עייפתי

אתמול חזרתי לעבודה אחרי שבועיים בבית עקב לפרוסקופיה. ההליכה לעבודה הייתה קושי עצום בשבילי לפני הניתוח כי כולן בהריון, וגם הגברים שעובדים איתי - הנשים שלהם בהריון, וזה פשוט נושא השיחה כל היום. הרגשתי שאני נחנקת, איך טיפולים אמורים להצליח עם כל המתח הנפשי הזה? היה לי כ"כ רע שכבר שמחתי שתהיה לי חופשת מחלה לאחר הניתוח. השבועיים בבית ניקו לי קצת את הראש, לא התעמקתי ב"מה יהיה", הפסקתי לחשוב חיובי כמו שאומרים לי כל הזמן, הפסקתי לחשוב שלילי, אני פשוט עושה מה שצריך לעשות, בלי לחשוב. (לפחות מנסה). בכל אופן, יושבת איתי במשרד בחורה חמודה, וגם היא בהריון. נורא קשה לי, כי אני הרבה איתה וכל הזמן שאנחנו פוגשות אנשים מדברים על ההריון שלה: מתי קורס לידה? את עושה ברית? כל מיני כאלה.... ואתמול כשנכנסתי למשרד, הניקוי ראש כאילו לא עזר, כי זה כ"כ החזיר אותי עוד פעם למקום הלא טוב הזה. על הלוח המחיק שלה מצויירים עגלה, מוצץ, ועוד כל מיני שטויות כאלה. זה רק נדמה לי או שזה חסר רגישות בהתחשב בזה שהיא יודעת מה עובר עליי? והיום קרא לי חבר למשרד להראות תמונות של הילד שלו. זה כ"כ קשה, אני מרגישה שכולם התקדמו, ומאושרים וזורם להם, ואני דורכת במקום. אני כבר כמעט לא מצליחה להיות מאושרת. לא בא לי על העבודה כבר, רק ההריון המיוחל מעסיק אותי. ואני בוכה כ"כ הרבה שזה כבר דבר שבשיגרה. ובשבת גיסתי סיפרה שהיא בהריון. כ"כ שמחתי בשבילה, ואחר כך הלכתי לבכות. כאילו לא די בכאב שאני חווה בתקופה הזאת שאני צריכה גם לראות ככה את כולם? בשנה וחצי שאני מנסה כבר כולם סביבי הספיקו ללדת. גם בנות שרק עכשיו התחתנו.ולי הייתה שנה נוראית, אני לא מבינה מתי יגיע תורינו להיות מאושרים? להפסיק ללכת לרופאים, ולהיפטר מהצל הזה?מתי זה ייגמר?

...כאילו ואני כתבתי את זה.... אין לי מילים הלוואי ורק יכולתי לחבק אותך מאמי הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאני יודעת שבסוף זה יקרה, אין אופציה אחרת. אני מאמינה שפשוט אלוהים מכריח אותי להתאמץ ולעבוד קשה עבור האוצר שאמור להגיע...

היי יפית, אין לי ספק שזה יבוא, וזה יהיה האושר הכי גדול בעולם, בגלל זה איכשהו אני תמיד קמה בחזרה.אין ברירה.לכי תדעי - אולי זה יהיה כפול (תאומים)? הלוואי שנעבור את זה כבר. איך את? בדקת לגביי הדיקור?

היי קרן, אני עושה את כל מה שאמרת כאן: אני בקורס בשביל הכייף, ולפני הטיפולים הלכתי לספורט פעמיים בשבוע. בעקבות הטיפולים הפסקתי כי המתח הנפשי היה נוראי, והייתי במצב רוח קשה, לא הפסקתי לבכות. בשבילי זה היה הריון או ניתוח. בכל אופן, הריון לא היה ואני אחרי הניתוח ואני מנסה כל פעם לעמוד בחזרה על הרגליים. עם רב החברים אני נפגשת, אני נמנעת מפגישות מרובות ילדים/ הורים לילדים - כי זה פשוט נושא השיחה היחיד.אבל זה מרגיש לי כאילו אני צריכה לעלות מעל פני המים לקחת עוד קצת אוויר: עוד אחת בהריון, עוד אחת שמספרת על הילדים הנפלאים שלה. ולא פעם עברה לי בראש המחשבה לקחת חופשה ללא תשלום כדי להימנע מזה.אני גם מרגישה צורך עצום בשינוי, בא לי לשנות את העבודה. לעבוד במקום שבו אני אוכל להיות מאוד עסוקה, אולי משהו שכרוך במתן שירות/ עזרה. אני כ"כ מרגישה חסרת ערך כרגע בגלל המצב שאולי אם אני אוכל לתת מעצמי לאחרים זה יעשה לי טוב. בכל אופן, שפכתי כאן יותר מדי.... תודה על התמיכה.

הי שירה, כן, כן, אני מבינה מה את מרגישה, כולם בהריון מסביב ורק את לא ואין מה לעשות חוץ מלהתמודד עם זה כמה שאפשר. גם אני בוכה המון אני כבר מרגישה לא נעים לבכות ליד בעלי הוא חושב שאני מגזימה, אני חושבת שגם אם לבכות זה בשגרה שלך תמשיכי כי זה משחרר ואחכ את יכולה להמשיך אם לא תבכי יהיו לך כאבי ראש וזה לא נעים- תאמיני לי. בקיצור אני מאחלת לכולנו הריון תקין ונורמלי, שנפסיק לבכות ונקווה לטוב! תהיי חזקה- עוד מעט יהיה לך ילד:)- כל הזמן תחשבי ככה! חודש הבא אני בהריון!- זה מה שאת צריכה לומר לעצמיך כל יום כל היום! נשיקות