התייעצות דחופה.

שלום רב. במשך רוב 25 שנות חיי, אני סובל סבל נפשי רב שלמעשה אף פעם לא נתן לי "לחיות" את החיים. מאז שאני זוכר את עצמי חייתי לי בתוך העולם הפנימי שלי, כאשר אני מביט על העולם מן הצד. אני סובל מדיכאון קשה שנמשך כאמור, במשך רוב חיי. אני סובל מדיכאון קשה שנוצר בין היתר בעקבות גדילה להורים שנטעו בי עצבות, פסימיות, כעס, עצבים, אטימות רגשית, עייפות, כאב, דימוי עצמי נמוך, תחושת כישלון, וכו'... את שנות הלימודים העברתי תוך שאני מנסה להיות חלק מכולם אבל אף פעם לא הרגשתי כך. הייתי ילד שקט ומופנם מאוד. רגשני ועצוב. אף פעם לא הצלחתי ללמוד. בחוץ הייתי אמנם שקט, אך בבית הכל התפרץ. סבלתי ואני סובל עד היום מבעיות חמורות של קשב ואימפולסיביות שאף פעם לא טופלו. בערך בגיל 14 התחלתי את הטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים שכשלו עוד ועוד. לא הצלחתי להתמיד במסגרת הלימודים, ולמעשה עזבתי את הלימודים בגיל 16,17. מאז ניסיתי להיות במסגרת כלשהי אך אף פעם לא הצלחתי, ומאז אני יושב בבית סגור בתוך "חומות חיי", ומרגיש משותק. לא מסוגל לעשות כלום. אלוהים יודע כמה ימים, חודשים ושנים ניסיתי "להניע" את חיי, אך הכל נשחק עם הזמן יותר ויותר. מגיל צעיר, אני חי בתוך העולם שלי, חושב על החיים. על המשמעות. כל חיי רק רציתי להיות מסוגל לתפקד כמו כולם ופשוט לא לחשוב את כל ים המחשבות שמציפות אותי בכל רגע ורגע. במשך כל השנים הללו היו רגעים מעטים שהצלחתי לתפקד. אך גם כשהצלחתי זה היה מלווה בקושי עצום המתבטא בסבל הנפשי הרב ממנו אני סובל. בשנים הראשונות לטיפולים קיבלתי כל מיני תרופות שלא השפיעו. אינני זוכר את המינונים, אבל אני כן זוכר שמות כדוגמת: פבוקסיל, ציפרמיל, ונלה וכו'. התרופה שנמשכה הכי הרבה זמן הייתה "ויפאקס" במינון של 300 מ"ג במשך שלוש שנים. אך גם היא לא הביאה לשום מקום. הייתי כ"עיוור באפילה", מחכה לרופא שיושיע אותי. היו פסיכיאטרים שהמליצו על אשפוז מלא, והיו כאלה שהמליצו על אשפוז יום. באשפוז מלא לא הייתי, אך ניסיתי אשפוז יום, שרק הביא אותי למצב מדכא עוד יותר. בקיץ האחרון בדקתי אפשרות של "נזעי חשמל", אך הפסיכיאטר איתו התייעצתי טען שזה לא בשבילי. הוא טען שאני סובל מסוג כלשהו של "הפרעת אישיות". הוא ניסה איתי הרכב תרופתי שכלל: למיקטל – 300 מ"ג. אנפרניל – 300 מ"ג. סרוקוואל – 25 מ"ג. ליתיום – חצי כדור. הטיפול התרופתי הזה לא הניב תוצאות. הגעתי לפסיכיאטר אחר על מנת לאבחן בעיית קשב וריכוז. עליי לציין שהפסיכיאטר מומחה בתחום ועשה אבחון מקיף. אובחנתי כסובל מ-ADHD. קיבלתי ריטלין LA במינון שהגיע עד 100 מ"ג ליום. אני יכול לומר, שברגע שלקחתי את הריטלין הגיעה תחושה מופלאה. לאחר כל כך הרבה זמן של חוסר תגובה לתרופות, פתאום הרגשתי ב"היי". הייתי מלא מרץ, וחשתי אופטימיות. הייתי בתחושה כי אכן זו התרופה שאליה הייתי זקוק כל הזמן הזה. אך למעשה, לאחר כשבוע בו הרגשתי טוב, החלה הנפילה והגיעה עד למטה. עד שלמעשה הבנתי שהריטלין עשה משהו שלא זה תפקידו. הוא הכניס אותי למצב של "אופוריה", מצב רוח מרומם, מלא אדרנלין, שלמעשה הביא אותי בסוף חזרה למטה. אני מרגיש שהריטלין היווה איזושהי התחמקות מהדיכאון הקשה ממנו אני סובל. ביוזמתי אמרתי לרופא שאני חושב כי זה לא נכון כרגע לקחת את הריטלין, אלא לטפל תרופתית קודם כל בדיכאון. ולמעשה כאן מגיעה שאלתי לחוות דעת נוספת: אני נמצא כיום עם ציפרלקס 20 מ"ג. אני לא מרגיש שינוי רב. הפסיכיאטר טוען כרגע שהדבר הנכון בשבילי הוא: מסגרת חיים(עבודה) – טיפול התנהגותי קוגנטיבי – וטיפול תרופתי (בעיקר ב-ADHD). יש היגיון בדבריו כמובן. אך פה הגעתי למבוי סתום בו הוא לא מצליח להבין שאין בי כוחות. אני מנסה כל כך הרבה שנים להיכנס לאיזושהי מסגרת של עבודה, אך יש כל כך הרבה שלא מאפשר לי את זה. ואני טוען,(לאחר בירורים רבים בנושא בהם אני קורא ושומע שיש מגוון רחב של תרופות במינונים ובהרכבים שעוד לא ניסיתי)כי אני זקוק להרכב תרופתי (נוגדי דיכאון) חזק שיכול להיות במינונים גבוהים. וזאת על מנת לתת את ה"פוש" הראשוני. אני מרגיש שזה כמו להגיד למישהו עם דלקת ריאות, להמשיך ולתפקד בלי לקבל תרופה. שום דבר כרגע שאנסה לעשות במישור המחשבתי לא יכול לעזור לי כרגע. הביוכימיה לדעתי חייבת לקבל את המענה הנכון. מה דעתך בעניין?

שלום רב, במקרה הזה לא הייתי "שם את הכסף" על תרופות אלא דווקא מתרכז בתהליך שיקומי, חברתי ופסיכולוגי. לא שתרופות לא יכולות לסייע, ויתכן שהן חיוניות במקרה זה, אבל להערכתי הן לא המניע המרכזי של התהליך. בברכה, ד"ר אילן טל