האבא התחתן. האם העובדה שאצל אביו היא רואה את המודל ה"נכון" של שני בני זוג, תגרום לה להעדיף את השהות אצלו? מה גם שאשת האב (החדשה) נתפסת כדמות מהנה שבעיקר נותנת מתנות ויוצאים לבלות יחדיו..בכלל שהשהות אצל האב היא יותר בילוי מאשר אצל האמא, שנאלצת יותר להעמיד גבולות וסייגים.

שלום תותית, לצערי נתקלתי בלא מעט אמהות (ואולי לא רק באמהות) שנתפסו לדאגה, שמא איזשהו גורם זר וחיצוני למשפחה (גננת, מורה, ילדי השכנים, החותנת, אשתו של הגרוש, גרושתו של הבעל השני, ומי לא...) ייחרב להן את כל ההשקעה העצומה בילדיהן, יקלקל אותם, והרע מכל - יגנוב את לבם ויגרע מאהבתם אליהן. קיימת בי אמונה עמוקה מאד, ששום גורם חיצוני אינו יכול לקלקל בית טוב, שקיימת בו אהבה, פתיחות, תקשורת טובה, הבנה, ובעיקר כבוד אל הילדים. ילדים, גם הצעירים שבהם, מוקירים את מי שמטפל בהם, מכוון אותם, מורה להם מה מותר ומה אסור, ומעניק להם שלווה וביטחון. גבולות וסייגים הם חלק חשוב - אם לא תנאי מרכזי - בסיפור הזה. אני חושדת שדווקא מי שחרד מדי ומנסה 'לשחד' ילדים או להסיתם, עלול להפסיד אותם בטווח הארוך. לכן, אני ממליצה לך להניח את החשש המיותר הזה הרחק ממך, להמשיך להיות אמא טובה וסמכותית, ולברך על כל דמות חיובית הנכנסת לחייהם של ילדייך. כך הם ירוויחו מכל הצדדים, ייחשפו (אולי) למודל של זוגיות טובה אצל אבא, אך גם למודל של הורות מכבדת, הגונה ורחבת לב אצל אמא. מה עוד אפשר לבקש? חזקי ואמצי ליאת

תודה רבה רבה על עצת והעדוד....

שלום לך בתי בת ה 10 סובלת מהפרעת קשב וריכוז זה מתבטא לצד הריגשי ומעט היפר אקטיבות. אני מאוד מעוניינת לטפל השאלה האים טיפול ברכיבה על סוסים זה עוזר?

שלום אורלי, הפרעת קשב וריכוז באמת אינה חייבת להופיע יחד עם היפר-אקטיביות, ולמרות שבמצב כזה ההפרעה פחות בולטת ופחות מפריעה לסביבה, עדיין פגיעתה בילד עלולה להיות מכאיבה ומתסכלת. לטעמי, לפני הכל, יש לסייע לילדה בשיפור מיומנויות הלמידה שלה, בהתארגנות טובה יותר, ובניצול טוב יותר של משאבי הקשב שלה. כמובן שיש לשקול גם טיפול תרופתי, המחולל נפלאות ביכולת להתמקד, ומשפיע מהר יחסית גם על פרופיל הציונים בביה"ס. הטיפול ברכיבה על סוסים יכול לסייע ברכישת ביטחון ותחושת שליטה, אך יש לזכור שאינו מומלץ כטיפול 'קו ראשון' בהפרעת קשב וריכוז. אם קשיי הקשב והריכוז מטופלים כמו שצריך, הרכיבה - כתוספת - יכולה לתרום לחיזוק תחושת הערך, והפחתת סימפטומים של דיכאון, חרדה או נחיתות חברתית. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן 3, ולו אחות קטנה בת שנה ו5. לאחרונה החל הגברבר (ואני לא סתם קוראת לו כך פשוט הוא מאוד מפותח לגילו גם פיזית וגם שיכלית נורא נורא חכם) כניראה בהשפעת אחותו הגדלה והדורשת יותר להתנהג כמו תינוקי. ממש לדבר בצורה תינוקית להצביע על דברים במקום לבקש לילל הרבה במקום לדבר אפילו חלה רגרסיה בגמילה שלו הוא גמול כבר כמעט שנה פשוט התחיל בכמה מיקרים לעשות פיפי במכנסיים. השבוע מיום חמישי האחרון למעשה הכנסתי את אחותו איתו לפעוטון ומאז חלה החמרה רצינית בהתנהגות שלו. כלפיה ובעצמו. ממש הפך לבכיין ויללן, בפעוטון לא נותן לאף אחד להתקרב אליה ולשחק איתה הוא "שומר" עליה אבל מצד שני היחס שלו אליה גובל כמעט בהתעללות כל מה שיש לה ביד חוטף אם היא לא רוצה לתת לו יד הוא מכאיב לה, כאילו באופן סמוי כועס שהיא איתו שם וכבייכול באה לתפוס את מקומו, ומצד שני מכיוון שהוא בין בגדולים בגן כבר מזמן שמתי לב שהוא לא מוצא בגן הזה את מקומו לא מבחינה חברתי ולא מבחינת תכנים בגן. הן קוראות לו אסטרונאוט (הגננות) אני קוראת לזה שיעמום. כי כשהוא עם ילדים גדולים ממנו גילאי 4-5 ואפילו 6 הוא משחק איתם כל כך יפה שזה נוגע ללב. אני אובדת עצות, האם להשאיר איתו את אחותו ולתת לו "להתמודד" לבדו שם עם המצב כשהיחס אליו הוא לא טוב מצד הגננות כי הן תמיד גוערות בו כשהוא מציק לאחותו והוא "דבק" אליה לדיבריהן. או להוציא אותה ולתת לה לחזור הביתה לאמא והוא כרגיל ישאר שם עד שתיגמר השנה הארוכה הזו מבחינתו, או להשאיר אותה שם כי היא כבר ממש זקוקה לחברה ולהוציא אותו כדי שיהיה איתי בבית ויטעם קצת מאמא נטו שזה משהו שאין לו הרבה. השאלה אם זה לא לפתור את הבעיה על הצד הקל ביותר ובעצם לא פתרתי כלום או שזה רצוי וכדאי כי חום של אמא יתן לו כח וביטחון יותר גדול? על להעביר אותו לגן של בוגרים אין על מה לדבר אף אחד לא יתן לי לעשות דבר כזה בסוף שנה למרות שזה הדבר הרצוי ביותר לעשות לדעתי, וכבר מזמן רציתי להעביר אותו רק שהוא לא היה מוכן מבחינה נפשית כשהיה בן שנתיים ו7 פלוס מינוס ועכשיו לדעתי עקב החמרת הבעיה אני צקוקה לפיתרון דחוף מה דעתכן בעיניין? מה לעשות? אשמח לאיזו עצה. תודה. מיטל

שלום מיטל, קנאת אחים היא חלק מהחיים, ורוב הילדים מתגברים עליה, כולל על נסיגות זמניות בהתנהגות, כאשר הם חשים אהובים, רצויים ואטרקטיביים כבעבר. למרות האמור כאן, נדמה לי שבנך מתמודד כרגע עם 'פלישה' של האחות הקטנה גם אל הגן שלו, מבלי שיוכל לנוח מן ההשוואה המתמדת מולה. בתך בת השנה וחצי אינה זקוקה כרגע לחברת ילדים לצורך התפתחותה, והיא יכולה בהחלט לחכות לספטמבר. הצרכים החברתיים שלה יכולים לקבל מענה גם בגינת המשחקים. בנך, לעומת זאת, נמצא בגיל בו למסגרת החינוכית יש יתרון ברור על הבית, ולכן יהיה מאד לא נכון - ואף מזיק - להוציאו מהגן. אם, מסיבה כלשהי, חשוב לך להוציא את בתך אל מחוץ לבית, מצאי עבורה גן אחר. כך תשחררי אותו מהצורך להשגיח עליה או להיאבק בה, ותאפשרי לו להתפנות למשימות השוטפות בגן. אם את סבורה שאינו מוצא את מקומו בגן הנוכחי, השתדלי לחפש עבורו מסגרת חינוכית חדשה שתהלום את צרכיו, גם אם זה יידחה עד ספטמבר. אני רוצה לחזק את האמירה שלך, לפיה חום ואהבה של אמא משפרים את תחושת הכוח והביטחון של הילד, אך חום ואהבה אפשר וצריך לתת לכל ילדינו בכל זמן, גם בנוכחות אחיהם. אני מרגישה שאת מתקשה לחלק את עצמך בין שני הילדים, ונדמה לי שזו המשימה הבוערת שלך כרגע. זה בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום קוראים לי איזבל.. רציתי לשאול שאלה שדי מטרידה אותי.. מאז שאני קטנה יש לי מעין אובססיות כאלה ..למשל אני חייבת לעשות כל דבר פעמיים להגיד כל דבר פעמיים סדר היום שלי חייב להתבצע כל יום באותו סדר של כל הימים..ואם אני לא עושה את זה אני מרגישה כאילו מש'ו רע יקרה.. זה בעיה נראה לי מאוד פסיכולוגית..האם זו הפרעה נפשית? היום אני בת 19 וזה די מעיק עליי אני מרגישה מוזרה ושונה מכל הסביבה שלי וזה פוגע בי ממש..

שלום איזבל, התופעה שאת מתארת נקראת "הפרעה טורדנית כפייתית", והיא בהחלט פסיכולוגית :-)) ה'טקסים' הכפייתיים שאת מבצעת נעשים כדרך להתמודד עם החרדה שמעוררת המחשבה האובססיבית (שמשהו איום ונורא יקרה). מדובר, למעשה, בהפרעת חרדה די שכיחה, שיש לה טיפול יעיל. הטיפול מתמקד בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות, הנעשה בהדרכתו ועידודו של הפסיכולוג. במקרים עקשניים במיוחד מוסיפים גם טיפול תרופתי, שממתן מאד את עוצמת הסימפטומים. אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולהחזיר לעצמך את איכות החיים. בהצלחה רבה ליאת

שלום. יש לי בת בת 4 ו-4 חודשים ובן בן שנתיים וחודשיים. לפני השינה אני מקלחת אותם ביחד. הם יושבים ביחד באמבטיה ומשחקים. כמובן הם רואים את ההבדל ביניהם, והבת אומרת שבגלל שאחיה בן אז יש לו בולבול, והיא בת - ואין לה. אני מחזקת את דבריה, וזהו לא מעבר לזה. השאלה שלי האם זה בסדר לקלח אותם ביחד? האם זה משפיע איך שהוא על המיניות שלהם? באיזה גיל רצוי להפסיק את הרחצה ביחד? תודה.

שלום לילי, בעיני, אין כל רע ברחצה משותפת של ילדים בגיל זה. זוהי הזדמנות להפוך את האמבטיה היומית לחוויה משותפת של קורת רוח, והזדמנות ללמוד על השינויים בין המינים בדרך טבעית ללא מתח. ברוב המקרים, הפסקת המקלחת המשותפת מתרחשת ביוזמת הילדים עצמם, כאשר הם (או אחד מהם) מגיעים לגיל החביון, ומתחילים להתבייש בעירום שלהם. קיימות, כמובן, גם דעות אחרות, בעיקר על רקע המודעות הגוברת לסוגיות של הטרדה מינית בתוך או מחוץ למשפחה. אני סבורה שאם הילדים משחקים בתמימות ונהנים מהביחד ללא מתח, הדאגה מיותרת. אם, לעומת זאת, המשחק המשותף מקבל צביון מיני (כאשר יש נגיעות מכוונות ו*חוזרות* באיברי המין של האחר, או כאשר נראה שעבור אחד הילדים או שניהם החשיפה מעוררת גירוי חזק מדי) מוטב להפסיק את הרחצה המשותפת. בברכה ליאת

שלום רב, בני הוא בן שנתיים ושלושה חודשים בגיל שנה ושמונה חודשים אחרי ריצות ואיבחונים ללא סוף, הוא סוף סוף אובחן כבעל שרירי לעיסה מוחלשים והוא מטופל מאז אצל קלינאית תקשורת. למרות שהוא כבר התחיל בשלבי לעיסה ראשונים הוא עדיין לא מראה סימנים של התעניינות באוכל מוצק, ותאמיני לי שאני עושה כל מה שאפשר כולל לתת לו לשחק עם האוכל ולשבת איתנו לארוחות וזה כלל לא מעניין אותו, הוא נמצא במסגרת של גן ולמרות שהוא רואה את חבריו לגן אוכלים הוא לא מגיב לזה כלל. הקלינאית חושבת שזו בעיה נוספת שיש לו עם מוצק, איזשהי רתיעה מאוכל מוצק כי אולי הוא מפחד שהוא לא יוכל לאכל את זה ,עלי לציין כי הוא עדין לא מדבר והקלינאית אומרת שיש עיקוב בשפה אבל את זה אני כבר יודעת מהבת הבכורה שהיא בת 7 וחצי היום והתחילה לדבר בגיל שנתיים וארבעה חודשים אך לעומתו לא היו לה בעיות לעיסה. האם כדאי למצוא לו טיפול פסיכולוגי שאולי יעזור לו להתמודד עם אוכל מוצק ובכך יסקרן אותו ויגרום לו לנסות לאכול אוכל מוצק? שוב אני מזכירה כי אצל הקלינאית הוא כבר אוכל אוכל מוצק אך רק בגלל שהוא יודע שזה חלק מהתרגיל בבית אנני מצליחה להביא אותו לידי אכילה של אוכל מוצק. אני מאוד מודאגת ואשמח לקבל את דעתך בהקדם האפשרי.

שלום רב, רתיעה מאוכל מוצק יכולה להיות קשורה לבעיה תחושתית (מעבר לבעיה בשרירי הלסת) והכתובת לברור שאלה זו היא המכון להתפתחות הילד, שיוכל במידת הצורך להפנותך למרפאה בעיסוק. המכון הוא גם הכתובת להפנייה לפסיכולוגית התפתחותית. בברכה ליאת

שלום מה אומרים לילד שאיבד את אביו במלחמת לבנון השניה. היום הוא בן שלוש וחצי ומתחיל לשאול יותר. תודה רבה אמא של הילד

שלום רות, ההתמודדות עם שכול נמשכת מרגע האסון ואילך, לאורך שנים רבות. בכל גיל העיסוק בנושא ייראה אחרת, והשיח יותאם לרמה הקוגניטיבית והרגשית של הילד. אני רוצה להאמין שכאלמנת צה"ל, את מטופלת ע"י גורמים מקצועיים, היכולים וצריכים ללוות את התהליך שלך ושל בנך מקרוב. עקרוית, בגיל שלוש-ארבע, החשיבה עדיין קונקרטית ואגוצנטרית, ולכן מה שמעסיק ילדים בגיל זה הם ההיבטים הפשוטים של האירוע והשלכותיהם המיידיות על חייו שלו. כך, למשל, חשוב לספר לילד על אביו, להראות לו תצלומים שלו, לספר בקצרה מה קרה לו (הטנק שלו נפגע; המסוק שלו נפל; הוא נפגע מאש חיילי האוייב, וכד'), ולהכין אותו לעובדה המצערת שאבא לעולם לא יחזור. חשוב להיות קשובים מאד לנושאים המטרידים אותו, ולכוון את ההסברים בדיוק לשם. אני מניחה שהעיתוי של השאלה שלך אינו מקרי, ועם זאת, גם יודעת שההתמודדות שלך ושלו נמשכת כל השנה, יום יום. לטעמי, מגיע לך הרבה יותר מתשובה קצרה בפורום, ואני מבקשת ממך לנצל את ניסיונם העשיר של הגופים האחראיים לשיקום מטעם הצבא ומשרד הביטחון. חזקי ואמצי ליאת

ליאת שלום, בנני בן 4.5 ולפני 3-4 חודשים נגמל ממוצץ. הגמילה הייתה קלה יחסית: מספר ימים קשים ואחריהם כאילו כלום. הגמילה באה ביוזמתינו. הסברנו לו על הנזק לשיניים, על זה שהוא כבר גדול. עשינו מסיבת פרידה מהמוצץ (הוא אפילו קיבל מתנות). ולשאלה: בשבועיים האחרונים הוא מבקש (בעיקר לפני השינה) שנקנה לו מוצץ בטענה שהוא עדיין צריך אותו, שקשה לו (ממש כמעט ובוכה), שרק לכמה ימים וכו.... יש לציין שיש לו אח קטן שעדיין עם מוצץ... תגובתי: אתה כבר גדול ואמרנו למוצץ שלום, מדגישה את היתרון שבלהיות גדול, מסבירה שוב את הנזק לשיניים וכו. הוא לא מרפה (אבל רק לפני השינה או בעת בכי רציני). כיצד את מייעצת להגיב?

שלום רוני, כמו שאת ודאי יודעת, גמילה ב'זבנג' ביוזמת ההורים שונה מהותית מגמילה הדרגתית הנעשית על דעת הילד ובקצב שלו. לכל אחת מהגישות יש יתרונות וחסרונות, אך בכל מקרה אתם כבר מעבר לשיקול הזה, והניתוק נעשה. כרגע, מאחר ועברו מספר חודשים מאז הפרידה מהמוצץ, כבר אין טעם לחזור לאחור, ואולי כדאי להציע חפץ חלופי להרגעה לפני השינה (דובי או בובת פרווה, גיבור-על שיישן לצידו, טייפ קטן עם מוסיקה מרגיעה או כל דבר אחר שיכול להקל על רגעי המשבר). חשוב להכיר בקושי והגעגועים למוצץ, לכבד את המאמצים שלו להתגבר, ולהמשיך לתגמל התנהגויות 'בוגרות'. בהצלחה ליאת

בני בן 7 ובכיתה א'. ילד מקסים וטוב לב. הוא חברותי ואהוב על חבריו, בין היתר בגלל היותו ילד שתמיד מרצה את חבריו, תמיד עושה את מה שילדים אחרים מבקשים וגם נותן לילדים אחרים להציק לו. כשאנחנו שואלים אותו מדוע הוא לא אומר לחבריו שההצקות מפריעות לו הוא עונה שהוא לא רוצה שהחברים יכעסו עליו. אנחנו מסבירים לו שאם הם מציקים, אז כנראה שלהם לא אכפת בכלל שהוא כועס עליהם. כמובן ששום דבר לא עוזר ובננו פשוט לא עושה כלום. אנחנו אובדי עצות. ניסינו לזרום ולתת לו את הזמן ולא התערבנו, אך זה לא עזר. בזמן האחרון שינינו גישה ואנחנו מנסים להיות יותר אסרטיביים איתו ופשוט אומרים לו שיחזיר לכל מי שמציק, למרות שהוא חבר שלו. אנחנו מסבירים לו שחבריו אוהבים אותו אבל העובדה שהם גם מציקים לו מעידה על כך שהם מזלזלים בו ולא מכבדים אותו. מה עושים? איך אפשר להחדיר לו בטחון עצמי? הסברנו לו כבר את הכל ושום דבר לו עוזר. כואב לנו לראות אותו מושפל וגם לו מציק המצב הזה כי הוא אומר לנו פעמים רבות שהחבר הזה מציק לו והחבר ההוא מציק לו, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר עם זה. אנא יעצו לנו.

שלום דנה, חשוב מאד לעשות את ההבחנה בין התנהגויות של הצקה מתוך דחייה, לבין מערכת יחסים המערבת דפוסים של חיבה וריצוי. הראשונה, היא הרסנית ומצלקת, בעוד השניה יכולה להיות פיתרון זמני ומקובל של ילדים קצת יותר חלשים, לזכות בהכרה ומעמד בקרב מי שהם מחשיבים כשווים ונחשבים יותר. את מציינת שבנך חברותי ואהוב, ולכן לא בטוח שכדאי להתערב באופן נחרץ כל כך בחיי החברה שלו. עלינו לזכור שילדים צעירים לא תמיד תופסים את הסיטואציות הללו במונחים של השפלה וניצול. לכם כהורים יש תפקיד חשוב בכינון תחושת ערך וביטחון עצמי אצלו. במקום להדגיש את חוסר האונים שלו ולשפוט אותו על היותו חלש ו"פראייר", מוטב להתפעל התפעלות אותנטית מיכולותיו, מכישוריו המיוחדים, משמחת הנתינה שלו ומהיותו חבר טוב. אלה תכונות חשובות לא פחות מכוח הזרוע, וילדים אחרים לומדים להוקיר ולכבד אותן בשלב כלשהו. אם אתם מרגישים שקיימת מצוקה ממשית אצלו, תוכלו לפנות למורה או ליועצת ביה"ס, לשתף אותן בדאגה שלכן, ולבקש מהן יותר מעורבות. המורה תוכל לתת לכם את נקודת המבט שלה, מתוך מקום פחות מעורב רגשית, ולהציע דרכי התערבות אפשריות. למורה יש יכולת לסייע במידה רבה, באמצעות משימות כיתתיות המחייבות שיתוף פעולה והישענות על כישורים ספציפיים של ילדים ספציפיים, עפ"י הצורך. בנוסף, אפשר לשקול פעילות העשרה בשעות אחה"צ, שתעניק לו תחושת הישג ושייכות בנפרד מקבוצת הילדים המוכרת, ותרחיב את המעגלים החברתיים שלו כמו גם את ההזדמנויות להצלחה. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת. שמחתי לגלות זוית שונה לעניין. ננסה ליישם את מה שהמלצת. תושה.

האם זה בריא שילדים רואים שאמא מתלבשת מתפשטת ליד האבא

שלום אור, השאלה שלך כללית מאד. ילדים ערים די מוקדם לעובדה שבין הוריהם מתקיימת אינטימיות וקרבה, שאינה קשורה (או שונה) מהקרבה שבין ההורים לילדיהם. אם אתה שואל על מצב בו הילד רואה את האם מתפשטת או מתלבשת, זו כבר שאלה אחרת, ונוכחותו של האב פחות רלוונטית בעיני. התשובה שלי תלויה בגילו של הילד, בהרגלים של המשפחה ובהתייחסות שלהם לעירום באופן כללי. יש בתים בהם העירום הבוגר נתפס כעניין טבעי ומנותק מהקשר מיני, ויש בתים שהחשיפה אינה באה בחשבון כלל. יש בתים בהם החשיפה לגיטימית עד גיל מסוים, ואח"כ פחות. בגיל ההתבגרות (אולי יש משהו בכותרת שבחרת...), כאשר קיימת עוררות מינית ומודעות רבה לרמזים וגירויים מיניים, התפשטות של האם בנוכחות האב יכולה להביך את המתבגר/ת יותר מבעבר. במקרה כזה, אפשר לבקש מההורים להימנע מכך או להתרחק עצמאית מהסיטואציה. לילה טוב ליאת

בתי בת ה-3 אוכלת חול במקומות כמו הים, ארגז החול. בצד בדיקות דם לגילוי חסרים, הופננו גם ליעוץ פסיכולוגי בקופ"ח (לפי הרופא, אלו ההנחיות במקרה של תלונה כזו, לא משום שהתרשם ממשהו). האם יעוץ שכזה "נרשם" במסמכים כלשהם (כי אז אעדיף לפנות לפסיכולוג פרטי)?

שלום פלונית, ככל הידוע לי, פנייה לייעוץ פסיכולוגי מתועדת ברשומות של הקופה. תוכלי לברר זאת לאשורו במרכז המידע של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

תודה, ליאת. אשמח גם להתיחסות שלך לתופעה של אכילת חול. זה לא מתבטא בצורה קיצונית (היום, למשל, היינו בתוך הרבה חול והיא לא עשתה זאת כלל), אך כן מתרחש לעיתים. עוד אציין שהיא גדלה (בינתיים) בחינוך ביתי איתי.

בס"ד שלום ד"ר ליאת אני בן 20 ולפני 7.5 שנים עברתי הטרדה מינית לא "קשה"(ככה הגדירו את זה לפניי). ואני המון זמן סבלתי מחרדות פחדים עד שהגעתי לצבא וקיבלתי טיפול פסיכולוגי בהתחלה זה היה שיחות אם עובדת סוציאלית ואח"כ קבני"ת(קצינת ביראות נפש) ומשם הפסקתי את השיחות. שאלתי היא כזאת אני ילד מאוד עצבני אני מתרגז מהר מאוד הדם עולה לי למוח בגלל שטיות יש אנשים קרובים אלי שמגדירים את זה כ-"חמום מוח" רציתי לדעת אם מה שעברתי בגיל 12 קשור לעצבים שיש לי להתנהגות שלי ואם כן איך אני יכול לטפל בזה? נ.ב אני לוקח כדורים בשם קלרנבין זה כדורים על בסיס טבעי... תודה

שלום רב, ההתנהגות האנושית, וההתנהגות העצבנית בכלל זה, היא תולדה של אספקטים ביולוגיים-מולדים (מזג) ושל השפעות סביבתיות (איפיונים משפחתיים, אירועי חיים, וכו'). לכן, אני מניחה שלאירוע שעברת בנעוריך יש חלק בעיצוב התנהגותך כאדם בוגר. אני מאד מאמינה ביכולתו של טיפול פסיכולוגי לסייע בהתמודדות יעילה עם מצבי חיים שונים ובשיפור היכול לווסת את התגובתיות הרגשית שלנו. בין השורות שלך אפשר היה להבין שהטיפול במסגרת הצבא עזר בהפחתת החרדה. לדעתי, מי שהצליח להיעזר בטיפול פסיכולוגי בעבר, הוא מועמד טוב לטיפול גם בעתיד. טיפול תרופתי (טבעי או כימי) יכול להיות יעיל למדי, בעיקר במצבי דחק, אך תמיד עדיף לחזק את יכולת ההתגברות הטבעית של האדם עצמו, ולהפחית בהדרגה את התלות במרגיעים מן החוץ. בברכה ליאת (שעדיין לא ד"ר).

בס"ד הבעיה שלי אני לא יכול לדבר אם כל פסיכולגית אני לא יכול להיפתח אליה אצל העובדת סוצאלית כן נפתחתי אבל אצל הקבני"ת לא וכאן מתחילה הבעיה גם בגלל זה הפפסקתי את הטיפול

בס"ד שלום ד"ר ליאת מנדלבאום יש לי תינוק בן שנה וחודש וכל פעם שהוא ישן בשעה הקבועה שלו בן 10 ל12 הוא בוכה מתוך שינה ממש פורץ בבכי לכמה שניות ואחר כך אני מביא לו מוצץ והוא ממשיך לישון... בשעות האחרות של היום שהוא יושן הוא לא בוכה רק בשעות האלה אני ממש מדואג מיזה.. יש לך הסבר מה יש לבני התינוק? אודה לך מאוד אם תעני לי בהקדם כי זה מאוד חשוב לי תודה בכבוד רב, אוראל

שלום אוראל תינוקות רבים בוכים מתוך שינה, ולא לגמרי ברור מדוע. יתכן שמדובר בתגובת חלימה, בתחושת אי-נוחות גופנית כלשהי, או בהתעוררות פתאומית אל תוך ה'לבד' וניסיון להזעיק את ההורים באמצעות הבכי. אם התינוק שלך חוזר לישון לאחר כמה שניות, אתה בהחלט נמנה עם בני המזל, ואין לך סיבה מיוחדת לדאגה. התופעה תחלוף מאליה. ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

תודה רבה לך על התייחסות ועל ההרגעה

שלום , אני אמא ל3 ילדים האמצעית שלי היום בת 7 בגיל 5 גילו אצלה צליאק . ואז הבעיות התחילו . היא תמיד היתה מיילתת מתבכיינת אבל לפני האבחון יחסנו את זה לעייפות ,כי היא תמיד היתה עייפה. אחרי שגילינו את הצליאק יש לה יזשהו צורך כל כזמן למתוק ,וכמובן שהיצע לא גדול ,ואני מאוד לא אוהבת שהם כל הזמן אוכלים מתוק אין להם גישה אליהם הם אצלי בארון בחדר השינה אז בעיקר היא מנדנדת לי כל יום לפעמים כמה פעמים ביום למשהו מתוק .לפעמים אני נשברת מרוב הנדנודים ונותנת ולפעמים לא.זה יוצר לחץ עצבים צעקות .לילדים האחרים אני לא נותנת את חמתוקים שלה כי קשה להשיג אותם והם יקרים לרוב . אז כאשר אין לי מה לתת להם אז גם היא לא יכולה לקבל. לפאמים נדמה כאילו יש אישהו פחד שמישהו אוכל ולא ישאר לה , פעם נתתי לא ופל והיא אכלה אותו בביסים קטנים כדי שתוכל להיתענג ממנו יותר .פעם היא נדנדה לי חצי שעה על משהו מתוק ולא נתתי לה ואז גיליתי זהיא כבר אכלה ופלים כשלא הייתי בבית. כל העניין הזה יוצר לחץ בבית במיוחד כשבעלי בבית אני כבר רגילה לזה והוא מתעצבן כל פעם מחדש . מה לעשות? להקצות לה ביום משהו אחד או לתת לה את כל מה שיש ושתחלים בעצמה מתי להפסיק (בפסח קניתי סטוק לכל השנה) תודה מראש

שלום גלינה, כאשר הילד שלנו סובל מבעיה כרונית, בעיקר כזו המשפיעה על אורח החיים בצורה כה דרמטית, מוטלת עלינו, כהורים, משימה לא פשוטה: מצד אחד, עלינו להיות קשובים ומגוייסים לצרכים המיוחדים של הילד, ומצד שני להשתדל שלא להפוך אותו לחריג. אני לא בטוחה שכדאי לקשור 'בשם העיקרון' את משטר הממתקים שלה בזה של שני האחים הבריאים. אחרי הכל, באירועים משפחתיים, ימי הולדת ומסיבות, היא אינה יכולה ליהנות משפע הממתקים והעוגות, ומה שמאד מובן מאליו עבור כל ילד רגיל, הוא מחוץ לתחום לגביה. ההחלטה אם לאפשר לה אכילת ממתקים ברגע נתון צריכה להיעשות (לפחות בעיני) כאילו הייתה בת יחידה. לגזור עליה להתאפק רק כי אין לאחים שלה משהו מתוק בבית, זה כאילו שהיית גוזרת עליהם לא לאכול במסיבת יומולדת רק כי לה זה אסור. אני סבורה שאין להרשות לה לאכול ממתקים ללא הגבלה, ממש כמו במקרה של כל ילד אחר. עם זאת, יש להגמיש את הכללים מתוך התחשבות בדיאטה הקפדנית שלה. לתפיסתי, כדי להפחית את רמת המתח והדאגה בבית, יש טעם להיעזר בניסיונן של משפחות לילדי צליאק (ראי באתר העמותה) ולבסס מוקדם ככל האפשר נורמות התנהגות של כל בני הבית, המתחשבות בנסיבות המיוחדות שלכם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, בני בן ה-7 נוהג למצוץ את החולצה (שרוול או צווארון) מזה 3 שנים. זה בא בתקופות ולא לאורך כל היום. גם בביה"ס עם חברים וגם בבית. הוא מודע שזה שלא מקובל, לא יפה וכו'. הילד חכם, תלמיד טוב, יש לו חברים ולא ידוע לנו על גורמים שעשויים לגרום לו להיות בלחץ. אנחנו מבינים שכן מדובר באיזשהו לחץ פנימי, אבל לא יודעים איך לעזור לו. הוא ילד די מופנם. לא היינו רוצים לפנות לחיטוט פסיכולוגי. האם התופעה מוכרת? מה הדרכים לטיפול? תודה

שלום מירי, מציצת הבגד היא שריד או מזכרת מן הימים בהם המציצה הייתה דרך לגיטימית (ויעילה, חשוב לומר) להפחית לחץ וחרדה. כאשר המציצה ממשיכה בגילאים מאוחרים יותר, היא עצמה הופכת מקור מבוכה ואי נעימות. כרגע, כדאי להיות ערים למתח שהוא חווה, ולנסות להפחית אותו. במקביל, לנסות לגייס אותו (מרצון) לגמילה ממציצת הבגד, תוך הצעת תחליפים ועידוד כל ניסיון של התאפקות או הימנעות מההרגל הישן. התופעה בהחלט מוכרת, שכן היא אינה שונה מהותית ממציצת אצבע או מוצץ. מאצבע או משרוול הבגד, בהיותם זמינים תמיד, קשה יותר להיפרד, ונדרשים הרבה חיזוקים, עידוד וסבלנות. ועוד מילה קטנה, רק בגלל ש'הרמת לי להנחתה':טיפול בילדים רחוק מלהיות חיטוט פסיכולוגי. מדובר בדר"כ בתרפיה במשחק, המאפשרת לילד הזדמנות לעבד את הקשיים, החרדות והקונפליקטים שלו בעקיפין בדרך הטבעית והנעימה של המשחק החופשי. בשמחות ליאת

הבן שלי, גם בן 7, מוצץ את השרוך של המכנס או שרוול החולצה, דווקא ברגעים רגועים לכאורה.. כשהוא רואה סרט למשל. ה בתדירות נמוכה אבל בכל זאת אני מעירה לו שיפסיק. לדעתך זה יחלוף מאליו?

שלום, יש לי שלושה ילדים - בן 5.5, בן 3 ובת שנה. הבעיה עם הבכור. מאז ומעולם הוא היה טמפרמנט, אנרגתי, מתעצבן נורא כשלא מקבל מה שרוצה ועוד (ובצד החיובי הוא כריזמתי, חברותי, מבריק ועוד). אני נורא מתמצטת את הבעיה הנוכחית, אבל מניסיוני זה כמתואר להלן: הילד סובל מחרדת נטישה ברמה זו או אחרת (משתנה לפי הנסיבות). בשלוש וחצי השנים האחרונות אביו התחיל עבודה חדשה שדורשת ממנו נסיעות תכופות לחו"ל, בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו גרים בחו"ל (בריטניה), אני הגורם היציב היחיד בחייו, אין עוד מישהו מהמשפחה המורחבת כאן, אני הדבר היחיד. אני לא עובדת מאז שהגענו לחו"ל ותמיד זמינה בשביל הילדים, התרבות במקום בו אנו גרים היא די קרירה ואין קשרים ממש חזקים עם משפחות אחרות, די בודד כאן. לפני כשבוע חזרנו מחופשה בישראל כבת שבועיים שבה נפגשנו עם כל בני המשפחה והיה נפלא. כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה (לחו"ל) בעלי שוב נסע לכמה ימים והבלאגן התחיל מחדש: הילד נדבק אליי בכל רגע, הוא רץ אחריי אפילו כשהוא צופה בטלויזיה ואני הולכת לרגע למטבח או לשרותים, אני לא יכולה להרדים את אחותו התינוקת מבלי שהוא ישב איתי בחדר, הוא צריך שאשב בחדרו בלילה עד שיירדם - כל הדוגמאות האלה הן ההחמרה בהתנהגותו לעומת העבר הלא רחוק. מעבר לבעייתו הזאת, בעייתי היא שאני כבר עם עצבים רופפים, ממש מרגישה בהתמוטטות עצבים, מתפרצת על כל דבר הכי קטן, גם על אחיו הקטן (שני הקטנים לוקחים הכל בקלות וברוגע), אני צורחת עליו שישתוק וממש מתנהגת כמו מכשפה, ואני לא מצליחה לשלוט בעצבים שלי מבפנים וגם בהתפרצות עליהם. כל רגשי החמלה שלי לבני הבכור (קשה לו שאביו איננו) נעלמו, ואני רק מחכה שיגיע הרגע שילך לביה"ס בבוקר ושיירדם בלילה. בזמנים שאני בבית רק עם הקטנים (לפני שהוא חוזר מביה"ס), הכל רגוע, שליו, נעים, משחקים יפה, הילדים עצמאיים וכיף לי נורא להיות איתם, ואם יש בעיות הן קטנות עליי לעומת בעיות עם הילד הבכור. אשמח לכל הכוונה ועצה (לא רק הפנייה לייעוץ, בבקשה). תודה.

שלום גלי, את כותבת כמה כיף, רגוע ונעים כשאת בבית "עם הקטנים", ואולי שוכחת ('פח' שרבים מאיתנו נוטים ליפול בו) שגם ילדך הבכור הוא עוד ילד נורא קטן, עם צרכים, הזדקקות, חרדות, כמיהות ומשאלות. איכשהו, את מתארת את הביקור בבית, בישראל, ולא כ"כ מפרטת איך היה *לך* עצמך לחזור אל המציאות הבריטית הקרירה. אני יכולה רק לנחש כמה זה היה קשה, בעיקר נוכח היעדרותו של בעלך, וההישארות שלך, ללא עזרה, עם שלושה קטנטנים. חשבתי שאולי דווקא הוא, הילד הבכור שלך, חש אותך יותר מכולם, קורא את תגובותייך, ומגיב לחרדה, לעצב ולגעגועים שלך, למשפחתך, לארצך, לבעלך. אולי דווקא בהיותו מעין "שלוחה שלך", את מתקשה לראות את מה שהוא משקף לך - את הנזקקות, הרצון להיות נאהב, מחובק, לא ננטש. יתכן שאת מתקשה לראות את הקושי שלו, כדי לא לפגוש את הקושי שלך. לכן, נדמה לי שהעצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה למצוא בתוכך את המקום הרך כלפיו וכלפייך, ולפעול (גם אם תחילה באופן מעט מלאכותי) בניגוד לדחף הראשוני. נסי להקדיש לו דווקא כשהוא 'נודניק', להקשיב לו, לשחק איתו, ולא לבוז לו על שהוא כ"כ זקוק לך. במקביל, נדמה לי שחשוב לפעול למציאת עזרה (בייביסיטר או חברה קרובה) שתרכך את המציאות שלך, כך שיישאר בך מרחב של רכות ונינוחות כלפי הילדים. אני מזמינה אותך להיעזר גם בנו, כאן, ולשתף קצת יותר במה שעובר עלייך שם. בהצלחה ליאת

תודה על ההבנה. :-)

שלום רב יש לי ילד בן 16 שהוא הבן האמצעי,מאוד שקט מבחינה חברתית גם בביה"ס. הוא בבית פעיל מדבר איתנו אבל ישנה בעחה שאינו יוצא מהבית אלה אם כן יתקשרו אליו חברים וגם לא תמיד. בבית מציק לכולם טוען שמאוד משעמם ושאני אחפש לו תעסוקה , כאשר אני מפנה אותו לחברים הוא כועס מאוד.נראה לי שיש לו קנאה באחיו למרות שאין זה צודק . הבן הגדול חייל מגיע אחד ל.נראה לי מוזר מאוד ההתנהגות אינו מעוניין להתנדב יושב שעון בחדר רואה טלויזיה, גם מחשב זה לא מעניין אותו , כאשר אני אומרת לו בא נלך ליעוץ הוא עונה לי אין לי בעיה תראי שיגידו שאין לי כלום. מבקשת עזרה תודה רבה

שלום רב, אחת האינדיקציות לפנייה לייעוץ או טיפול היא מידת הסבל והמצוקה שמרגיש הנער עצמו. גיל ההתבגרות הוא תקופה מורכבת וסוערת מבחינה רגשית, הגוזלת משאבים נפשיים רבים. לעיתים קרובות, בעיקר למתבונן מן הצד, מתבגרים נראים כמשועממים שלא עושים מאומה במשך שבועות וחודשים. הם יכולים להעביר את הזמן ברביצה חסרת מעש, בשינה, בבהייה בטלוויזיה או בגלישה באינטרנט. הגם שהם נראים מאד לא פרודוקטיביים, יש לא מעט התרחשויות תוך נפשיות שאינן נראות לעין. כל זה הוא מאד נורמלי ותואם, ואין טעם להיכנס לדאגה מיותרת. אני מציעה לך להניח לו, לאפשר לו את 'פסק הזמן' המפורסם של גיל הנעורים, ללא ביקורת או שיפוטיות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שקיימת מצוקה ממשית, שקיימת פגיעה תפקודית ובדידות חברתית שלא מרצון, יש טעם לפנות להתייעצות. בברכה ליאת

בני בן השנתיים וחודשיים היה מאז שנולד ילד מהיר ביותר, בגיל חודשיים הוא ניסה להתיישב, בשבעה חודשים התהלך בלול באחת עשרה חודש כבר התרוצץ בבית בלי עזרה, גם מבחינות אחרות הילד מפותח באופן בלתי רגיל (מדבר, מדקלם את כל הספרים שלו אחד לאחד יש לו זיכרון מדהים בעברית ואנגלית באותה מידה) כך שלפעמים נדמה לי שיש לי ילד בן ארבע ולא בן שנתיים- רק מה? הזהירות ממנו והלאה- כשילדים אחרים היו נופלים ברכות בנסיונות ההליכה שלהם, הוא היה מתרסק לי לתוך רהיטים, כשהוא התחיל לרוץ התרסקנו על כל מדרכות השכונה. בתקופה האחרונה צצה בעיה חדשה, אנחנו הולכים ברחוב ובתוך שניות הוא טס לכביש כאשר כולו אושר וחדווה- לא משנה כמה הסברתי (והוא מבין יפה מאד בתיאוריה ואף חוזר עליה כדי שאבין שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה) כעסתי, רתחתי, פעם אחת נראה שהוא תופס את העניין ושנייה אחר כך טס לכביש- אני מודעת לכך שאנחנו נמצאים בעיצומו של גיל המרד אבל אני באמת חסרת אונים שקלתי להכניס אותו להסגר עד גיל שש אבל נראה לי שלא אעמוד בזה- אנא מכם עוצו לי עצות אמא מותשת

שלום רב, כמו שאת בטח זוכרת מהתשדיר של המועצה למניעת תאונות, ילדים עד גיל תשע (!) עדיין אינם מורשים לחצות כביש לבדם, שכן ידוע שלפני כן, האימפולסיביות שלהם אינה מאפשרת עצירה זהירה או הפנמה מלאה של כללי הזהירות. בגיל שנתיים וחודשיים בוודאי שאין טעם לסמוך על שיקול הדעת והזהירות, ועלינו לדאוג לסביבת משחק בטוחה, עם מקדמי ביטחון (כמו גדר, שער, או מרחק רב מהכביש, שיאפשר שליטה מלאה שלנו גם במקרה של ריצה פתאומית). זה אמנם סוג של הסגר, אבל כזה המתחייב מהנסיבות. יש ילדים שהם בעליל תנועתיים ואימפולסיביים יותר מחבריהם, ומאחר ואי אפשר להחזיר את הילד ליצרן (:-)), אין לנו ברירה אלא להדק את השמירה ולקוות לטוב. למרות כל האמור כאן, ומתוך אמפתיה גדולה לקושי הבאמת גדול שלך, נדמה לי שיש אפשרות - בעבודה קשה - להקשיח את נושא הגבולות, ולבנות מערך פעולה המביא בחשבון התנהגויות מסוכנות ותגובות הולמות. כך, למשל, במקום לכעוס ולרתוח, אם הוא רץ לכביש בניגוד להוראותייך, עליך להחזירו אל האוטו, או אל הבית, או אליך, ולבטל מיד את הפעילות הנעימה שתוכננה. כדאי לא להציג זאת כעונש, אלא כתוצאה בלתי נמנעת של התנהגות לא צפויה ומסוכנת. כעס וצעקות לא מאד מרשימים את בני השנתיים. פעולה נחושה דווקא כן. בכל פעם שהוא ממרה את פיך או 'מצפצף' על הוראותייך בזמן אמת, הודיעי לו שלא תוכלי להמשיך את הפעילות המשותפת, והחזירי אותו הביתה. אני יודעת שהיציאה החוצה היא לעיתים הצלה של ממש גם עבורך, ובכל זאת, כשנדרשת "תכנית חירום" שווה להשקיע. מקווה שתצליחי לחולל שינוי בכוחות עצמך. אשמח לשמוע איך הולך. מחזקת אותך. יודעת כמה זה קשה. שבוע טוב ליאת

שלום בני בן 4 וחצי הוא רקדן מופלא, הוא רוקד בבית ורואים שהוא בעל כישרון רב. בגן כאשר יש להם ריקודים הוא לא משתתף ויושב בצד. בהרבה משימות הוא יושב בצד. באופן כללי טוב לו בגן ויש לו חברים. מה אוכל לעשות על מנת לחזק לו את הביטחון שלא יפחד להראות את יכולותיו מחוץ לבית ? מה התפקיד של האבא בהעלעת הביטחון ? תודה אמא דואגת

שלום רב, ביישנות היא תכונה מולדת, ויש לא מעט ילדים ומבוגרים שאינם רוצים או מסוגלים להופיע לפני אנשים, ללא קשר למידת כישרונם. ביטחון עצמי נבנה בהדרגה, בין השאר בעזרת האחרים המשמעותיים, המשדרים לילד שהוא אהוב, מוצלח ושווה. כמובן שרק התפעלות אותנטית ואמיתית תעשה את העבודה. בנוסף, גם התנסויות וחוויות של הצלחה תורמות להעלאת מפלס הביטחון והערך העצמי. בעיני, לא כדאי לבלבל בין ביישנות לבין חוסר ביטחון עצמי. גם ילד ביישן שלא מוכן לרקוד מול הורי הגן, יכול להיות מוצלח ומרוצה מעצמו בהקשרים אחרים. חשוב לשדר לו שזה מה שאתם חושבים, ולא לתת לו תחושה שהוא מאכזב או מעציב אתכם אם הוא מסרב לרקוד. אבא, ממש כמו אמא, הוא דמות חשובה בחיי ילדו, וביטויי חום, אהבה והתפעלות ממנו חשובים ביותר בהקשר של תחושת שייכות וערך. בברכה ליאת

שלום רב, שמי שולה ואני אמא ל- 3 ילדים היום אני פונה לגבי בני השלישי בן ה-6 לגבי התנהגות מוזרה עבורי מאוד. הילד קם היום בבוקר עם מצב רוח טוב ומאושר, התכונן לבית הספר בכייף והכל היה תקין. בשעת לימודו הראשונה התקשרה המורה אליי בהיסטריה וסיפרה כי הילד התרגז, כעס (לא ידוע על מה ולמה?) ואמרה כי הוא לקח מספרים וגזר מעט מהחולצה ומהמכנסיים. לא ידעו איך להתמודד עימו ולכן ביקשו מאיתנו לקחת אותו הביתה. כאשר הגענו הביתה הילד נרגע ואז סיפר כי "הילד הרע" השתלט על "הילד הטוב" שבו (ניסוח של הילד) והחליט כי הוא רגוע וכי הוא רוצה לחזור לכיתה. אכן כך היה החזרנו אותו לכיתה רגוע. מה עושים? למי פונים? כיצד מתמודדים? אודה על תשובתך המהירה והדחופה. אמא מודאגת שולה

שלום שולה, למרות כל סימני הקריאה, ולמרות שאני מרגישה את הבהלה, אני חייבת להודות שאיני מבינה מהו הדבר שהכניס את כולם להיסטריה. אני מניחה שהמורה נכנסה להיסטריה בעיקר מדאגה לגורל הבגדים, ומבחינתי, במקום להתקשר אליך, מוטב היה לקחת ממנו את המספריים ולדבר איתו כמה רגעים כדי להבין על מה הכעס. לא ברור לי מה הדבר שמדאיג אותך עד כדי כך, ואשמח לשמוע על כך עוד. האם היה זה הניסוח של "הילד הרע" שנכנס בו פתאום? אם זו הסיבה לדאגה, חשוב שתדעי שיש לא מעט הורים ואנשי חינוך המשתמשים במטאפורה הזו (כולל המשוררת הדגולה מרים ילן-שטקליס) ואין בה כדי להעיד על הפרעה פסיכוטית. זוהי המשגה מקובלת, שנועדה לאפשר לילד לקבל את החלקים התוקפניים והשליליים שלו, מבלי להרוס את אלה הטובים, המתחשבים ומשתפי הפעולה. אני חושבת שעליך לשוחח היום עם בנך, להודיע לו שאת לא מרשה לגזור בגדים גם אם הוא זועם, ולחשוב איתו (ואולי גם עם המורה) על דרכים אפשריות אחרות לביטוי כעס. אם זו אפיזודה ראשונה מסוגה, לא הייתי עושה מזה עניין גדול. אם מדובר בבעיה רחבה יותר של קושי לשלוט בזעם ותסכול, יש לטפל בזה אחרת, ואפשר להתחיל מהסתייעות ביועצת ביה"ס. בברכה ליאת

הי, מקווה שזה הפורום הנכון... בננו בן 3, ובעלי הוא בן יתום צה"ל. כמו בכל שנה, נהיה נוכחים בטקסי יום הזכרון, ונראה לי שהשנה כבר יתחילו שאלות מצידו- לגבי הצפירה, הסבא שאיננו, מוות וכד'. רציתי להתייעץ מה אומרים? איך מסבירים? איך נוגעים בנושא הזה? תודה, כרמית

שלום כרמית, כמו שכתבתי כאן לא מזמן, המוות הוא בן לוויה קבוע של החיים, וילדים ערים לקיומו מגיל צעיר. לרוע מזלנו, ההיסטוריה שלנו כע?ם, מפגישה אותנו עם גזירת המוות "בכל דור ודור", גם מידיהם של צוררים. הילדים נחשפים לזה כבר בגן הילדים, בסיפורי החגים ובאתוסים של גבורה. לאמונתי, ילד הוא חלק מהמשפחה, ועליו לקחת חלק פעיל בטכסים ובאירועים המשפחתיים, ככל האחרים. עליו להתוודע אל המיתוס המשפחתי, אל הדמויות המרכזיות שעיצבו אותו, ואל השמחות והאסונות שפקדו את משפחתו לדורותיה. כמובן שהחשיפה הזו חייבת להיעשות בצורה מותאמת לגילו ולהבנתו. אני סבורה שהידיעה על נפילתו של סבא על הגנת הארץ היא לפי כוחו והבנתו, ונכון יהיה לספר על כך בשפה פשוטה, בליווי הרגשות האותנטיים המתעוררים בכם מול הסיפור. אפשר להסביר שהצפירה של יום הזיכרון מאפשרת לכל האנשים בישראל לעצור את כל עיסוקיהם ברגע אחד, ולחשוב באהבה על כל האנשים הטובים שנלחמו ונהרגו במלחמות. (כדאי להדגיש את ההבדל בינה לבין אזעקת אמת מפחידה, ולהתמקד ברעיון של ניצול ה'פטנט' לצורך הפניית תשומת הלב של כל האנשים בבת אחת). בעיני יש חשיבות גם לנוכחותו בבית הקברות הצבאי, שהוא בדר"כ מקום יפה ומטופח, ואשר בו מתכנסת המשפחה כולה לקרבה תומכת ומחבקת. חשוב לזכור שמה שעוזר לנו, המבוגרים, עוזר באותה מידה גם לקטנים. ההתכנסות לביחד המשפחתי מאד מסייעת בחיזוק תחושת הביטחון והשייכות, ואפילו לתחושת החגיגיות של היום הזה. לשאלותיו, השתדלי להשיב בכנות, אך גם בפשטות המכוונת בדיוק למה ששאל. זכרי שילדים בני שלוש עדיין אינם מסוגלים לחשיבה מופשטת, והם מסתפקים במידע קונקרטי וענייני. ("סבא השתתף בקרב שהתרחש לפני הרבה שנים ב...". ; "הוא היה צעיר ויפה, הנה אתה יכול לראות כאן בתמונה, וכנראה שהיה גם אמיץ"; "הוא קבור בבית הקברות, וכל כמה זמן אנחנו מבקרים את הקבר שלו, ומקפידים שיהיה יפה ונעים מסביבו"; "מי שהכיר את סבא ואהב אותו, מאד מתגעגע אליו, מאד עצוב כשהוא נזכר בו או חושב עליו. בגלל זה יום הזיכרון הוא יום עצוב, עם שירים עצובים ברדיו ובטלוויזיה".). בחרתי לשים את המשפטים האחרונים בסוגריים, כי אני מתייחסת אליהם כאל הצעה בלבד. לכל משפחה יש את הסיפור שלה, את הסגנון האופייני לה, את תרבות ההנצחה שלה, וכד'. אוכל לשתף אותך ולומר שאצלי במשפחה, אל האזכרות מגיעים *כולם*, ואפילו ארגנו "פינת הנקה". הקטנטנים יודעים שבית הקברות הוא חלק מהמקומות בהם נפגשים, ומקבלים את זה בטבעיות רבה. מאחלת לכולנו ברכת שלום ושלווה ואשמח מאד אם תוכלי לספר איך היה. ליאת

בגיל 6 בערך אני ואחי שגדול ממני בערך בארבע שנים קיימנו יחסים. זאת אומרת שלא היתה חדירה (למיטב זכרוני) אבל היה משהו דומה להתעלסות כאשר הוא רוכן מעלי ואני הייתי למטה. כמו כן, במהלך האקט הוא קרא לי בגסויות. האם את חושבת שזה מצב תקין? האם כזה דבר יכול לקרות? האם את חושבת שזה יכול להשפיע באופן טראומטי? להשאיר צלקות? האם זה נקרא אונס? הטרדה מינית? כשהייתי אצל המטפל, הוא אמר לי שזה נקרא התעללות מינית מצד אחי. האם זה נכון לחשוב ככה? ואם אני שיתפתי פעולה? בבקשה תעלי את ההודעה הזו, אני מצפה לתשובה. כרגע אני לא בטיפול, אבל כמה הודעות כאן בנושא מיניות אצל ילדים, העלו בי שוב את המחשבות האלו. אודה על תשובתך.

שלום ליאם, את שואלת אם דבר כזה יכול לקרות, והתשובה העצובה היא: כן. בוודאי שהתעללות מינית היא דבר לא תקין, בשום קנה מידה, ויש בה פוטנציאל הרסני וטראומטי, גם אם הקורבן - בתמימותו - שיתף פעולה עם התוקף. אני ממליצה מאד לחזור לטיפול כדי לעבד את אירועי העבר הללו, ולאפשר לעצמך החלמה. בהצלחה ליאת

אנא,הפני את שאלות ההמשך שלך לפורום פסיכולוגיה קלינית או לפורום תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. שאלותייך קיבלו, בגדול, מענה בתשובתי המקורית. בברכה ליאת

שלום, בני בן 2.5. קיים קושי בהרדמות. בד"כ נכנס למיטה בשעה 7:30 או 8:00 נרדם בסביבות 22:00 או 23:00 לאחר "מלחמת התשה". מתעורר בבוקר בסביבות 8:00. לפני כשלושה או ארבעה חודשים העברנו אותו ממיטת תינוק למיטת מעבר לאחר כשבועיים הסתגלות החל לישון במיטה לאחר טקס שינה (סיפור. שיר נשיקה בקבוק ומוצץ). לאחר מכן החל לרדת מהמיטה לאחר טקס השינה. ניסינו כל מני שיטות - להחזיר אותו למיטה, לשבת איתו בחדר, לשבת לצאת ולחזור כל מס' דקות על מנת לתת תחושת ביטחון. ילדתי לפני כחודש, אך הקושי בהירדמות החל עוד לפני השינה (אולי הרגיש בשינוי המתקרב). כרגע יחסו לתינוק בסדר, מקנא בעיקר כשאביו מחזיק אותו. כמו כן לא הולך לגן, התחלתי להפחית את שנת הצהריים לשעה וחצי במקום 2.5 עד 3 בצהריים (כנראה משלים את הלילה). אנו די מותשים מכל התהליך, מה לעשות ? או לאן לפנות ? תודה לתשובתך המהירה.

שלום מ.ג עם כל הכבוד לחוקים, גבולות וסדר-יום (להם כולנו מייחסים חשיבות עליונה), מוטב לקבוע אותם באופן מותאם ל'נפשות הפועלות' ולא שרירותית. אם חשוב לכם שהילד יישן בשבע וחצי בערב, וותרו לו על שנת הצהריים. אם קשה לך לוותר על שנת הצהריים ואת רואה שההשכבה כרוכה במלחמת התשה, נסי לאחר את זמן ההשכבה, וליהנות מזמן איכות ממושך ונעים יותר עם בנך (הרי אתם ממילא ערים ומבלים במחיצתו, אז למה שזה יהיה ב'כאסח'? אני מניחה שכרגע, חודש אחרי הלידה, עדיין קשה להגיע לאיזון ולסדר יום, כולכם עייפים ונרגשים, והרבה אנרגיה מושקעת בניסיון לבסס שגרה שתהיה נוחה לכולם. זהו תהליך שאורך זמן, וייתכנו 'חריקות'. בנך הגדול עדיין לא הולך לגן, ואני מניחה שלא פשוט לך עם שני קטנטנים בבית. זה הזמן לנצל את כל משאבי העזרה הקיימים (סבתות, דודות/דודים/בעל וכמובן בייביסיטר בשכר) כדי להימנע ממלחמות ההתשה, וגם כדי להעסיק את הבן הגדול שמקבל כרגע פחות אמא. זכרי שבנך נמצא כרגע בתקופה 'פעילה' מאד, שאינה בהכרח תואמת למצב העייפות שלכם. השתדלו לזכור את הצרכים שלו ולהתייחס אליהם בנפרד מאלה שלכם. בדר"כ התכווננות טובה יכולה לחסוך חלק נכבד ממאבקי ההשכבה. בהצלחה ליאת

שלום ביתי תהיה בספטמבר בת שנתיים ושלושה חודשים. השנה זו השנה השניה שהיא נמצאת בגן.בגן 16 ילדים הוא רב גילאי משלושה חודשים.היא בין 4הילדים הגדולים אך למרות שהיא לא הכי גדולה היא המפותחת ביותר מבחינת שפה והבנה. חשוב לצין שהיא אוהבת מאוד את הגן,הגננת והסיעות ולומדת בו.האם מומלץ להשאירה שנה נוספת בגןאו עדיף להעבירה לגן בו28 ילדים שכולם יהיו בערך בגילה. חשוב לצין שאם תמשיך שנה נוספת בגן לאחר שנה זו תאלץ לעבור גן ואם תעבור כעת תמשיך 3 שנים בגן החדש. אבקש לדעת מתי יהיה המעבר קל יותר ומה מומלץ להתפתחותה וחיזוק ביטחונה. תודה רבה מאיה

שלום מאיה, לדעתי, פער הגילאים שבין שלושה חודשים לשנתיים וחצי נראה גדול מכדי שאפשר יהיה לספק בהצלחה את כל הילדים תחת קורת גג אחת. בגיל שנתיים או שנתיים וחצי הצרכים החברתיים הופכים חשובים ומשמעותיים, יש יכולת גדלה והולכת לקלוט תכנים, להתנסות בפעילויות יצירה, ולפתח כישורים מוטוריים מורכבים ועדינים יותר. את כל אלה יהיה קשה לספק במסגרת חינוכית המאכלסת תינוקות בשנתם הראשונה, ולכן - כפי שאני רואה את הדברים - המעבר לגן החדש יהיה נכון מכל בחינה. בברכה ליאת

שלום,אני אמא לילד בן שנתיים ותינוק בן חודשיים. הילד הגדול מאז שנולד התינוק נהיה אלים אליו ואילנו,אל התינוק הוא ממש מסוכן.אני מבקשת עיצה כיצד להתנהג במקרה כזה במיוחד לאור העובדה שאם אני כועסת עליו הוא נפגע עוד יותר ועוד הפעם מנסה ליפגוע בתינוק(כנראה מאשים אותו). תודה מראש

שלום חיה, יש מצבים והתנהגויות אותן יש לעצור ויהי מה, גם נוכח מחאות ופגיעה. כאשר הילד שלך הופך אלים, עליכם לעצור אותו פיזית (לא בדיבורים והסברים, כי הללו לא יעילים בגיל שנתיים). חשוב לא לבלבל בין חום ואהבה לבין פינוק וחוסר גבולות. בעוד הראשונים רצויים וחשובים, האחרונים טומנים בחובם נזק רב. הורים רבים נוטים להתייחס לקנאת אחים בסוג של הבנה מהולה ברחמים. ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן, מקופח וראוי ל?רחמים. אח קטן, גם אם מקשה על חייו של האח הבכור ומעורר את קנאתו, הוא לא עונש או מכה שיש לפצות עליה. בוודאי שאין להפגין סלחנות כלפי פגיעה אלימה באנשים אחרים, ובוודאי לא פגיעה בהורים. לכן, כאשר הוא מרים יד (ולא חשוב על מי), עליכם לעצור פיזית את המכה, לא לאפשר לו להרביץ, ולהרחיק אותו מכם לזמן קצר כדי שיבין שאתם לא רוצים להיות בחברתו כשהוא אלים. תוכלו לומר משהו כמו "ככה לא נעים לנו. אתה יכול לחזור אלינו כשתרגע. אנחנו אוהבים אותך אבל לא מרשים לך להרביץ!". גם אם הוא בוכה או נפגע, תוכלו להביע אמפתיה, אך להישאר נחושים בעמדתכם "אני מבינה שנפגעת ושלא נעים לך שכועסים עליך, אבל אני לא מרשה לך להרביץ. עוד מעט תרגע ונוכל להמשיך לשחק ביחד". כשהוא נרגע, אפשר להמשיך לשחק, אך לא לעשות דבר כדי לפצותו על הכעס שלכם. אני ממליצה לך לקרוא עוד בפורום, על דרכים להציב גבולות ללא אשמה מיותרת. בהצלחה ליאת

מדובר בבן 9 הסובל שנה מ- OCD אובחן ברמה בינונית ,, מקור הסבל שלו וההתפרצות סובבים סביב ילדה בכיתה שמאוד "נידבקה" אליו 3 שנים והיא לא כ"כ נורמטיבית (מלקקת נזלת וכו') ודוחה אותו לחלוטין .. הרוב סובב ניקיון וזיהום שדבקו בו ממנה , הוא טופל קוגניטיבית ללא הצלחה בינתיים .. התלבטות עקרונית קשה שלנו הוריו ושלו .. האם שווה להעביר לבית ספר אחר בשכונה לשנת הלימודים הבאה ולנתק ממקור הסבל..כביכול , שווה את הקושי שבשינוי החברתי הכללי .. ??? למרות שברור לנו שכבר מוצא זהום מכל מקום וכל דבר אבל המרכז זה היא וממנה .. ??? אך הוא מתחנן כל יום לא לראות אותה יותר .. אודה לעצתך

שלום נועה, לא הבנתי האם בנך עדיין מטופל, וכמה זמן נמשך הטיפול. OCD היא הפרעה עקשנית למדי, ולפעמים הטיפול האופטימלי הוא שילוב של טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות וטיפול תרופתי. ההימנעות ממקור הפחד אינה חלק מהפרוטוקול. אדרבא - המטרה בטיפול היא להיות מסוגל להתגבר על החרדה ולשלוט בה. עם זאת, הבה נודה על האמת, איש מאיתנו לא מת לשבת ע"י מי שדוחה אותו, ולכן הייתי מציעה לדבר עם המורה ולאפשר לו מרחק סביר ממנה בתוך המרחב הכיתתי. איכשהו, לתפיסתי, הילדה והרתיעה ממנה אינם המוקד אלא סימפטום, ויש לכן להמשיך ולטפל בבעיה בכללותה. אני מציעה לשקול כל צעד יחד עם איש המקצוע שטיפל/מטפל בה. בהצלחה ליאת

הבת שלי בת שנה ושמונה חודשים היתה רגילה ללכת ללא בעיות לישון במיטתה בלילה. בארבעת הימים האחרונים היא מסרבת ללכת לישון, מיללת ואף בוכה במיטתה, מפעילה את רפלקס ההקאה ומקיאה את ארוחת הערב על עצמה ומסביבה. אני מיואשת, מה לעשות?

שלום טליה, ארבעה ימים של בכי והקאות אינם אינדיקציה ברורה לבעיה פסיכולוגית, ולא הייתי רוצה להיכנס לזה לפני ששללתם בעיה בריאותית. האם ראה אותה רופא? האם את בטוחה שזו אינה הקאה רגילה? רק לאחר שנשללה בעיה רפואית אפשר להתייחס לפן הפסיכולוגי. בכל מקרה, יש חשיבות רבה לתגובה שקטה ורגועה מצידך, ולטיפול ענייני בהחלפת הבגדים והמצעים. נסי להימנע מ'הטבות מיוחדות' כמו מעבר למיטת ההורים או וויתור על השגרה הרגילה. לפעמים, גם בעקבות מחלה 'קטנה' וחולפת נוצרים הרגלים חדשים ולא רצויים. השתדלי לא להיבהל מההקאות, ולא לאפשר להן להפעיל אותך מעבר למה שמתחייב. אני שבה וממליצה להיוועץ ברופא הילדים, ורק אז לחזור אלינו. בריאות ליאת

שלום רב, ביתי בת 5, בת להורים גרושים. בעברה , לפני כשנה + חוותה התעללות מינית מצד נער בן משפחה. כיום, לאחר שעברה שיחות עם מטפלת ומרפאה באומנות לשם אוורור רגשות בעבר, אני חשה, כי עדיין קשה לה. הבעיה שלי היא שאני לא מעוניינת להתחיל טיפול עם איש מקצוע אחד ולעבור לאחר והייתי מעוניינת לספק לה את שצריכה אצל מטפל אחד. אני חשה, כי עדיין מעלה את מקרה העבר וכי קשה לה גם בגלל דברים נוספים. אני חשה גם כי האב לא מתייחס לזה ביתר רצינות. על כל מקרה קבעתי פגישה עם איש מקצוע עו"ס שמתמחה בפגיעה מינית- רגשית בילד, אך משהו בי אומר לי שאולי דווקא כדאי לקחת אותה לאיש מקצוע שיכול לספק לה מענה לכלל הדברים שמציקים לה בהתאם לדברים שתעלה, כיוון שאני לא רוצה לבלבלה. מה דעתך? האם תוכלי באיזשהו אופן להעיר את תשומת ליבי ולעזור לי להגיע למקום הנכון? עו"ס/ פסיכולוג? אני חסרת אונים. בבקשה תשובתך.

שלום לילך, קצת קשה לי להבין למה את מתכוונת כשאת מבקשת "מענה לכלל הדברים שמציקים לה". אנשי טיפול מורשים (פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים ומטפלים בהבעה) הוכשרו כולם לתת מענה לצרכים הרגשיים-פסיכולוגיים של לקוחותיהם. אני חושבת שאם את בוחרת איש מקצוע טוב ומיומן, המתמחה בטיפול בבעיות מסוג זה *אצל ילדים*, אפשר להניח שהצרכים של בתך יפגשו מענה טוב ומקצועי. לפעמים, למרבה הצער, יש בעיות שמלוות אותנו לאורך זמן, ואז ייתכנו מעברים בין אנשי מקצוע לאורך השנים. אני רוצה לקוות שבתך תתגבר על הפגיעה בה, וגם על טראומת הגירושין, מהר ככל האפשר. אך כדאי לזכור שגם אם נאלצים לעבור מפעם לפעם למטפל אחר, אפשר לשמור על רציפות ותחושת החזקה, כי מטפלים מקצועיים ואחראיים יודעים להעביר זה לזה את המידע הדרוש לטובת הלקוח ורווחתו. אל ייאוש, ודרך צלחה ליאת

ליאת שלום, בערך בתחילת השנה אחי (בן 12) אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז מסוג ADHD. הוא ילד ממש חכם ואפילו נמצא בתוכנית של המחוננים של משרד החינוך אבל בבי"ס היה לו מאוד קשה לשבת והוא תמיד היה חוזר הביתה בלי שהיה עושה כלום כל היום וגם בבית תמיד היו ריבים איתו על שיעורים וכאלה. העניין הוא שההורים שלי (בעיקר אמא) התרשמו מאיזה טיפול בשם טומטיס והם שלחו אותו לשם ואני מאוד סקפטית בקשר לזה. לפי מה שאני הבנתי זה מתמקד בעיקר בפן של ההקשבה ולגמרי מתעלם בכל הצדדים הרגשיים של ההפרעה. ההורים שלי לגמרי פוסלים אפשרות של יעוץ נוירולוגי או פסיכיאטרי (הם לא רוצים שהוא יתחיל לקחת כדורים) אבל אפילו רק כדי לקבל עוד דעה. אני ממש מפחדת שנגרם לא נזק ושהוא בעצם נשאר בלי טיפול מתאים. אמנם בבי"ס טוענים שחל שיפור בעקבות תוכנית התנהגותית שהתחילו איתו אבל שנה הבאה הוא מתחיל חטיבה ושם יהיה לו הרבה יותר קשה. בנוסף, בבית כל הזמן הוא חוטף צעקות על זה שהוא לא מסוגל לעמוד או לשבת בשקט, על זה שהוא כל הזמן רץ ממקום למקום ולא מסוגל לשבת בשקט ועל זה שהוא כל הזמן עושה רעש. זה כאילו מבחינת ההורים שלי ההפרעה זה משהוא שקשור לבי"ס והם לא מבינים שגם חלק מההנהגות בבית נובעת מזה. דבר זה יוצר הרבה תסכול וכעס אצל שני הצדדים וקשה לי לעמוד מהצד בלי להתערב. מכל המגילה הזאת עולות 2 שאלות: 1. האם את יודעת או שמעת משהוא על השיטה הזאת טומאטיס? האם יכול להיות שיש בזה משהוא או שהיא סתם שיטה שטרלטנית? 2. האם יש דרך שבה אני יכולה לעזור להורים שלי לקבל את אח שלי כמו שהוא ולא לנסות לשנות אותו כל הזמן? (קניתי את הספר האיידיאיצדי שלי וקראתי אותו יחד אם אחי מה שהיה ממש מדהים וגם אמא שלי קראה והקשיבה אבל כנראה שזה לא ממש נספג. הספר אגב מאוד מומלץ.) אני מתנצלת על האורך זה חשוב לי, מ'.

שלום מ', ההתמודדות עם ה-ADHD בהחלט מאתגרת, הן את הילד עצמו והן את משפחתו. להפרעה זו יש, אכן, השלכות על היבטים רבים של החוויה, ולא רק על התפקוד האקדמי. כמו שאת רואה בעצמך, גם למשפחות נאורות, פתוחות ומשתדלות, קשה לפעמים להשלים עם נוכחותה של ההפרעה בבית, ויש באמת נטייה לכעוס על הילד או לייחס לו תכונות שליליות כמו עצלנות, תוקפנות וזדון. היכולת לקבל את הילד כמות שהוא, לסלוח על התנהגויות אימפולסיביות וקיצוניות, נבנית גם היא בהדרגה, ומושגת לעיתים קרובות "בצעדי טנגו" (שני צעדים קדימה, אחד אחורה). נדמה לי שכדאי לאמץ גישה סבלנית וסלחנית גם כלפי ההורים, אשר לא פעם נדרשים לעצבי ברזל וסבלנות אין קץ. נסי להיות פחו שיפוטית כלפיהם, ולהבין שגם רצון טוב עלול להיסדק במהלך המאבק הממושך בתסמיני ה-ADHD. אשר לשיטת טומאטיס, אני יודעת שמדובר בגישה ייחודית, המוכרת כבר שנים רבות, שפותחה בצרפת ע"י רופא אוזניים. חסידי השיטה טוענים שהיא מחוללת נפלאות, וככל הידוע לי לא מדובר בשרלטנות. עם זאת, ברמה האישית, לא נתקלתי בילדים שטופלו בשיטה זו, ולכן קשה לי לחוות דעה בנושא. אני מצטרפת להמלצה על הספר "האיידיאייצ'די שלי", ומציעה לכל הורה לילד כזה לקרוא בו יותר מקריאה אחת. לדעתי, בכל קריאה נוספת מתחדדת עוד הבנה, ומתאפשרת התמקדות בתחום תפקוד נוסף עליו אפשר לעבוד. בברכה ליאת

הלוואי שיכולתי לאמץ את הסבלנות והחוסר שיפוטיות שאת מציעה אבל זה לא אפשרי. (כנראה יש עוד כל מיני משקעים באמצע). אני פשוט מרגישה שלפעמים הגבולות מטשטשים אצלי (ואצלו) בין להיות אחות ללהיות סוג של הורה. ואני יודעת שהוא צריך אותי דווקא בתור אחות, כדי להיות שם כשהוא צריך, בשביל לפנק, לבלות, סתם לעשות שטויות אבל גם לנסות להיות ברגעים יותר קשים (למרות שהוא לא ממש נותן). מצד שני יש הרבה רגעים שבלי לשים לב אני מנסה להיות הורה בשבילו ואולי למידי זה משיג תוצאות אבל אני יודעת שלטווח הארוך זה פוגע. זה מבלבל אותי וזה בטוח מבלבל אותו. אבל איך אני יכולה להצליח לשבת בשקט ברגעים שאני נדחפת מבפנים לפועל כ"הורה"? (רק לציין שלפעמים אמא שלי בעצמה שולחת אותי לנסות להוציא מאח שלי מידע כי היא יודעת שאיתי הוא יותר מדבר. אני שונאת את זה כי אני מרגישה רמאית אבל אני מרגישה רע לסרב לה אז אני משתפת עם זה פעולה.) ושאלה נוספת- הוא ילד ממש ממש סגור וזה ממש כואב לי לראות אותו מתייסר על דברים בתוך עצמו בלי לשתף אף אחד. שאנחנו מנסים לדבר איתו או לראות מה אפשר לעשות אז הוא מראש מניח שאף אחד לא יכול לעזור. מצד אחד אני רוצה לכבד את הבקשה שלו ולהניח לו להתמודד עם הדברים בעצמו אבל מצד שני קשה לי לשבת בשקט בצד ולראות אותו סובל לבד כשלרוב יש פיתרון לדברים. ללחוץ? להרפות? אני מצטערת על כל השאלות והאורך. אין לך מושג כמה שהוא חשוב לי. מ'.

שלום, בני כבן 3.9, הוא ילד מאוד חברותי, אהוב על כולם. הגננת מעידה עליו שהוא ילד רגיש וחם מאוד מקובל בקרב חבריו לגן. בתחילת השנה נוצר קשר קרוב יותר לילד מהגן. היינו נפגשים איתו אחצ"ה לפעמים הולכים לפארק, לשעת סיפור, הצגה ואף נפגשים בבית שלו או אצלנו. מיזה כחודש ימים כאשר אנחנו מבקרים אצל החבר, בני מסרב לשחק איתו בחדרו ויושב לידי ולא מוכן לעזוב אותי. כמה שאני מנסה לדרבן אותו שילך ישחק איתו, ללא הצלחה. הוא יושב צמוד אלי ומחזיק לי יד. ניסתי לשאול אותו מדוע הוא מסרב לשחק איתו, התשובה שלו היתה שלא בא לו ושהוא רוצה ללכת לבית שלנו. שאלתי את הגננת איך הוא בגן האם חל שינוי בהתנהגות שלו עם חבריו. היא אמרה לי שלא שהוא אותו ילד חברותי שהיה בתחילת שנה משחק עם כולם ואהוב על כולם. כדי להמחיש את הענין החברתי של בני, אציין שלא פעם אנחנו הולכים לגן שעשועים והוא ניגש לילדים שהוא לא מכיר ומציג את עצמו ושואל אותם אם בא להם לשחק איתו. לכן זה קצת תמוהה בעיני מדוע הוא מתנהג כך כאשר אנחנו הולכים לחבר הזה, עד לפני חודש הוא היה שמח לבקר אצל החבר הזה ולשחק איתו. כיצד עלי להגיב לענין? האם לנסות שוב לקחת אותו לחבר הזה? ומדוע נוצר המצב הזה? האם זה מראה על איזו שהיא בעיה? אודה לך על תשובתך בברכה דניאלה

שלום דניאלה, תוכלי, כמובן, לנסות ולשאול את הילד שלך ישירות מדוע הוא בוחר להתרחק מהחבר, וגם אם לא תקבלי על כך תשובה ברורה, נדמה לי שמוטב לכבד את הבחירה שלו. אני מאמינה שילדים, אם רק נאפשר להם, יודעים לברור לעצמם באופן טבעי את מה שנכון ומתאים להם. הם נקיים משיקולי נימוס ורצייה, ומתרחקים ממה שלא נעים להם. אז למה, בעצם, להתעקש? בשמחות ליאת

שלום, אני בן 22 ואין כלל חיי חברה, אין לי בכלל חברים, ולא משנה מה אני לא מצליח לרכוש חברים מסיבות כאלו ואחרות, אני בגיל ההתבגרות (החל מגיל 14) הייתי קורבן לחרם חברתי והתעללות של חברי לכיתה, היו נוהגים להשפיל אותי מידי יום וזה היה סיוט - כמובן שזה השפיע עליי מידי ומהר מאוד מצאתי את עצמי במצבי רוח קשים ומסוגר חברתית (מרצון) אם השנים (עד סוף התיכון) זה הלעג וההשפלות כלפי אומנם פחתו משמעותית אך עדיין חלק גדול מהשכבה היו ךועגים וצוחקים עליי, זה פשוט הפך להיות משהו בשגרה, וזה פשוט הרס לי את החיים לאט לאט נכנסתי למין דיכאון, מיותר להגיד שזה היו החוויות של בגיל ההתבגרות ולא חויות שמתבגרים אחרים חוים לצערי הרב, ולצערי זה גם השפיע עלייברמה האישיותית, לצבא הגעתי בן אדם מדוכא חסר אנרגיה ומאוד מאוד ממורמר וכעוס וחסר כל כישורים חברתיים, בצבא אומנם לא נפלתי קורבן לללעג יותר מידי, אך לא הייתי מסתדר כמעט אם אף אחד ולא התחברתי כלל לאנשים..וגם לא רציתי..רק בגיל 20 התחלתי לצאת מהדיכאון בעודני חייל..וניסיתי להתחבר אם אנשים שעוד אכשהו הייתה ביננו כימיה עוד מתקופת התיכון, וזה התחיל יפה אך לאט לאט הם דחו אותי, אין לי ולבני גילי הרבה במשותף, אני לא ידעתי כמעט לנהוג באוטו, לא יצאתי אף פעם למסיבות ולא היו לי חברים או חברות..לכן אני די בולט בהיותי "חריג" בכל מיקרה לאט לאט הם היו דוחים אותי ולא רצו כל קשר אליי, הם היו מסננים אותי כאשר הם היו יוצאים עד שהבנתי את הרמז ונתקתי מגע....כבר שנה שאני מנסה לצור קשרים חברתיים..אך עדיין אנשים פשוט דוחים אותי..בהתחלה עוד הייתי יוצא לבד בתקווה לפגוש משוה מוכר..אבל זה היה מיותרץץולא נעים ואני כבר לא עושה את זה..בקיצור אין לי חברים כי למרות שלעומת התיכון שאני הסתגרתי נוכח הלעג והחרדות שפיתחתי מאנשים, גם כיום יש פחדים אך אני מנסה וכולם דוחים אותי והתואה היא שאני בן 22 ללא חיי חברה וממורמר וכעוס.. מה את חושבת על זה? יש עוד אנשים במצבי או שזה ממש לא נורמלי וחריג? אני גם רוצה לציין ששיש לי בעיות בזהות המינית וכבר בעבר עוד בתיכון(לקראת הסוף) מישהו הפיץ עליי שאני הומו כי ככה הוא חשב כי הסתכלתי עליו מתוך סקרנות..ופשוט שרף אותי לגמרי..בנוסף להכול כולם אז..ועד היום חשבו שאני הומו...זה דבר שקשה מאוד להתמודד איתו..אומנם עברו 4 שנים..אבל עדיין אני באותו מקום ואין לי חברים ומי שלמד איתי בבית ספר חושב שאני הומו...כי זהפ שוט תפס בצורה בילתי רגילה ..כול הבית ספר דיבר על זה.. וכרגע אני לא..כי עובדה שאני פשוט נמשך ונתעניין בבנות..אבל זה לא רלוונטי אלייך.. אז אני שואל לעצתך ולדעתך...חשוב לי לציין שאין לי כישורים חברתיים..וכל מקום שאני מגיע די דוחים אותו ולא מתחברים איתי..

שלום suh זהו פורום שעניינו פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר, ולכן אני ממליצה לך להפנות את פנייתך לפורום פסיכולוגיה קלינית בניהולו של ד"ר אודי בונשטיין. ובכל זאת, כדי לא להשאיר אותך נטוש ללא מענה, אני רוצה להזכיר לך שלמרבה המזל, אתה עומד על סיפם של חיים עצמאיים, הניתנים להתקיימות במנותק מן (או תוך התגברות על) העבר החברתי שלך. יש לא מעט אנשים שהיו אומללים ודחויים בילדותם, והצליחו - בזכות התעקשות, הישגים ועבודה עצמית - לבנות לעצמם הווה ועתיד טובים בהרבה. נדמה לי שתתקשה לעשות זאת ללא עזרה, ולכן אני מציעה לך לבחון אפשרויות של עזרה מקצועית (טיפול פסיכולוגי פרטני, ואולי בהמשך גם טיפול במסגרת קבוצתית). בטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית, תוכל לברר תוך התבוננות עצמית מעמיקה גם סוגיות של זהות מינית, ולפתח עמדה פחות שיפוטית ויותר מקבלת ביחס לעצמך. בהצלחה ליאת

לא הבנתי את הביטוי

תלך תתקדם תתעשר כסף טוב יביא מה שתרצה ואת מי שתרצה מניסיון

היום הלכתי לי לטייל בישוב הפורח ומרחוק אני רואה 4 זעטוטים כבני חמש סוחבים שק ענק מלא בעצים. פתאום ארבעתם נעצרים מתכופפים ומסתכלים על הקרקע, אחד מהם צורח אהההה ואז ארבעתם ביחד ז-י-ק-י-ת מ-ת-ה, ממשיכים להסתכל ולבחון אותה. אחד ממש נגעל, קפץ כלפי מעלה והתחיל לרקד בליווי שירה מוזרה של המילה איכס, איכס איכס. הוא מתכופף שוב ואז שוב פעם ארבעתם צורחים יחדיו- א-י-ן ל-ה ע-י-נ-י-י-ם. עכשיו כבר ממש הגעתי אליהם וראיתי זיקית פצפונת מתה. שאלתי אותם מה הם עושים והם ענו שהם אוספים עצים לל"ג בעומר. הזהרתי אותם מפני נחשים שיכולים לצוץ מתחת לקרשים ושאלתי אותם אם הם יודעים איך להרים את העצים בזהירות בלי להיפגע וגם עשינו הדגמות. אחד מהם שאל אותי איך אני יודעת שיכול להיות שם נחש, והסברתי שבחורף הם ישנים ועכשיו כשמתחיל להתחמם הם מתעוררים ויכולים להפתיע אותם. אחד הילדים הוסיף על ההסבר שלי שגם עקרבים הם ככה וגם המומינים שיש להם תרדמת חורף ומתעוררים באביב. אני המשכתי לדרכי והם המשיכו לדון בדיון מרתק על המומינים :). אני שהתרמיל שלה מתמלא ברגעים שמחים. שבוע טוב שיהיה.

אכן מקסים ומשמח. ואפרופו אזהרות (סליחה שאני קצת מקלקלת), בשבוע שעבר נחשפתי למחזה מעורר השתאות, של חתול הנאבק בנחש די גדול, על ערימת חול קטנה בלב שכונת מגורים במרכז הארץ, ע"י בית בשיפוץ. לא הצלחתי לראות מי ניצח, הגם שהיה לי הימור. החתול והנחש יצאו משדה הראייה שלי, והחלטתי לוותר. הגם שזה היה מרהיב כמחזה, לא יכולתי שלא לחשוב על הסכנה הפוטנציאלית. אז יופי שהזהרת את החבר'ה הקטנים. לתשומת לבכם, הורים אביב שמח בכל זאת ליאת

שלום בני בן השנה נמצא איתי עדיין בבית,רשמתי אותו למסגרת לספטמבר. היום אני חושבת להכניסו למסגרת ולצאת לעבוד אולם במסגרת אחרת שמצאתי מקום פנוי באמצא שנה.(פשרה לכמה חודשים). האם כדאי להרגיל את הילד לשלוש חודשים בלבד, למסגרת אחרת מזו שתיהיה לו בשנה הבאה?

שלום טל, אין ספק שהמצב האופטימלי הוא להכניס ילד למסגרת חינוכית טובה, שנבחרה עבורו בקפידה, תוך שאנו מביאים בחשבון תקופת הסתגלות סבירה, שיכולה (באופן זמני) לעורר קשיים או נסיגה אצל הילד. מאחר ומצבים אופטימליים לא תמיד אפשריים, ויש אילוצים ונסיבות של מציאות, אפשר למצוא פתרונות מסוגים שונים. כך, למשל, אפשר לחפש מטפלת שתהיה איתו בבית (שזה טוב ממסגרת של ילדים רבים) עד ספטמבר. אפשר לשקול גם להשאיר אותו בגן אליו ייכנס עכשיו, כדי לחסוך לו את הקליטה הכפולה. למרות כל האמור כאן, יש גם ילדים שהם מאד 'מסתדרנים' ונוחים, ויכולים לשרוד גם מעברים תכופים בקלות יחסית. אי חושבת שכאן צריך להביא בחשבון את אופיו של הילד שלך, את יכולתו לתקשר עם זרים, את מפלס החרדה שלו, ובהתאם לזה להחליט. בהצלחה ליאת

שלום גם למטפלת בבית יצטרך להסתגל וברצוני דווקא להרגילו למסגרת עם עוד ילדים. לפי הכרותי את הילד כשנמצא עם זרים הוא חברותי עד שאני נעלמת מסביבתו.

שלום טל, אני אם לשני ילדים ובני הצעיר, בן השנה נמצא עימי בבית. במקצועי, אני גננת, ואני יכולה לאמר לך מנסיוני עם ילדים שלעולם אין תשובה אבסולוטית וכי כל החלטה שתקבלי תמיד תהיה אמביוולנטית. לדעתי, הסתגלות של ילד כוללת בתוכה מספר מרכיבים, (זאת אם נצא מנקודת הנחה שהמסגרת מתאימה בקוויה הכלליים לצרכי הילד ולגילו) והעיקריים שבהם הם: 1. הדמויות המטפלות 2. מקום (היכרות עם הסביבה הפיזית, יש בה משהו משמעותי מאד בהפחתת חרדות והקלה על ההסתגלות) 3. סדר יום 4. חוקי המסגרת מכיוון שאין בכוונתך להכניס את הילד אל אותה מסגרת אליה יעבור בעוד מספר חודשים (האם זו לא אפשרות פרקטית? האם המסגרת לא תוכל להתגמש?), אני באופן אישי, הייתי שוקלת לקחת מטפלת. כך ישארו המקום, סדר היום וחוקי המסגרת זהים. עוד אומר כי ישנם ילדים מאד אדפטיביים שהמעברים קלים להם מאד ולא יווצר עבורם קושי רב במעברים מרובים בין מסגרות. אך ישנם גם אלה שהמעברים קשים להם ותקופת ההסתגלות שלהם ארוכה יחסית. אם בנך משתייך ךקבוצה השניה, אזי מעבר של שני מסגרות תוך צספר חודשים, עלול להקשות עליו. מנסיוני, אמהות מכירות את ילדיהן טוב מכולם, ובמעמקי ליבך, את יודעת מה נכון לו. אם כי מעולם לא התנסיתם בנושא זה. ובנימה אישית, אכניס ספקות גם באמירתי האחרונה :) בני הגדול, בן שנתיים וחצי, ביישן מטבעו וכשעברנו דירה והוא נאלץ לעבור מסגרת חששנו מאד. הוא הפתיע אותנו לטובה. הסתגל מהר, אוהב את הגננת והמטפלות, רכש חברים ושמח ללכת לגן גם לאחר חופשות. בני הצעיר, חברותי מאד מטבעו, בן שנה, כפי שכתבתי, ולאחרונה השארתי אותו עם חברה ובנה למספר שעות באופן חד פעמי. את שניהם הוא מכיר ואוהב מאד. להפתעתי, כשחזרתי הסתבר שהיה לו קשה להיפרד ממני. אני מבינה לליבך! אין דרך לדעת מראש מה התשובה הנכונה, אין תשובות נכונות מוחלטוץ והחלטות לא נלקחות בסביבה אופטימלית... בהצלחה שרית

שלום, אתמול בלילה בעוד בעלי ואני מענגים זה את זו נכנס בני בן השנתיים וחצי לחדר ונעמד בשקט מבלי שהרגשנו לצד המיטה. אני לא בטוחה שראה את בעלי מענג אותי, אבל לבטח ראה אותי מענגת אותו. כשראה לפתע בעלי כי הילד ניצב לצד מיטתינו הגיב בבהלה. אני כיסיתי עצמי ודיברתי אל הילד כרגיל. שאלתי מה קרה שקם והאם הכל בסדר. הכנו לו בקבוק שתיה והוא חזר לישון. בבוקר אמר לי הילד כי אתמול בלילה הוא בא לחדר שלנו. שאלתי מה אבא ואמא עשו? והוא ענה "התנשקו". תשובתי הייתה "נכון, אבא ואמא התנשקו כי אבא ואמא אוהבים". מעבר לכך לא עלה עוד הנושא. אנחנו נבוכים ומוטרדים. כיצד עלינו להגיב? האם עלינו לדבר עוד בנושא? בעלי חושש כי הדברים שראה עלולים ליצור בילד טראומה. אשמח לתשובה מהירה שתאפשר לנו באם צריך, להגיב לנושא בטיימינג רלוונטי. תודה מראש אמא מודאגת

שלום רב, אני חושבת שנהגת נכון כשנתת את ההסבר שאינו רחוק מהמציאות ושנותן קונטקסט טבעי ובריא לסצינה אליה נחשף. לטעמי, במקום לחשוב על תשובה מהירה עבור הפעם הבאה, מוטב לדאוג למנוע אותה מראש, ולקיים יחסי מין מאחורי דלת סגורה. הנה לינק לכתבה (קצת ישנה אך רלוונטית) שתששפורסמה כאן בדוקטורס לפני כמה שנים. http://www.doctors.co.il/ar/2894/%D7%9E%D7%99%D7%9F+%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94+%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%AA בשמחות ליאת

שלום רב, בני בן ה-15, נכנס לחדר בעודנו מתעלסים. הוא יצא משם במהרה ולא דיברנו איתו על כך. הוא גם לא שאל דבר. האם יש השלכות לכך? אורית

הי, יש לי שאלה קצת מוזרה, מקווה שזה הפורום המתאים. האחיין שלי בן ארבע וחצי. קרו כמה פעמים שהוא סוג של אונן עלי - השתפשף עלי תוך כדי חיבוק או משחק וכאלה. בהתחלה פשוט הרחקתי אותו ממני והסחתי את דעתו, אבל כשזה המשיך אמרתי לו להפסיק. מאז הוא אמנם הפסיק, אבל עכשיו בערך כל פעם שהוא רואה אותי היד שלו ישר מושטת לבולבול. לפעמים הוא גם "מביע את חיבתו" במכות קלות, בעיקר לאזור הישבן, אחרי שפעם ממש התרגזתי עליו כשהוא "היכה" אותי בין הרגלים. לא מדובר בממש מכות, אלא יותר טפיחות בעלות אופן מיני. או שכך זה מרגיש לי בכל אופן. אני לא כ"כ סגורה על מה לעשות. מצד אחד, זה נראה לי סקרנות מינית בריאה, ואני מתארת לעצמי שזה מופנה כלפי פשוט כי אני היחידה בסביבה שלו שלכאורה "מותרת" - לא הורה, לא גורם סמכות ולא באה בזוג. ואוהבת אותו מאד. מצד שני, זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי, ואני קצת תוהה אם יכול להיות שמשהו בי מעודד את התפיסה שלי כ"אוביקט" מיני אצל ילד בגילו? מצד שלישי, זה ממש מפריע ומציק לי. ואני תוהה איך להפסיק את זה. אני ממש לא רוצה שיקבל רושם שהוא עושה משהו לא בסדר ושאוננות זה משהו רע (כמה הנאות חינם כבר יש בחיים?)או שיחשוב שאני כועסת עליו או משהו. כשהפסקתי אותו בעבר נראה לי שעשיתי את זה לא טוב, וזה גם לא לגמרי עזר. איך גורמים לילד בגילו להבין את ההבדל בין מגע "תמים" ללא? אם הוא יבין שהוא עושה משהו שממש לא נעים לי, זה עשוי לפגוע לו איכשהו במיניות? אודה מאד לכל עצה.. (וסליחה על האורך). איילת.

שלום איילת, ילדים (בכל גיל) הם יצורים מיניים, ולכן התנהגותו כשלעצמה אינה מדאיגה. עם זאת, כמו שאמרת נכון, חשוב לסמן באופן ברור את הגבול בין התנהגות מינית לגיטימית (אוננות בריאה כשהוא לבדו) לבין התנהגות מינית כלפי או ביחד עם אובייקט מציאותי, שבגיל ארבע אינה אפשרית ואינה לגיטימית. לכן, עליך לומר מפורשות (גם אם בנחמדות) שאינך יכולה לאפשר לו לגעת בך באופן המסוים הזה, גם אם זה מאד נעים לו. אם גם לאחר ההסבר הוא ממשיך לנהוג כך ישירות (התחככות או מכות בירכיים) או בעקיפין (נגיעה באיבר מינו כשאת בסביבה) התרחקי מהסיטואציה, נתקי קשר עין, ואל תאפשרי "מסר מבלבל" או אפשרות לכפל משמעות. אני לא חושבת שהתנהגות כזו יכולה לפגוע במיניות העתידית שלו, אלא דווקא לחדד את הצורך לכבד את גבולות האחר ואת ההבנה (העתידית) שגם אובייקט המשיכה שלו אינו חפץ בשירות צרכיו. בברכה ליאת

בני בן 6 ילד מקסים, לדברי הגננת חברותי מאוד מנהיג חיובי שמושך אחריו את הילדים לפעילויות שונות. משחק עם ילדים בני גילו ואף עם ילדים גדולים ממנו בהרבה , שבאים אליו הביתה כיוון שיש להם תחומי עניין משותפים : בעיקר ספורט. הרבה פעמים כאשר חבר מזמין אותו אליו הביתה הוא מתחמק. כאשר אני לוחצת אותו לפינה הוא אומר שהוא רוצה שאני אבוא איתו, שהוא לא מכיר,שפעם ראשונה זה מפחיד אבל גם לאחר הפעם הראשונה הוא מתחמק מללכת ומעדיף שרק יבואו אליו.כאשר באים אליו משחק יפה עם החבר. אין קשיי חברות או תקשורת לקויה. בנוסף מסרב ללכת לישון אצל סבא וסבתא רק ללילה, מוכן שהם ישנו אצלנו בבית, בקיצור מעדיף את הסביבה הטבעית שלו. כאשר ניסינו להפעיל עליו טיפה לחץ זה לא עבד. האם זה שלב נורמלי בהתפתחות? האם צריך להניח לו וזה יחלוף מעצמו או שיש צורך ללכת לטיפול?

שלום יערית, הגם שלא כל אנשי המקצוע יסכימו איתי, אני שייכת ל'בית-הלל', וגורסת שלא מוכרחים ללכת לטיפול בכל מקרה של קושי או בעיה, בעיקר אם מדובר בקושי ממוקד שאינו מפריע לתפקוד השוטף ולהתפתחות הנורמטיבית. יש די הרבה ילדים שהם 'ילדים של בית', שלא מתים על לינה מחוץ לבית, על מחנות, טיולים שנתיים עם לילה, ואפילו לא על שינה אצל סבא וסבתא. נדמה לי שההחלטה אם לטפל בזה או לא קשורה למידת המצוקה שזה מעורר אצלו. אם כרגע זה לא מפריע לו, לא הייתי לוחצת. נסו לכבד זאת, אך להמשיך ולעודד גילויי עצמאות והתגברות על הפחד, כל אימת שהם מופיעים באופן ספונטני. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני הבכור כבן 4.5 ילד פיקח מאוד, ולו שתי אחיות צעירות יותר. הבעיה היא שבני אינו יודע להפסיד במשחק. אנו משחקים איתו למשל המשחק "סולמות ונחשים" וכאשר הוא זורק את הקוביה וצריך להחליק מטה הוא שואל האם לדלג על המשבצת ולחלוף מעליה, כאשר אני אומרת לו כי כללי המשחק הם שצריך לרדת הוא כועס ומשתולל עליי ואף רוצה לקרוע את המשחק, אני מנסה להסביר לו שאם יפסיד במשחק הזה, ינצח בהבא, וגם אם ירד - עדיין לא אומר שלא ינצח, והוא בשלו... השבוע בחג שיחקו איתו בני המשפחה בביתם, קרתה סיטואציה דומה בו היה צריך להחליק מטה, הוא שיחק לפי ההוראות אך דמעות שטפו את עיניו והוא היה מבואס טוטאלית והסתיר את פניו שלא יראו שהוא בוכה, נאלצנו שוב "לשנות את כלל המשחק" על מנת שיקפץ בסולמות מעלה. איני יודעת מה לעשות, מצד אחד - קשה לי מאוד לראות אותו בוכה ומתבאס אך יחד עם זאת, הוא יצטרך להתמודד רבות עם הסיטואציה של להפסיד בגן ובבית ספר ואני רוצה להרגיל אותו שזה לא נורא להפסיד מדי פעם, ואם מפסידים פעם אחת, זה לא אסון ולא צריך להתרגש מזה... אשמח לשמוע את דעתך. תודה ושבת שלום, מיכל

שלום מיכל, היכולת להתמודד עם כישלון והפסד היא יכולת קריטית, שכן היא אבן יסוד לשלושה היבטים מרכזיים בחיינו: תחושת הערך העצמי, היכולת לוויסות רגשי, והיכולת לקיים מערכות יחסים בינאישיות משמעותיות. אדם שאינו מתנסה בכישלונות והפסדים יתקשה ללמוד מטעויות, ותפיסת הערך העצמי שלו תהיה שברירית מאד. חשבי, למשל, כמה מחזקת יכולה להיות התחושה של התגברות על קושי או כישלון זמני. כאשר את משנה את כללי המשחק למענו, את אולי חוסכת ממנו את צער הרגע, אך לא מאפשרת לו להתאמן בהתמודדות עם הפסד קטן ושכיח. כמו שאת רואה, התגובה הרגשית שלו למצבי הפסד היא מאד עוצמתית, ומעידה על קושי בוויסות והכלה של מצבים המערערים על תחושת הכל-יכולות שלו. אם נודה על האמת, בגילו זה עדיין מותר, מובן ונסלח. אבל כאן יש לנו, ההורים, תפקיד חשוב באימון, תרגול והכלה. 'סולמות ונחשים' הוא משחק מצויין למטרה זו. כאשר הוא מפסיד, זו הזדמנות נהדרת עבורכם להביע השתתפות אמפתית ברגשותיו, ולחזק את יכולתו לשאת את הפגיעה הזמנית בדימוי העצמי שלו. "אוי, הפסדת. איזה באסה! גם אני שונאת להפסיד. רוצה לשחק שוב?". אל תבטיחי לו שבמשחק הבא הוא ינצח, כי זה לא בהכרח יקרה. עדיף להגיב בהבנה לבכי ולכעס שלו, ובהתפעלות ליכולת להתגבר עליהם מהר ולחזור ל'סדר יום'. ועוד עניין חשוב - כאשר הוא מנצח, מוטב שלא ליפול למלכודת השבחים. לפעמים, מתוך רצון לשקם את מה שעולל ההפסד, אנחנו מריעים כמו מטורפים, כאילו שניצח ב'איפון' את אריק זאבי. עלינו לזכור שמדובר בקוביית מזל, וזה רק משחק, ומטרתו ליהנות ביחד. ממש כשם שלא טוב לתת לקובייה לערער את תחושת הערך העצמי שלנו, כך חשוב שלא לתת לה את האחריות לשיקומו. זכרו שתחושת ערך ודימוי עצמי נבנים לאט, כמאזן של סך כל ההצלחות והכישלונות שלנו, ניסיונות של ההורים למנוע מהילד תסכולים וכישלונות עלולים, בסופו של דבר, להוביל להתנהגויות של הימנעות וצמצום ("אני אעשה רק דברים שיבטיחו לי הצלחה בטוחה"). המשיכו לשחק בהנאה, כי זה באמת הכי חשוב אביב שמח ליאת

שלום ליאת, האם תוכלי לשלוח לינק למאמר שכתבת והזכרת באחת התשובות בנוגע לגירושין. בברכה, אבי

שלום אבי, המאמר אינו נמצא ברשת, ולכן אין אליו לינק. בברכה ליאת

שלום רב, בני בין שנתיים וחצי. יש אצלנו בשכונה מס' ילדים בסביבות גילאי 4-5שאוהבים "להתקרצץ" לילדים אחרים, בעיקר לקטנים מהם ולהציק להם כשהם משחקים. המדובר לאו דווקא במכות (שאז אין בכלל שאלה של להתערב או לא), אבל בכל מיני הצקות אחרות. לפעמים בני משחק איתם ומשתף איתם פעולה, אבל לפעמים הוא רוצה לשחק לבד ושיניחו לו והם דווקא יותר מציקים לו. אני בדרך כלל מתערבת, כי אני חושבת שזה דבר הטבעי ביותר לעשות וגם שילד בן שנתיים וילד בן 4 או 5 או אפילו בן 3, זה לא כוחות שקולים. במקרה אחד ממש חסמתי פיזית עם היד שלי את היד של אחד הילדים ואמרתי "אני לא מרשה" ואז הוא רץ לבכות לאמא שלו 0שכמה מפתיע, ישבה בצד ולא היה מעניין אותה בכלל שהילד שלה מציק לילדים קטנים). כבר אמרו לי שאני צריכה לתת לו להתמודד לבד, אבל זה לא נראה לי. האם אני עושה נכון? תודה ושבת שלום.

שלום רב, אני מבינה שאת מתארת מצבים מגינת המשחקים, כאשר את נמצאת בסביבה. אני שותפה למחשבה שילד בן שנתיים וחצי עדיין זקוק להשגחה צמודה של ההורה גם בשעת משחק חופשי בגינה. עם זאת, השאלה מתי להתערב ומתי להניח לו להתמודד, נשארת פתוחה ורלוונטית. כהורים, אנו מתמודדים תמיד עם הדילמה הזו, מתוך רצון לסלק מכשולים מדרכם של ילדינו, מבלי להפוך אותם תלותיים ונזקקים. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת כותבת שהגדולים אוהבים 'להתקרצץ', והאם בנך שותף לתחושה הזו. הגם שפער הגילאים בין שנתיים וחצי לחמש יכול להיחוות כעצום, מסתבר שילדים גדולים יודעים לנהוג רגישות והתחשבות בקטנטנים שלידם, ולא לרמוס או לפגוע בהם בזדון. אני מציעה לך לנסות לעקוב ממרחק בטוח על טיב האינטראקציה בין הילדים, לסמן לבנך שאת קרובה, ולשדר זמינות ונכונות להתערב *על פי קריאתו*. כך תוכלי, ממש כמו מרים התנ"כית, אחות משה, להשקיף ממרחק סביר "לדעה מה ייעשה לו". בברכה ליאת

ילדתי בת 3 ומתקשה להירדם בלילה. כשאנחנו שואלים אותה למה היא רוצה אותנו לידה היא עונה :אני מפחדת. לפעמים מחושך או מכשפה. איך להתגבר על זה ואיך ללמד אותה להירדם לבד (אם זה הגיל)? לפעמים אנחנו ישנים איתה בלילה רק כדי שתירדם שוב, ומיותר להגיד שזה לא בראי לכולנו...

היי נורית, בגיל שלוש ילד בהחלט אמור להיות מסוגל לישון במיטתו לילה שלם ולהירדם בכוחות עצמו. עם זאת, פחדים וקשיים בהחלט אופיינייים לגיל זה, ופתרונות כמו שינה במיטת ההורים הם לא המצאה שלכם... :-)) אם תדפדפי קצת בפורום שלנו, תמצאי לא מעט התייחסויות לנושא בעיות שינה אצל ילדים. כדי לא לחזור על עצמי, כדי לגוון, וגם כדי לתת כבוד למורה שלי, פרופ' אבי שדה, אני מצרפת לינק לאתר המקסים העוסק כולו בבעיות שינה של תינוקות ופעוטות, ובו גם שאלות ותשובות בנושא http://www.tau.ac.il/~sadeh/clinic/sleep.htm אם בכל זאת נשארת ללא מענה, אני כאן ואשמח להיות יותר ספציפית. ליל מנוחה ליאת

שלום, בני בן 4 וחדשיים (אח לתינוק בן שנה), התחיל לשאול שאלות על מוות בתקופה האחרונה. הוא שואל מי מת? מתי הוא ימות? אם הוא יפגש עם אח שלו כשהוא ימות? אנחנו לא יודעים כ"כ איך להתמודד עם השאלות שלו. בד"כ אני אומרת לו שהוא ילד והוא צעיר ושהוא צריך לשחק ולהנות. בעלי אומר לו שרק מי שזקן מאד מת ואנו משנים נושא ואומרים לו שנדבר על משהו אחר. אין לנו ספק כי מדובר בילד חכם (הרבה) מעבר לילדים בגילו. האם זה נורמטיבי שהוא שואל כאלו שאלות או שזה מצביע על פחד מסויים? האם אנו עונים לו בהגיון? יש לציין כי הוא לא חווה מוות לא בסביבה הקרובה ולא ברחוקה (יכול להיות ששמע על זה בגן) נשמח לשמוע חוות דעת

שלום שיר, המוות, כבן לוויה תמידי של החיים, מעסיק את כולנו, קטנים וגדולים. ילדים נתקלים במוות יותר ממה שנדמה לנו. הם רואים טלוויזיה, נתקלים בבע"ח מתים, נחשפים למשחקי מחשב אלימים, ואפילו לסיפוריה של הגננת על הצורר התורן (אנטיוכוס, המן, פרעה) שקם עלינו לכלותנו. כמבוגרים (שבעצמם לא לגמרי מבינים את חידת המוות), יש לנו תפקיד בעיצוב תפיסותיהם של הילדים ביחס לשאלות הקיום. ילדים צעירים, שעדין אינם מסוגלים לחשיבה אבסטרקטית, עסוקים בהיבטים המאד קונקרטיים של החיים והמוות, ולכן התשובות יכולות להיות מאד פשוטות וענייניות ("כולם מתים מתישהו"; "מתים בדר"כ כאשר מזדקנים מאד"; "המתים נמצאים בבית הקברות"; "מי שמת לא מרגיש כלום"; "אני לא יודעת אם המתים יכולים להיפגש"). פעמים רבות, דווקא שאלותיהם התמימות של הילדים, שאינן מתייפייפות או מטשטשות את הנושא, מעוררות חרדה אצל המבוגרים, הנוטים להתפתל ולהתחמק מדיבור או מחשבה על המוות. מסתבר שתשובות כנות, אמיתיות, הניתנות בשלווה ונינוחות, מספקות את הילדים. אין צורך (בטח לא בגיל 4) להפליג ברעיונות מופשטים על נשמה שעולה השמייימה, על גן עדן או על חיים שלאחר המוות. מניסיוני, דווקא סיפורים אלה הם היותר מעוררי חרדה, והיכרתי ילדים שסבלו מביעותים דווקא בעקבות ניסיונות הרגעה מוזרים כאלה. לתפיסתי, יש לכבד את הסקרנות של הילד, להשתדל להשיב רק למה שהוא בעצם שואל, ולכבד גם את זכותו לפחד מן המוות. אפשר, באמת, לומר משהו כמו "אנחנו עושים הכל כדי לשמור עליך ועלינו, כדי שנהיה בריאים ונחיה המון המון שנים". כך אנחנו נותנים תוקף ולגיטימציה לפחד, אך גם נותנים תחושה של שליטה ואחריות על החיים ועל איכותם. יש לא מעט ספרות ילדים בנושא, כשבעיני, החביב והאוניברסאלי מכולם הוא "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל. מאחלת לכולנו בריאות טובה ואריכות ימים ליאת

אני לא רוצה לפתוח בפורומים את חיי האישיים, אז אני מחפש באינטרנט דעות של אנשי מקצוע ומאמרים בנושא של האם להתגרש או להישאר יחד בשביל הילדים למרות שלא טוב אבל אני לא כל כך מוצא אשמח אם תביעי את דעתך ו/או תפני אותי למחקרים בנושא. תודה

שלום רונן, שולחת לך למייל האישי מאמר שכתבתי בנושא. מקווה שייתן לך חומר למחשבה. בברכה ליאת

שלום ליאת! שמי מירית בת34 אמא ליעל בת שנה ותשעה חודשים, ילדה בריאה ומקסימה שמגיל חודש לערך ישנה כל הלילה. לאחרונה בחודש האחרון בלי שום סיבה נראית לעין הילדה מסרבת להירדם במיטתה (עדיין מיטת תינוק), בוכה ומבקשת לעבור להירדם או בחדר השינה שלנו או בסלון, כשהיא נרדמת בעלי מעביר אותה לחדרה. ברגע שהיא מתעוררת ומגלה שהיא במיטתה היא שוב בוכה. עליי לציין שלאחרונה רכשנו לה מיטת נוער ואני מקווה שזה יעזור כי אנחנו לא ישנים בצורה רציפה בלילה ולעיתים כשהיא בוכה , בעלי שהוא ה"רך" מביננו מביא אותה למטיה שלנו ואז היא נרגעת. מה לעשות?? האם מרמז על בעיה כלשהי? או אולי בעיית התפתחות סטנדרטית? האם בגיל זה יכול להיות שהיא בודקת את ה"גבולות " שלנו???? כיצד לנהוג? במהלך היום הילדה כמעט ולא בוכה, משחקת חבורתית ונעימה בברכת חג שמח, מירית

שלום מירית, ילדים רבים מתעוררים מדי פעם בבכי, ומתקשים לחזור ולהירדם. ברוב המקרים, מי שחושף בפניהם את האופציה של מיטת ההורים, הם ההורים עצמם, שנורא רוצים לחזור לישון. לא תמיד אנו מודעים לכך שבפעולה 'הומניטרית' ותמימה כזו, אנחנו מניחים את היסוד לבעיה גדולה ועקשנית יותר. לכן, מול בכי בלילה, יש לעשות הכל כדי לסייע לילדים להירגע בכוחות עצמם, או בנוכחות פסיבית ככל האפשר של ההורה. כאשר בתכם מתעוררת ומבקשת להגיע לסלון או למיטתכם, אל תאפשרו זאת. אמרו בשקט ובקצרה "הנה, אבא/אמא פה, על ידך. תחזרי לישון". תוכלו לשבת על ידה או לשכב על השטיח לצידה, כשאתם מצמצמים למינימום כל דיבור או מעשה. השתדלו לא להיבהל מהבכי, שעיקר מטרתו 'להעביר את רוע הגזירה'. הישארו רגועים אך נחושים, ואני מניחה שתוך מס' ימים הבעיה תיפתר. בברכה ליאת