לא רוצה זוגיות

שלום אילנה, יש לי בעיה שהיא יותר הלחץ החברתי וההסתכלות עליי כעוף מוזר עם הבעת דעות. אז הסיפור הוא שמעולם לא הרגשתי צורך ברצון לחבר בניגוד אולי לאחרות שאפשר אפילו לקרוא באינטרנט בפורומים שונים על איזה שהיא כמיהה לחבר למי שלא היה לה והרגשת חסך שאין להן ולחברותיהן יש. לפעמים יש גם קנאה וקרב חתולות והרוב חולמות על לבישת שמלת הכללות ולהקים בית בישרטל , מה שלי אין, זה פשוט מת. אני תמיד הייתי מחוזרת מאוד ולא הייתה לי את הבעיה הזו שלא מתחילים איתי, אבל כן הרגשתי שאני לא רוצה זוגיות המניעים הם שלא הרגשתי בדידות, משהו חסר, לא מרגישה את מה שאחרות אומרות " רוצה מישהו שיתמוך בי" אבל כמו שכתבתי מתחילים איתי וכן הייתי נותנת צ'אנס. זוגיות אצלי נתפסת כמשהו שלילי מ-או-ד כעול, כשמשהו שהחברה לוחצת להתחתן ויש הרבה זוגות ואני מכירה וראיתי שחיים בשקר עם עצמם ולא טוב להם אך סוחבים זאת מטעמים שונים: כלכלית, סקס ובגלל הילדים...ומאותה סיבה גם אני מרגישה שאנשים מתחתנים. אני יודעת שזה קשור לדברים שעברתי בבית הוריי וגרם לי בגיל צעיר לא להיות תמימה ולהסתכל על מה שקורה במשפ' אחרות ולמצוא את הפערים הגדולים בין שגרת חיי למשפ' אחרות. אני פשוט לא אהיה מוכנה להתחתן גם אם אי פעם יהיה לי חבר נפש שכן הכתובה הזו קובעת לאישה את מחיר החופש ברגע שיהיה לה רע. הקשר שלי אם אבי רעוע וזכיתי כל חיי להתעללות נפשית ובעצם להתעלמות מוחלטת ובוז. גם היחס לאמי מאוד מאוד משפיל מצדו וזה כולל גם התעללות כלכלית. היריעה פה קצרה בשביל להרחיב את כל מה שקרה/ קורה. אני רק אציין שיום אחד אימי הזמינה משטרה ומאז הוא עזב אותנו, מה שהציל אותי משיגעון. לקח לי המון זמן להבין שלא כל בית הוא אותו דבר וזה רק נראה כלפי חוץ שהכל וורוד הסודות נשמרים בבטן גם מצד אימי. נראה לי יש לו הפרעות נפשיות או התנהגותיות הוא בן אדם קשה ( כולם אומרים) ודיי בודד. הוא התגרש כבר בעבר אחרי זמן קצר ויש לו ילד מנישואים קודמים שהחלטתי לנתק את הקשר ( וזה סיפור אחר שגם מראה לי שאי אפשר לסמוך על אנשים בעולם) קשה להיות במחיצת אבי ולנהל שיחה של 5 דקות מבלי להתעצבן. שיחה עימו ישר גוררת צעקות וקללות מצידו. קיבלתי חינוך טוב אפילו טוב מידי ואצלנו בבית לא מקללים לא תשמעי את המילה זונה והייתי יכולה לחטוף מכות כילדה אם הייתי מביאה קללות מבגן.כך כשהתגייסתי לצבא ויצאתי לעולם זה היה מאוד צורם לשמוע קללות. כולם תמיד אומרים לי שאני "ילדה טובה" ופתאום בבית שלי אני שומעת את זה? הבנתי שכל מה שחינכו אותי הורי, הם בעצמם בעצם לא כאלה.. הכל התמוטט הם יצרו ממני משהו שלא תואם את המציאות של החיים כולל בזוגיות. אני התנתקתי לגמריי מאבי. יש לי גם אחות עם צרכים מיוחדים ( מוגדרת כאוטיסטית) אבל כל אוטיסט זה דבר בפני עצמו היא מדברת שוטף, אך יש לה גם הפרעות התנהגויות קשות כמו לחזור על שאלה 100 פעם ולדרוש תשובה, לא לישון בלילות, כפיותיות, אמי מעולם לא יכלה לדבר איתי כשהיא בנוכחותנו כי היא דורשת ממנה תשומת לב ושתענה לה ולא לי. מעולם לא הייתי קנאית ואף לא שמתי לב לזה, אימי היא זאת מציינת זאת מעולם לא הרגשתי כך. מעולם לא הרגשתי חג ( לא נוסעים ולא באים אורחים גם בגלל אחותי), וכל שבת זה סיוט בחיק המשפ' כי כולם ביחד. אני אעצור כאן כי אפשר להמשיך ולכתוב שעות... רק אציין שמגיל ילדות התבגרתי מהר ונכחתי לבקר במוסדות וראיתי איך הורים נוטשים את ילדיהם שאהבה זה לא בכל מחיר למרות שככה מחירים לנו. למדתי להעריך מאוד את אימי ואת המסירות שלה לי ולאחותי אבל אני ממוטטת!!! מגיל 20 קשה לי לראות את אימי המתבגרת ואת אחותי עם הנכות וכל הבירוקרטיה וחוסר הטיפול המסור בה. אני עוזרת בבית ויצאי ללמוד באוני' על מנת ליצור שינוי סביבתיואולי להכיר משהו אינטילגנט אבל כל זה גורם לי להשתבלל בעצמי הן מבחינת זה שאני מרגישה שכלפי חוץ אני משדרת משהו אחד ( אני נראית ילדה טובה, נאה מצליחה בלימודים ומפונקת)אך את הסוד אף אחד לא יודע. אני חיה חיים כפולים יש לי רצון להתבודד כי אין לי כח לצאת עם הפרצוף סמיילי כשבעצם בפנים רע. כשהתחלתי לפרוק החוצה אנשים התרחקו ממני ( אומרים שאני פסימית ). יש כאלו בלימודים שמקנאים בכך שאני מצטיינת שוב יש הערות על כך ועל הבית שלי שוב חושבים שאני מפונקת והכל חלק. בחורים שיצא לי להכיר הראש שלהם בסקס מזדמן, שטותניקים ואף אחד לא לרמה האינטלקטואלית שלי או יכול להכיל אותי. יש לציין שמי שמתחיל איתי זה בהכרויות מהרחוב ( בארים, מסיבות) ולא מישהו מהסביבה הקרובה. גם ככה קשה למצוא אהבה ואני לא אחת שמתאהבת בקלות מעולם ההורמונים שלי לא סערו אז כשזה מישהו שלא מכירים בכלל זה יותר קשה . החיבור למצוא נושאים משותפים, משיכה לתת אמון, ביטוחון..ואני מרגישה שהם רק חרמנים מרגישים לחץ בפגישה הראשונה, מדברים על סקס, על מערכות יחסים, מזמינים לדירה..ותכלס לא נראה לי שהם בכלל מחפשים קשר איתי או עם מישהי בכלל. שוב היחס אליי מאוד משפיל מצידם. החלטתי שזהו שאני לא רוצה זוגיות לפני מס' שנים ואין לי מה לנסות וטוב לי ככה בעולם שלי שהוא דיי עמוס בפעילויות שונות. אני המון שנים במצב הזה.לא מזמן מלאו לי 39,ואני מרגישה שאנשים מסתכלים עליי כמשהו לא בסדר הרבה אומרים לי " היית כבר צריכה להיות נשואה" . אני לא הצלחתי להגשים עצמי מבחינת קריירה , עובדת כפקידה ומתוסכלת מאד בייחוד שהסובבים גם במקום העבודה אומרים שאחת כמוני לא מתאימה לעבודה שכזו. אני עובדת עם פסיכולוגים ורופאים. אני לא מצליחה לפרוץ החוצה לעבודה אחרת כי אני נחשבת לפעמים אובר קווליפד בקו"ח הרבה שנות לימודים ופחות עבודה מה שמפריע ל מציאה עבודה.אני לא עוברת ראיונות עבודה שוב בגלל דברים שאני משדרת ( חוסר בטחון וכו') ומראיינים אומרים לי אתזה. בעצם תמיד אנשים אמרו לי שאני צריכה להעריך את עצמי יותר.הכל תקוע בחיים. שופטים אותי מבלי לדעת מה עברתי בחיים רק הסביבה הקרובה יודעת מבינה אך לא יכולה לעשות דבר. אין לי שום עזרה כלכלית מהוריי כך שמעולם לא הצלחתי לעשות שינוי סביבתי ( זה מה שפסיכולוגית אחת אמרה לי בנעוריי). אני מתביישת בעצמי וממה שאני ולאן שהגעתי, ניתקתי קשרים וקשה לי ליצור חדשים בטח ובטח בזוגיות. השיא היה אצל רופא נשים שלעג על בתוליי ושאל שאלות על מגעים מיניים ברזולוציות גבוהות לגבי חדירות, הייתי בהלם והוא אף הוסיף ביהירות ובוז " אם את לא רוצה לא נכריח אותך" יש לציין שכל הגעה למרפאתו ( הוא לא הרופא המטפל) אלא נאלצתי לבצע אצלו בדיקה היא בבוז גיחוך ומתייחס אליי כבתולה גם בראש. אני מספרת לך את זה כי תכלס מעולם לא קיבלתי יחס יפה משום גבר ושוב זה כדור שלג אילנה. כל הזמן רק זוכה להערות סקסיטיות, מיניות, יחס של הגבר השולט והאישה החלשה מה שגורם לי לא לרצות זוגיות ומצד שני יהיו כאלו שברחו עוד בגיל 26 כי שומעים שלא הייתה לי מערכת יחסים. אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה שבחלקו לא תלוי בי אלא במזל של הבחורים שאני נקלעת בדרכי. יש בי משהו שטוב לו ככה במצב הזה והיו לי אף מחשבות אובדניות כבר בעבר שהכל אבוד..ומשהו שרוצה לחיות את החיים וקצת מאמין שיש גם גברים טובים.

פונה יקרה, את מספרת סיפור קשה אודות חיים אשר ראשיתם בכאב רגשי במשפחת המוצא על רקע יחסים מאד קשים ומזלזלים של אביך בך, ועל רקע היותך אחות לאישה אוטיסטית. אין ספק שפגעי העבר השאירו בך חוסר אמון כלפי העולם, כנראה בפרט כלפי גברים, אך כללית עם תחושות עמוקות של דיכאון, עד כדי משאלות אובדניות. אינך ממצה לפי דבריך את עצמך ואת לימודיך, כך שאת חיה בתחושת החמצה של החיים. לא כתוב בפנייתך האם יש לך חברות או חוג ידידים כלשהו או שמא את מעבירה את חייך בבדידות חברתית. הסיפור הוא קשה וכאוב ומאחר ולא נשאלה שום שאלה באופן מפורש נראה שאת בעצם מבקשת עזרה לצאת מתנאי חייך הנוכחיים. בהיעדר משאבים כספיים מספיקים עליך לבקש טיפול נפשי במסגרת מרפאות החוץ הפסיכיאטריות של בתי החולים הגדולים או בתי החולים הפסיכיאטריים. בדרך כלל תור ההמתנה אינו קצר אך נראה לי שאלו המסגרות המתאימות ביותר להיות בהן בטיפול. לעתים במקומות אלו נערך גם טיפול קבוצתי, במיוחד לאנשים כמוך שהם סגורים ומתקשים להיפתח. אפשר גם לפנות לייעוץ לאחד מהפסיכולוגים של קופת החולים איתה את עובדת. לעתים גם ניתן למצוא מרפאות ראויות לבריאות הנפש של משרד הבריאות. נסי לעשות סקר בירורים ולראות מה מתאים ביותר עבורך. לאור הסגירות החברתית והדיכאון יתכן שחלק מהטיפול הפסיכולוגי יכלול גם המלצה לטיפול תרופתי. כל טוב ובהצלחה, אילנה