פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה

http://www.macom.org.il/ricky2.asp טוב מותי מחיי! שיהיה לכם סוף שבוע נעים וחמים!

היי מתוסכלת יקרה מה שלומך? מה קרה? עבר שבוע קשה? כאן איתך אידה

לך..לילד שלי שלא נולד שוב חודש פברואר הגיע ואיתו שוב הזכרונות שלי ממך...ילד לא ילד...נוצרת מתוך אהבה ענקית..ומתוך הרבה תמימות..מי ידע שמפעם אחת..מפעם ראשונה אפשר להכנס להריון? הייתי אז חיילת טריה...גרתי עדיין בבית עם אבא מפלצת ואהבתי את אבא שלך אהבת נפש..עובדה ..אחרי הרבה שנים.. התחתנתי איתו ונולדו לך שתי אחיות מקסימות...מאז גם הספקתי להתגרש ממנו אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. הייתי אז ילדה תמימה בת 18..כל מה שידעתי על מגע היה לא טוב..שיעורים בכאב ובבגידה באמון...וטכנית הייתי בתולה כשאתה נוצרת באותו הערב מתוך אהבה כי למרות דברים קשים מאוד שעברתי כילדה אונס של ממש לא היה שם..לפחות מצד גבר...ואני רציתי אותך מאוד ילד שלי כשגיליתי שאני בהריון..אבל פחדתי כל כך מאבא שלי..ואבא שלך פחד מאוד מהוריו..ולא היינו מסוגלים לגדל אותך..אז הצבא סידר לי הפלה..ואני נתתי לאיזה רופא להרוג אותך ולקחת אותך ממני. היית אמור להוולד בפברואר..היית אמור להיות כבר גבר בן 23..קשה לי לוותר אליך כל פעם מחדש....

דמעה יקרה מצטערת לשמוע.... איזה אובדן... של חלום...של אהבה....של ילד יקר... הפחד ניצח את הכל.... מאמינה שתמיד תחשבי ותתדמיני בן כמה יכל להיות וכיצד להראות... מבינה את הקושי והאובדן..... הוא מלווה....אך צריך להמשיך...ולגעת באור... לתת לדברים הטובים להכנס לחייך.... מחזקת אותך אידה

חיבוק חם ועוטף ומגן של אמא.... http://www.gocollect.com/images/WeeForestFolk/200/m-229.jpg

לא רוצה עוגה! לא רוצה ברכות!! לא רוצה יום הולדת!!! למה נולדתי בכלל?! אני לאאאאאאאאא ביקשתי להיוולד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! והיום הולכים לסרט, כי צריך לחגוג איכשהו. להרגיש קצת שמחה... למה צריך לחגוג??? מי אמר בכלל שאני צריכה להיות שמחה ביום הולדת??? אני לא מרגישה שום שמחה. אין לי כוח ליום הזה!!!!!!!!

שחף יקרה מזל טוב למרות שלא מרגיש לך שמח ... אני רוצה לאחל שתצליחי לגעת באור... להרגיש מאושרת... שהשנה הזו תיהיה הכי טוב עד כה....ובכל שנה יותר ויותר... שתתצליחי לבקש.... ושיתגשמו כל משאלות ליבך... מכל הלב אידה

תודה על כל מה שאיחלת לי ואני אשתדל לצאת מהאפלה בקרוב. רק שלא אסתנוור מהאור...

לא אשלח לך עוגה ולא ברכות אם את לא רוצה אבל משאלה עבורך מותר? מקוה שהשנה החדשה הזאת בחייך תהיה טובה יותר ושלווה יותר מקודמיה, מקוה שתמצאי יותר אור מאפלה, מקוה שתזכי ביותר אהבה, יותר התחזקות ויותר שקט... שולחת לך זר סביונים עדין דמעה http://www.cmyk-ink.com/photojournal/images/020615d.jpg

אני מאוד נהנת מהסביניום ששלחת לי :-)

לא רוצה להרגיש,לא רוצה טיפול ,הרמתי דגל לבן,נכנעתי,נכנסת לתוך הפינה של הקיר מחזיקה את הדובי חזק,מתעטפת בשמיכה שלא יראו אותי,ונעלמת. אל תושיטו לי יד,אל תחבקו,אני מצורעת,יש לי כתם שלא יורד,רוצה לשכוח,למחוק,להמחק, קשה מידי האמת ,קשה מידי ההכרה,קשה מידי הכאב הזה. הולכת להרי החושך, הולכת לאיבוד.

האם את בטוחה? האם באמת באמת באמת לא לחבק אותך?

הלילה, מילים ריקות אחר כך יבואו שתיקות, בדידות ושנים ארוכות הלילה, העצב הוא רק מקום אחר חדר, כסא ופסנתר, פרח ליד הגדר הכל עומד במקום הזמן ממשיך ללכת הכל נטרף אל פי התהום,

מבינה שאתמול היה יום קשה ומצטערת שאת מרגישה ככה...רוצה שתזכרי שאני איתך..למרות שאין ביכולתי לתת הרבה כרגע...מושיטה לך יד בכל זאת כי אני יודעת שלמרות שאת לא רוצה את מאוד זקוקה ליד... מחבקת

רק לומר שמחזקת אותך.... ואני איתך אידה

מרגישה סחוטה הכאב מחרסם איפשהו מבפנים. יש לו שיניים חדות, אבל אני כבר כל כך מוטשת משנים ארוכות של היכרות איתו, שאין לי אפילו כוח להרגיש אותו במלוא העוצמה. אני מרגישה את קיומו, מרגישה איך הוא סוחט ממני את כל הכוחות, אבל לא מסוגלת לאפשר לו לצאת החוצה. הוא נשאר חצי רדום, חבוי בתוכי ואין ממנו מנוס. רוצה לצרוח, אך לא מוצאת כוחות אפילו כדי ללחוש. רוצה להפסיק להרגיש... רוצה להתמזג עם השלווה... רוצה להיעלם...

שחף יקרה מצטערת על הרגשות הכל כך קשים... הכמיה והרצון לשקט...שלווה ...שהכאב יעלם... שלא ארגיש אותו... שלא ישאב את הכוח שנותר אני מבינה...יודעת כמה קשה... מחזקת אותך וכאן בשבילך אידה

מרגישה היום קצת כמו בובה שבורה. דווקא מתוך הצמיחה והכוח והטיפול. אולי להוציא את זה כאן יעזור לי להתיישר ולחזור לעבוד במקום הנבירה והחיטוט המכאיבים כל כך שלא מצליחה לעצור. כל כך בודדה. רוצה להגיע למקום של פיוס עם עצמי. לא לכעוס עליהם כל הזמן, אבל אז הם רעים כלפי בת משפחה שיקרה לליבי. כלומר שוב מחצינים את הרוע והאטימות שלהם שאולי גם הם מקורם בפגיעה, אבל כמו שלי כנפגעת אין זכות לפגוע באחרים להם לא היתה ועדיין אין זכות כזו. אני אחרת מרוב הנפגעות. ככה אני מרגישה. גם לי יש קשיים ולבטים אבל אני לא מוכנה ליפול לתוך הבור. נלחמת. לא רוצה לוותר על העקרונות שלי, על התפישה של איך העולם צריך להיות. לא מוכנה שיפגעו בי יותר. אז מה? לאחרים זה לא אומר הרבה. וכשקורים דברים טובים? יש עדיין פער בין החלומות והמציאות. מרגישה מתוסכלת. מבולבלת. בכל מקום מרגישה דלתות נטרקות. או שרוצה להבקיע חומות ולא מצליחה. או שרוצה להיות טובה, להתרכז ולעבוד ואי השקט הפנימי מנקר ומפריע. אולי התקשורת היא אשליה וירטואלית וגם הבועה הזאת מתפוצצת לי בפרצוף מדי פעם. האם ההגדרות שלי נכונות? הפחדים שלי? סדרי העדיפויות שלי? החויה שמשתלטת היא כמיהה למשהו שמרגיש לא מושג. איזהשהו חוסר שקט שמנקר כל הזמן.

פיה יקרה החוסר שקט הזה מוכר לי מאוד..הכמיהה הזאת למשהו אחר..משהו לא ממש מובן..אני מסתובבת כל הזמן עם ההרגשה שמשהו חשוב חסר לי בחיי...אין לי תשובות..אפילו לעצמי..לגבי התהיות על הכיוון הנכון..על סדר העדיפוית...אני חושבת שאת אמיצה מאוד שאת לא מוותרת..לא נופלת....תשמרי על עצמך.

פיה יקרה מחפשת.... אולי את עצמך....בתוך כל הכאב.....הרגשות הקשים.... להגיע לשלוה.... לאושר הפנימי... לוותר על הפחד.. הכעס.. השנאה.. ועוד כאלה רגשות.... תמיד אפשר לוותר עלהם ...לא להרגיש...לא לתת להם מקום.. זה אפשרי.. בהחלט..אחרי עבודה... יש בך הרבה כוחות ורצון את עובדת ומטפלת בעצמך באומץ רב מעריכה מחזקת אותך אידה

מתחת לשמיכה כבדה אחרי שהשמחה אבדה מכאן באור שמים אפורים בעננים שמרטיבים בזמן. צל כבד ירח מתאבד עד שלא נלמד למצוא את סוף המעגל לא נוכל לאהוב את האמת כוכב כבוי ירח מת בשתיקה סתירה בלחי הסדוקה

תמיד טעם מר בפה,צביטה בלב,דמעה,כי איבדתי כל כך הרבה בדרך.

רוצה לכתוב לך משהו ולא מוצאת את המילים... ניסיתי לחפש איזו תמונה עם חיבוק חזק חזק וגם לא מצאתי... אילו הדבר היה בכוחי, הייתי לוקחת ממך לפחות חלק מהכאב ועוזרת לך לשאת אותו... אבל אני לא יודעת איך עושים את זה אני יכולה רק להיות לצידך ברגעים אלה ולנסות לתת לך להרגיש קצת פחות לבד אילו הייתי לידך לא רק באופן ווירטואלי, הייתי מכסה אותך בשמיכה חמה ומפנקת, מכינה לך שוקו חם, מחייכת אלייך חיוך אוהב ותומך... אומנם אני לא באמת יכולה לעשות את זה עכשיו, אבל תדמייני שאני שם איתך :-)

מה אני מסתבכת עם חיפושיפ בגוגל?! הנה - שולחת לך חיבוק הכי חזק שאני יכולה http://www.geocities.com/veraloni/hibuk.JPG

מכירה את התחושה של ההכרה בעקבות שהזמן שחלף מותיר של האובדנים המצטברים שולחת הרהורי נחמה לערב הזה וציטוט ש ליונה וולך ז"ל החיים שחיית זה מה שיש לך הביטי אחורה בהבנה תקני כאחת שהבריאה כאחת שחלתה

בעבודה שוב התחרותיות הזאת שמעצבנת,מלחיצה,ודורשת,היה לנו מרתון,הרגשתי שאני נוסעת על ניוטרל,וגם הציפיות ממני שמלחיצות אותי, המנהל ישב לי על הראש,וכל הזמן אמר יש לך מתחרה עוד מעט הוא מגיע אלייך בתחרות ובא לי באותו הרגע לקחת את כל הדברים שלי ולצאת בטריקת דלת ולהתפטר, הייתי על סף בכי ,אמרתי לו לא אכפת לי מי שרוצה שיעבור אותי וינצח,והוא לא ויתר ואמר לי ככה את מוותרת אני רוצה מלחמה, ואז נכנסתי לקריזה,אמרתי לו רוצה מלחמה תקבל,ועשיתי חברויות עברתי את כולם והגעתי למקום ראשון. מרגישה גמורה,מכל היום הזה,מרגישה גמורה מכל החיים שלי. דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי כברררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר

לא רוצה להשאר ערה כל הלילה,לא רוצה לספור את הדקות עד שיעלה הבוקר, מרגישה שאני רוצה רק לצרוחחחחחחחחחחחחחח ולצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחח ולצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח עד שיגמר לי הקול .או עד שאני אתעייף מהצרחות וארדם אביב גפן השתיקה. השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי, השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי. וכשהשקט ייפול כמו חול, קולי לאיש לא יגיע.

גם זו דרך להפיק מעצמך את המיטב אלא שהיא כרוכה בשחיקה. בהצלחה בעבודה ומול המתחרה החדשה אולי יש דרך שבה תוכלו לשתף פעולה את והיא? מה את אומרת?

לא שלוחצים עלי אני לא אוהבת או שסוחטים ממני כי מצפים ממני כל הזמן להיות טובה לא תמיד אני מסוגלת,לא תמיד יש בי כוחות, ואין לי מתחרה זה היה רק לתחרות אתמול כדי ליצור לי לחץ מתון,כדי לגרום לי לתחרותיות, והיום אני לא מסוגלת להתחרות,והיום מצידי שיקחו אנשים אחרים את הכתר. אני עושה את העבודה שלי כמה שאני יכולה.

כתם יקרה כנראה אין לך כרגע את הכוחות מבפנים.... ואת זקוקה למשהו מחוץ שיתן ויעזור לך למצוא את הכוחות... אל תוותרי... כאן בשבילך מושיטה לך יד אידה

נכון אור הנפש אין לי את הכוחות שהניעו אותי עד עכשיו,אין לי גם בשביל מה אני נעה כרגע בתוך מעגלים,או בתוך רכבת שדים מהירה, תודה על היד שהושטת לי

http://www.geocities.com/veraloni/kutsim.JPG אז תיזהרו לא להתקרב יותר מדי - זה יכול להיות מסוכן משהו (וכתם יקרה, אל תדאגי - אין לזה קשר לאתמול. זו רק אני מול עצמי היום)

שחף יקרה אוו...ממש עצבנית?! ואת אומרת גם מסוכן.... אבל נראה לי שיש הרבה חלקים רכים שם.... רוצה לספר יותר? אידה

.

מקווה שתרגישו בנוח. אתן מוזמנות לשתף ולהשתתף. גם אני אוהבת את הים לא מאר... האם הגדולה.... http://www.gilposters.co.il/gilposters10c1/page1.htm ואולי התהליך של ההחלמה כמוהו כקריעת ים סוף לפרקים?

אופיר, תודה על התמונות המדהימות :-) ובקשר לים ולתהליך ההחלמה... לא הייתי עושה את ההשוואה הזו. כי לים יש נטיה לבלוע את הנכנסים לתוכו ואז לא נשאר למי להחלים :-(

הייתי אתמול רוב היום בחדר מיון...אני רואה כפול ולא ידעו למה אז ביליתי את כל היום בבדיקות לא הכי נעימות..וכל מיני רופאים ואחיות דקרו אותי וחיברו אינפוזיות..והרגשתי כל כך חסרת אונים..והיה שם צפוף מאוד ולא הצלחתי למצוא פינה לבד..וכל המגע הזה כל כך הפחיד אותי...פעם אחרונה שהייתי במיון אבא שלי מת שם..והבת שלי החליטה אתמול שאני כמו סבא שלה לא אחזור משם והייתי צריכה כל הזמן להרגיע אותה בטלפון והיא הייתה ממש היסטרית..לא היה קל...

תרגישי טוב. אשתדל לכתוב לך יותר ארוך 0כנראה רק מחר. אני בריצות...

http://www.geocities.com/gilposters14s8/artist/ri13023fa.jpg משהו מקסים של פיקאסו...

מחכה עדיין לבנות שיכתבו משהו חיובי אחד ולו הקטן ביותר שקרה השבוע. אצלי הבת הביאה חברה לישון אצלה וסוף סוף יש תחושה של חיבור. אחרי תקופה ארוכה שהיא חשה דחויה ולא מחוברת בעקבות המעבר לחברה האכזרית של ילדי הקיבוץ החברה כמובן מהעיר... התחלתי בקריאה של ספר מתח טוב וזה תמיד משמח. וראינו כמה סרטים בשבת הזו כולל הדוקטור עם ויליאם הארט סרט חובה לאנשי מקצוע. מאחלת לכל אחת מכן שבוע טוב יותר מהשבוע שקדם לו. מכל הלב.

אופיר יקרה שמחה שמתחילים להרגיש חיבור...לא קל להכנס לחברה סגורה....עם חוקים וקודים משלה... הסרט ישן? הדוקטור שחולה ....והכל מתהפך.... לומד בדרך הקשה?! סרט טוב אבל מעצבן כי יש הרבה רוםאים כאלה...לצערי.. שבוע מקסים...מלא אנרגיות חיוביות...

אופיר יקרה שמחה שמתחילים להרגיש חיבור...לא קל להכנס לחברה סגורה....עם חוקים וקודים משלה... הסרט ישן? הדוקטור שחולה ....והכל מתהפך.... לומד בדרך הקשה?! סרט טוב אבל מעצבן כי יש הרבה רוםאים כאלה...לצערי.. שבוע מקסים...מלא אנרגיות חיוביות...

וזהו האלמנט הטוב היחידי והבלבדי שארע לי השבוע- בהסח הדעת ובזחיחות הדעת... שבוע טוב ומבורך לכולנו....

אותי . הקושי שלי בתקופה הזאת לזרום לקבל ולתת להשתלב וכו' חכיתי יותר מידיי זמן והחלטתי להכנס שוב בדיוק בזמן שקיבלתי מחשב בשבילי . שנים חלמתי על הפינה והזמן שיהיו רק שלי בתיחלה, במקום לשמוח בכיתי שבוע ולא רציתי להשתמש בו. כי הרי לא מגיע לי כלום אחר קלטתי שילדיי עשו לי מחווה יפה ומיוחדת פעם ראשונה השקיעו את כל מירצם בהגשמת חלומי אני לא זוכרת מתי היו לי חלומות ורצונות משלי אז אזכור תמיד את השבוע כמיוחד במינו החיים הם גלגל אף פעם אין לדעת בבטחה ותמיד יש לקוות לטוב .הלוואי שהפסימיות תתפוגג לה ממני והלאה מקווה גם להרגיש ולהיות . שלכם שיהיה לכולם שבוע מצויין ו.

לי קרו הרבה דברים טובים השבוע. במיוחד קשורים לתהליכים שאני עוברת מול עצמי ובטיפול (רואה את הראיה הדיכוטומית שלי ועכשיו בין יתר הדברים צריך לעבוד עליה) עבדתי קשה. עדיין מחכה לחדשות ומקווה שיהיו טובות כמו שאני רוצה. היום נחתי הרבה וקצת סידרתי וניקיתי. בערב ביקרתי חברה טובה. מרגישה קצת אשמה שלא ניצלתי את מזג האויר לבלות קצת בטבע. נדמה לי שראיתי את הדוקטור לפני הרבה שנים. מסכימה איתך לגבי הרעיון בסרט. התסריט קצת...חסרה לי המילה המתאימה לתאר למה הוא טעון שיפור.מקווה שמקצוע הרפואה והמקצועות הטיפוליים בכלל עוברים תהליך של שיפור תקשורת עם המטופלים בשנים האחרונות. יודעת שיש הרבה ניסוי ותעיה בתחום. במיוחד בחברות רב תרבותיות ולפעמים פלגי אוכלוסיה שונים ומטפלים שונים מביאים מטענים מתנגשים. בגלל השעה המאוחרת מרגישה קצת מטושטשת ומתה לישון. מחכה לי בוקר עמוס והבנות חוזרות מוקדם.

שמחה לשמוע על הדברים שעברו עליכן בחלק מהשבוע. מתוסכלת מה קרה ביום רביעי? רוצה לפרט? משהו ספציפי או תחושה כללית? וורד מזל טוב ענקי על המחשב וחיבוק יען כי התגעגעתי... פייה שמחה לשמוע ממך תמיד. ועל ההתקדמות בעבודה ובכלל... אידה לשאלתך, כן זה סרט ישן, ולא קל אבל מעורר מחשבה... שנרגיש רק חזקות ובריאות למרות שלא אפשרי... מותר לקוות. משהו של חיים גורי מתוך מראות גיחזי אולי כעת היא באה אלי שעת החסד הקרועה. הלילה, כמו ממעוף ציפור, אני רואה את חיי עד תום המרחקים. שטחים מתים אני רואה - פרטים, פרטי פרטים. מהם המסרבים להיודע לאור היום. ואני אומר בליבי את כל שאין אומרים כל עוד חיים ומודה ועוזב ולא מרוחם והולך ונשבר בחקירות הדרגה השלישית סחוט מטחרון הוידויים. מה בקשתי להיות אללי ומה הייתי למעשה בחיים. אחר כך היתה בי או כמעט היתה בי הדממה הדקה. כל השערים הולכים ונפתחים כמו בחג אילם. אני הולך ומחכים משעה לשעה. הולך ומשתלם בחרטות ובכמה סוגי כאב ואור הרחמים נופל עלי.

על החול החם הנושק לים, כף רגלה, קטנה, לא תשוב לשם. היא פסעה, שקטה, צעדה לבדה, בלי מילים אל המים, בעצב. הגלים כיסו את פניה, מים כחולים מלח וקצף. איזה מין כאב את קולך השתיק, איך אותך הכניע כאב עתיק. חרש הגלים סובבו ועטפו את גופך, ונשקו לעינייך. הם איתך עדיין בלב הים הגדול, אלף שיריך. למה אלפונסינה, מדוע לשם? איזה שיר חדש ביקשת לך בים? נשמתך נישאת לה ברוח מלוחה, לא תשוב לכאן, לא תביא עוד זמר - תעופף, תרחף עד אין גמר, ואת אלפונסינה, תישני במנוחה. בנות הים שרות לך מאז לכתך. אלמוגים הניחו ליד ביתך. מגעל נוצץ, דגי זהב וכוכב מרצדים, סובבים יום ולילה. לא יודע איש את הדרך, רק אלוהים, רק הוא למעלה. איזה מין כאב את קולך השתיק, איך אותך הכניע כאב עתיק. חרש הגלים סובבו ועטפו את גופך, ונשקו לעינייך. הם איתך עדיין בלב הים הגדול, אלף שיריך. למה אלפונסינה, מדוע לשם? איזה שיר חדש ביקשת לך בים? נשמתך נישאת לה ברוח מלוחה, לא תשוב לכאן, לא תביא עוד זמר - תעופף, תרחף עד אין גמר, ואת אלפונסינה, תישני במנוחה.

כאילו שהוא אמור לסחוף איתו את כל הכאב...

שיהיה לך שבת קסומה ומקסימה. המתוסכלת האלמותית.

הים ואני כבר מכירים משהייתי קטנה,הים היה מקום המפלט שלי מכל הרע שמסביב לים סיפרתי את כל הדברים,בים אספתי צדפים,לים יש חוזק עוצמה כוח,והייתי שואבת אותם ממנו, אבל עם הכוח והעוצמה יש בו משהו מושך להכנס אליו ולהבלע בין גליו,כאילו להתאחד יחד,ילדה אשה ים זה גלים,וכאב זה גלים ולכן החיבור,אולי הים לוקח את הכאב איתו, תמיד המחשבה שלי זה לסיים את החיים שלי בים,בתוך החיבוק הסופי שלו. בתוך המרחב ללא גבולות,המרחב שלא נגמר בים יש המון מיסתוריות גם מה שגם מחבר אותי אליו.

וההרגלים מכח האנרציה..לשרוד- לא לטבוע..לבעבע...לעלות, להתעלות... להאחז חזק בשארית הכוח- לשארית הפליטה... שיר מהפנט! ושוב: שבת שלום ומבורך... ולא בברוך...

קרובה מדי אל פני הים... נשארו רק סנטימטרים ספורים עד שאוכל לצלול אל מעמקיו... אל תוך שלוותו הבוגדנית... http://www.geocities.com/veraloni/shahaf.jpg

http://anatweb.com/shabat_shalom3.htm

מקווה שזה אומר התאוששות. אם כן, שימחת אותי.

רגע למטה,פעם אדוה ופעם סוערת

שבת שלום לכולם שבת שקטה , שלוה ונעימה... שמש, אור...פריחה של טו בשבט.. אידה סיפור המלאכים מכיוון שנברא העולם והודרך האדם לבוא ולשכתבו, נועדו שבעת רבי המלאכים יחדיו לטקס עצה בעניין נכבד: "היכן ישימו את רוח האלוהים, בכדי שלא ימצא אותה האדם וישתמש בו לרעה. "אמר להם המלאך הראשון: "נשים אותה על הירח. אמר המלאך השביעי: "לא! חכם הוא האדם, יום יבוא וידע הוא להגיע לירח. מוטב שנמצא מקום בטוח מזה. אמר להם המלאך השני: "נשים אותו בקרקעית הים, במקום בו הים עמוק מכל". אמרו לו המלאכים: "יפה אמרת". אמר להם המלאך השביעי: "חכם הוא האדם ויבוא יום והוא ידע לרדת אל קרקעית הים". אמר המלאך השלישי: "אם כן נתלה אותו על כוכב השחר". אמר להם המלאך השביעי: "אם נשים אותו שם יבוא יום והוא ידע להגיע גם לשם". אמרו המלאכים האחרים: "נחביא אותו במקום בו לא יעלה האדם על דעתו לחפש בו, נחביא אותו בנפשו פנימה".

אנשיפ, נשים וטף... תודה אידה על שיר האדווה והחדווה...ורינון התקווה. שבת שלום.

http://davepics.com/Album/San_Francisco/2003-12-18.Hawaii_HILX/Dolphin.jpg

דולפנים כמרציפנים... נותר אך להפנים! שבת שלום

מוזמנת להיות חלק מהפורום...לספר , לשתף לקבל תמיכה ... וגם דולפינים מקסים.....הוא יוצא עוד מעט מהמסך...בא ללטף אותו.... אידה

מעיד כאלף עדים על הטבה משמעותית- בתחושתך. מאחלת לך שבת של אור ואהבה. המתוסכלת האלמותית

אלמנטים של מים וזרימה נכונה. וככל שפותרים נכון הולכים קדימה. תהנו.http://www.comp.pucpcaldas.br/~al550050184/flashgames/chasm.swf

http://news.msn.co.il/news/Internal/Internal/200501/20050125171800.htm מדבר בעד עצמו

מתוסכלת יקרה מה שלומך? קראתי ואכן אנחנו מכירות את העובדות הקשות... מה שקשה עוד יותר זה התגובות ה.....חסרות רגישות...האטומות... איתך אידה

לא אשרוד, כאוד מוצל- בגיא צלמוות של חיי. אכן התגובות הממסדיות פרדוקסליות... מרפות את ידינו..ומעלות את סף רגישותנו וכאבנו- למימדים מבהילים! שבת של אור ואהבה. המתוסכלת האלמותית.

מרגישה שאני במילכוד,בתוך חדר שנסגר עלי לאט לאט, עוד מעט וימחץ אותי, בליל של רגשות,בליל של מחשבות,לא מוצאת פתחי יציאה,לא מוצאת מקום להרגע, רוצה ללכת להורים שילדו אותי,להטיח בהם הכל,לדרוש מהם לא להיות עיורים יותר לדרוש מהם לעמוד מול האמת, נוח להם להתעלם,נוח להם להתרחק,נוח להם להעלם,להאלם,להכחיש,לתת לי להתמוטט לסתום אוזנים שאני צועקת,לשתוק שהמילים שלי מהדהדות,להטיח שוב ושוב כמה אני לא בת טובה, לעמוד מולם אחד אחד להגיד להם הכל בפרצוף,גם במחיר של הוצאתי מחייהם לתמיד אבל הפחד לעשות את זה משתק אותי, כולם שם יחד ואני גדועה ,כולם שם יחד ואני תלושה,אני נאלצת להתמודד עם הכל לבד, וכמה כבר כוח נפשי יש לבן אדם,כמה תקוה כבר נשארה לו שהכל מסביב נהרס שכל מה שבניתי נעלם. גם בטיפולים אני מנסה למרות הקושי האדיר למשוך מרווח זמן בן טיפול לטיפול,לגרום למטפלת שלי להתרחק ממני כדי שהיא לא תהיה חסרה לי,שאני לא ארגיש זקוקה לה, שאני לא אתגעגע אליה, רוצה שהיא תכעס עלי שאני לא ארגיש צורך לראות אותה בכלל. נשבר לי ממני,נשבר לי מהחיים.

בתוך הסערות, בין נשימה למחנק בתוך תוכי פנימה. נסגרות הדלתות, ננעלות על בריח לאט, בלאט. אל תבוא אחרי למקום שקורא אלי שם השמים עמוסי עננים, שם אין קולות ילדים, שם השקט לוחץ בחזה - ולא מרפה.

אך עצם היותך כאן...מראה על הרוח המליטנטית(הלוחמנית)שאופפת אותך.. ועל הרצון הכן בשינוי המצב והגורל האומלל.... מחזיקה לך אצבעות....

לילה בלי כוכב וקר בחדר על לובן הקירות מחול של צלליות ומחשבות צצות רצות בלי סדר בין תריסי חודרים עלי שלכת ורק שעון הקיר בתקתוקו מזכיר הזמן אינו פוסק לעד מלכת בלילה בלי כוכב הכל כמו נחרב בלילה בלי כוכב בלילה קר של סתיו כשברי ספינה על פני המים צפים הזכרונות צפים מבלי לרצות ושוב חומקים להם חומקים בעצלתיים בלילה בלי כוכב הכל כמו נחרב בלילה בלי כוכב בלילה קר של סתיו

למרות הטפילים לטפל בעצמך.. למרות הבדידות..לבודד את עצמך במינון הנדרש לכשנדרש... למרות הכאב והלב הגואה והדואב ושדה הניר הנטוש להתעמת מול הכאב והאמת- באופן נחרץ ונחוש... שמרי על עצמך יקירה. כאן למענך. המתוסכלת הניצחית.

תודה על תגובתך החמה,על הנסיון לעודד,על פרישת המילים שאני כבר לא מצליחה להגיד,או לראות. אני לא מרגישה שיש לי אומץ או נחישות,אני רואה מצב של רצון לגמור את הכל כבר לתת ליאוש לכסות אותי,ולגרום לי לוותר על חיי.

כתם יקרה ויתרת? מה יכול לעזור לא לוותר? אולי להזכיר לך שהדרך אל האור היא קשה, ארוכה וגם כואבת.. לפעמים נעשים נסיונות לחבל...לוותר...להרים ידים...להרוס.... אבל בסוף יש אור... לשם נצעד.. בשבילך כתם... שמקווה שלא ויתרה בדרך אל האור - הדודאים מילים: חיים חפר לחן: קובי אשרת, באמונה שבליבי באהבה ללא גבולות בצדק אשר בקרבי ובתקוות הכי גדולות ובמסור שבנפשי הרם מכל העלילות היום אני נשבע: גם אם ארוך מסע הפרך ואם רבים כושלים אחור ביחד נמשיך ללכת בדרך אל האור. ובקומי ובלכתי קורא שלום במלחמה מול השומעים זעקתי מול כל המבקשים דמם עם אלה ההולכים איתי בין אגרופי המשטמה היום אני נשבע: גם אם ארוך מסע הפרך ואם רבים כושלים אחור ביחד נמשיך ללכת בדרך אל האור. ובחיי ובמותי בייסורי המלחמות והתפרים והדבקים ואזכרת הנשמות ובני ביתך ובני ביתי מול רסיסי החלומות היום אני נשבע: גם אם ארוך מסע הפרך ואם רבים כושלים אחור ביחד נמשיך ללכת בדרך אל האור. אידה

ריגשת אותי במילים,ריגשת אותי עם השיר,הצלחת לגעת בי,עדיין יש את הצד שרוצה לוותר,אבל יש גם את הצד של להושיט יד.

או שאין קשר והכל עניין של מזל?

קשה לי עם השאלה הזו. דווקא להרבה נפגעות יש בעיה עם הדימוי העצמי שלהן... אסור לפגוע. קודם כל. יופי זה ענין של טעם. מבלבלת אותי השאלה הזאת. חושבת שפוגעים רוצים לתקוף. והם חוצים קו שאסור לחצות. האם היופי משחק תפקיד? לא יודעת. אז מה את מציעה? שהיפות יכערו את עצמן?

היי לך -שאלה ממש מצחיקה אם יסולח לי על הביטוי הרי מי שרוצה לתקוף לא מסתכל על הפנים בתקיפה מעורבים רגשות יותר עמוקים כמו אי שליטה על יצרים ודחפים . אהבה עזה שנאה, רצון להשפיל ולנקום ,תחרות, הרגשת שליטה וכוח ועוד. אני לא היתי הכי יפה בצעירותי אך חיננית חמודה וצנועה החבר אהב אותי יותר מידי. וכשרציתי להיפרד הוא ניפגע ונקם,,

ברוכה הבאה טוב לראותך איתנו... מוזמנת להיות חלק מהפורום.. מצטערת לשמוע על החבר שפגע כשהרגיש מאויים ומפוחד.... צריך הרבה כוח בכדי לקום וללכת... בטח הרגשת את האובסיביות שלו כלפייך בצורה כזו או אחרת במערכת היחסים... היה לך אומץ וכוח לעזוב... והוא פגע בך ברגע זה......כמו שיכל לפגוע גם ברגעים אחרים בעתיד של חולשה.... האם זה נכון מבחינתך? מחזקת אותך אידה

ללא ספק היופי מעניק מימד נוסף למועמד הפסיכופת... אך אינו מהווה גורם כבד משקל ומכריע בהחלטתו ובבחירתהקורבן התורן ...כיוון שהסטיה של התוקף גוברת על כל הגיון ושיפוטמבוקר- שהנו נחלת אדם המיושב בדעתו.. כך שכל אוביקט תורן ומזומן בהשג ידו...- כשר למימוש גחמותיו החמות והשטלתניות! צריך להבדיל בין השלטת כוח באמצעות כפייה ומניפולציה... שבמקרה דנן מתבטאת בסקס וויבראציה...(ויכולה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים) לבין משיכה נורמטיבית מולדת ובריאה, משחר הבריאה- בינו לבינה...שאזי היופי הנו שם המשחק הראשוני ומהווה את רצון המשיכה הדומיננטית להזדווגות..באמצעות אומנות הפיתוי והחיזור... זהו ניואנס עצום...וגבול דק כחוט השני- שעובר בין פיתוי חושני ונון שאלנטי לבין דיקטטורה רודנית והשלטת כוח וכפיה באמצעים לא לגיטימים ולא הומניטרים! שיהיה לך יום קסום ומקסים! היה לי יום היסטורי ולשם שינוי לא היסטרי:-

רוצה לספר משהו?

אני ביום מאושר בחיי...ממש כמו במאניה או לכל הפחות: בהיפו מאניה:- שינוי מרענן לאחר המלנכוליה המתמשכת- האופפת אותי מאז האונס הטראומטי... שיזכר כאות קלון- לדיראון עולם! ברוך בואך בצל קורתנו החמים והנעים!

שמחה על כל חברה חדשה. LLB מקווה שאת מרגישה יותר טוב? שולחת נשיקה. ולגבי השאלה התשובה היא לא. ילדות, תינוקות לכל הרוחות! קשישות, אונס הוא פשע של תקיפה שליטה והשפלה שלובש צורה של כאילו מין. האנס אינו חולה הוא תלמיד צייתן של תפקיד המאצ'ו הקרבי שנדרש ממנו. והוא יכול לתקוף כל אחת. גם אותי גם אותך גם אותה. אגב, אונס של מפגרות נפוץ מאד. החולשה של הקורבן מאפשרת לאנס ביתר קלות לבצע את זממו ולחמוק ללא כל עונש. וגם מסגרת שמעצימה אותו ותוקפת את הנפגעת כמו צבא.

ברוכה הבאה נינה מוזמנת להיות חלק מהפורום.... להרגיש בנוח ... לשתף , לספר ולקבל תמיכה.. כאן בשבילך.. לגבי שאלתך.... ממש אין קשר... הפגיעה היא בעצם היותנו נשים..... זה יכול לקרות לכולנו...יפות יותר ופחות...צעירות , מבוגרות וגם זקנות... האונס הוא בטוי לתוקפנות להפגנת כוח... לא דוקא לדבר אחר.. אידה

אני כותבת בפורום נפגעי/ות של "מקום", רציתי להביא בפניכם ב?קשה שהועלתה אצלנו. "ב?עקבו?ת מקרה ההתאבדו?ת" http://demo.ort.org.il/ortforums/scripts/forum_msg.asp?pc=958001488&msgID=501959222 (אם הקישור לא עובד ניתן להעתיק אותו, ולהדביק בשורת הכתובת...) תודה, וערב טו?ב...

ואני רוצה לומר שמעבר לכאב ולפחד של כולנו צריך לחשוב בהגיון. לא יהיו פתאום כספים יש מאין למוסדות נפרדים. מה שצריך זה למשל להעלות מודעות באופן מיידי. כמו למשל משרד פרסום גדול שיממן שלטי חוצות עם מסרים מעודדים לנפגעות ופרטים של מרכזי הסיוע. או למשל רענון ההדרכה למתנדבי הקוים החמים לדווח הלאה במקרה שעולה חשד שנפגעים שמתקשרים הם בסיכון להתאבדות. אני זוכרת שכשאיישתי קו כזה ולא בנושא כל כך רגיש בחו"ל היה לנו קשר ישיר לפסיכולוגית האחראית על המתנדבים. כשמישהו במצב קיצוני צריך לאשפז במקום קיים אפילו להתערבות מיידית ובירור. דמוניזציה של המוסדות הקיימים לא תביא שום תועלת. במקום זה אולי אפשר להכניס סבב של מרכזי הסיוע לתוך המחלקות הפסיכיאטריות כדי שיהיו בקשר עם שורדות ושורדים שזקוקים לאשפוז ויקשרו בינם לבין הצוות המטפל במקרה של בעיות בתקשורת, חוסר אימון וכו'.

מעבר לכך הצעירה שהתאבדה כן טופלה בידי מתנדבת של מרכז סיוע במשך תקופה ארוכה וגם על ידי פסיכאטר כנראה שהכאב היה עמוק מדי הסבל רב מדי יהי זכרה ברוך.

ואת מוזמנת גם אליינו

משפעת,עכשיו שוב שיעול חום וצמרמורת פנימית,ולמה אני לבד,זה הרגשה מגעילה להיות לבד,נמאס לי כבררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר

מגוננת עליך כשמיכת פוך... שתחזרי לבריאות איתנה במהירות האפשרית...

ופוחדת להיות לבד

גם אצלי כבר בקרה השפעת המגעילה הזאת. הכי טוב לישון אותה... גם לא מרגישים את כל הגוף כואב ומצומרר וגם זה עוזר להחלמה.... נסי אכינצאה וויטמין C מקצר קצת וסובלים פחות... (לפחות אצלי)

יש השפעה על האיזון אני צריכה להתייעץ עם הרופא שלי,הוא נתן לי לעשות בדיקות בשפעת הקודמת ועדיין לא עשיתי אותם,ואני אפילו לא יודעת למה,יש לי אנטי לכל זה. אולי כי פוגעת דרך זה בעצמי בתת הכרה.לא מטפלת בעצמי לא מטפלת בגוף שלי שבגד בי בילדות.

תחושת הלבד, המדחום שלי התקלקל,לשכנים שלי אין,וגם הוא נוסע עד הערב כך שאני לא יכולה לבקש ממנו אפילו אם הוא יכול להקפיץ אותי לקנות מדחום, והתחשיב שלי רק נסיעות כי אין אוטובוסים עד לשם והמדחום עצמו זה כסף שאני חייבת עכשיו לחסוך, כי אין לי יותר את הקצבה אני הרי "מילינורית" ויש הורדות נוספות עד המשכורת, ואת הידיד שלי אני לא אזעיק עד אליי בשביל מדחום וגם הוא פוחד להדבק,אז המסקנה שיהיה לי צמרמורות החום עולה ואז אקומול,יופי של שיטה,נאמר בציניות מתובלת בעצב ובכאב על עצמי שאפילו דבר לכאורה טרוויאלי אצלי זה סיפור שלם, שונאת את החורףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף הזהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה שמשבית אותי וגורם לי להרגיש בודדההההההההההההההההההההההההההההה סליחה על ההשתפכות אבל זה כבר בלתי נסבל לי כל המצב הזה

על מנת שלא תחושי כדוב סיבירי- עזוב בעין הסערה ההודפת... מה שלומך במומנטום זה?

שמרי נפשך שמרי חייך נסי לעסוק בדבר שמסב לך הנאה יש דבר כזה?

שום דבר כבר לא מסב לי הנאה הראש שלי טרוד מכל הכיוונים,אייך להמשיך לשרוד בכלל,שערימת הקשיים רק מתגברת,רק גדלה,זה מצב כלכלי,מאז שהפסיקו לי את הקצבה אני לא מצליחה לעלות על המסלול,זה מצב נפשי,שאני עייפה כבר מאוד זה האין משפחה שלא מזיז להם מה קורה איתי בכלל שום טלפון מהם,בא לי להתקשר ולצרוח עליהם,לנער אותם שיתעוררו מההכחשה שלהם כבר,שיעמדו לצד של הבת שלהם שיצרו אותה ביחד הבת שלהם שמתמוטטתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

מנגנון התגובה המושהית. צמר גפן מטמטם ואוטם. רק לא להרגיש. אסור. כל כך הרבה פעמים רציתי למות ופחדתי. והפחד הזה? מה ההבדל בינו לבין צורך פנימי וחייתי להמשיך להלחם בלי לדעת על מה? רוצה לבקש שאם רואה את ההודעה הזאת מישהי שיש לה גישה לפורום נפגעות גילוי עריות באתר מקום, שתעתיק אותה לשם. כי משם נזרקתי על ידי מי שרוצות להקים "מקום בטוח". ולא היתה לאף אחת זכות לעשות את זה לי, שכתבתי שם בדם ליבי במשך כמעט שנתיים. וההשפלה שהיתה מנת חלקי ממי שחושבות שהן כל כך טובות לאחרות... מי שמכן? אולי הטלטלה הזאת היא שגורמת לי לזעוק את הזעקה שלי מול כל אלו ששתקו. שכשהיה לי לתת לקחו, וכשהיה צריך לעמוד לצידי, שתקו. נתנו למעוך אותי. לא יודעת איפה היתה נקודת השבירה שלה. אבל מבינה את הכאב. כי יודעת. מה זה "אונס" מה זה "גילוי עריות" מה זה פחד ובכי. מה זאת הצפה. להתכווץ לכדור קטן ולחכות שהסיוט יגמר כבר. איך זה מרגיש שאסור לבכות. איך זה מרגיש לפחד להרגיש ואיך זה להרגיש כאב כזה עד שהלב נשבר. איך זה להבגד כשמרגישה שבירה כל כך. פחות מחצי מגילי. פשוט ויתרה. לא יכלה לעמוד בכאב. ואולי רצתה שמישהו ימצא אותה לפני שיהיה מאוחר מדי, שישב לידה וילטף לה את הראש. יגיד לה שעצוב כל כך, שמותר לבכות, שלאף אחד לא היתה זכות לעשות לה את זה. אולי לאמא שהייתי כבר כשהידיעה ריסקה אותי, בכל מפגש עם פסי הרכבת, אסור היה לעשות את זה. האם זה יעיר מישהו? מגיעה לה הלוויה הכי מכובדת שיש... האם מישהו יעיז לקבור אותה קבורת חמור מחוץ לגדר? ומי יעמוד בפרץ וימנע מעשה נבלה כזה? את עצמם הם מבזים. חברה שביעור הדברים הנוראים האלו אינו בראש סדר העדיפויות שלה, איזו תקנה יש לה בדיוק?

כואבת ביחד איתך..אין לי מילים כרגע אבל רציתי שתדעי שקראתי את מה שכתבת והרגשתי כל מילה חזק בלב..שולחת חיבוק...

פיה יקרה מצטערת לשמוע....על החויות הקשות שעברת.... על חויה נוספת שנדחית ללא רגש ממקום שהיה עבורך מקם מטוח... מצטערת...לא מגיע לך....את זקוקה למקום הזה..אחרי כל כך הרבה שנים שלא היה מקום כזה... מחבקת חיבוק מחזק וכאן בשבילך אידה

אנו אחיות לגורל האומלל! האומנם: אין פוצה פה ומצפצף?!! אתך בצער ובצוקה..בטוב וברע...

כואבת ומיוסרת כמוך. נמה

הנערות והילדות שנפשן נרצחה שעונו על מזבח החברה הפאטריאכלית. ושנושאות את אות הקין ונאבקות בכדי לשרוד. מי יכול לשפוט? באמת?

יש לי את "הורים מרעילים" כבר שלוש שנים בבית. קניתי אותו לאחר שקראתי אותו 0השאלתי מחברה טובה) וקראתי אותו כבר 3 פעמים לפחות. אי לא עשיתי טיפול בדימיון מודרך בקבוצה אלא פרטני! זה מעולה! ידעתי מהתחלה שאני לא הולכת לעשות בקבוצה מול עוד אנשים.. כי יהיה לי מאד קשה להשתחרר ולחוות דברים אישיים שם. והטיפול כשהוא לדבר אם בן בני זוג עובד מעולה!! אני עשיתי את זה לפבד וגם יחד עם בעלי ועזר לנו מאד בחיינו.

בעלך אגב יודע על הדברים שעלו אצלך ? הזכרונות המטרידים? כיצד הוא מתייחס לעניין? ערב נעים. http://www.geocities.com/gilposters4/flowers/pgafl07fl.jpg

בעלך אגב יודע על הדברים שעלו אצלך ? הזכרונות המטרידים? כיצד הוא מתייחס לעניין? ערב נעים. http://www.geocities.com/gilposters4/flowers/pgafl07fl.jpg

שמחה שהצטרפת אליינו... וגאה בך מאוד על היכולות שלך...ההשגים בטיפול...זוגיות..והתמודדות הלא פשוטה...... מחזקת אותך אידה

http://news.walla.co.il/?w=//660765 מקוה שהפעם הקישור יצא...

קראתי הערב את הכתבה והתלבטתי אם להביא לכאן. מצטערת עבורה. עבור המשפחה. אין מילים. שולחת כוחות לכל מי שנפגעה . ומאחלת למרות הכול שיהיה ערב מחזק. אתן לא לבד.

בשל תחושת אוזלת היד... נזילות תרומת המערכת הממסדית לפגועת תקיפה מינית- כמותי... אני מזדהה באמפטיה וסימפטיה לצעדה הדרסטי... והאני מאשים שלה...צריך להוות עשרת הדיברות שיחקקו על לב החברה כולה ובמיוחד יחוקקו באופן חוקתי ופרמאלי על ידי קברניטי הממשלה!!! התעוררו נא! אם לא עכשיו- אימתי?!

:' (

צודקת... שולחת חיבוק מחזק אידה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3036936,00.html האם מדובר בחולה נפש? האם התעללות בנשים בילדים ובילדות היא מחלת נפש.? או שזו נורמה חברתית סמויה?

אופיר, לא בטוחה אם השאלות שלך הן כדי לעורר דיון או... את הרי אשת מקצוע.... פדופילים הם אנשים בעלי הפרעה. אינם חולי נפש במידה שלא מבחינים בין טוב לרע. אין להם יכולת שליטה עצמית גם כשהם יודעים ומבינים שאסור להם לעשות את מה שהם עושים. רבים מהם חוזרים לסורם לאחר ריצוי עונשי מאסר ארוכים. הטרגדיה היא שאחוז לא מבוטל מהם עברו התעללות כזו בעצמם... וכנראה לא קבלו כל טיפול. ואם המערכת תמשיך להתמקד בענישה כי זה נראה טוב בתקשורת ולא באיתור וטיפול בנפגעים, לדעתי זה ימשיך. נכון. צריך להרחיק אותו מהחברה. אבל הרבה יותר חשוב לטפל בילד. ולא סתם טיפול. טיפול על ידי מי שהתמחה בטיפול בנפגעי תקיפה מינית ויודע מה הוא עושה.יש כבר מספיק מחקרים שמראים שטיפול כזה הוא יעיל ועובד. ויפה שעה אחת קודם. האגרסיות החבויות שנשארות בקרבם של נפגעים יכולות להרע לנפגעים עצמם ולזולתם באלף ואחת צורות. כותבת את זה כמי שמודעת, יודעת, ונפגעה. גם אז וגם היום. אני מנסה לשמור על עצמי לא להשאב כי מחר חייבת להגיש משהו ומנסה לעבוד כמה שיותר. לפעמים לא מצליח לי כל כך לנצל את הזמן בצורה יעילה אבל אני משתדלת לא לעשות שטויות.

היא מצריכה טיפול שורשי ומהותי... גלגל חוזר בעולם! הנתקף כחרמש- של אמש! הנו התוקף האגרסיבי והאיום של היום!

אופיר, לא בטוחה אם השאלות שלך הן כדי לעורר דיון או... את הרי אשת מקצוע.... פדופילים הם אנשים בעלי הפרעה. אינם חולי נפש במידה שלא מבחינים בין טוב לרע. אין להם יכולת שליטה עצמית גם כשהם יודעים ומבינים שאסור להם לעשות את מה שהם עושים. רבים מהם חוזרים לסורם לאחר ריצוי עונשי מאסר ארוכים. הטרגדיה היא שאחוז לא מבוטל מהם עברו התעללות כזו בעצמם... וכנראה לא קבלו כל טיפול. ואם המערכת תמשיך להתמקד בענישה כי זה נראה טוב בתקשורת ולא באיתור וטיפול בנפגעים, לדעתי זה ימשיך. נכון. צריך להרחיק אותו מהחברה. אבל הרבה יותר חשוב לטפל בילד. ולא סתם טיפול. טיפול על ידי מי שהתמחה בטיפול בנפגעי תקיפה מינית ויודע מה הוא עושה.יש כבר מספיק מחקרים שמראים שטיפול כזה הוא יעיל ועובד. ויפה שעה אחת קודם. האגרסיות החבויות שנשארות בקרבם של נפגעים יכולות להרע לנפגעים עצמם ולזולתם באלף ואחת צורות. כותבת את זה כמי שמודעת, יודעת, ונפגעה. גם אז וגם היום. אני מנסה לשמור על עצמי לא להשאב כי מחר חייבת להגיש משהו ומנסה לעבוד כמה שיותר. לפעמים לא מצליח לי כל כך לנצל את הזמן בצורה יעילה אבל אני משתדלת לא לעשות שטויות.

וחסך של התוקף עוד משחר ילדותו!

וגם אנשי מקצוע נותרים ללא תשובות. שואלים ענישה או שיקום? מהי הדרך הטובה ביותר לסייע לנפגעת? השילוב שבין ענישה ופיצוי הולמים ובין טיפול המותאם אישית לנפגעת נראה מתאים. אין מתכונים. מי צריך טיפול? מישהו חולה. כשממקדים את ההתייחסות בנפגעת יוצא בעקיפין שהיא המוקד והיא הבעיה ולא התוקף. לכן ההתייחסות חייבת להיות חד משמעית גם כלפי התוקף. לשים אותו באור הזרקורים. מהי אישיות האנס? מהם הקוים האדומים שמצריכים אצלו טיפול? מה הבעיה שלו? האם היא ניתנת בכלל לפתרון או שהוא מהווה סיכון תמידי ברמה בלתי ניתנת להכלה על החברה? כליאה או עונש מוות? האם מגיעות לו חופשות? האם בעזרת טיפול הוא יבין אי פעם משמעות מעשיו, יבקש סליחה ויעניק איזו שהיא תובנה לנפגעת שלו בכך שיתנצל וייקח על עצמו את כל האחריות ? וביחד עם זה איזה עונש מגיע לו כי עבר קו אדום ובשום אופן לא וורוד.

נכון שמחקרים סטטיסטים מדעיים מוכיחים בקורלציה די ברורה וישירה כי הנתקף של אמש יש לו הסתברות גבוהה ביותר להיות התוקף של מחר.... וברור שאין קונצנזוס אוניברסאלי לעניין. אך לא ניתן לגמד את הצלקת שחוויה טראומטית בילדות מותירה על מותקפיה.. חסך בילדות משמעו כל חסך רגשי וחברתי שנמנע מהילד כמשאב חיוני להתפתחות תקינה של ילד לצורך עיצוב אישיותו ובריאות נפשו! ובכך הילד המותקף או משתמש בפעולת נקם או פורק תסכולו ומנתבה לגורמים הלא נכונים!-בהעדר כלים נאותים ומווסתים להתמודדויות עם קשיי ותסכולי החיים! נהיר וברור כי הגברת אמצעי ההסברה והמודעות בחברה- יעודדו מותקפים להתלונן ולהגן על זכויותיהם..וכמו כן אמצעי אכיפה והטלת עונשים כבדים לתוקפים+פיצוי ושיקום הנפגעים..יכול לצמצם את הפגע נגע הלזה...שפושה במחוזותינו...ופושע בתמימות ילדנו... ועל כך אין עוררין...ובעקיפין נעודד באמצעים לגיטימיים...קבילים ומקובלים- את המותקף של אמש לא להיות חלילה- התוקף של מחר! זהו משנתי בענין... כמעורה היטב בנושא הפדופיליה...לדאבוני!

וחסך של התוקף עוד משחר ילדותו!

לא יכולה יותר עם הכאב הבלתי פוסק..עם הזכרונות..עם הכשלונות..עם הכמיהה..עם החסך..עם ה"אין" האין סופי..עם הילד הקטן שצורח לי בתוך ראש..לא יכולה יותר לסבול את החיים ללא מגע..ללא ליטוף..ללא חיבוק...לא יכולה יותר לשאת את כל זה וגם לתפקד..וגם ללבוש מסכות..וגם לחייך..וגם לטפל בהכל..וגם להגיד שהכל בסדר כשבעצם הכל לא בסדר..לא יכולה יותר...לא יכולה..

כמוכות גורל משותפות.. אולי נארגן מפגש תמיכתי פורה ומפרה..-פרונטאלי? לא אך וירטואלי?! בחינת: יד לוחצת יד ואיש לרעהו יעזורו ולאחיו יואמר חזק!!! חזק חזק ונתחזק בצוותא!

וזה יעזור? לי כרגע נראה שדבר לא יעזור

דמאה יקרה שולחת לך שקית ליטופים אמיתים..... אידה וגם....סיפור... האי הבודד - לא ידוע. "היה היה פעם… לפני שנים לא רבות, אי בודד במקום לא כל כך רחוק מכאן. תושבי האי הזה היו כולם שמחים, עליזים, בריאים ומאושרים. ומה סוד אושרם? כל תינוק שנולד באי נולד עם שקית חיצונית מלאה ב"ליטופים", מי שהיה זקוק למעט חום ואהבה היה מכניס יד לשקית לוקח מעט "ליטופים" ומניח על הפנים, על הגוף, על הידיים ובכל מקום שרק רצה והדבר נתן לו הרגשה של ליטוף נעים וחם, הרגשה שליוותה אותו זמן רב והפכה אותו למאושר. וכשסיים החזיר אותם לשקית . אנשי האי היו מחליפים ביניהם "ליטופים" ומתחלקים בהם, וכך היו תמיד מאושרים. יום אחד עפה מעל האי מכשפה רעה היא האדימה מכעס כשראתה מה קורה על האי והחליטה לעשות מעשה. היא נחתה באי והקימה בו קיוסק לממכר "ליטופים סינתטיים" ההבדל בין ה"ליטופים" ל"ליטופים סינתטיים" היה ש"הסינתטי" נתן הרגשה נעימה רק לזמן קצר. המכשפה מכרה כל שקית בשקל אחד בלבד והסבירה לכל עובר ושב שמכיוון שאין אפשרות לקנות "ליטופים" בשום מקום, חשוב לשמור על ה"ליטופים" שיש להם עבור אנשים שחשובים להם באמת ולתת לאחרים " סינתטיים" אותם ניתן לקנות בשפע אצלה כאן בדוכן, וכך לא יקרה שהאדם נתן "ליטופים" לחבריו ולא נשארו לו בשביל עצמו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה וששקל אחד זה לא הרבה כסף וקנו שקית של "ליטופים סינתטיים", אחרים זכרו שאף פעם לא הייתה להם בעיה של חוסר ב"ליטופים" והמשיכו משם הלאה. מאז אותו יום, כשנפגשו שני אנשים ברחוב, מספיק שלאחד מהם הייתה שקית של " סינתטיים" כדי שהם יעצרו לחשוב לרגע לפני שישלחו ידם לשקית ה"ליטופים". היה עליהם להחליט האם באמת כדאי לתת לאדם שפגשו ברחוב כעת "ליטוף אמיתי" או שאולי כדאי להם לתת לו " סינתטי". לחלק מהאנשים החליטו בעלי שתי השקיות לחלק " סינתטיים" במקום "אמיתי", ולחלק המשיכו לתת את ה"ליטופים". האנשים גם רצו לראות מה יתנו להם האנשים שפגשו לפני שיחליטו בעצמם מה לתת להם בחזרה. האנשים שקיבלו "ליטופים סינתטיים" הרגישו טוב לזמן קצר ואח"כ כשההרגשה הטובה חלפה, התחילו לחשוב לעצמם: "מדוע נתן לי פלוני אלמוני דווקא ... אולי הוא לא אוהב אותי מספיק? אולי הוא לא באמת חבר שלי? אולי הוא חושב שאני לא בסדר?" אנשים הסתובבו באי מהורהרים ומוטרדים. בהמשך כבר תלו כולם על בגדיהם שקית של " סינתטיים", בנוסף לשקית הקבועה של "ליטופים" והיו בוחנים ושוקלים לאיזו שקית לשלוח את היד כשפגשו מישהו ברחוב, וגם אם החליטו לתת לאדם שמולם "ליטופים", היו מציצים קודם לשקית לוודא שלא יישארו עם "ליטופים" מעטים מידי, כי מי יודע מי ומתי יפגוש אותם ויחליט לתת להם מה"ליטופים"? הרי עלול להיווצר מצב שכל ה"ליטופים" שלהם יגמרו ומאיפה ישיגו אז עוד "ליטופים" עבור האנשים היקרים להם ביותר? חלק מהאנשים אפילו נהיו חולים מרוב מחשבות טורדניות המכשפה הייתה מאושרת מהמצב, העסקים פרחו והאנשים כבר לא היו בריאים ומאושרים כמו קודם. מכשפה אחרת שתמיד ניסתה להיות "הכי", שמעה על המהפך שחוללה חברתה המכשפה הראשונה באי והחליטה אף היא לרדת לאי ולעשות מעשה. היא פתחה באי קיוסק מתחרה לקיוסק הראשון ומכרה בו "קרים דוקרים". ההבדל בין ה"ליטופים" וה"סינתטיים" ל"קרים דוקרים" היה שכאשר שמת "קר דוקר" על הגוף מייד הרגשת קרירות דוקרת. המכשפה מכרה כל שקית המלאה ב"קרים דוקרים" בחצי שקל בלבד והסבירה לכל עובר ושב שכדאי לקנות אצלה שתי שקיות של "קרים דוקרים" במחיר כל שקית אחד של "סינתטיים", כך יוכלו האנשים לתת הרבה יותר אחד לשני ובפחות כסף. היא הבטיחה לכולם שמלאי ה"קרים דוקרים" שלה לא ייגמר לעולם ושהם יכולים לקנות ממנה כמה שרק ירצו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה, ושחצי שקל זה לא הרבה כסף עבור שקית מלאה ב"קרים דוקרים" ושבאמת יש אנשים שאותם הם לא כל כך מכירים או אוהבים ושלהם ניתן יהיה לתת מה"קרים דוקרים" החדשים והזולים. המצב באי הלך והחמיר. כולם כבר תלו על הבגדים גם א השקית של "קרים דוקרים". אנשים היו עסוקים כל הזמן בחשבונות וחישובים. "אתמול נתת לי " סינתטיים" אז היום אני גם אתן לך "קטיפתיים סינתטיים", בבוקר לא נתת לי "ליטופים" כמו שציפיתי, אז אני אתן לך עכשיו "קרים דוקרים". היום לא קיבלתי מספיק "ליטופים" אז אני אתן לך "סינתטיים". אנשים העדיפו לתת לרוב האנשים "קרים דוקרים" כי הם הזולים ביותר, לחלק מהאנשים המשיכו לתת " סינתטיים" ורק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים המשיכו לתת "ליטופים". אנשים אלו היו בד"כ: הורים וילדיהם, בעל ואישה, חבר וחברה, מכרים קרובים מחוג המשפחה וחברים קרובים. רבים באי הפכו להיות שקטים, עצובים, כעוסים ונעלבים בקלות. הם גם היססו להראות שהם מייד נותנים "ליטופים" למישהו והפכו להיות מהססים וחוששים. נעזוב את האי ונחזור למציאות היום- יומית שלנו: נסו לחשוב לכמה אנשים באמת אתם נותנים הרגשה מצוינת כאשר אתם פוגשים בהם. כמה אנשים יודעים תמיד כשהם פוגשים אתכם שיהיה לכם זמן לעמוד ולדבר איתם, להקדיש תשומת לב, להתייחס לדברים שיספרו לכם. לכמה אנשים באמת תיתנו "ליטופים". לכמה אנשים אתם מראים חיצוניות שאתם נהנים לפגוש אותם אולם אתם יודעים בתוככם שיש לכם כרגע דברים חשובים יותר לעשות מאשר לעמוד ולשמוע את הסיפורים שלהם ואת הצרות שלהם. "כן... כן" אתם חוזרים ואומרים. לכאורה מילים חיוביות המהוות התעניינות. בת´כלס בן שיחתכם מבין מהר מאוד שלא יזכה להתייחסות נוספת ומסתפק בזו שכבר קיבל. " סינתטיים", נעים לשמוע אבל עובר מהר. כמה אנשים אתם משתדלים להימנע מלראות? אנשים שאתם מעדיפים לעשות עצמם כאילו לא ראיתם אותם כלל? אנשים שעוד כשאתם רואים אותם ממרחק אתם מעקמים את האף ושואפים אוויר עמוקות כי אתם כבר יודעים שזה ייקח לכם זמן להיפטר מהם ושמראש אין לכם סבלנות לשמוע את הדברים שיש להם להגיד לכם, כי הם תמיד מצליחים להרגיז אתכם ולהוציא אתכם משלוותם. האנשים המקבלים מכם "קרים דוקרים". שינוי בתגובתכם הקבועה לאדם מסוים, יגרום לשינוי של תגובתו אליכם. נסו.

יש בסיפור הזה מסר שאני לא ממש יודעת מה לעשות איתו..נראה לי שהבנתי את כוונתך אבל אני לא בטוחה. בכל אופן תודה

אופיר תוה וגם לפיה ולמתוסכלת. מקווה שיהיה לי טוב פה לפחות... איזה ספר אופיר? מאוד רוצה לשמוע אם יש משהו שיכול לעזור לי חוץ מטיפול... לדמיון מודרך הגעתי בעקבות רצון גדול לשנות דברים שלא יכולתי ולא הצלחתי לפני כן. זו שיטה נפלאה, אין עליה! גם כשמגלים דברים שיוצאים מה"מחבוא" שלהם, זה הכל באהבה וברכות. אין "שוק" בידיעת ההתרחש. ואני בטוחה במאה אחוז שאם הייתי ממשיכה טיפול פסיגולוגי סטנדרטי, לא הייתי בחיים מגלה מה שבאמת עברתי בילדותי והיה קבור בתת המודע שלי. תודה לכם על ההקשבה.

והאם אצל גורם/מטפל מוסמך?! או בעל אינטואיציות חזקות ואינטראקציות מוצקות של תקשור, בלבד?! האם עברת אותו כטיפול תומך לפסיכולוגיה/פסיכותרפיה קלינית קונבנציונאלית?! אם תוכלי ברשותך..לתאר בפרוטרוט..במה עסקינן.. אודה לך מקרב לב. המתוסכלת הניצחית.

גם אני מוצאת ששיטת ההרפיה העמוקה והדמיון המודרך הן שיטות נהדרות מעוררות דיאלוג פנימי יצירתי וגם מהנה. לא לכל אחד הן מתאימות. בקבוצות אני מגלה לפחות אחת או שתיים שמתקשות להרפות, לאבד שליטה, להתמסר ולנדוד... אך אלו שכן נכנסות למחוזות אלו ... האוירה בחדר האנרגיה בו משתנים כמטה קסם אפשר ממש לחוש את ההבדל שבין גלי אלפא ובין גלי ביתא...

הרפייה לדידי הנה עגלה ערופה! מדיטציה אצלי בעלת קונוטציה שלילית המעוררת אנטיגוניזים אף במודע ואף בפסיכואנליזה! ודימיון מודרך...דורך לי על פני יבלות בלתי פתורות וטעונות... והנני חוזרת ברגרסיה... התמסרות לדידי הנה נסורת אכזרית של מסורת חושי המחודדים והדרוכים... נדודים למחוזות פנימיים..יוצר בי הרס עצמי!!! ובאם נסכם בתימצות: מדיטציה, דימיון מודרך והרפיה- לא בבית ספרי! לקח לי שנים ע"ג שנים, עד שצלחתי להשתחרר במין ולחוות אורגזמה נשית משחררת...בעקבות הפחד העצום מלאבד שליטה...החשש המוחשי כי באותן שניות אדירות של התפרקות..הפרטנרים הפנתרים ישלטו בי..ינצלו חולשתי... יחבלו בנפשי או בגופי... להשתחרר ולהרפות פירושו לתת אימון בלתי מסויג בפרטנר.... להתמסר(לעצמנו או לזולתנו) ולאבד שליטה פירושו אמון טוטאלי בחוויה נטולת כוויה.... ולוואי ואגיע לשלב הזה בנתיבות ואורחות חיי!

בנושא של הורים מרעילים, לפי הספר "הורים מרעילים" של סוזן פורווארד אין צורך לפעמים לבקש סליחה והיא גם לעתים לא עוזרת. למרות שבמקרה שלי, בני ביקש ממני הרבה פעמים לעשות זאת, לבקש סליחה ממנו וגם מאנשים שבעצם גרמו לי רוע אבל לטענתו אני צריכה לבקש מהם סליחה כדי גם לשכוח מה הם גרמו לי. וכן כאשר אנו דנו בנושא הסליחה העצמית או ואריאציות שונות בנושא. המחברת טוענת שבקשת הסליחה היא נושא ידוע אך לעתים לא עוזרת - היא כן עוזרת להפסיק לרצות לנקום ומדברת על מחילה - אבל נושא זה לא היה ברור לי. מי צריך למחול ומה משמעות המחילה. אודה אם מישהו יוכל לענות לי. תודה תז

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3036435,00.html

ובאים אלנו בקובלנה כי הסטסטיסטיקה מוכיחה שרוב מקרי האונס והתקיפות למינהם- אינם מדווחים לרשויות...ואיננו מתלוננות לגורמים האחראים והממונים האמונים על אכיפת החוק!!!... האם נתלונן על מנת לספק את יצר הסקרנות והמציצנות של הגורמים הנוגעים בדבר(תרתי משמע)??! הקשר שבשתיקה הנו מגמתי ופרדוקסלי! ואין פוצה פה ומצפצף????!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3036443,00.html

שאלתי האם ישנה תרופה מוכחת לבעית הפדופיליה?... להלן התשובה: לא מדובר בהורמונים משתוללים תרופה חדשה בטיפול בפדופיליה ממקדת את פעילותה ברמה המוחית, ואינה גורמת לתופעות לוואי מאת: קומם הילה תאריך: 02/01/1995 ארכיון "הארץ" שלב ראשון של ניסוי לטיפול בפדופיליה - הנפוצה שבין ההפרעות המיניות - הסתיים באחרונה בבית החולים הדסה עין כרם. במסגרת הניסוי, שערכו פרופ' אריאל רסלר מהמחלקה לאנדוקרינולוגיה והפסיכיאטר פרופ' אליעזר ויצטום מבית החולים עזרת נשים-הרצוג, ניתנה לקבוצת גברים הסובלים מהמחלה תרופה אנדוקרינולוגית, שעד כה לא נעשה בה שימוש בטיפול בהפרעות מיניות. מנתונים רשמיים עולה, כי %2 מהאוכלוסייה סובלים מהמחלה, אך סביר להניח, אומר ויצטום, שמספרם גבוה יותר שכן מקרים רבים אינם מדווחים ולא מגיעים לידיעת הרשויות. ספר האבחנות הפסיכיאטרי מגדיר פדופיל כ"פרט הסובל מדחף מיני חוזר בעל עוצמה חזקה, המתעורר על ידי ילדים (בדרך כלל מגיל 13 ומטה). דחף זה צריך להימשך לפחות שישה חדשים. על הפרט המאובחן כפדופיל להיות לפחות בן 16, או מבוגר מהילד לפחות בחמש שנים". פדופיליה מופיעה ברמות שונות של חומרה. "לא כל הפדופילים מקיימים מגע מיני עם ילדים", אומר ויצטום. "חלקם מגיעים לסיפוק מהפשטת ילדים או מהסתכלות בהם. %95 מהפדופילים הם הטרוסקסואלים". התיאוריה המקובלת במשך שנים היתה שהדחף המיני העז של פדופילים נובע מרמת הורמוני מין גבוהה במיוחד, אולם מחקרים שהתבצעו בתחום לא הצליחו לאושש זאת. רסלר וויצטום אף מצאו שמרבית המטופלים שלהם, שנטלו תרופות לדיכוי הפעילות ההורמונלית, המשיכו לדווח על דחף מיני גם כשרמת הורמוני המין שלהם ירדה כמעט לאפס. "הסבר אפשרי לממצא זה הוא שהרצפטורים (קולטנים) של הורמוני המין, בעיקר קולטני הטסטוסטרון של אנשים הסובלים מדחף מיני גבוה, רגישים יותר", אומר רסלר. בלוטת יותרת המוח האנושית מפרישה שני הורמונים: L.H ו- F.S.H אצל גברים, אחראי הראשון על ייצור טסטוסטרון והשני על הפקת הזרע. התרופה המקובלת לטיפול בפדופיליה חוסמת את קולטני הטסטוסטרון, ומפחיתה את רמת ה- L.H ואת ייצור הטסטוסטרון. אולם תרופה זו, שגורמת לחסימת קולטני טסטוסטרון בכל הגוף, פוגעת גם בפעילות הרצויה של ההורמונים, ומלווה בתופעות לוואי קשות הכוללות השמנה, עלייה בלחץ דם, פגיעה בקרישת דם ובתפקודי הכבד. התרופה שנבדקה במחקר נקראת דקפפטיל, והשימוש בה הושאל מתחום רפואי שלכאורה שונה לחלוטין. "תרופה זו משמשת בין השאר לדיכוי המערכת ההורמונלית של ילדים שסובלים מהתפתחות מינית מוקדמת מאוד, ושל חולי סרטן עם גידול ממאיר הרגיש להורמונים", אומר רסלר. "הינחנו שהיא תדכא את המערכת המינית גם אצל פדופילים, ותביא לירידת הדחפים המיניים שלהם. "לתרופה זו יש יתרונות בולטים על קודמותיה: היא עובדת על הורמון ספציפי ברמה המוחית, אינה פוגעת בתפקוד ההורמונים הגבריים המופקים בבלוטת יותרת הכליה ואינה גורמת לתופעות לוואי. להבדיל מהתרופות הקודמות, שניתנו במינון יומי או שבועי, הטיפול נעשה באמצעות זריקה חודשית של חומר המשתחרר בצורה אטית ומבוקרת. דקפפטיל היא נגזרת סינטטית של GNRH הורמון המשוחרר על ידי פולסים מההיפותלמוס לבלוטת יותרת המוח וגורם להפרשת ההורמונים L.H ו-F.S.H מניפולציה כימית שיוצרת התרופה גורמת לאובדן הרגישות של קולטני GNRH בבלוטת יותרת המוח, שמפסיקים לשחרר הורמונים. הטיפול התרופתי נעשה בשילוב עם טיפול פסיכולוגי. עשרת הגברים (מבין עשרות הפונים) שנבחרו להשתתף בניסוי דיווחו על ירידה בדחף המיני כלפי ילדים, ועל הפסקת הפעילות הפדופילית. למרות ירידה ברורה בצרכים המיניים דיווחו הנשואים שבהם על קיום חיי אישות תקינים. "המטופלים משוחררים מהדחף המיני, שבעבר העסיק אותם מאוד", אומר ויצטום. היום, שלושה חודשים אחרי שהסתיימה שנת הניסוי, עלה מספר המטופלים של החוקרים ל-16. יצרנית התרופה, החברה השוודית פרינג, הסכימה לממן שנת טיפול נוספת (מחיר הזריקה הוא 200 דולר) ועכשיו מנסים החוקרים לעניין את הרשויות בהמשך הטיפול בפדופיליה, שנחשבת למחלה כרונית. "ייתכן שלחלק מהמטופלים נקטין את המנה, שהיום ניתנת במינון גבוה המבטיח אפקטיוויות", אומר רסלר. פרופ' ויצטום, האם ניתן לטפל בתרופה זו בהפרעות מין נוספות? "התרופה יעילה בטיפול במחלות שנובעות מעוצמה מוגברת של דחפים מיניים. בין המטופלים שלנו יש גם אקסביציוניסטים ומציצנים. התמקדנו בפדופיליה, כי זו ההפרעה שגורמת את הנזק הגדול ביותר לחברה". יש גם נשים פדופיליות? "פדופיליה נשית היא תופעה נדירה ביותר. אצל גברים יש קשר ישיר בין הפרשת ההורמונים לדחף המיני. לנשים אין תלות כזאת".}~ מה מקור המשיכה לילדים דווקא? "בסוגייה זו אין תמימות דעים בין התיאורתיקנים. לכל אדם יש פנטזיות מיניות, אלא שהוא אינו מוציא אותן אל הפועל. בשונה מבני אדם עם תפקוד תקין הדחפים המיניים של פדופילים כל כך חזקים, עד שהם לא מסוגלים לרסן את עצמם".

האם ישנה תרופה שהוכיחה עצמה לבעית הפדופיליה? מלבד עיקור(סירוס)שאינה מטפלת בתסמיני ההפרעה ואינה מדכאה את היצר החייתי העומד בבסיסה. כנפגעת תקיפה מינית בינקותי..משחר ילדותי ועד בכלל... היתי שמחה לשמוע כי בעידן הציויליזציה ישנו פיתרון מוכח- לחוסר ויסות של ויבראציה... תודה,

אני מניחה שניתן לפתח סירוס כימי השאלה למה שהם יקחו את התרופות<? נפגעי נפש בקהילה מגיעים למצבים קשים מאד באין פיקוח על נטילת התרופות שלהם באופן סדיר. למה שפדופיל ירצה לסרס את עצמו? נראה לך שהם כאלו מוסריים ומצפוניים שיעשו את זה לטובת החברה? ומי יפקח עליהם? לצערי הרב איני רואה ישועה מהצד הרפואי. מאסרים ממושכים ואולי עונש מוות במקרים מסויימים יוכלו לצמצם את הנגע. וכמובן חינוך ושוב הסברה ושוב מודעות ושוב חיברות הולם לתפקידי גבר ואשה. והרבה ענישה כבדה. מסתבר הרי שהפדופיל המצוי תוקף עשרות ילדות וילדים באין מונע. גם כשהוא יוצא לחופשה מהכלא הוא חוזר על מעשיו. הנזק שאחד כזה מחולל הוא אדיר. אה נזכרתי, יש לעקל את כל רכושו ולהעבירו לטיפול בנפגעות שהוא צילק לכל החיים.

מרגישה את עצמי נופלת..נפרמת...מתפרקת לחתיכות קטנות..לרסיסים..מסתכלת מהצד איך הבת שלי רוקדת ושרה..וצוחקת..וחושבת לעצמי שהיא עדיין לא נתקלה בכאב של ממש..עדיין לא איבדה מישהו יקר לה...לא נפגעה פיזית...ובימים כמו היום שכל מה שאני רוצה זה לא להיות יותר אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי שאני לא יכולה לעזוב אותה..אני לא יכולה להיות זו שתפגיש אותה עם הכאב של האובדן...והיא ממשיכה בריקוד שלה..וצחוקה מתגלגל בין קירות הבית..ורוח הסערה שנושבת בחוץ נעלמת בתוך קול צחוקה של בתי...ואני בוכה כי קשה לי..בוכה לי בשקט והיא לא שומעת..ולא יודעת...

יתכן כי מעבר לחוויות ונסיבות החיים הקשות.. הנך סובלת מבעיה אורגנית קרי: חוסר בסרוטנין או אדופין..וכל כיוצא באלו..רכיבים חיוניים למוח... ולתפקוד פסיכומוטורי תקין... רבים מן המחלות הארורות ואף הממאירות והנמהרות מקורן בנפש... ועל כן הן קרויות:פסיכוסומטיות.. למען ילדתך...אם לא למען עצמך..גשי נא לטיפול בהול..! ולדיאגנוזה קלינית אצל פסיכיאטר מומחה.. פסכיאטר אינו שם נרדף ..למטפל בחולי נפש.. .אינך אמורה לחוש כעלה נידף.. .וכאמא את חיבת לצאת ממעגל הרפש! ישנם רבים וטובים בעלי הפרעות תפקודיות שונות, או הפרעות אישיות, הפרעות חרדה למינהם, הפרעות פוסט טראומטיות, הפרעת טורדנות כפייתית, ודכאונות מז'ורים או זמניים..שהנם אנשים בריאים ונורמטיבים ומהלכים בינותנו כאחד האדם..ובעלי אנטלגנציה וקוגניציה גבוהים- אף מעבר לממוצע...המתפקדים אך ורק בזכות כדור אחד קטנטן ומיומן...ללא כל תופעות לוואי...(אסכולת רופאים, משוררים, עובדים סוציאלים, נושאי תפקידים בכירים, עורכי דין ובעלי משרות ניהוליות, סטודנטים, אליטיסטים, צפוניים וכמובן אנשים קשי יום- שאני מכירה ברמה האישית!!!) אינך אמורה לשרוד מכח האנרציה.. משוללת כל פתיל חיים ומוטיבציה.. הנאחזת בכוח בקוסמוס..ונותרת בגלקסיה אך בשל חוק שימור החומר והגרביטציה... בתך זקוקה לאם חזקה ומוצקה, לדמות סמכותית, מעניקה ומחושלת.. אובדן של ילדה הקולטת את הניואנסים הכי דקים שמתחוללים בקרבך, בקרב אמה הלא מגוננת...יכולים לבוא לידי ביטוי, איפיון ויחצון, באובדן של אמא שהנה דמות של רוח רפאים..חיה-מתה...נטולת כל ניצוץ-חיים וזיק של חיוניות וחינניות.. וזהו אובדן מתמשך שלדידה- בלתי יכופר, ישכח ויסולח! ....זהו גזירה מרה ונמהרה על עוללה תמה..גזירת גורל איומה.. ואני זועקת מרקורד אישי...ממעמקי נפשי המסוללת...ומסערת נשמתי- כמטוטלת... תצילי את עצמך! אם לא למענך! למען בתך!!!!שהופקדה בידך!!! לא לנסות לטפל באמצעים המקובלים...משמעו: אינו גורל! כי אם: מחדל! דיאגנוזה קלינית וטיפול נכון ונבון... יוכלו לסייע לך אף בטיפול הפסיכולוגי המתמשך ובעבודה העצמית, המפרכת והמתישה של עיבוד החוויות הטראומטיות והכלת המאורעות הקשים...לסף הקיבולת והסיבולת שלא עברו אף את אחוז החסימה- במצבך האיום- היום! כי טיפול אינטנסיבי דורש אנרגיות עצומות...מאגרים ומשאבים שאין בכוחך לשאת במצבך! כדור קטנטן יכול להוביל אותך לחיים אחרים ופורים...להוות לך תשתית איתנה וחזקה לבנייה עצמית...ליכולת ההכלה, יכולת עיבוד..הבנה ותובנה...לסיכוי לשיקום ושיקוי.. וליכולת תקומה מגיא ההריסות...גיא צלמוות! באם לא!! המעגל הקסמים לעולם לא יפרם מאליו... והנו ככדור שלג המתגלגל..שתוצאותיו ההרסניות מי ישורנו?!? ואת חכמה דיו להסיק את המסקנות ההקשיות המתבקשות.. כאן למענך בעצות פרקטיות ופרגמטיות...ובכלל... אנוכי.

כבר נמצאת אצל פסיכיאטרית וכבר יש כדורים...ולא כל דבר אפשר לפתור בתרופות...אני מטפלת בילדות שלי בצורה טובה והן לא סובלות..ואכן אני סובלת ממחלה פיזית לא פשוטה אבל נאבקת בה יום יום...ויש לי נפילות אבל הן לא משפיעות על בנותיי כי למדתי משך שנים רבות איך להסתיר כל אות של מצוקה ואני עושה את זה על הצד הטוב ביותר...ואם הילדות שלי מרגישות לפעמים שלא טוב לי זה לא נורא כי הן לא קטנות כבר ויודעת להתמודד גם עם קשיים...

לנו מקור כוח ועידוד להמשיך הלאה. לא להתייאש ולא להרים ידיים. מחזיקה לך אצבעות במאבק היום יומי הנמשך. ושולחת נשיקה לרקדנית העליזה שלך....

שלום לכולם. זאת הפעם הראשונה שאני נכנסת לפורום.. קשה לי קצת כיוון שיש לי המון שאלות ולא כל כך מצאתי את התשובות... אין לי עם מי לדבר ואני מתביישת לספר לבעלי או למישוה אחר קרוב. אני בת 37, נשואה ואמא ל4 ילדים. עקב טיפול ב"דמיון מודרך" גיליתי שנוצלתי מינית בגיל 3 וחצי - 4... ע:י החבר של המטפלת הביתית שלנו בבית הוריי. לא זכור לי משהו כזה, אבל עובדה שבטיפול הזה עלה לי מתות התת מודע כל התמונה המזוויה הזאת... קשה לי מאד עם זה... יש לי זכרונות אחרים דווקא ואני לא יודעת אם בסדר לייחס אותם ל"ניצול מיני" או לא"גילוי עריות"... אבא שלי היה נוהג לעבור על פניי למשל ו"למשש" את הציצים שלי כשהייתי בת 11-12-13 ואומר תוך כדי "גודלים לך הציצי, ילדתי!"...וחוץ מזה לא היו מגעים "מיניים" או משהו כזה... הוא היה בן אדם אלים, עצבני ונתן לנו הרבה מכות, אבל לא היה מנצל אותי או את האחים שלי מינית, זה בטוח. לא יודעת גם למה אני כותבת כאן ואם בכלל זה יכול לעזור לי.. פשוט אני מרגישה בנוח כשאני יודעת שאני לא חושפת את שמי ולא צריכה להתבייש בזה. לארח שעברו שנות ילדותי הלא קלה... גדלתי בבית עם הורים מרעילים ממש (למי שמכיר את הספר המעולה הזה יודע על מה אני מדברת) עברו שנים וזכור לי שאחותי קטנה ממני דווקא, הייתה נכנסת למיטה שלי ועולה עלי ומאוננת... אני מתחתיה מאוננת גם על כרית... ורק אחרי שנים גיליתי ששם הייתה הטרדה מינית מצידה... אני זוכרת היטב שזה קרה בהתחלה פעם או פעמיים והיינו בנות 13-15 ואחרי זה כל פעם שהיא בא אלי (עברתי לחדר לבד מתישהו) במטרה לעשות את זה איתי, הייתי אומרת לה "תצאי מהחדר שלי!" והיא הייתה ממשיכה בשלה... רק היום אני מבינה מה עברתי וזה דבר שבחיים לא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא למטפלים שלי רבים בתחום הנפשי. האם אני מדימיינת דברים או שמה קראו באמת? לפעמים יש לי תחושב שאני משתגעת... תודה לכם על ההקשבה

לולה, כמו שיגידו לך עוד, זה מקום לגיטימי לכתוב על הדברים האלו אבל המקום שיתן להם משמעות והקשר וישחרר אותך מממה שקורה לך בפנים בעקבות מה שאמרת הוא טיפול אחראי אצל מטפל/ת מוסמך לטיפול בפוסט טראומה מושהית. (נגיד שההפניה הג'נדרית הרבה פחות חשובה מההכשרה והיכולות הטיפוליות) שבו תצליחי לדבר על הדברים האלו ולעבד אותם. מה שתארת הוא בית עמוס בהתעללות מינית ונפשית אכזרית ופורצת גבולות. (אל תרגישי לא נוח, גם לי היה בית כזה). על מה שטיפול טוב יכול לתת אני יכולה לספר מהתנסות אישית. שווה להשקיע...

תקבלי אצלנו תמיכה אוזן קשבת ויחס של כבוד. ואת הספר המעולה הזה מכירה היטב וגם ממליצה עליו לאחרים. בעקבות מה עברת טיפול בדמיון מודרך? אם מותר לשאול? שמעתי על מקרים רבים שהרפיה עמוקה שחררה זכרונות כואבים כלואים. אנשים הולכים ללמוד טיפול אלטרנטיבי או תאטרון ומגלים שעברו ושכחו והדחיקו טראומות מיניות. מאד מבינה את תחושת הבלבול והמבוכה שנוצרת עקב הגילוי המכאיב. וכאמור אנו פה עבורך ומקבלות אותך בזרועות פתוחות. http://www.geocities.com/gilposters10/animals/pd320ph.jpg

כאן למענך... המתוסכלת האלמותית.

הפסיכולוגית קלינית הקשוחה שלי...שבדל של חיוך לא עלה על שפתותיה לאורך כל הפסיכותרפיה הדינמית ההתחלתית שלנו.... הרתיעה אותי וממש לא גרמה לי לתחושת הקלה.. מלבד שאינני בודדה במערכה... היא היתה נוקשה..קשה..חסרת אמפטיה..ומעורת אנטיגוניזים וחוסר סימפטיה... נסיתי בכישורי הענפיםי לבדח את רוחה המלנכולית, אך לא עלה בידי... היא החליטה שלאור הרפרטואר הקשה שלי..התמורות..וחוסר היציבות שלי משחר ילדותי עד עצם היום הזה.. טיפול חד שבועי אינו מספק..ולאור נסיבות החיים הקשות והמזעזעות שלי..ודבר היותי נון קונפרומיסטית.. מצבי הסיזיפי מצריך מסגרת שיקומית אינטנסיבית יותר... בכדי לצאת ממעגל המצוקה- מעגל הקסמים הבלתי פוסק ומשתק- שאני מצויה בו. והיא תבדוק עם גורמים בכירים במערכת..האם לאור הפרמטרים החמורים שמניתי בפניה..יממנו לי מסגרת שיקומית- מעון יום. יצאתי בתחושה איומה... האם תוכלו לומר לי במה דברים אמורים? מה משמעות מעון יום?! ומהם הקריטריונים לצורך קבלה?

מאחלת לך שתמשיכי בתהליך מבלי להתעכב על זוטות. כגון אישיותה של המטפלת מכל אחת אפשר ללמוד ולהפיק תועלת לעצמך אני סומכת עליך את חכמה מספיק כדי לעשות את זה בסגנון המדהים שלך. אגב, האם קשה לך במידת מה להכנס לנעלי הילדה? החלשה? המטופלת? ניחנת בדי תבונה ותובנה והבנה מילולית בכדי לגבור על כל דמות שתנסה לגעת בך ללמד אותך לכוון אותך האם את מוכנה לתת למישהו אחר להוביל?

המובילה, ברת ההחלטה , הדומיננטית והאסרטיבית... והנה הקערה התהפכה על פיה..ואני חסרת הישע.. הנתמכת..הנחשלת..והנכשלת.. שכושלת ואינה חולשת ומחושלת... עברנו את פרעה נעבור גם את זה... אני בבירא עמיקתא- בשאול תחתיות.. כל שנותר לי אך לעלות ולהתעלות... כפי שציינת אני אכן בעלת תבונה ותובנה ויכולת אינטלקטואלית וורבאלית... אך כידוע: לא לחכמים לחם..(ציטוט מחז"ל) ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.. האם סטטוס של מעון יום מוכר לך, אופיר המקסימה? שוהדה? ומי היא ואיזו היא- הגננת הנרגנת מגן שרה??

;-) קוראת אתכם מדי פעם, אבל מתקשה קצת להגיב... בתקופה קצת צולעת... ההורים כל הזמן, נון סטופ רבים בבית... צועקים... וכמובן שהם לא מפסיקים לערב אותי במריבות שלהם... נמאס, קשה, מתיש ומעייף {גם עכשיו הם רבים ברקע... :' ( }. וקצת קשה להתרכז... והמלווה שלי שליוותה אותי שלוש שנים (מתוכם היא היתה 8 חוד' בחופ' לידה) מהמרכז סיוע עוזבת... וקשה לי עם זה. קשה מאוד... שונאת נטישות... זה מערער לי את היציבות שנבנת... אז יש לי מחר פגישה איתה במרכז, פגישה שבה היא תעזור לי למצוא מטפלת מתאימה {במקום הקודמת... שלא הלך לי איתה} אוףףף... תודה על ההתעניינות אופיר! תודה גם על החיבוק... אם רק היו יודעים כמה אני זקוקה לו בתקופה הזו... :' ( תודה... L.L.B

כי עד כמה שהבנתי הם תומכים טלפונית ברגעי משבר נתונים ובמקרי חירום בלבד. .או באופן יזום לצורך ליווי להליך הפלילי ו/או האזרחי..ותו לא... את מפתיעה אותי שזכית לטיפול צמוד מסייעת ספציפית אחת...מטעם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית... אשריך שזכית לפריבילגיה מיוחדת.. הללויה...

את נשמעת טוב. לגבי המגורים עם ההורים שלא מפסיקים לריב מעצבן עד מעצבן מאד ודווקא בזמן שאת זקוקה לשקט ולמנוחה. שולחת לך זוג אטמי אוזניים. יש כאלו למכירה בבתי המרקחת. ולגבי התחלפות המתנדבות התומכות והמלוות בחייך כבר שמת לב שכשאחת עוזבת מגיע אדם אחר נפלא לא פחות אל תוך חייך וככה מתעשרים חייך בעוד אנשים! והרי בארגון מסודר כמו שלנו תמיד יש מישהי שם עבורך. ומופלאה לא פחות היכולת שלך להעזר, לשתף, לתת יד ושוב לרחוש אמון ולפתוח קשר. כל עוד יש לך את היכולת הזו להשאיר דלת פתוחה למי שרוצה לסייע בידך ימשיכו עוד ועוד אנשים להכנס. קחי את זה כמחמאה . ותשארי בסביבה. נעים לי להתחבק איתך.

יום של מחשבות...של תהיות...ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הייתי מעדיפה..שהורי היו בחיים כי אז אולי יכולתי לעמוד מולם ולדרוש תשובות? או אולי עדיף ככה שהם כבר מתים אבל אז אני יתומה וגם עם זה לא קל לי וחוץ מזה אם הם היו עדיין חיים אז בטח גם הייתי מצפה שישתנו איכשהו והייתי מתאכזבת שוב ושב..לא יודעת..אני בעצם ללא אמא מגיל 5 ואת החסך הזה אני לא אוכל למלא אף פעם..והיום משום מה הרגשתי את זה כל כך חזק..פתאום ה"אין אמא" הזאת הייתה כל כך חסרה לי...ומחר מתחיל שבוע חדש..ושוב אותם המאבקים..כבר באמת באמת אין לי כוח...:(((((((((((((((((((((((

מחזיקה לך אצבעות...אומנם רפויות...מגולדות..מגודלות...קימעה חסרות חיות... אך איתנות וחסונות שאינן מתנות... אני אישית הייתי מעדיפה להיות יתומה מאב....(שיסלח לי עלא....מלמעלה...) מאשר להיות בעמדה של מאוכזבת תמידית ססטמתית...ו בתחושה מתמדת של אב שחייב... ואני זקוקה לאב...ול:הב, הב הב! אב שלא אבה להעניק לי אהבה.... וצוהר של תקווה! עוטפת אותך בכל החום ואהבה שחסרת מינקותך ועד היום! מאחלת ומיחלת לך שבוע מצוין.... המתוסכלת הניצחית.

את יודעת דמעה, כל כך קשה לך בזמן האחרון... וגם כי הזכרונות לא מרפים. במיוחד כשמזג האויר הזה סוגר אותנו בבית פנימה... ואי אפשר לצאת למקום שמספק קצת הסחת דעת. אבל נסי לחשוב אם יש איזו חברה שאת יכולה לדבר או להפגש איתה, לקרא ספר טוב שמאפשר קצת בריחה מפנטזת לעולם אחר. יודעת מנסיוני שימי הצלילה האלו כשאין מפלט החוצה מאוד מקשים גם על הנפש וגם על התפקוד החיצוני. ובאשר למוות שלהם. מבינה שאם לא עוברים את תהליך ההיפרדות הפנימי, זה לא משנה הרבה. הורי עדיין חיים, ופס הקול העכשוי שלהם הוא טרטור מטריד ומכאיב שמתערבב בזכרונות העבר. משתדלת כבר לא לקחת מהם כי זה מאוד מפתה אבל גם מאוד מסבך לי את החיים אחר כך. קשה במציאות שלנו כשרווחה כלכלית אמיתית היא נחלתם של כל כך מעט אנשים... ויחסית, מרגישה שאין לי זכות להתלונן...

הלוואי ותפגשי רק אנשים חיוביים שיתמכו בך שיקלו על בדידותך ושיעניקו לך אהבה בדרך שאת רוצה בה. שיר של לאה גולדברג: אני הלכתי אז כאילו מישהו אוהב אותי מאד. על פני הארץ צחקו עיים ורוח בשמים אדירים. אני הלכתי אז כאילו מישהו חלם אותי יפה. על פני הלילה לבלבו תהומות וראי הים ציר לי את פני כאילו מישהו כתב עלי שירים. הלכתי והגעתי עד דומה ואז נדמה לי כי מתחיל דבר מה. הלוואי ויתחיל דבר מה. של אור. של חום. של אהבה.

שלום לכולם/ן , אימי סיפרה לי לפני כ4 שנים שהיא הותקפה מינית בילדותה ע"י סא שלה. בערך מגיל 7-12 , אני בחורה בת 24 וקשה לי מאוד מאוד עם מה שהיא סיפרה לי...בעיקר התיאורים שלה שהיו כה מזעזעים שלפעמים קשה לי להירדם רק מהמחשבה והגועל.... איך מוצאים שקט נפשי ? זה מפריע לי לפעמים ביחסים עם בן הזוג... אודה על כל תשובה

גם אצלי הידיעה היתה קשה. לפעמים אני חושבת שאנחנו דור שני למשהו... כי גם אצלי היחס למין ולגברים היה מלווה בהרבה קושי רגשי. כאילו חלק מההגנות שלה עברו אלי. מהחרדות ומהכעסים. אחת התובנות שיש לי היא שאם יש אפשרות שאמא שלך תפנה לקבלת טיפול נפשי מסודר זה יקל עלייך מאד. יוריד מהמעמסה ומהמקום של שומרת הסוד והמטפלת המשפחתית. אנחנו לא יכולות להיות המטפלות של בני המשפחה שלנו. הם חייבים לקחת אחריות ולפנות לטיפול מסודר. את יכולה לתמוך בה ככל יכולתך עד הנקודה שהדבר מתחיל לשבש את חייך. פה תעשי סטופ. מקווה שהקלתי עלייך במשהו. שבוע טוב לך ולאמך.

כל הכבוד על האומץ והתעוזה של אמך..לשתף אותך כבת בוגרת שלה...-אלמנט שמחמיא לך ביותר...שאת אמונה עליה וקרובה דיו אליה, ועל כך שהחליטה להפקיד אצלך את סודה הגדול והנורא מכל... הקושי שלך כשותפה לסוד האיום, מאוד מובן, מנקודת מבט של בת חסרת אונים, שלא יכולה לסייע בזמן אמת לעצור את הסחף...הדחף הטבעי להגן על היקר לך מכל...ובמיוחד באם היחסים בינכם מצוינים, תומכים ושיתופיים..היא הנותנת שחורה לך על שאינך יכולה להחזיר את הגלגל אחורה..ולענות כסיל כאיוולתו ולרצות ולמצות עם סב אמך את הדין המגיע לו... ומטבע הדברים...את מצרה על כך שאמך שגוננה עליך...את אינך יכולה במטבע של יחסי גומלין להגן ולגונן עליה, והנך מתוסכלת על כך שאין ביכולתך אף לאחר מעשה, לפעול מאומה בכדי למצות עם הנבל, הפדופיל, הסוטה המחליא, ימח שמו וזכרו...את מלא חומרת הדין!!! (כי עבר זמנו בטל קורבנו- מכל הבחינות והמישורים) האם אמך עברה טיפול מסודר וממוסד לאחר הטראומה שחוותה ועשקה את תומתה וילדותה? האם יש לכן גורל משותף בנושא, שחווית אמך היוותה טריגר להצפתה? מחזקת את ידך.. המתוסכלת האלמותית

חלף שבוע בדיוק מאז העץ האחרון שלנו בנושא משהו חיובי שקרה לי השבוע יודעת שקשה. אבל אולי בכל זאת? תנסו? ושיר מקסים שלוח באהבה לכולן. משירי שני סתוים אישהו משהו מישהו שם - ושחר שחור ושחם שט. הנהר, העלים בנשירת רשרושם שיר החורשה. אני עוברת - אני עוברת כמו הסתו הזה המציב את רגלו על קרח ראשון דק וכהה ושביר, ונופל ונקבר בסגריר של שחר שחור. אני עוברת כמו הכוכב הזה הנופל לאיטו לתוך אור אין אור אל מאחורי האופק המחוק, ושם יפגש עם לילה אחר. מאת לאה גולדברג.

אבל פה אין קרח בסתיו וגם לא בחורף... עבר לי איזה שיר אחר מאוד מלנכולי בראש. בביצוע נתנאלה אבל אמרנו אופטימיות ומשהו טוב. הטוב שלי היה בדברים הקטנים. שהמשכתי לעבוד. שעכשיו אני בהמתנה עצבנית לתשובות. וצריכה להמשיך. עם שגרה של גידול ילדות, עם התקציב שלוחץ, עם ניהול המשימות וסדרי העדיפויות. אולי הדבר הטוב זה שממשיכה להאבק ולא מוותרת. עומדת גם בפני אנשים מניפולטיביים. שרוצה לכתוב ולעשות משהו שמאמינה בו. אני שמחה באיך שהבנות שלי גדלות. בזה שרגע אחד ההתמודדויות בטיפול מפחידות. המשמעות של מה שהיה ומה זה עושה לי בחיי היומיום. אבל אני רוצה להבין ולפצח את החד מימדיות ולגבש "ראיית עולם של גדולה" מקווה לפני שאגיע למוסד סיעודי והסניליות תשתלט עלי כי התהליך מרגיש לי כל כך איטי...

וצחקתי בסוף. מרוב הזדהות. ככה בדיוק אני מרגישה . שהחיים שלי בתהליך של למידה וצמיחה אינסופית עד שאזדקן ואז מה? אמות חכמה נורא? השבת עוברת בסימן של התארגנות בתוך קופסת הגפרורים שקרויה בית בקיבוץ. עכשיו אני מבינה למה קוראים לבית בקיבוץ חדר... אנחנו חמש נפשות בשני חדרים וסלון. אז סגרנו בוילון של אמבטיה חלק מהסלון הפצפון ועשינו לילדה חדר משלה... כמה שהיא פורחת וזורחת. בת תשע וחצי וכבר כמהה לפרטיות משלה... אוטוטו גיל ההתבגרות.... וגם אני מרגישה צורך בחדר משלי. רק שלי. יש לי במה למלא אותו. וירג'יניה וולף כתבה על הקושי של נשים יוצרות במטאפורה של חדר משלה. אין לה חדר משלה. כביכול כל הבית בניהולה אבל כולם נכנסים ויוצאים מהמרחב שלה. הפיזי והנפשי. אז איך אצלכן בדירה? יש לכן חדר משלכן? למי מותר להכנס אליו? ולמי אסור? שבת נעימה שתהיה לכן.

שבת שלום לכולם/ן שבת חמימה...שלוה ושקטה... ציטוט לשבת: כשאלוהים ברא את האישה הוא היה ביומו הששי וכבר נכנס לשעות עבודה נוספות. מלאך הופיע ושאל "מדוע אתה משקיע כל כך הרבה זמן ביצירה הזו?" ואלוהים ענה: "ראית את המפרט שלה? היא צריכה להיות מתאימה לשטיפה אבל לא מפלסטיק, צריכים להיות לה יותר מ-200 חלקים נעים, כל החלקים חייבים להיות ניתנים להחלפה והיא צריכה להיות מסוגלת לעבוד תחת כל סוג של דיאטה, שאריות וכו'. היא צריכה שתהיה לה יכולת לחבק ארבעה ילדים בו זמנית יש לה נשיקות שמסוגלות לרפא החל משריטה בברך ועד שברון לב, ואת כל זה היא צריכה לעשות בשתי ידיים בלבד" המלאך היה המום מן הדרישות. "שתי ידיים בלבד?!.... בלתי אפשרי! וזה רק הדגם הסטנדרטי? לדעתי זו יותר מדי עבודה ליום אחד... חכה למחר כדי לסיים" "אין סיכוי!" השיב אלוהים "אני כל כך קרוב לסיום וזו גם היצירה האהובה עלי ביותר אני עושה אותה מכל הלב!. היא מרפאה את עצמה כשהיא חולה והיא יכולה לעבוד 18 שעות ברציפות" המלאך התקרב ונגע באישה... "אבל אדון עולם, היא כל כך רכה..." "היא אכן רכה" אמר אלוהים. "אבל עשיתי דגם מיוחד, אין לך מושג איזה כוח סיבולת יש לה ואיזה הישגים היא יכולה להשיג" "היא תהיה מסוגלת לחשוב?" שאל המלאך אלוהים ענה: "היא לא רק מסוגלת לחשוב, היא מסוגלת להפעיל היגיון בצורה יוצאת דופן והיא גם מסוגלת לנהל משא ומתן" המלאך נגע בלחיה של האישה ואמר: "יש כאן סדק... אמרתי לך שאתה מנסה לשים יותר מדי דברים בדגם אחד" "זה לא סדק... זו דמעה" תיקן אותו אלוהים "למה צריך דמעה?" שאל המלאך ואלוהים אמר: "הדמעות הן דרכה להביע את שמחתה, את עצבותה, את איבוד האמון, את אהבתה, את בדידותה, את סיבלה ואת גאוותה." זה מאוד הרשים את המלאך. "אתה ממש גאון אדוני, חשבת על הכל. האישה היא יצירה ממש מדהימה" אכן כן! לנשים יש כוחות מפתיעים. הן מסוגלות להתמודד עם קשיים, נושאות נטל כבד מאוד, אבל יש בהן המון אהבה ואושר. הן בוכות כשהן שמחות וצוחקות כשהן עצבניות. הן נלחמות למען אמונתן, מתנגדות לאי צדק. הן לא מקבלות את התשובה "לא" כשהן משוכנעות שישנו פתרון טוב יותר. הן מונעות מעצמן, על מנת להעניק למשפחתן. הן אוהבות אהבה שאינה תלויה בדבר. הן בוכות כשילדיהן מצליחים ושמחות כשחבריהן משיגים השגים. הן סובלות על אובדן אנשים קרובים ולמרות כל זאת, הן חזקות גם כשנדמה שאפסו כוחותיהן. הן יודעות שנשיקה או חיבוק יכולים לרפא לב שבור. אבל יש לאישה פגם אחד. היא שוכחת את ערכה. שבת שלום אידה

באמת מוריד דמעה הסיפור הזה... אולי כי אני אישה. ואולי אנחנו שוכחות כי זה הרבה לזכור.

זה התחיל בסיוט שחלמתי על ידיד חבר שלי,ועבר לסרט קולנוע שראיתי על יחסם של אב לשני בניו, וזה המשיך ליום סוער במיוחד שלשום,שהברקים והרעמים קרעו את השמים, ומצאתי את עצמי היסטרית עד כמעט התעלפות והמשיך לאתמול בבוקר שכמעט שלוש שנים התחברו למקום אחד טראומתי ואני נקלעתי לשם והסתכלתי בין האוטובוסים שנסעו ,והסתירו מידי פעם את המקום הארור הזה שבו נאלצתי להשאיר את בני שם ולא לא ויתרתי עליו,וכרגע אני לא רוצה לפרט אבל זה הקפיץ לי את כל היום הנורא ההוא היום שבו בעצם קרסו כל חיי היום שבו יצאתי אחרי ההלם לרחוב בתוך המכוניות ורק רציתי למות וכל טריגר מתיש,מוחק עוד פיסה מהזהות שלי,והופך את חיי לרצף של תאריכים שנחרטו בנפשי,שנחרטו בגופי, ואני רוצה רק לצעוקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק עכשיווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

התשמע את הכאב? האוויר רועד ענן לבן מתאבד התראה את החומה שהיא בונה להגן על נפשה? התראה את נפשה? איך היא תסתתר איך תסמן לוותר התשמע נשמה קרה קפואה בתוך אגדה מאחורי החומה?

עברת דברים קשים מאד... הם הותירו אותך מפוחדת ופגועה מודעת לכוחות ולחולשות שבך אולי לא במלואם. רוצה להאמין שיהיה לך טוב יותר ובכל יום שיעבור תמצאי כוחות חדשים ורענון של הנפש. שבת שלום.

רק רציתי לכתוב לך שכשחיברתי את פיסות הכאב וניסיתי להבין את הסיפור שמסתתר מאחוריהן, היה לי עצוב. בשבילך.

דרך ארוכה ביצוע: יזהר אשדות מילים ולחן: יזהר אשדות אתמול עבר עוד יום שלא השאיר מנוח אין לצפות לשום שיפור ואין מאיפה לקחת עוד כח הלילה שוב סוגר עלי ממחיש את הבדידות אני זקוק לאור בקצה החושך ודרך ארוכה עוד יום עובר עליך עוד יום עובר עלי ואין לי כח לשנות ואין לי שכל לשכוח את הכל הלילה שוב סוגר עלי ממחיש את הבדידות אני כמה לשמש מסנוורת ודרך ארוכה אני זקוק לאור בקצה החושך ודרך ארוכה...

מאמינה באהבה בידידות בחמלה ביופי ברגישות באנושיות בסיסית ובעדינות. מוצאת בכן יופי אור ונחמה. ושולחת לך שוב את אהבתי תמיכתי ואמונתי בך. שיהיה לך ערב טוב יותר ומשתפר מרגע לרגע. איך הסתדר בעניין האוכל ? איך אתם עוברים את השבת הקרובה?

תודה אופיר..לגבי השבת..הבנות שלי יהיו אצל אבא שלהן אז עיניין האוכל פחות קריטי..אני אסתדר...תודה שוב על האכפתיות..

דמעה יקרה מה שלומך? עבורך... כולנו זקוקים לחסד / נתן זך כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים למגע לרכוש חום ולא בכסף לרכוש מתוך מגע לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל כמו שמש שזורחת כמו צל אשר נופל בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך שמה שניתן אי פעם לא יילקח לעולם שיש לכל זה מעט גם שהטעם תם בואי ואראה לך מקום שבוא עוד מאיר אור יום כולנו רוצים לאהוב וכולנו רוצים לשמוח כדי שיהיה לנו טוב כדי שיהיה לנו כוח כמו שמש שזורחת כמו צל אשר נופל בואי ואראה לך מקום שבו אפשר עוד לנשום. שולחת לך חיבוק מחזק אידה

הייתי צריכה את המילים שכתבת ..היום שקשה לי מאוד..אחרי לילה של פלאשים...תודה תודה..על הכל..

ערב טוב: תודה לכל התגובות שלכם קבלתי משום מה חלק מהפניות במייל אחר שלא שמתי כאן לא חשוב. אני רואה שהפורום כאן פעל . אז ככה אני בגי ל 37 עכשיו ועברתי מה שנקרא גילוי ערייות בגיל קטן מגיל 8.5 עד גיל 13 דרך מישהו מהמשפחה. אנחנו משחפה מסורתית דתית אני כבר לא כל כך בתלם הזה. ניסיתי בעבר טפולים פסיכולוגיים אבל כל העלות היתה יקרה מאוד אז הפסקתי עם זה. כל הספור נודע למשפחה והם השתיקו את הכל ספור ארוך ולא יכול כל כך להיכנס לזה. נכון להיום אני לא מטופל בשום מסגרת כי חזרתי לגור מול ההורים אחרי שגרתי בדרום כמה שנים. אני לא שלם עם הזהות המינית שלי מרגיש שיש לי המון בלבול בקטע הזה. בגלל מה שעברתי. קצת מוזר לי לכתוב כאן אחרי שכבר קרוב לשנה וחצי לא כתבתי בשום פורום כי לי הרגשתי שזה באמת מדבר אליי. אני מרגיש שהזמן בורח לי . כל עוד אני הייתי עסוק זה לא הפריע לי אבל מרגיש בחודשים האחרונים שהכל עולה וצץ לי מחדש במיוחד בנושאים עם יחסים עם אנשים אני מאוד פתוח הייתי במשך הרבה שנים עם אנשים אבל ראיתי שאנשים ששמכתי עליהם מלבד אחד או שניים כולל משפחה פשוט אכזבו אותי והשמשו במה שספרתי להם נגדי בזמן שלא התאים להם. אני לא טפוס דכאוני בדרך כלל או רואה שחורות ממש לא . שדתי רוב השנים לבד בלי אהבה . נכנסתי לתחום של עידן החדש בעקבות מה שעברתי ושגם חפשתי תשובות בלי קשר. נכון להיום מרגיש שאני לבד ומגיש שלא כל כך יכול לסמוך על אנשים כמו פעם כולל בני משפחה למרות שאני גר עכשיו מולם. בנתים חושב שכתבתי יותר מידי. אופיר

טיפולים במסגרת פרטית אכן מאוד יקרים וצריך להשקיע זמן וסבלנות. והתהליך הוא לא קל. מפתרונות בזק וכל מיני טיפולים אלטרנטיביים הייתי נזהרת. הקשר עם המשפחה הפוגעת גם הוא מאוד מסבך. אבל את הקשר צריך להתיר מבפנים. לא רק באקטים חיצוניים של "לא מדברים" לכן טיפול מקצועי על ידי איש מקצוע שמומחה לטיפול בטראומה, ורצוי בגילוי עריות הוא כל כך חשוב. יש מרפאות ליד בתי החולים בערים הגדולות. הטיפול שם חינם או מסובסד אבל עלול מאוד להיות שיש להם רשימת המתנה. כדאי בכל מקרה לוודא דרך איגוד מרכזי הסיוע שכל מי שתבחר כמטפל או מטפלת מוכר ואין בעיה עם רמתו המקצועית או האתיקה שלו. יש כל מיני שרוצים לטפל ולפעמים אפילו התעודות המתאימות אינן ערובה למה שאתה מקבל. זה גם מאוד מוכר שאפשר להדחיק את העבר רק עד נקודה מסויימת ואז כבר אי אפשר יותר...

היי תודה על התגובה. אני שמעתי שיש כל מיני מקומות כאלו אני ממש לא יודע לאן לפנות בדיוק כי רק עכשיו חזרתי למרכז אחרי שגרתי בדרום כמה שנים אם את מכירה מקומות שאני יכול לפנות אליהם אני אשמח. תודה

ערב טוב אני שמחה שחזרת... מצטערת לשמוע את אשר עברת.... אנשים שסמכת עלהם...שהיו צריכים להגן עלייך...לשמור...הם שפגעו בך...הפרו את האמון...בהם...בעולם כולו! מצטערת שנאלצת להפסים טיפול בגלל קשיים כלכלים... הטיפול בהחלט יכול לעזור ולהקל....לחזק... ללמוד לקבל את עצמך....להפחית את הבילבול... מקווה שלפחות כאן תשאר ותוכל לקבל את התמיכה... בעיקר לא להשאיר אותך לבד... שים את עצמך במקום ראשון...פנה לקבלת עזרה. מחזקת אותך אידה

צר לי לשמוע את מה שעברת. הבלבול מאד מובן. וגם הנסיון לחדש קשרים מהעבר במטרה למצוא זהות ברורה אם כי כבר לא אקטואלית כי כבר התקדמת הלאה. נשמע שבני המשפחה שלך לא ממש תמכו בך אז. האם חל שינוי בגישתם? אתה מרגיש הבנה קבלה ונחמה בקשר איתם? צר לי שחשת נבגד על ידי חברים או עמיתים שלך. לא יודעת למה כוונתך עשו שימוש במידע. תוכל לתאר ארוע ספציפי שבו חשת שזרקו לך ברגע לא נכון את מה שסיפרת? נשמע לי שנפגעת ונפגע רגישים מאד לדחיה וחשים נבגדים בקלות רבה, גם מהערות או מאמירות שנועדו לקדם או שנאמרו בתמימות בלי מודעות של אותו חבר . לפעמים לי יש תחושה שנפגעות תקיפה מינית מסתגרות באיזו קליפה שהופכת לבידוד ויוצרת אגוצנטריות מסויימת. כאילו או שתעשו ותגידו דברים בדרך שלי או שאני מתנתקת, כועסת, נעלבת וכו'....

שלום תודה על התגובה. אולי אם הייתי ממשיך בטפולים אז היה יותר קל אבל כמו שאמרתי אני לא עבדתי תקופה ארוכה כמו שצריך ולא יכול עדיין להרשות לעצמי טפולים סדירים. אני פשו ט מרגיש שאני חייב להתשחרר מזה לגמרי או לפחות להשלים עם המצב וללמוד לחיות עם זה אבל מרגיש שאני לא יכול דלבר עם אף אחד וזה משגע אותי כי בתקופה האחרונה מרגיש שדברים צפים לי וכאילו אין לי שליטה על כל מה שקורה איתי. ואני מרגיש שיש לי המון מה לתת ובמקום זה נשאר בבית ולא חי את החיים שלי . והמון פחדים עכשיו צפים ועולים לי היום פחות אבל עלו לי פחדים כל החודשים האחרונים. ל

היית מריח כל כך טוב תמיד..היית בא להגיד לי לילה טוב..לבוש בחליפה..מריח מאפטרשייב..היית יושב על קצה מיטתי ואני הייתי מושיטה ידיים קטנות לחיבוק..והקול שלך..קול נעים ומרגיע..הקול שלך היה מספר לי סיפורים...אבל לא היית נותן חיבוק כי החליפה תתקמט..היית מלטף את שערי..שששש ילדה טובה..תישני עכשיו...ואני הייתי מרגישה בטוחה ומגנת..ושהיד שלך הייתה ממשיכה לזוז..לגעת בגופי..הייתי נשארת עם עיניים עצומות ואומרת לעצמי שזה בסדר כי אבא אוהב אותי...ואיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה טוב..שזה מרגיע..שזה בא מאהבה גדולה כלפי...ותמיד היית מריח כל כך טוב..והקול שלך תמיד היה רך ומרגיע כל כך..ויש לי לילות שאני עדיין מתגעגעת לריח הטוב ולקול המרגיע...ואני שונאת את עצמי שאני ככה מרגישה לפעמים...

אומנם נטולת ויבראציה עם אבי... אך מכירה לדאבוני את הנושא מקרוב! גילוי עריות ופדופיליה זהו סטיה שלעולם לא נוכל לסלוח ולשכוח.. והרי הורינו והמבוגרים בעיננו הילדותיות התמות אך שוחרי שלומינו..דואגים לגורלינו.. ואנו כקטינים חוסים בתום לב תחת כנפיהם.. שמסתבר שהכנפיים שמוטות, עת המכנסיים נשמטות... והסיוט האמיתי רק מתחיל.... אנשים שאהבנו...שכמהנו אליהם...שהתגוננו כביכול על ידם...גרמו לנו להתגונן- מפניהם... נסתם הגולל...על כל עולל...ואין לו עתיד..כי אם יד משחיתה של גורל!

דמעה יקרה הקונפליקט בין אהבה לשנאה....געגוע לדחיה.... מובנים.... מצד אחד אבא....מצד שני פוגע.... מצד אחד אוהב....מצד שני בוגד... הגעגוע לאהבה....לרגעי החסד הקטנים...שלקחו עימם את כל התום... למען האהבה.... שאנחנו כל כך זקוקים לה... מחזקת אותך אידה

האם אביך עודנו בחיים? האם התעמתת בו אי פעם לגבי העבר? נשמע איש מכובד, משכיל, חליפה... כל כך לנצל ילדים קטנים. אלוהים לא תמיד מרחם על ילדי הגן.

אידה כן..הקונפלקט הזה הוא בלתי נסבל לפעמים...ולמרות שאין לי כבר הורים אני עדיין מוצאת את עצמי כמהה להורים טובים..הורים תומכים..כמה קשה לוותר על הפנטזיה הזאת!

אבדתי את אמונתי בבוראי, את האמונה בעצמי...בהיותי בחירת הבריאה (או נזר הבריאה כפי שמצוין באוריתא) אבדתי את הדימוי העצמי, הגופני/הנשי שלי...יחסי למין אימבולנטי וקיצוני... איבדתי חברים- בוגדנים..מטפלים- שרלטנים... אבדתי בן זוג-אקס מיתולוגי... אבדתי את יצר החיים..את יצר הליבידו..את יצר ההשרדות... אבדה לי הדרך-דרך הישר...דרך המלך...דרך האור..לצאת מאור כשדים! וכאשר אבדתי- אבדתי!!! אך מעולם לא אבדתי צלם אנוש! ועל כך אני טופחת בהערצה על גבי השחוח- שכוח הא-ל!

איבדתי את הבתולין...את טעם החיים..את האדופין והסרוטונין... איבדתי מאהבים רבים- כחול אשר על שפת הימים...וחשתי כגרגיר. איבדתי ..רעים-אהובים...איבדתי 7 ידידים בבת אחת- בפיגוע המשולש במדרחוב.. איבדתי חושים רבים....איבדתי אלחושים...ריגושים...נשים ואנשים! אך לשמחתי לא איבדתי צלם אנוש!

מתוסכלת יקרה אובדן אובדן כל כך גדול.... של כל כך הרבה .... לא פשוט ולא מובן מאליו...שלא לאבד את צלם האנוש.... מחזקת אותך אידה

תני לעצמך לחוש..לרעוש..להתרגעש(מלשון רגש+הר געש)... אחרי שנות שתיקה כה רבות.. לאחר שעשקו את ילדותך, את תומתך..את תמימותך... ועיוותו את מחשבתך..את דימוייך העצמי, הנשי..האישיותי.. לאחר שהעניקו לך קוגניציה שגויה...הערכות שיפוטית לקויה... פרספקטיבה מעוותת..עולם מעוות...חלון הזדמנויות- מושבת... זה הזמן להתחבט..לבעוט במוסכמות ובנורמות השתיקה המעיקה... להשתחרר..להתנער...ולא להיות קהת חושים ובהלקאה עצמית על שאינך חשה.. אינך מתמודדת.. אם הנך חשה- משמע את קיימת...חיה ונושמת...לא פוכרת ידיים בהשלמה עם תכתיבי הגורל האומלל.... הסערה שבתוכך..מעידה על כמיהה עזה ורצון לחיים..לא לחיות בצל החיים.. לא לשרוד כאוד!כי אם לחיות- פשוטו כמשמעו!לחוות חיים נורמטיבים..רצון לחוויות מתקנות... וזה התקדמות רבה יותר מכוח האנרציה גרידא ומיצר ההשרדות הטבועה בדמינו... זה רצון לשינוי..למלחמה שארה.. לא להשלים עם החוויות הקשות ותכתיבי נסיבות החיים האומללים... להתעלות מעליהן..להשתחרר..להתפטר מהן..לפתור..על מנת להתבגר ולהתגבר... מחזיקה לך אצבעות..בעין הסערה. כאן למענך. המתוסכלת הניצחית.

שכתבת גם לכתם אבל גם לעצמך... עוברות ביחד תהליך של הקאה של תמונות וזכרונות של הוקעה של האשם והשתחררות מהאשמה. אתן לא אשמות. ואתן יודעות את זה. ועכשיו אתן כועסות....

http://www.iwomen.co.il/show_article.asp?article_id=88096,msn=yes קראתי ובכיתי ללא הרף... הטריגר כבד מנשוא... אני שרויה במצוקה כמעט זהה... חוששת לגלות טפחיים בנושא החמוקיים המדוברים, אך הלקח מאלף ומאלץ כמלקחיים... חוששת להשתחרר מהרעל המצטבר בקרביים... הקשר שבשתיקה המעיקה קורע ומכריע אותי. מה עושים???האיך פועלים??? מעוניינת שהכל ישאר דיסקרטי... אני אולי פטתית..אך מעניקה צאנס לאדם באשר הוא- לחוויה מתקנת... אני חוששת לילדי מחמדי יחידי... ובמצבי הנוכחי אין לי היכן לגור.. ופוחדת שאת אשר יגורתי ממנו- בא לי. המתוסכלת האלמותית.......

קראתי. לא יודעת מה להגיד לך. את לא כל כך ברורה בנושא החששות אבל ממה שעולה בין המילים.... האם את בטיפול? אולי משם המקום הכי בטוח להתחיל. אני יודעת שטיפול הוא לא מילת קסם. ולא נאיבית כמו שאני נשמעת בנושא. פשוט יש לי מזל והשקעתי הרבה משאבים (לא רק כספיים וזה לא קרה בן לילה). אבל נוכחתי לדעת שבצד שרלטנים יש גם רשת של אנשי מקצוע שאפשר לסמוך על העצות שלהם. נסי לפנות למרכז הסיוע באזור מגורייך ולהתייעץ עם אחת הרכזות.

אני חוששת להסחף על מנת לא להחשף.... אני חסרת אונים...ומטענים. האונס שעברתי היווה טריגר לכל הזוועה שהיתה מנת חלקי מינקותי ועד בכלל... בטלפון של מרכזי הסיוע למינהם אני משתדלת להיות עניינית... קורקטית, קונקרטית..לא רגשנית... ניסיון חידוש טיפול רציני אני מתחילה ביום ראשון הקרוב... שם אהיה חיבת לגולל את כל המאורעות הסנציונים..ולהעלותם- מן האוב.... אני בהתמוטטות עצבים טוטאלית! פיזית, נפשית, אמוציונלית ומנטלית... לא די שהגוף בגד בי..אף חברה טובה בגדה בי... מתחולל בי שמות...מהומות...פוגרומים... ולא יועילו לי כל פרסי תנחומים ומילות ניחומים.... אני גאה בך שהגעת לאן שהגעת..בדם ויזע ותמרות עשן! אני כאן..כי אין לי להיכן ללכת.... המתוסכלת המבולבלת.

מזמינה את כולן לבית פתוח מחר 19.9.05 בשעה 19.00 וביום ראשון 23.1.05 בשעה 11.00 מחיר סמלי לפרטים ניתן לפנות במייל מצפה לראותכן

בקריסת מערכות.. בתוהו ובוהו....... ומצרה על כל אלו שבאו אל קרבי באליבי... ועל הכחשה איוולת... משפחתית- כוללת... ועל הקשר שבשתיקה המחניקה....... שבורה, רצוצה וללא התרצה.

האם הכתיבה והקריאה כאן לא עוררה איזה הצפה פנימית אצלך? מתוסכלת יקרה הרגשתי אותך כמו מטפלת מלווה תומכת בבנות ברגעים הקשים ביותר המשכת להיות איתן ובעדן וכעת אולי זה קצת היה כבד מדי? תנוחי. האם מצאת מטפלת וטיפול שיחזיקו אותך? מאחר ואת אדם מיוחד ויוצא דופן עם יכולת מילולית ואינטלקטואלית גבוהה את זקוקה למטפלת מיוחדת... מקווה שתמצאי אותה. בינתיים קבלי חיבוק על חשבון השיחוק.

לא מוצאת מנוחה מהתמונות..תמונות קפואות בזמן...עוצמת את עיניי והן ישר מופיעות...פוקחת עיניים והתמונות עדיין שם...רואה אותן מולי..הן מתערבבות לי..אני ילדה קטנה..ופתאום לא כל כך קטנה...ואמא שם..ופתאום היא לא...ופעם זה אבא..אבל פתאום זאת ההיא..ושוב הכל מתערבב..ופתאום הנה משהו שאני לא מכירה..תמונה חדשה...ועוד זכרון חוזר..ואולי זה לא זכרון..אולי רק דימיון...שוטפת פנים במים קפואים..מנסה לגרש את התמונות בכוח....תמונה רודפת תמונה..תיכף אתחיל לצרוח..בשקט..בתוך הראש...עוד שניהה כבר אשתגע..דיייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מצטערת לשמוע. אני זוכרת שהרגעים האלו מרגישים נורא. זה קרה לי המון בתחילת הטיפול. לי עזר לעשות משהו נעים. אפילו כוס תה חם להקיף עם הידיים ואיזו קוביית שוקולד לידו... מקווה שלא אמרתי משהו שאסור... מקווה שתצליחי למצוא טיפול תומך.

תודה על העצה..ניסיתי לשתות תה..קצת לפנק את עצמי..אבל התמונות לא מרפות...אלך תיכף להתקלח..אולי זה יעזור...

דמעה יקרה מצטערת לשמוע כמה קשה... התמונות...המראות שחוזרים... הכאב...הפחד... יודעת כמה קשה...כמה את נלחמת כאן איתך אידה

כמו כל המלחמות שלי בימים אלה גם המלחמה הזאת נראית אבודה מראש..והכוחות שלי נגמרים..המצוקה של היום יום כל כך קשה וכאילו זה לא מספיק יש כל הזמן את הזכרונות..התמונות מהעבר..וזה לא מרפה..ולא נותן מנוחה..אני באמת מרגישה שרוצה לצרוח ולבכות אבל פוחדת שאם אתחיל לא אוכל להפסיק לעולם..מפחיד כל כך לחיות ככה:(((

טובה בתירוצים,שוב לא מצליחה להוציא את עצמי מהבית לעבודה היום, ואני יודעת שבסוף זה יחזור אליי בבומרנג,כי השכר יפגע,ואני יודעת מה ההשלכות, אבל מרגישה שאין לי כוח למלחמה בחוץ היום, המילים של השיר לא שלי בוא אלי של אפרוק וכל נשימה שעוברת עכשיו דרך הריאות, הגרון וכל בוקר שחור של חצי הזייה והזמן טס כמו חץ ירוי הישר למטרה עיוורון כבד מערפל את חושיי לא יכול כבר לברוח מתחושת המחנק אולי הגוף עוד סוחב אבל הנפש כבר הלכה מזמן ואני מטייל בגן הזיכרונות שהשארתם לי ואני שוחה בים הדמעות שבכיתם בשבילי עננים של סערה מתקרבים אלינו עכשיו ואני פותח דלת ואדון העולם שוב מביט בי והוא לא מרחם רק לוחש אלי בשקט: בוא אלי והידיים שלא יכולות כבר לזוז מחפשות עוד מקלט אינסופי מחפשות עוד מגע אנושי, רק הסוף הוא נצחי וכבר אין כאן יאוש וכבר אין דיכאון וכבר אין כאן בלבול גם לא פחד ילדותי ורק קר, כל כך קר ואני מטייל בגן הזיכרונות שהשארתם לי ואני דורך על שברי התקוות שבניתם בשבילי עננים של סערה... וכל כך כבד עכשיו אני צועק אליו

יש לנו כניסה כזאת שמשותפת לשני החדרים,ואני באתי לצאת בריצה לקחת משהו והשניה נכנסה בריצה לחדר והתנגשנו אחת בשנייה חטפתי זץ רציני בחיבור של הברך בצד,חשבתי שאני רואה כוכבים מהכאב,שתינו מתגלגלות מצחוק, אני חצי בוכה חצי המומות לא מבינות אייך זה קרה ,והיום מקשטת את המקום חבורה בצבעי הקשת וזה עדיין כואב, סתם רציתי לשתף

במה את עוסקת? מרגישה סיפוק מהעבודה? קראתי את שני השירים שהבאת. כואבים ומשקפים את מצב הרוח שלך כנראה... תרגישי טוב. ושמחה שאת משתפת .

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3034075,00.html לשם שינוי עונש מאסר לא מכסימלי חלילה אבל לא עבודות שירות או מעצר בית. איפה מזהירים את כל הנערות האלו מפני צ'ט? מפני ICQ? ובכלל?... וורד קראתי את מה שכתבת לגבי המטפלת ברגרסיה. נשמע מעניין מהי הכשרתה? מהי הטכניקה הזו? ולמה אצלך בבית? עלול לגרום תחושת אובדן פרטיות וגבולות... אל תלחיצי את עצמך כשתרגישי שמשהו מתחבר אליך ... לא להאיץ דברים.

ומי יתן כי: ככה יעשה לכל עבריני המין באשר הם!!!!

אני לא מאמינה שאיי פעם יהיה לי מקום שבו אוכל להרגיש ,אותי ,במלא מובן המילה. לאחרונה מצאתי מטפלת טובה מהמגזר הדתי שמטפלת ברגסיה והיא יכולה לשמש לי כמדריכה רוחנית עם מתן משמעויות והבנה ואמונה עמוקה לכל דבר בחיי. היא דיי טובה התרשמתי מאד בטלפון . שאלתי אותה האם יהיה בכוחה לעזור לאחת כמוני עם המון תסבוכות ובעיות והיא ענתה שכן. היא שמעה על ההתעללות שעברתי בגיל צעיר על הגרושים ו כו') אך שוב יש לי ספקות ופחדים וכבר דחיתי אותה פעמיים. היא מוכנה בפעם הראשונה לבוא עד לביתי. אני מלאה בפחדים וספקות מצד אחד רוצה לראותה לתת לה אותי על מגש ומצד אחר אני בטוחה שלא תהיה פתיחות כלל מצידי . נכון שעד שלא אנסה לא אדע איך מתכוננים לזה. כולם במשפחה מעודדים ואני מתחפרת יותר בעמדת הפחד מפניה. הצעד הראשון קשה כקריעת ים סוף. ההשתפנות ,,הזאת בהחלט לא הולם אותי . (כניראה שיש דברים בגו והגוף משדר ההפך) ואני בנתיים טרודה כן ללכת לא ללכת כן לצלצל לא לצלצל,, אני מאכזבת את עצמי ולזה אני רגילה. לאחרונה אני שוברת גבולות ומוסכמות ולא איכפת לי מה חושבים עלי . האם היגעתי לבור התחתיות? ניראה שכן האם אני נהנת להיפלש שם מדוע? שלכם ורד

הוא העביר את עצמו לדף הבית, אני אכתוב לך שוב יותר מאוחר, רק רציתי שתדעי שקראתי והגבתי.

טיפול הוא בעצם המקום בו את יכולה לפגוש את עצמך,בלי מסיכות,אמיתית כמה שאפשר, הוא בעצם המקום שבו אנחנו נמצאים במעיין מעבדה או חממה,שהמטפלת היא בעצם ההשתקפות שלנו דרכה, בטיפול את לומדת להכיר את עצמך,לשאול, לתהות,לשתוק,לכאוב,להדוף,לקרב, ולאט לאט לומדת לקלף את שכבות הבצל,וזה לא פשוט ואפילו מורכב,ואת מרגישה חשופה בפניה,ואלי אם את חשופה היא עלולה לפגוע,וזה גם אינטמיות שאולי מפחידה מלחיצה ולמה בעצם אני צריכה לחשוף את עצמי,כי אם אני אחשוף אני יותר פגיעה, וכל זה ורד קיים באינטרקציה טיפולית,את לומדת לאט לאט שיש לך מקום שבו תוכלי להתחבר לעצמך,מקום בו תוכלי להרגיש,מקום שבו תתחילי לבטוח במטפלת,ולתת לה ללכת יחד איתך במסע הזה שהוא לא קל ודורש הרבה אומץ והסתכלות פנימית הוא דורש לבטוח ולתת אמון,זה כאילו תנסי לדמיין שאת על המסלול לפני המראה וזה בלילה בחושך,ורק אורות דרך קטנים מנצנצים ואת בהתחלה נוסעת לאט לאט גומעת מרחקים,עד שאת מגיעה לקצה של המסלול ואז את רצה על המסלול ונוסקת כלפי מעלה ואורות הדרך הקטנים הם בעצם אבני הדרך או האור שלך בהתקרבות שלך לעצמך האורות החיצונים והאורות הפנימים עשית כבר צעד ראשון,דיברת איתה בטלפון ואפילו התרשמת לחיוב זאת כבר התחלה אולי את עוד לא מוכנה רגשית תני לעצמך את הזמן,ושתרגישי שאת מוכנה לתת לעצמך יד ולצעוד במסע אז גם תיזמי להפגש איתה אני שנתיים לא רציתי לשמוע מטיפול,וזה היה בתקופה של משבר מאוד גדול בחיים שלי והיום אני לא מצטערת שהכרתי את המטפלת הנוכחית שלי מאחלת לך לאזור אומץ ולעשות את הצעד הזה זה הגשר אל הרגש ואני כאן אם תרצי

אני מודה לך על מכתבך החם והקולע מילותייך ריגשו אותי וחשבתי איך גם את מתמודדת עם אותם רגשות כמו שלי כמו יתר הניפגעות אני חושבת שאני צריכה לקחת כמה משפטים ולשנן אותם כמו להתחבר עם עצמי בטיפול ולקלף את השכבות המכבידות והמקום איתה יהיה רק שלי ובשבילי תודה על העידוד מעריכה את מה שכתבת ובהצלחה גם לך ורד

ורד יקרה אני שמחה לשמוע שהחלטת ללכת לטיפול... ולתת לעצמך מקום...לעצמך...לרגשות..ותחושות שלך... ללכת לטיפול זה לשים את עצמך במקום ראשון....זה להחליט לצעוד לקראת שינוי...באומץ רב...בכוח עצום... אני יודעת כמה קשה...כמה קשה ההחלטה...כמה קשה להגיע למפגש הראשון... תסמכי על עצמך... תני לעצמך להיות עת עצמך....במה שתבחרי לשתף...לדבר...או לשתוק.. הכל...בקצב שלך... הדרך היא קשה וכואבת לפעמים אף יותר...אבל את לא לבד...יש מי שאיתך....מלווה מקשיב..מבין... ותומך... איני מכירה את הטיפול שאת מתארת... אני חושבת שהכי חשוב שתבדקי שהמטפלת הינה אשת מקצוע שמומחית בתחום הנפגעות... אני חושבת שזה חשוב ויכול לעזור ולהקל מאוד... ספרי לנו... מחזקת אותך אידה

אז שתדעי שחשבתי עליך... מסכימה עם מה שכתבה אידה. ומוסיפה לגבי המטפלת שהנושא של להכנס אליך הביתה לא נשמע על פניו רעיון טוב. עלולה להיווצר תחושת אובדן פרטיות ומומלץ לצאת לטיפול במקום נייטרלי עבורך. קחי את הזמן שלך. אוהבת אופיר.

מבירא עמיקתא נותר לנסוק אך לאיגרא רמא... באם את מתפלשת בבוץ..בדרך חתחתים...בשאול תחתיות... כל שנותר לך..כברירת מחדל, כברירה קיומית...כצחוק הגורל זה אך לעלות ולהתעלות...- על עצמך....להתחבר אל עצמך...לשחר מעצמך על מנת להוציא המיטב מעצמך......להכיר את עצמך-מהותך-יחודך-יעודך.. באמת ובתמים. אם את בשפל המדרגה... זה הזמן לצעוד בהדרגה... מדרגה אחר מדרגה... עם יד מנווטת...אישיות מנהיגה... אל דרך אחרת..ברת סיכוי... שתהי בה בעלת יכולת קבולת.. יכולת הוצאת הסיבולת.. להפסיק עם הריצוי.. ולהתחיל במישור המיצוי... והתובנות ננבטות..ומביטות באספקלריה הנאורה של נפשך.. ויקראו לך בזמן הנכון ובמינון הנבון להצמיח ולהשביח...עומק נפשך.... מחזיקה לך אצבעות בתהליך המפרך.. בתקווה כי תפריכי כל מצוקותיך..באמצעות הטיפול... ופשוט:תפרחי! זכרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים! ורק גורם מקצועי חיצוני יסייע ממך לצאת ממ"ט שערי יסורים! שלך, המתוסכלת האלמותית.

נתנו לך זהות שבורה מיום ליום היא מתפוררת המציאות שלך בממתינה אז שב בשקט פתאום אתה קולט הכל רקוב כאן מבפנים ואין לך סיכוי כאן ילד

אוהבתו'תו... רוצה להסביר במילים שלך כתם איך הוא מתחבר אלייך? איפה הוא נוגע בך כשאת קוראת את המילים?

הם נוגעות בי ישר בבטן,כאילו חטפתי אגרוף שם,נולדתי כמו כל התינוקות טהורה ותמימה,ואלה שיצרו אותי ונתנו לי זהות שברו אותה לרסיסים,בכך שפגעו בנפש הרכה שלי,והתעללו בה בכל הדרכים האפשריות,במכות,בהשפלות,במין,בכלל לא ראו את הצרכים שלי, והיום אני נושאת את כתם הלידה הזה לכל אורך הדרך שלי,וזה משפיע על בחירות שלי בחיים או כל ההתנהלות שלי ואני מרגישה שכל פעם אני נשמטת יותר ומתפוררת והמציאות הרי לא תשתנה כמה שאני אלך לטיפול,הפצעים ישנם,החתכים בנפש מדממים,והכל בעצם רק אשליה אופטית,כי היסוד רקוב למעשה,ואלי באמת אי אפשר לצאת מזה,ואולי באמת זה אף פעם לא יפסיק לכאוב או להשפיע וגן החטאים לפעמים בא לי להכנס למקום הזה לנסות להכהות את הכאב,על ידי שתיה או סמים,או לההפך לאפטית עם כדורים, ואני תמיד נמצאת בסיבובים מסוכנים,וקצת לפני ההתהפכות אני יורדת מהמסלול המסוכן הזה.

שלום ותודה , פשוט שמתי לב שבכותרת האשית היתה פניה לכולם ואחר כך אחרי שכתבתי שזה לנשים. בכל מקרה לאט לאט אפתח את החלון שלי תודה לוטוס

כבר התקבלה אצלנו הודעה של גבר בשם אמיר שקיבלה מגוון התייחסויות אוהדות. אתה כמובן מוזמן להשאר. אביא לידיעתך שיש קו תמיכה טלפוני עבור גברים שעברו תקיפה מינית במרכז סיוע תל אביב המספר 1202. מקווה שאתה מקבל תמיכה וטיפול. כל טוב.

אתה מוזמן להשאר עמנו... אין ביטוח לא למין נקבה ואף לא למין זכר... עצם התקיפה והסימבוליות שלה הנה נחלת הכלל. המתוסכלת

בהחלט מוזמן להשאר.....הפורום פונה לגברים ונשים... כאן בשבילך אידה

לפני כשבוע בעלי סיפר לי שהיה לו חלום אירוטי על הבת שלנו (בת שנה). הוא סיפר לי שהוא התעורר מאד מבולבל ממנו, ולקח לו כמה ימים לספר לי. אני חייבת לציין שהוא אבא אוהב ומקסים ומבלה איתה המון ועושה לה אמבטיות ומעולם לא חשדתי או פחדתי. התגובה שלי גם הייתה מבולבלת וישר שלחתי אותו לטיפול. הוא כמובן סירב ואמר שאין בזה שום דבר ושהוא בחיים לא יעשה לה כזה דבר ומעולם לא חשב על זה. אני לא מפסיקה לחשוב עלזה. בגלל שאין לי שום רקע בפסיכולוגיה או בפתרון חלומות, אני שואלת את עצמי אולי זה בכלל משהו תמים אבל כאמא, (וכמישהי שעברה התעללות מינית בילדותה), אני מרגישה שאני צריכה לעשות מעשה. הוא יודע מה אני מרגישה, וטוען שאין לי מה לדאוג לחלוטין. יש מישהי יכולה לייעץ לי מנסיונה או שיש לה השכלה בנושא? עכשיו אתן בודאי מבינות מדוע בעילום שם...

להיות אמא לבת אחרי שעברת בעצמך שבעת מדורי גהינום וגילית שאת נקבה עוד לפני שידעת מי את... בחלומות אנחנו מפנטזים מעלים סמלים עושים הקשרים לא מציאותיים. נראה לי שאם הוא סיפר לך הוא לא מתכנן ובוודאי שלא מבצע. הוא עצמו היה נבוך ומבולבל. יתכן שבאיזה רמה לא מודעת הוא עשה חיבור בין הילדה שיש לכן ובין הילדה שאת היית האובייקט המיני ניסה להבין ברמת הלא מודע את מה שעבר עליך אחרי שיש בת התחושות מתחדדות לא רק אצלך מן הסתם גם אצלו. הוא יודע שעברת גילוי עריות בילדותך?

עצם השיתוף שלו מעיד על הבלבול והמבוכה שהחלום האירוטי על הבת עורר בו... וכל הכבוד לו על האומץ שבעלך אזר- לספר לך אודותיו! על פי פרוד לכל ילד או ילדה פנטזיה להורה שאינו בן מינו..קרי: בת לאביהו(תסביך אדיפוס)ובן לאמו(תסביך אלקטרה)..וכן להפך...אב לבתו ואם לבנה... אך בין הפנטזיה הפסיכואנליטית לבין המשמעות שלה במודע והיישום שלה באופן פרגמטי ישנו הבדל בין שמיים וארץ...(ניתן לדכא נטיה זאת באמצעים מרובים) אני הייתי מודאגת יותר לנטיות פדופיליות, שבאו לידי ביטוי בדמות הבת בת שנה(!)שהוא מטפל בה ורוחץ אותה ונחשף לערוותה ולרמח איבריה- המצריכה בדיקה ומצדיקה אבחון, מאשר לגילוי עריות...מפאת כי אם שיתף אותך בחלום האירוטי, משמע אין לו כל כוונה לממש את הפנטזיה על בתכם המשותפת והיקרה שלכם, חלילה..ועצם החלום עליה הבהילה והרתיעה אותו, כאב המגונן על בתו ופוחד מהצל של עצמו..ועל כן הוא התפרק מהחלום באמצעותך, כבת זוגתו וכשותפה נאמנה לבילבולו וסודו. ממליצה לכם בחום להפנות אותו לטיפול...בכדי למנוע סחף מיותר, לבדיקת: חסך לא ידוע מעברו של בעלך, ומציאת מקור הדחף המוסתר שלא יבוא חלילה, לכדי מימוש ומישוש... בברכה, המתוסכלת.

אבל תמיד ביקש ממנה להתלבש והקפיד על הפרטיות שלו במקלחת וכו אני זוכרת שהייתי מופתעת וחשבתי שזה לא בסדר שהוא חושב שילדה בת שלוש חייבת להיות כל הזמן לבושה וגם הוא . בדיעבד הבנתי שהוא מעדיף גבולות , שלי לא היו כי גדלתי בבית שהיו בו רק נשים. וכולן הסתובבו ערומות מהמקלחת ובחזרה. האם העירום או מראה הילדה מעורר נטיות או שהן קיימות בלי קשר לילדה? האם ילדות חרדיות מותקפות פחות? אני תוהה.

כל הכבוד לך ולו על היכולת לספר לשתף ולא לשמור והתבייש... ברגע שמשתפים, יש בכך אמירה חזקה....לא להשאיר זאת כסוד...במידת הצורך לבקש עזרה... מכירה כאלה שהזדעזעו מחלום נורא שחלמו על ילדתם.... חלומות הינם חלון לנפש , לפחדים, לפנטזיות, למחשבות... יתכן שזהו פחד שקיים בו שביתו תיפגע...יתכן שזהו פנטזיה שכלל לא תתגשם... חלומות כאלה מתגנבים אלינו במיוחד עם הנושא מדובר, קיים ומוכר (אם בעלך יודע את אשר עברת..) אם את נמצאת בטיפול את יכולה להציע לו פגישה שתעזור גם לו ולך להרגע... מה שחשוב זה לדבר...ולאפשר לו לדבר ולא לפחד שהוא מדבר על כך. מחזקת אותך אידה

לא ראיתי את התגובות האחרות. לא של משתתפות שאולי נפגעו ולא של נשות המקצוע. דחפים ותגובות נראים לי דבר טבעי. מה שמפריד בין ההתנסויות הטראומטיות לקו הנורמלי הוא חוסר היכולת להבין ולשלוט בדברים האלו. אולי התגובה שלך רגישה מדי אבל הרגישות שלך במקום. אצל אימהות כמוך, רוב הסיכויים שזה לא יקרה. טוב להתייעץ עם אנשי מקצוע אבל לתחושות הבטן שלך צריך להיות מקום של כבוד. וכל עוד יש ביניכם תקשורת גלויה על הפחדים האלו, בעיני זה סימן מעודד