האמת מאחורי נוהלי הטיפול הפסיכיאטרי

תחקיר – האמת מאחורי נוהלי הטיפול הנפשי המקובלים (מאת: אור שרעבי) מתחילת המאה ה-20, אנשים שלקו באיזושהי מצוקה נפשית או רגשית, באופן משמעותי פונו יחסית מהר מאוד ל"בדיקה פסיכיאטרית". המערכת הפסיכיאטרית חסכה מעצמה התעסקות במקור המצוקה של הפציינט ויצרה את ה"נוסחה לטיפול נכון" שלפיה, הפציינט אמור לקבל "טיפול" באמצעים כגון: "סמים פסיכו אקטיביים" , ריתוק , הגבלות שונות התנהגות ברוטאלית וכו'. כל זאת במקום לעשות את הדבר הנכון: לדובב את הפציינט ולאפשר לו סביבה חמימה, מרגיעה, מתקשרת ומשקמת. המערכת הפסיכיאטרית קידמה, בין השאר, את התפיסה ש"נפגע נפש" הינו אדם "אבוד" ושהוא נטל לחברה. תפיסה זו התפשטה ברחבי העולם בקרב האוכלוסייה כולה, בכל דרגות החברה וגרמה לעיוות של המציאות הקיימת. מציאות שבה אנשים רגישים שפונים לטיפול (לא תמיד מרצון) לא מוצאים מקור אנושי שיספק להם הדרכה נכונה להתמודדות, תמיכה והכרה למשמעות האמיתית של הקושי הנפשי/רגשי/קוגנטיבי/התנהגותי שהם עוברים. מהלך מחקר - ראשוני (נקודת פתיחה: מאי 2006 , מקורות: הצהרת פסיכיאטרים-ארה"ב, משרד הבריאות-ישראל, מרכז בריאות הנפש "נס ציונה", שר הבריאות 2006 שלמה בניזרי, נציב תלונות הציבור-שלמה גליק, סגן מנהל בית החולים הממשלתי "נס ציונה" ד"ר נח גונן, המרכז הרפואי לבריאות הנפש "גהה" כללית, האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותת "מגן לזכויות אנוש" ((CCHR, "הסיינטולוגיה", המרכז הישראלי לנפגעי כתות, העמותה הישראלית לבריאות הנפש "אנוש"-ד"ר הלה הדס, טלי פרץ, שרון רגב. בית הספר העל יסודי-חינוך מיוחד "תיכונית רעים" חולון, מיכל זילברמינץ תרפיסטית במוסיקה. ) במהלך מחקר ארוך טווח שערכתי נפגשתי ושוחחתי, בין השאר, עם אנשים שעסקו רבות במחקר סביב נושא "מקור הקושי הנפשי" ביניהם פסיכולוגים, רוקחים, מטפלים, אנשי מדע ומחקר. על פי סיכום ממציאיהם ניתן לומר ש"פתולוגיה נפשית" אצל אדם נוצרת בהתקיים 2 תנאים עיקריים: 1. האדם הלוקה בקושי הינו רגיש, מעצם אישיותו הטבעית. 2. האדם הלוקה בקושי חי/מתגורר בתקופת המשבר עם "גורם דיכוי". "גורם דיכוי" יכול להיות הורה, אח, מורה וכו'.. ברגע שהאדם הלוקה בקושי מגיב בצורה קשה להתנהגות מגבילה ומאיימת מצד "גורם הדיכוי" ניתן לומר, למעשה, שהוא מפתח חולשה כללית שמובילה לסימפטומים התנהגותיים וקוגניטיביים קשים למדי - ביחס לנורמה המקובלת וביחס לרמת החוסן הדרושה לקיום אורח חיים תקין ובריא. במצב משבר צריך לדעת כיצד לפנות לאותו "מתמודד" ולנסות להביא אותו לרגיעה תוך שימוש נכון במודעות העצמית הקיימת אצלו, בזמן המשבר, אף על פי שבמצבים אלו, על פי רוב המודעות העצמית הופכת מעורפלת מהרגיל ומתערערת היכולת להחזיק מעמד בתהליך טיפולי נכון וממצא. צריך לזכור שלמרות הקושי לתת אמון בדרך של טיפול ללא אמצעים מגבילים כגון: "תרופות" וכיו"ב והקושי לתת מקום לגישה של "דיבוב" ותקשורת מיטבית עם אדם החווה משבר, שימוש נכון באמצעים אלו ובגישה זו עשויה למנוע מה"מתמודד" סבל רב למשך שנים רבות ובנייה נכונה של ה"אני", ההתפתחות הרגשית/נפשית/קוגניטיבית/התנהגותית שלו על בסיס משאביו הטבעיים . למרות הידיעה כי טיפולים באמצעות "סמים פסיכו אקטיביים" (המכונים : "תרופות") , ריתוק, קשירות והתנהגות ברוטאלית הינם מסוכנים ופוגעניים, המערכת הפסיכיאטרית המשיכה בדרכה מכיוון שזה שירת אותה באופן מקיף, בעיקר כלכלית. במשך 7 שנים חקרתי את רשלנותה של המערכת הפסיכיאטרית מתוך עניין למצוא מזור לקשיים והליקויים הבריאותיים שאני עובר לאחר טיפול עם אופי הרסני במערכת זו. גיליתי שזה נכון לגבי הרוב המוחלט של האנשים שנפלו קורבן לטיפול פסיכיאטרי "לפי הספר". ממצאים אובייקטיבים לחלוטין שנחשפו בפני במשך שנות המחקר הביאו אותי לתדהמה ולצורך בלתי נמנע לחשוף את הנושא הסבוך והבעייתי לציבור ולתקשורת מכיוון שמדובר בגוף חזק מאוד שמרשה לעצמו לנהל את נושא בריאות הנפש באופן שלא מאפשר תיקון של טעויות רבות (על ידי צד ג') טעויות רוויות מניפולציות ואינטרסים. אז למה בעצם רק עכשיו הנושא הזה נחשף? למה דווקא על ידי אדם אחד? למה להאמין לזה? או.קיי, אז ככה: כדי לחשוף סדרת מחדלים כל כך מוסוות של מערכת כל כך גדולה צריך להיות גם "קורבן" וגם חזק ואובייקטיבי, לאורך תקופה ארוכה, תוך כדי בדיקת כל הצדדים המעורבים ומתוך השקעה של שעות רבות הכוללת השתתפות במחקרים קוגניטיביים, בדיקה יסודית של תיק רפואי ממשרד הבריאות/מרכז בריאות הנפש, ראיונות עם רופאים, אנשי מחקר, עובדים סוציאליים משפחות מתמודדים, רכזי שיקום, גופים אנטי פסיכיאטריים ("סיינטולוגיה" ונספחיו) ועשרות אנשים שאובחנו בתגית פסיכיאטרית (תחת הכותרת "מחלת נפש"). את כל אלו אני עברתי, הצלחתי לשרוד את מסלול הבדיקה ולהיות ער לנוכחות הממצאים, להיות מעורב פיזית ונפשית בנעשה תוך כדי שאני כואב כל פעם מחדש את המראות אל מול ההתנהלות הבעייתית המגבילה וההרסנית, בלשון המעטה, בקרב מערכת אנשי בריאות הנפש בישראל, מקורביה ובקרב משפחות האנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות רבות. המטרה בהקדמה זו, היא לחולל שינוי בתפיסה, שינוי שדרוש כדי לתקן את המסלול הלקוי המתקיים עד היום ללא שינוי. היכן שלא פניתי, תמיד הצליחו לשכנע אותי ש"מתמודד" אינו רשאי לתקן "רופא פסיכיאטרי" מכיוון שהוא אינו "שקול בדעתו", כביכול. הדבר אינו נכון, שכן בעיות של שיקול דעת אינן כרוניות והן מתקיימות בתנאים המתקיימים בתקופת משבר ולעיתים כטריגר של שימוש לקוי בתכשירים פסיכיאטרים. (על סמך סיפור אמיתי). השימוש בטיפולים הכימיים והגבלות הפסיכיאטריות השונות (המוסוות) משנים את המסלול הטבעי של הפציינט ומאותו רגע הופכים לכוח השולט על דרך ההשתקמות של הפציינט ("הקורבן" במקרה זה). זה מתחיל ב"שטיפת המוח" שאומרת ש"נפגע נפש", על פי רוב, מאבד איזון כימי במוח ולכן ישנה חובה לתת לאדם כזה "סמי הרגעה חוקיים" (תרופות) וכיו"ב. השימוש בתכשירים אלו (סמים פסיכו אקטיביים) יוצר תלות, משנה את מסלול התפקוד העצבי במוח באופן משמעותי, עשוי להיות בלתי הפיך וליצור אצל "נפגע הנפש" צורך בלתי נמנע להשתמש בתכשיר הפסיכיאטרי, כך שהפסקת השימוש בו גורמת להחמרה במצב וחוסר יכולת להחזיר את המצב הפיסי במח כבתחילה. המערכת הפסיכיאטרית טוענת שלא בצדק, בפני מטופלים שהחליטו להפסיק את התרופות, שהסיבה להחמרה במצב הנפשי נעוצה בעצם החלטתם להפסיק את השימוש בתרופה. בפועל, זה לא נכון. השימוש הראשוני בתכשיר הפסיכיאטרי יוצר מן "הקפאת תמונת המצב הנפשי", בעקבות השינויים המשמעותיים במסלולים במח שהוא יוצר . המערכת הפסיכיאטרית לא מגלה את העובדה הזאת ולכן אותו "פציינט" חי את חייו מתוך אמונה שה"תרופה" מחוללת שינוי לטובה באישיותו. הדבר החמור הוא שבמצב זה לא ניתנת אפשרות לאותו "פציינט" להשתקם באופן בלתי תלוי ולהחזיר את עצמו למצב של שליטה ובריאות מיטבית. לעיניי כל נראה ש"הכול בסדר" המערכת הפסיכיאטרית כל כך משכנעת עד כדי כך שלא כל כך פשוט לעלות על זה ולראות את האלטרנטיבה לטיפול נכון ומיטבי. כך הורגלה האוכלוסייה כולה ללכת שבי בעקבות מערכת "אחת ויחידה" ללא כל סיכוי לשינוי. העובדה שכולנו מאמינים שפתולוגיה נפשית היא, בין השאר, "סכיזופרניה" שהיא בעצם "מחלה" והיא "לכל החיים" מוכיחה שרובינו בכלל לא מודעים למניפולציות הרבות המופעלות כלפינו ממערכת זו. אז למה בכל זאת אנשים שאובחנו ב"מחלת נפש" לוקים בה לאורך כל חייהם ומרגישים על פי רוב, טוב יותר לנוכח הטיפול המקובל? הסיבה לכך, שהטיפולים הקונבנציונאליים גורמים, בין השאר, לטשטוש של הכאב הנפשי/פיזי אצל ה"פציינט" ה"מתמודד" כך שבנוכחות טיפולים אלו נוצרת התחושה שהסימפטומים נעלמים ונפתרים.... ברגע שהמוח מתרגל לתפקד רק לנוכח תרופות (וגם טיפולים חלקיים נוספים..) אז נראה שאין ברירה אחרת וה"פציינט" ה"מתמודד" נאלץ להיכנע לנוהלי הטיפול המופנים אליו מטעם מערכת בריאות הנפש. (זה מקובל ו"טוב" אז.. למה לא?). תפקידנו להיות ערים לנעשה, בייחוד לאחר שנחשפות עובדות כה רבות ולהיות בעלי דעה, בעלי סמכות להחליט מה טוב ונכון לנו כדי להרגיש טוב. להצהיר בעובדה שישנם אלטרנטיבות שהן בעצם מובילות אותנו אל האמת, המקור לקושי, למצוקה הרגשית/נפשית/קוגניטיבית/התנהגותית של רובינו ושל יקירינו. המטרה העיקרית היא להגיע למצב שבוא הממסד יישרת את צרכיהם האמיתיים של הלוקים בקושי נפשי מתמשך, לכל צוריו ולא ישליט סדר על פי החלטות חד צדדיות, החלטות שאינן מקדמות את המטופל לעבר הפתרונות הנכונות לטיפול נכון יעיל ובטוח.

שלום אור שרעבי, הודעתך היא חזרה על הודעה קודמת שפרסמת בפורום הזה בתאריך 7/6/13, בתוספת של מלל רב. בפעם הקודמת עניתי לך תשובה מפורטת, מהפורטות שכתבתי עד היום בפורום הזה. אתה מוזמן לקרוא ולהגיב ולהמשיך את הדיון כשרשור לתשובה שלי, לא בהודעה חדשה. כדי להקל עליך להגיב, אני מביא מחדש את התשובה הקודמת שלי כלשונה. אם תחזור שוב על אותם התכנים בהודעה חדשה, בלי להגיב בשרשור למה שכבר עניתי בפעם הקודמת, אני אראה בזה ניצול של הפורום למטרות פרסום ותעמולה שסותרות את המטרות של התייעצות ודיון פתוח שלהן הפורום מיועד. במקרה כזה אפעל להפסקת כניסתם של המסרים האלה לפורום. להלן התגובה שלי להודעה הקודמת: שלום אור, שלחת הודעה ארוכה מאד שנאמר בה הרבה. אנסה לענות לכמה מהדברים: תחילתה של הפסיכיאטריה המודרנית היא בראשית המאה ה- 19. רבים רואים בפיליפ פינל, רופא צרפתי את מייסד הפסיכיאטריה המודרנית. הוא היה מחלוצי התפיסה שהפרעות פסיכיאטריות הן מחלות. עד אז רוב האנשים, כולל רופאים, האמינו שהפרעות התנהגות הן סוג של עבריינות, או עונש על חטאים או עדות להשתלטות גורמים שטניים על נשמתו של אדם. חולים פסיכיאטריים היו נענשים, נרצחים או מנודים בבתי מחסה ענקיים, בתנאים נוראיים. פינל שנתמנה למנהל של בית מחסה פסיכיאטרי כזה התפרסם מאד בכך ששחרר רבים מהחוסים ממתקני הריסון הפיסי הנוראיים בהם היו כבולים והכניס למוסד נהלים של הגיינה ויחס אנושי. הפסיכיאטריה שהתפתחה במהלך המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 למקצוע רפואי נפרד, היא זו שהחזירה במקרים רבים את החולים הפסיכיאטריים לחברה. החזירה להם את כבודם ואת צלם האנוש שלהם.הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי והפסיכולוגי מביאים תועלת ומזור לאנשים רבים זו טעות גדולה לבטל אותם ולהתכחש להם. התנגדות למקצוע הפסיכיאטריה היא התקפה על מיליוני האנשים שמסתייעים בטיפול פסיכיאטרי. חיסול מקצוע הפסיכיאטריה יחזיר רבים מהמטופלים 200 שנה אחורה, לאותם המקומות ולאותן שיטות טיפול שהיו נהוגות אז. בשם הפסיכיאטריה, נעשו לאורך ההיסטוריה הקצרה של המקצוע מעשים נוראים, בתקופת המשטר הנאצי, בברית המועצות, בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ובעוד מקומות רבים, כולל בארצות חופשיות ודמוקרטיות. אך בכך הפסיכיאטריה והפסיכיאטרים לא נבדלים משאר תחומי הרפואה ושאר תחומי הידע. תמיד יימצאו אנשים וארגונים שינצלו אותם לרעה. יש להילחם באותם אנשים, לא במקצוע. הרוב המכריע של המטופלים שלי ושל עמיתיי למקצוע אינם מטופלים בכפייה אלא מרצון ומתוך תחושה ברורה שהטיפול- תרופתי ופסיכולוגי מסייע להם. ובאשר לאותם מתי מעט שמטופלים בכפיה: ההיסטוריה האנושית עד הולדת הפסיכיאטריה מלמדת שאם לא היו מטפלים בהם רופאים היו "מטפלים" בהם שוטרים, חיילים, אינקויזיטורים או סתם אזרחים זועמים. אני, כמו רבים מאד מעמיתיי למקצוע, מאד גאה להיות פסיכיאטר, אני אוהב את המקצוע שלי ואת מטופליי ואינני משרת שום ממסד, אלא את המטופלים שלי בלבד.

ד"ר גבריאל ברקאי שלום רב, הטענות שהעליתי הינם תוצר של מחקר ארוך טווח שכלל עשרות בדיקות. במסגרת תהליך המחקר ניכר היה שהרוב המוחלט של המאובחנים ב"מחלה נפשית" מקבלים את הגדרתם מהר מידי לפני הבנה מעמיקה של בעייתם הנפשית וזאת בשל הקושי של המערכת הפסיכיאטרית ליצור דיאלוג מזין עם המטופל. הדברים שפרסמתי הינם עובדות אובייקטיביות שעלפיהם אני יכול לומר בוודאות, בין השאר, שהתרופות הנוירולולפטיות הינם קבוצת חומרים פסיכואקטיביים שמטשטשים, בלשון המעטה, את הפציינט וחוסמים ברמה מסיומת את יכולתו לחוות את התחושות הטבעיות שלו ולטפל בהן על ידי טיפול פסיכולוגי אנליטי ייעודי. עובדה זו חשפה בין השאר את התהליך הסטיגמטי הבעייתי שהתפתח בקרב האוכלוסיה כולה כולל הפסכיאטרים. על פי רוב היחס של פסיכיאטר למטופל הוא בעייתי מאוד ביחס ליחסו לאדם ניטרלי (לא מטופל). אוכל להמשיך לתת דוגמאות על פי הצורך. המגמה לצערי בכיוון הזה. חד משמעית