פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה

עצמאות למדינה.... עצמאות של כל אחת.... מה המשמעות עבורכן? עצמאות שלכן? אני מקווה שחזרתי .... בלי תקלות יותר.... שוב התגעגעתי ואז המחשב השתגע עוד יותר..... אז אני כאן... אופיר....שליחי לי מייל ....הכל נמחק... אידה

חג העצמאות בצורה סימבולית וסימלית חודר לי לעצמות. אף אני מעוניינת לחוש כמדינה שאחרי 9 ירחי לידה מפרכים- כיולדת היושבת על המשבר- חווה הולדה מחדש שהנה תולדה של אחריות, עבודה עצמית ותחושת עצמאות כשל יישות אוטונומית. בבחינת:"הזורעים בדימעה ברינה יקצורו" האם ישנו חזון למועד?

היי שדה ניר יקרה מה שלומך? את כותבת אני מעוניינת? עדיין לא מרגישה? עצמאות? אולי בתוך התהליך? בתוך תשע ירחי הלידה? ובהחלט....:"הזורעים בדימעה ברינה יקצורו" אידה

הכרתי כמה שנפלו , מהיסודי,מהצופים ומהצבא,אבל אני רוצה לשתף אותכם בסיפור מיוחד שקשר אותי ועוד משפחה שלא הכרתי קשר הדוק מהלב. שירתתי ברמת הגולן הזמן מלחמת שלג כל החטיבה והגדודים היו בלבנון,נשארנו רק הבנות בבסיס לא יצאנו הביתה זה היה יום שבת בבוקר הלכתי מהחטיבה לגדוד שהיה לא רחוק,נושמת את האויר ושקועה במחשבות,בעודי הולכת ניצנץ משהו בקרני השמש על החול,התקרבתי וראיתי דיסקית של נעלים הרמתי את הדיסקית והרגשתי שאני חייבת לשמור על זה היה כתוב שם של בחור מליק דוד זיכרונו לברכה אני זוכרת שרצתי חזרה לחטיבה שאני אוחזת חזק בדיסקית כאילו משהו בי הרגיש והלכתי למפקדת שלי הראתי לה את הדיסקית והיא אמרה לי שאותו שם שהיה כתוב עליה נפל בקרב כמה ימים לפני ביקשתי ממנה אם אני יכולה להביא את הדיסקית למשפחה שלו והיא לא הסכימה נתתי לה את הדיסקית בתקוה שהיא תעביר להם אותה חלפו שנים הייתי כבר משוחררת מהצבא,והיה נהוג אצלנו בחטיבה לעשות שני מפגשים בתאריכים שונים אחד עצרת זיכרון לחללי החטיבה והגדודים,והשני מפגש של כל אלה ששירתו בחטיבה קיבלתי בטעות זימון לעצרת הזיכרון ונסעתי לשם, אמרו את השמות של החילים שנפלו ואז אמרו את השם של מליק דוד ז"ל שמצאתי את הדיסקית שלו והמשפחה ניגשה לאנדרטה עקבתי אחריהם כי רציתי לגשת אליהם, העצרת נגמרה ועלינו לאוטובוסים יצא שאני והם עלינו על אותו אוטובוס כי היו כמה כאילו הגורל רצה שנפגש ואז ניגשתי אליהם הצגתי את עצמי,ההתרגשות היתה אדירה,ישבנו ודיברנו כל הנסיעה האמא סיפרה לי עליו והרגשתי כאילו אני מכירה אותו הרבה זמן החיבור היה מדהים מסתבר גם שהם לא קיבלו את הדיסקית שמצאתי מאז נוצר בינינו קשר מיוחד קשר של גורל שהפגיש בינינו שנה לפני העצרת הקודמת הם לא היו כי לא יכלו להגיע והשנה שנפגשנו הם באו ואני הגעתי בטעות ונכרתה בינינו ברית עולם. כל הזמן שאני נזכרת אייך מצאתי את הדיסקית יש לי צמרמורת

מה שלומכן היום?

סיפור מרגש ביותר. מפגש שאינו מקרי ואינו אקראי כי אם יד הגורל! ברית עולמים לשימור זכר החללים! ות היית החוט המקשר, המגשר- איזו זכות! שלא נוסיף לדאבה עוד- לעולם. ושלא נדע עוד- צער, מלחמה, כאב ומכאוב.

מה שחורה לי יותר מכל הנו זילות מערכת אכיפת החוק במקרה של אונס וביצוע מעשי סדום. לא די שמעשים חמורים מעין אלו הפכו לעניין שבשגרה ואינם עולים לראש סדר קדם העדיפויות הלאומי, המשטרה ומערכת המשפט בטיפולם הכושל, האיטי, והמתחשב עם רוצחי הנפש השפלים הללו מטביעה את הרעה החולה הפושה במחוזותנו ואינה ממגרת אותה מהיסוד ועד הטפחות. ואינה ממררת את חייהם ושוללת את חירותם של חיות הטרף האימתניות המציקות ללא הרף, המוצצות לשד דמנו ומקור חיותנו, עצמאותנו וחירותנו- עדי עולמים! עד מתי?!!!!!!!!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3083733,00.html חשבתי שפסו מקרים כאלו מן הארץ והתבדיתי. על הבוקר בחדשות ינט נכנסתי לפה ונפלתי על ההודעה שלך בינגו. מה קורה איתך? יש חדש בהליך שלך? מחזיקה לך אצבעות.

מועד הדיון הראשוני לתחילת הליך גביית ההוכחות החותכות נקבע לעוד זמן ניכר ונמהר של שנה בקירוב!!! תקדים , חסר תקדים ושערוריתי!! הנשמע כדבר הזה במדינה מתוקנת??! הוא מנהל חיים תקינים פורים ומשופרים....ואין פוצה פה ומצפצף?!

ומה בדיוק נותן עונש חייתי? שחרור רגשות הנקם כלפי מי שפגע? מה אנחנו יודעים על המורכבות של המקרה? עמדת המתלוננת? מה שמסתתר מאחורי הדוחות הלקוניים? העובדה שלא התנהלו הוכחות? כל כך קל לנתב את הציבור הכללי ושל הנפגעות בפרט לנקמה, לעליהום... הרבה יותר קשה לספק להם טיפול, תמיכה, רשת של מניעה וחינוך, איפה התקציבים לנוער בסיכון? פוגעים ונפגעים כאחד? לא רוצה לראות את מי שפגע בי לפני שנים ובמשך הרבה שנים מאחורי סורג ובריח... רוצה שלא אצטרך להסתיר בכל דרך אפשרית את העובדות ואת הסבל שמייצרת פגיעה כזאת... במקום להחזיק מי שאין לו פוטנציאל לרצדיביזם על חשבון המדינה עדיף שהכסף יממן את הטיפול (היקר) לנפגעות ולנפגעים. מי שמסתובב שנים עם הטראומה שמייצרת פגיעה כזאת מסב סבל רב לעצמו ולסביבתו.

מה היית רוצה שיקרה כאן? הנוכחות של מי חסרה לך?

אני לא מאמינה באלוהים לא שיש לי משהו נגד מי שמאמין אני לא מאמינה כי אבי שכב איתי בגיל 9 עם כיפה על הראש ועם סיפור שזה רצונו של אלוהים לא עזר הבכי הכאב הנורא ההשפלה והידיעה שמשהו אצלייך רע רע מאוד אחרת איך הוא עושה את זה לילדה קטנה אני לא מאמינה באלוהים שבתן שכזי רבר איום יקרא לילדה קטנה כתם הצחקחתם אותי יותר גרוע כמו משהן שחרטו לך על הגוף ולא משנה כמה זמן זה יעבור ויש לי מישפחה וילדים והכאב ןהתיזכורת תמיד ישנה אני בזה לאלוהים אם ביכלל הוא קים שראה ונתן לילדה קטנה ליכאוב ככ,,,,

מצטרפת אלייך אין דבר כזה ולא היה ולא יהיה גם אבי שכב איתי מגיל 12 עד גיל 14 היינו כמו זוג נאהבים בלילות ובשבתות בצהריים אז אם היה אלוהים הוא היה מפסיק ועוזר הכול שקר ומי שמאמין בו כנראה שטוב לו בחיים. היתי בתו בבוקר ורעיתו בלילה למה? למה? למה דווקא אבא שלי?

שמחה שאת פה ופורקת תמשיכי. וכן, אנחנו איתך. מבינות בדיוק על מה את מדברת ומה את עוברת.

גם לי יש ילדים וההישרדות קשה ביותר אבל הנה אנחנו מצליחות. תגידי עשית משהו עם זה? התלוננת? אני אספר לך שאני אחרי 20 שנה של סוד שנשמר אצלי התלוננתי עליו במשטרה הוא נכנס למעצר במשך חודש והמשפט יערך באוקטובר 2005. ואיך את מתמודדת עם המצב הזה שאין אבא? הגעגועים אם בכלל ינם? נורא היתי רוצה שתעני לי. אוהבת ומחבקת אותך אורית

שוש היקרה הבה נערוך הפרדה בין דת לדתיים!- למען ההגינות והגילוי הנאות והסדר הטוב, כמובן. הדת כשלעצמה בבסיסה הנה ערכית ומוסרית ומושתת על הומניזים צרוף, אך ישנו קומץ מזערי (ולא חלק הארי- לשמחתנו) שהנם מיוחצנים ומיוחסים כנציגי הדת או שומרי הדת (שומרי תורה ומצוות), שלדאבון לבנו, אינם שומרים עלינו ואף לא על עצמם ואינם מקיימים הלכה פסוקה אחת המחייבת אותם כיהודים שומרי תורה ומצוות. הם אינם הולכים בתלם המתווה של רוח התורה והיהדות- לא הנושנה (האנארכוניסטית) ולא המתקדמת (הפרוגרסיבית).הם נון קונפרומיסטים- פאשיסטים. ומתנהגים בצורה בלתי מתקבלת- על כל בר דעת (ללא הקשר לדת, גזע, מין, מוצא , לאום וכדומה) ומתנהגים באופן מחפיר שאין רוח המקום ורוח חכמים נוחה הימנו- כלל ועיקר. ואין להם כל גושפנקא דתית ו/או מוסרית- למעשיהם הנלוזים! והנם במקרה באיצטלה דתית זו או אחרת, אך רחוקים המה מערכי הדת ורוחה- כרחוק מזרח ומערב! ישנם המשתמשים בה לסרוח דרכם- כקרדום לחפור בה. ומעוותים אותה ואת תפיסתה- לשרת תאוותם וסדיסטיותם. אך רוח היהדות לעומתם הנה שוחרת צדק חברתי, היא הומניטרית, סולידרית, אמפטית ורחומה האמונה על: "ואהבת לרעך כמוך" ועל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" וכדומה. כך שאותם המתעטרים בטלית הדורה שאינה תכלת והמגואלת בדם אינם אלא קומץ מינורי של סוטים (שהרי מדור השירותים קיים בכל בית, מבלי שנערוך בדק בית) שקיימים כאמור, בכל חברה, דת, לאום, מיגזר ומיגדר שהוא. ולוואי שלא ירבו כמותם וכדוגמתם- בישראל! אף אני נפגעתי מחובשי הכיפה (תרתי משמע) ואף מגלויי הראש. ודעי לך שכולם היו קלי ראש, ריקים ופוחזים, סוטים ועבריינים ואנטי סוציאלים בעליל, ללא כל הבדל של אמות מידה! תחזיקי מעמד במאבק ההשרדות, את אמיצה ונוגעת ללב ובועטת בבטן הרכה. זכרי ונצרי: אם אין את לך- מי לך??! כאן למענך. שדה ניר- הנעה כמטולטלת, בעלת כלאיים, קרועה בין 2 עולמות וחיה בקונפליקטים תמידיים ודילמות ססטמתיות.

שמישהו צעיר מבקש עזרה שינעו אותו מלרצות ילדות קטנות הוא לא יכול להפסיק לחשוב עיהן הוא בחור טוב נבון וכו' כך הוא מגדיר את עצמו רק שמילדות הוא נימשך וזה. הוא יודע שזה אסור ומבקש עזרה מקצועית כי אין הוא שולט במוחו. אם ככה,,צריך לאתר אותם כשהם קטנים את הבנים האלה- כמו שעושים בדיקות מי שפיר או גנטיות לחפש מחלות תורשתיות נדירות ומסוכנות שיחפשו פדופילייה וימגרו אותה בעודה בעיבה כי אותו אבא שהתחתן ונולדו לו ילדים ,הפדופילייה שולטת בו. הוא צריך טיפול. הוא רוצח .אדם מסוכן. מי שעושה דבר כזה לבנותיו הוא אדם חולה חולה מאד אדם מסכן ואני לא יודעת איך הוא חיי עם עצמו...אם בכלל קורא לזהה חיים מסביב לאזור חלציו.. מחזיקה לכם אצבעות בנות יקרות מפז. שכל חטאם היה להיוולד למיפלצת שכזו. תתחזו ותעריכו כל רגע מהחופש שלכן. אחת משלכן רק זה קרה לה עם החבר בעל וגרוש.(אותואדם)

לא לחיות,לא הולכת למעקב רפואי,לא עושה בדיקות דם שקשורה למחלה שלי,מן פגיעה עצמית סמויה,השבוע אילץ אותי ללכת לכל מה שהזנחתי, הפחד לאבד דם,הפחד של חוסר שליטה,הביא אותי לפני הסיבוב המסוכן לעצור ולטפל בעצמי, השבוע הרגשתי אייך הדם לאט לאט אוזל לי מהגוף בלי שליטה,אמרתי לעצמי עוד יום זה ירגע וזה לא נרגע להיפך,זה התגבר, עד שקלטתי שאם אני לא מתיחסת לזה אני משחקת בחיים שלי,פעם ראשונה שפחדתי לפתוח את התוצאות של בדיקת ההמוגלובין, הרופאה שלי כבר הכינה אותי שאם ההמוגלובין יהיה מתחת ל 10 אנחנו בצרות צרורות,היא הכינה אותי אם יהיה צורך למצב חירום שידעו עלי והתיק הרפואי מוכן במיון וגם הרגישות שלי מלנגוע בי, זה פעם ראשונה שפחדתי למות,שפחדתי שזה לא יגמר אף פעם,ואני אתרוקן,למרות שאני יודעת שהגוף מחדש את הדם, רציתי באחד הפעמים לבלוע לא קופסת קומדין אחת אלא שלושה,אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכן נתתי אותם למטפלת והשארתי לי קופסה אחת, החוסר אונים מול הגוף שלך,החוסר אונים מול הפחד,החוסר אונים מול עצמך,עברתי השבוע הזה סידרת חינוך עם עצמי,שגרמה לי להבין שהמחלה שלי זה לא משחק ילדים,קיבלתי למקרה הצורך לקחת כדור שעוצר שטפי דם בלתי נשלטים שנוגד את הקומדין, השבוע למדתי על בשרי כמה אני רוצה להאחז בחיים,שלמרות שאני מיואשת לפעמים, שאני לא רואה אור,אבל אני רוצה לחיות, לא היה חסר הרבה והייתי מוצאת את עצמי בסכנת חיים,שאין לך שליטה על הגוף שלך, שברגע אחד הוא כבר לא דבר אחד אני יודעת שאני לקחתי את עצמי בידים. זה מן הפוך על הפוך,הרגש כאילו מת אבל הגוף רוצה לחיות.דוקא שמתקרבים לאיזור הסכנה מנסים לעצור ולרצות לחיות. עכשיו רק נשארה לי החולשה,שלושה ימים אחרונים הייתי ממש מנוטרלת,אני מקוה שביום ראשון אני אעלה שוב על המסלול.

קודם כל אני מאוד שמחה בשבילך שסוף סוף התחלת לטפל בעצמך, למרות שהנסיבות שגרמו לכך היו מאוד לא נעימות עבורך וגרמו לך להרגיש פחד וחוסר אונים. אני מאוד מקווה שהכל יהיה מאחורייך תוך ימים ספורים ותוכלי להרגיש הרבה יותר טוב. והדבר החשוב ביותר הוא שתזכרי את הרצון שלך לחיות, שחווית במהלך הימים האחרונים, גם ברגעים הקשים ותוכלי להיעזר בו ולשאוב ממנו כוחות. מאחלת לך החלמה מהירה שלך, שחף

קוראת אותך לאחרונה יש איזו התקדמות לכיוון של יותר אהבה או לפחות אכפתיות מעצמך. ואני מברכת אותך על כך.

אחת לחודש,ובדיקת דם אחת לשבועים כמו שאני מחויבת לעשות,אני מקוה שלא יחזור לי הזלזול בעצמי,את יודעת שנמצאים ממרחק זמן מהאירוע הזה,חוזרים להרס העצמי, ולהשמדה העצמית. ואני אנסה לזכור בנפילות לבור את הרגעים המפחידים האלה.

פותחת עץ פתוח לכולן ובו אתן מוזמנות לתאר את המטפלת המתאימה ביותר עבורכן. מה התכונות שלה מה היא מקרינה או משדרת ואיך? לספר על מטפלת מסויימת שהשאירה עליכן חותם חיובי משמעותי אם יש כזו. אז מיהי המטפלת האידאלית בעיניכן?

ולמה "מטפלת"? את מראש מניחה שמין אחד עדיף? עבורי, זה מה שיש לי. ניסיתי הרבה, חיכיתי הרבה, ובפתח השנה ה5 למסע הטיפולי אני כבר לא שואלת את השאלות האלו. הן בשבילי שאלות של ספק. וכבר אין לי ספק. חוץ מברגעים של כעס אולי לפני ששאני מזהה שזה בסך הכל כעס שאפשר לפתור ולעבד. אני מניחה שזה צריך להיות מישהו שיודע לטפל , יודע מה הוא עושה, מאוד בטוח בעצמו, מאוד ערכי ומצפוני, שאי אפשר לעשות לו מניפולציות, שיודע להציב גבולות, שאפשר לבטוח בו, להגיד הכל, לבכות ולצחוק לידו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3081558,00.html לפעמים נדמה לי שהדרך לזכור ולא לשכוח מתקיימת גם במקרים האלו וחשוב לי כל כך שלא יילך לאיבוד אף מקרה. שכל נתקפת וכל תוקף יקבלו איזכור גם אצלנו.

לזכור ולא לשכוח! על מנת שנצח ישראל לעולם לא ישקר!

ולסבתא שלי מצד אבא שניספו ולא זכיתי להכירם, http://www.freefoto.com/preview.jsp?id=05-04-51

לא בשמיים ולא בארץ. רק הבחירה להיות אדם. בעל נשמה.

כפי הנאמר: "נר אלוהים- נשמת אדם" לבחור באוטונומיה להיוותר אדם- חרף חרפת הכל!אטימות הקול! והרוע- בהתגלמותו.!

בס"ד אני חקרתי את האמת של העולם והגעתי אליה ואני מוכן לשתף את כולכם ... זהו עולם של חיסול חשבונות של יצר רע מנעוריו של האדם עולם של תיקון ככתוב באתם לתקן עולם במלכות "שדי" כל אדם מתקן תיקונים מגלגול קודם שלו תתקרבו לתורה ולאמת של העולם הזה "אין עוד מלבדו" בורא עולם רואה את הסבל של כל אחד מאיתנו... זהו עולם של 70 שנה עוד מעט כולנו לא נהיה בעולם הזה התכלית שלנו היא להגיע אל האמת...אנו מוכרחים לעצור לרגע את הזמן ולשאול למה אני הובאתי לעולם הזמני הזה ואז ע"י חקירה כמו (צופן תנכ"י שלא ניתן להפריך אותו תורות מיסטיות,קבלה שהכל מצד האמת אם תבדקו לקוח מן התורה). אני מאחל לכם שתתקרבו לאביכם שבשמיים שאוהב אתכם אם הודעה זו הגיע לכל אחד שרואה אותה זה בהשגחת הבורא...מקרה ה' רקם או רק מ-ה' ...

לאלמוני, ראשית: איש באמונתו יחיה. שנית: ונשמרתם לנפשותיכם הנו חיוב מפורש מן התורה, כך שאף מצד הדת והשקפת עולמך חייב כל יהודי לטפל בעצמו בשעה ש: "עת צרה היא ליעקב" ובשעת צוקה ומשבר- בכלל. אמונה היא אכן מאגית ומיסטית וגלום בה יכולות מחוננות של מיצוי (עצמי) ריפוי ושיקוי. האמונה בעצמנו בנוסף לאמונה בא-ל היא אותה חובת "ההשתדלות" עליה אמון כל יהודי מבלי להטיל את יהבו אך על אלוקיו ולהפקיר עצמו מנגד- חובת ההשתדלות מחייבת טיפול עצמי בשורש הבעיות ובעת הצורך מחייבת להעזר בגורמים מקצועיים מוסמכים על מנת שהמורסה לא תתפשט לכל הגוף והנפש (והא בהא תליא- נפש בריאה בגוף בריא- הגוף סימבול של הנפש) ותוצאותיו ההרסניות- מי ישורנו?! אלוהים לא הביא אותנו לעולם על מנת שנסבול ללא תכלית. ביסורים הנמהרים כשלעצמם אין כל יעוד משמעות ותכלית והם באים לעורר אותנו לטפל בעצמנו, לעזור ולהעזר ביחסי גומלין תקינין בבחינת: אחיעזר ואחיסמך. ולהיות אנשים תרבותיים, מהימנים וטובים יותר. בתוהו ובוהו נקרת לנו הזדמנות- פז לשאוף להתגדל ולגדול, להתמרק ולהזדכך בהעצמה אישית ואישיותית. היסורים מהווים מנוף וקרש קפיצה לתיקון מידותנו, ריפוי הצלקות והנאקות והוצאת המורסה המכלה כל חלקה טובה- מתוכנו. ולסייע לזולת מתוך הרקורד האישי, מתוך גילוי אמפטיה וסימפטיה, תוך תובנה בונה והתחשבות וקבלה של כל יהודי- ללא סייג. והחשוב מכל: אהבת ישראל אמיתית. וזכור: בן אדם לחבירו קודם הנו לבן אדם למקום! טיפוח היחסים הבן אישיים ועזרה לזולת- הנם ראשונים במעלה.

באמת שמעתי יותר מפעם נסיונות להסביר באמצעות תפיסות דתיות או מיסטיות או פילוסופיות למה בעצם נועדה ילדה להאנס... למה היא סובלת... כל נסיון להתיימר לענות על כך במסגרת עולם כוללת הוא אנושי אך אווילי. איוב דן בשאלת הסבל הוא עונה לסיום שאין מענה שהסובל יכול להבין. פשוט אין. לא גלגול ולא תיקון ולא ייעוד נשמתי כפי שחלק מהאלטרנטיבים של העידן החדש... ניסו לומר לי פעם... יעבור נא הרב את מה שעברה אותה ילדה ויסביר לעצמו מה שיסביר. הסבל קיים לפעמים ברמות שאין הדעת תופסת. הנסיונות של חברי איוב לתת לו מענה כזה או אחר הם סוג של רשעת ואטימות וכך גם הכתוב רואה אותם. ויידום אהרון.לפעמים זו הנחמה הטובה ביותר מהסבר שכלתני כזה או אחר. לתת כבוד וחיבוק מכל הלב האנושי הרגשי הבסיסי החם שאפשר להגיע אליו.

בתוך כל ההתמודדיות הקשות שלי היום יומיות,יש מידי פעם קרן אור מבליחה וצובעת את הדברים באור בהיר יותר,דברים שלכאורה נראים טרוויאלים,דברים שאולי מי שלא היה במקום הנמוך לא יוכל להבין, ואני מדברת על ביטחון כלכלי על מטרה ששאפתי אליה ועכשיו היא מתקרבת ואולי מתממשת. אפילו כרטיס אשראי שלפני שנתיים לא יכולתי לעשות שום תנועה בבנק רק להוציא מזומן כי האקס סיבך אותי כלכלית ועשה אותי חשבון מוגבל. היום כבר התקשרו אליי מהבנק ושאלו אם אני רוצה להחליף את הדירקט לתשלומים,היום מדברים איתי אחרת.אני מרגישה אייך הבטחון חוזר לי לידים,היום לראות מקרר מלא וקורת גג מעל הראש למרות שהיא לא שלי זה הישג אדיר בשבילי. היום הייתי אמורה להיות אצל העובדת שיקום שלי בביטוח לאומי,וביטלתי כי אני לא מרגישה טוב פיזית, ואז דיברנו בטלפון והיא ביקשה ממני לכתוב מכתב על תהליך השיקום שלי כדי שהיא תוכל להראות לאחרים היא אמרה אני רוצה לבקש ממך כי יש לך יכולת ניתוח והפשטה של הדברים מצד אחד יש לי כעס על המערכת הזאת למרות שהעובדת שיקום שלי דוקא היתה מקסימה איתי ומצד שני אולי בזכות זה שהפסיקו לי את הקצבה התחלתי יותר לתת מעצמי בעבודה כי כל הזמן הייתי בפחד שאם אני עוברת את המכסה אז יקחו לי את הקצבה וכל גרוש חשוב בשבילי עכשיו אין לי את הפחד הזה יותר ואני באמת מרויחה יותר, בעצם נקודת המפנה התחילה שהעובדת שיקום נתנה לי את המפתח לפריצת הדרך וזה להיות בפרויקט מיכאל,שם למדתי הרבה דברים על עצמי,ומאז באמת נכנסתי למעגל העבודה והתרגלתי לחוקים ולמסגרת ולמנהלים כי פעם לא יכולתי לסבול מסגרת ומנהלים הייתי מחליפה עבודות בקצב,עד שהפסקתי לעבוד לגמרי, ואז המכה של הגירושים אילצה אותי לצאת להלחם על החיים שלי,לצאת ולהשרד בשלב הזה,ובאמת אני חושבת שהיום למרות הקשיים אני מצליחה. אז אני מחייכת לשם שינוי,וטופחת לעצמי על השכם.

אותך ככה. גם אני יודעת איך הדברים הקטנים יכולים לברוא או להרוס את העולם. לשנות את התמונה שרואים בראש כשקמים בבוקר. וחשוב למרות המאבקים שלך שאת מצליחה לראות את כל התמונה. את הקשת שבתפקוד המערכת, את הפרטים שעושים את ההבדל גם כשיש תסכולים. מאחלת לך הרבה רגעים כאלושתוכלי לזכור גם כשקשה.

מחזקת אותך ומחזיקה לך אצבעות.

כתם יקרה, מצפה לשמוע על כתמים מעין אלו שישנו בעתיד. וטופחת לך על השכם, כתם. הנך סמל וכתם לאות ולמופת. לציביון, מימוש החזון והניצחון! גאה בך. יודעת מה אמרה המפה לכתם שעליה? תישארי על המפה! כתם אנא תישארי על המפה (תרתי משמע) ותיוותרי במעגל העבודה והעצמה העצמית- אישית והאישיותית. שדה ניר.

פשוט נפלא לקרוא את אשר כתבת.... את עושה עבודה נפלאה עם עצמך.... מתמודדת עם קשיים רבים....ולא מוותרת!!! כל הכבוד לך...! הרבה פעמים אנו יודעים מרגשים צורך בשינוי... הפחד משנוי הוא כל כך גדול שלא פעם אנו מעדפים להשאר במקום קשה, רע ואפילו פוגע.... כי את זה אנו מכירים.....כי את האחר...את הטוב אחנו לא מכירים.... לפעמים אנו "נופלים" לתהום לא מאמנים שאפשר לצאת משם.... ודוקא מהמקום הכי נמוך...פתאום אנו צומחים.....מכים שורשים....מגדלים ענפים...פרחים, פירות..... הכוחות האלה כתם, היו אצלך ומלווים אותך כל הזמן... פשוט למדת להשתמש בהם לעצמך...לטובתך!! גאה בך אידה

החמות,והמחממות,ואני מקוה שברגעים הקשים אני אנסה להאחז ברגעים הטובים האלה למרות שזה לא קל, אולי אני אנסה את השיטה רק להיום,כל יום והדברים שבו,קל להגיד אבל קשה לביצוע,אבל לפחות אני אנסה.

לכל מי שמצליחה ולא מצליחה להירדם ולישון טוב בלילה, שהלילה הזה יהיה הכי שקט ושלוו, שתרדמו מתי שיתחשק לכן להירדם ושתחלמו רק חלומות מרגיעים ונעימים... http://www.geocities.com/veraloni/sleep.JPG שחף

לילה טוב שלווה וחלומות טובים....נעימים אידה

כל כך מוצפת בתחושות של אין..מוצפת בעצב של אין אמא..כמה זמן אחפש את האמא הבלתי ניתנת להשגה? כל חיי חיפשתי אותה וברור לי שלא אמצה אותה אף פעם. כל כך הרבה כאב יש בי על אמהות נוטשות...כל כך זקוקה לאמא עכשיו..לאמא מחבקת ולא נויטשת...קשה לי דמעה

מילים אין לי,אבל אני כאן יחד איתך בשתיקה.

הלילה עבר והנה הגיע הבוקר. עברתן גם את הלילה הזה את וכתם.

דמעה יקרה מה שלומך? מקווה שיותר טוב....מקווה שהלילה הזה יהיה יותר שליו....ויאפשר לעצמך לנוח ממחשבות... לישון... לילה טוב אידה

שחזרתי מהעבודה היה מישהו ליד הבית ותיצפת הוא ראה איפה אני נכנסת לשער ואז רצתי במדרגות והתפללתי שלא יכנס בדרך כלל אני מכינה אתץ בהמפתח מוכן והפעם לא הכנץי אוךו מראש ופחדתי שהוא יעקוב אחרי ויתפוס אותי, ואז מהר עליתי הביתה ואני מפחדת לפתוח את האור שלא יראה באיזה דירה אני גרה, הוא עמד שם עד לפני כמה דקות אבל הפחד נשאר אני יושכת כאן והכל עולה לי שונאת לחזור בערב נהבודהההההההההההההה

הכל מרגיש מאיים ומפחיד הבית נראה כבר לא בטוח

כתם מה קורה? יש מישהו מהשכנים? מישהו שאת יכולה לדבר איתו בטלפון? אידה

למרות הנסיבות הקשות טוב להיות כאן ולהרגיש חלק מקבוצה.. תודה לאידה ולאופיר על התשובות המהירות והקולעות... רציתי להתייעץ איתכן בקשר למשהו.. הגעתי לפורום בעקבות חבר שלי שעבר ניצול מיני לפני כחמש שנים, כשהוא מדבר על זה הוא מדבר על כך במין ריחוק שהוא כאילו מדבר על מישהו אחר.. דיברנו על כך והסכמנו שהדרך היא דרך של מין הכחשה והדחקה.. השאלה שלי היא האם כדי להתגבר אתה חייב להיכנס לשלב של הכעס, ההאשמות השנאה.. אתה חייב לכאוב? האם זו לא תהיה חזרה לאחור עכשיו, כשהוא מסוגל לדבר על הדברים? חשוב להדגיש שלפניי הוא שמר את הדברים בבטן, בני המשפחה ידעו על המקרה אך הוא לא היה מסוגל לדבר על הרגשות שלו בקשר לנושא ותחושות מסוימות שמשפיעות על יחסים בין בני זוג.. אני אוהבת אותו ואני רוצה בעזרתכם להיות התומכת הכי טובה שאני יכולה.. ללוות אותו בתהליך.. תודה ..

התמיכה שלך בחבר שלך מורגשת ונראה לי שזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לו נראה לי שכדאי שתשתפי אותו ברגשות שלך ותתני לו בכנות להיות חלק מחייך פחות לחשוש לפגוע בו ויותר להיות במקום של בת זוג כמה שיותר קשובה. ואם יש בעיות בקשר הזוגי שלכם אז לפנות איתו לייעוץ זוגי ומיני סביב הנקודות הספציפיות שעשויות להפריע לך. אם אין לו בעיות בתיפקוד ואת לא מרגישה שמשהו חורק בקשר שלכם אז למה בעצם להפנות אותו לטיפול? אם הוא היה שואל את השאלה הזו מהמקום שלו הייתי מבינה שהוא בעצם מתלבט ומרגיש איזה צורך בטיפול אבל הוא לא מרגיש צורך כזה. הוא לומד? עובד? האם יש לו מטרות לעתיד? איך הוא כחבר לחיים? האם הוא רואה את עצמו כאבא לעתיד? איך התקשורת ביניכם? עצם הניצול המיני שעבר אינו הופך אותו מיידית לדכאוני לא מתפקד ובעל הפרעת אישיות. לפעמים האישיות כמעט ואינה נפגעת והתיפקודים נשמרים. לא יודעת למה אבל נפגעות תקיפה מינית מתקשות להכנס ולהתמיד בטיפול מקצועי מסודר. ונדמה לי שלגברים קשה עוד יותר להכנס למסגרת טיפולית. אין את התרבות הזו עדיין בארץ וטיפול נחשב כמעט למילת גנאי.

הוא מדבר על טיפול פסיכולוגי, אני לא יודעת עם לאו דווקא בגלל הניצול שעבר אבל אני מניחה שיש לזה קשר עמוק.. אנחנו עוד בני נוער והכל ממשיך כאילו כרגיל עומדים להתגייס, ואפילו שאולי אלו דיבורים בעלמא מדברים על משפחה ועל איזה מין אבא הוא יהיה.. הוא נהדר בתמיכה באחרים, בתמיכה בי.. אבל.. יש המון רגעים שהוא נשבר, שוקע פתאום במצבי רוח קיצוניים במיוחד.. אני לא מוצאת לזה איזה הגיון שזה קורה לאחר משהו מסוים. אני חושבת שאולי אלו כאן פתאום מחשבות על העבר, אני מנסה מאוד לתמוך ולהיות איתו ברגעים האלו אבל הרבה פעמים פרטים טכניים מונעים מאיתנו להיות יחד (פיסית) ברגעים כאלה.. אני יודעת שזה טבעי , נורמלי ואף מתבקש אבל מה לגבי ההתמודדות????????

EGRE יקרה אני רואה הרבה תמיכה ודאגה לחבר שלך....את לא מתעלמת ולא מצפה שיתנהג כאילו כלום לא קרה...להפך את יודעת ומבינה את חשיבות הבטוי של הרגשות התחושות ואף החלק של עיבוד הטראומה שעבר. אני חושבת שזה הדבר הכי גדול שאת יכולה לעשות ואת עושה זאת!!! להיות איתו...להבין לתמוך....כל הכבוד לך על...על היכולת! הרצון להיות והבין!!!! דבר נוסף שאני חושבת ומאמינה שהדבר שיכול להשלים את הייותך עברו הוא כן ללכת לטיפול!!! להיות מנוצל מינית זו טראומה קשה ...היא משפיעה אומנם על כל אחד ואחת אחרת אך משפיעה על דרך ההתמודדות, החשיבה, יצירת קשרים ועוד תחומים רבים... יש צורך לתת מקום לעיבודה טראומה, הרגשות ... התחושות... ההשפעות.. . ההתמודדויות .... ועוד. אני לא מסכימה שנפגעות מגיעות פחות לטיפול ופחות מתמידות....להגיע לטיפול זו החלטה קשה אך אמיצה מאוד...עבור נפגעות אין זה מותרות...זו איכות חיים...זה לבחור בחיים....לטפל בפצעים בכדי להמשיך הלאה...לא רק לשרוד!!! אני חושבת שהרבה אם לא רוב הנפגעות כשמוצאות את המטפלת המתאימה להן מצליחות להתמיד... בסיס הטיפול הוא הקשר האמון ומערכת יחסים: זה החלק העקרי שנפגע ורק דרכו ניתן להחלים... לגבי גברים...כן קשה יותר לגייס אותם לטיפול...אבל אם הוא יקבל את הלגטמציה ללכת ולקבל עזרה...אני מאמינה שזה מאוד יעזור לו... בהצלחה ושוב כל הכבוד לך אידה

חייבת הנפגעת או הנפגע להכנס לתהליך טיפולי. רצוי לשלב טיפול תרופתי ביחד עם טיפול פסיכולוגי שיעשה שימוש גם בעבודה דרך הגוף ודרך אומנות ודמיון מודרך. כל האמצעים כשרים אולם ההחלטה להיות בטיפול באה אך ורק מהאדם שבו מדובר. ואם הוא מסרב...לא רואה את הצורך...פוחד מהתהליך...לא ברור לו מה יקרה... יהיה צורך לחכות לו שיכיר ויבשיל עם ההכרה בצורך הטיפולי. ומדי פעם לגרות אותו ולהזכיר לו ...שבעצם..צריך.

רציתי לשמוע את דעתכן, השבוע משהו התחיל איתי (בחור מאוד חמוד), ולאחר הפגישה הראשונה שלנו, גיליתי שהוא קרוב משפחה של מי שתקף אותי. מעולם לא התעמתי עם התוקף, ולכן ככול הידוע לי הוא לא ייחס למה שקרה יותר מידי חשיבות (וכמובן שהמשפחה שלו לא יודעת כלום). ההתלבטות שלי אם להמשיך לצאת איתו או לא. מצד אחד, זה בטוח יתפוצץ מתישהו-אין שום סיכוי ליחסים האלה בטווח הארוך. מצד שני, ברור לי שהם אנשים שונים למרות הקרבה המשפחתית, ואני לא רוצה לחיות כל הזמן כקורבן ולתת לו לנהל לי את החיים. אני רוצה להרגיש שאני יכולה לצאת עם מי שאני רוצה בלי לחשוב עליו כל הזמן. אשמח לשמוע את הדעה של כולן בעניין.

למיכל, אני מודעת לכך שהסיטואציה בעייתי.. אני לא חושבת שיש לי תשובות בשבילך אבל יש כמה שאלות שהייתי רוצה שתשאלי את עצמך... 1. מה יקרה אם תצטרכי לראות את התוקף באירוע משפחתי.. שמח ומחייך? 2. את באמת עושה בלב את ההפרדה? למרות שאין קשר בין אופיים של השניים את מרגישה שאת מנתקת את הבחור שהכרת לגמרי מהתוקף? אני מבינה את ההרגשה של לא לרצות לתת לו לנהל לך את החיים אבל אם יש פה עניין שיפגע בך תחשבי טוב טוב אם את רוצה לקחת את הסיכון.. בהצלחה בכל דרך שתבחרי...

עבורך הכניעה והמלחמה מה הן מסמלות? מתי ואיפה נכנעת? מתי ואיפה נלחמת? נדמה לי שהבחור המסויים הזה שאת לא רואה קשר משמעותי איתו לעתיד לבוא הוא בגדר סמל למשהו אחר. ואולי אם תשאלי את עצמך לגבי כניעה או מלחמה בכלל תגיעי למסקנות ולנתיב פעולה אחר לחלוטין? בכל מה שתבחרי שיהיה לך בהצלחה.

את אור הנפש שוב ,עכשיו יש איזון ששתיכן נמצאות, אופיר ,ואור הנפש. יש תחושה של מקום,של מלאות בלב,של לקיחת אויר,כי קודם הרגשתי תחושת מחנק גדולה שלי,לא נכנס לי האויר.

אולי תרצי לשתף יותר לגבי התחושה של המחנק? של האין אויר? שומעת אותך ובנות נוספות מדברות על תחושת נטישה הנסיון לגעת באמא או בדמות אמא וההרגשה של הלבד של ההעדר ועל התלות בדמות המטפל. סוגיית התלות בכלל...

תודה....כייף וחשוב לשמוע זאת ממך.... מה שלומך? רוצה לשתף את תחושת המחנק? כאן בשבילך אידה

חג? לא לכולם...אני יודעת... חג החרות... עבדות לחרות... נקיון... משפחה.. חג טעון עם הרבה משמעויות.... חג שעבר... הוא כבר מאחור.... חוזרים לשיגרה.. מזמינה לשתף אך עבר... מחשבות.... משמעויות... כל דבר... אידה

בחג הזה אני חושבת שהתאמנתי לטיפוס קירות,נאמר בציניות מתובלת בכאב עצום, לא מצאתי את עצמי,לא מצאתי מנוחה,הרגשתי שאני והרצון למות כיכבו יד יד, כמה פעמים מצאתי את עצמי ניגשת למגירה מוציאה סכין מנסה לחתןך ואז מחזירה ובורחת מהמטבח,הכדורים נראו לי קורצים רציתי רק לסיים את הכאב החד הזה,רציתי שקט הרגשתי את הבדידות במלוא עוצמתה,את האין משפחה במלוא עוצמתה הכל עבר לתדרים גבוהים,הרגשתי שכל יום אני מתדרדרת יותר,הציעו לי דוקא לצאת לטייל או לבקר,אבל הסתגרתי מעצמי ומהעולם שבחוץ,שנאתי את כולם, השנה זה היה יותר גרוע,השנה הרגשתי שאני לא מצליחה להרגע,הרגשתי נטושה, הרגשתי שאני אויר,לא נראית,לא נשמעת,האמת שלא יצא לי קול גם, אני לא יודעת אייך החזקתי מעמד,לא יודעת,הרגשתי רק שאני שועטת לכיוון הרצפה ורוצה להתרסק,תנסו לקחת אלפי חתיכות קטנטנות שמופזרות ולחבר חזרה ככה הרגשתי זאת המשמעות שהיתה לי החג הזה. רציתי כל כך בית חם אהבה יחד,ליטוף וחיוך של אמא אבל אמא לא מגיינה לא שומעת לא יודעת לא רואה.אמא מפנה לי את הגב.ואני מנסה להושיט יד אבל לא מגיעה אליה.היא רק מתרחקת יותר.

החיים ילדתי זה סיפור רציני לפעמים אני מת מפחד מהצל של עצמי מכל מה שסביבי יש לפעמים רגעים שנדמה הנה האור בקצה ופתאום זה חושך וגם את כמו כולם שאיבדו את דרכם כל הנרות שהדלקנו בלילה לא יגרשו את החושך הקר הזה

היה קשה....מילות השיר מדברות את ההרגשה שלי... שם השיר: אני הילד מבצע: רונן עניא אני הילד שאינו יכול לישון אני הילד שמחכה לאור ראשון פוחד מחלומות מחושך מדמעות ומלחמות ומשמועות רעות אני הילד שנולד בגשם עז אני הילד שאתם חבקתם אז הבטחתם לי עתיד המשכתם להגיד שתתגברו על כל מה שמפחיד הזמן עובר שנים חלפו אך המילים לא התעייפו ועליהן אני לא מוותר אני הילד שהקשיב והאמין אני המסרב להתבגר אני הילד שעוד מתפלל לנס אני הילד שמבקש להכנס אל תוך האור הרך בבית המובטח מחכה עד שהשער יפתח הזמן עובר שנים חלפו אך המילים לא התעייפו ועליהן אני לא מוותר אני הילד שהקשיב והאמין אני המסרב להתבגר אני הילד שאינו יכול לישון אני הילד שמחכה לאור ראשון פוחד מחלומות מחושך מדמעות ומלחמות ומשמועות רעות דמעה

סוף סוף ומקווה שלתמיד המחשב שלי בסדר....טפו... טפו... טפו.... קצת התיש אותי לתקן כל פעם וחזור ולמצוא שוב בעיה ויותר גרועה... אבל עכשיו חזרתי... האמת שהתגעגעתי... הייתם חסרים לי... אז מקווה לחזור מהר לכושר...ולהגיב להודעות... שבוע טוב אידה

יודעת כמה חיוני המחשב בחיי שלי... אז מתארת לעצמי. שמחה שהשגרה חוזרת. החג הזה לא היה עבורי מה שהיה יכול להיות. בגללי? בגלל אוסף של נסיבות? ולא. אני לא מנהלת מאבק אישי בנושא הפגיעה בתוך מערכת המשפט. זו רק דעתי על סמך נסיון מקצועי שהתעוררה שוב בעקבות דברים שקראתי כאן ובמקומות אחרים. ה"תיקים שלי" הם די והותר. בהחלט. והתחושה שאף מקום הוא לא מקום בטוח ומוגן שאפשר להגיד בו הכל, שקיים תמיד, שתמיד אפשר לבוא אליו עם הכאב והתסכול ודווקא ברגעים הכי קשים אני מול עצמי. קרובה לרגעים הכי רעים ויודעת שממש על סף ההתפרקות אסור להתפרק כי אם אני אתפרק לא יהיה אף אחד משמעותי לא לי, לא לבנות שלי.

גם אני התגעגעתי..מאוד http://207.122.589.com/91262/_images/CA0223B_Weve_Missed_You.jpg http://www.discountballoons.com/images/betallic/10120T%20Welcome%20Back-l.jpg דמעה

ברוכה השווה תגעגעתי....

תודה טוב לחזור..... אידה

הי לפני כ3 חודשם בערך רשמתי פחות או יותר מה קרה וקורה לי , ביקשתי ממך מידע למי לפנות. ואז קצת...(הרבה) נעלמתי בזמנו רשמת לי מספר טלפון שלך , ביקשתי עזרה מקצועית וציינתי שאין לי הרבה תקציב לנושא. היתי מאוד שמחה לקבל את הפרטים שוב, אני רגישה מוצפת בהכול.

לאור הנפש יש בעיות עם המחשב ולכן היא לא נמצאת כאן כבר די הרבה זמן. אני מקוה שהיא תחזור בהקדם. עד אז אולי אנחנו יכולות לעזור במשהו? אולי את רוצה לשתף קצת מה קורה איתך? דמעה

היי ניר, קודם כל סליחה על האיחור במתן התגובה. הטיפול במגע בטוח® מתאים לטיפול בנפגעי טראומה מכל סוג. תקיפה מינית לסוגיה וכן הלם קרב, תאונות, ניתוחים וכו'. (כל מצב שיצר פוסט טראומה) השיטה מוכרת ע"י המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וכן ע"י נט"ל. מחקר על השיטה מתקיים באונ' בר אילן, בימים אלו ממש. ישנן תוצאות בשטח, וניתן לראות השפעה, הקלה, ירידה בסימפטומים, ועליה באיכות החיים. ההתקדמות כמובן היא בקצב מאוד אישי. באופן אישי, אני מקבלת מטופלים באיזור ת"א, אך ישנם מטפלים באיזורים נוספים בארץ שניתן להפנות אליהם. העלות היא 120 ש"ח לשעה וחצי של טיפול. (זוהי עלות הטיפול שלי, כל מטפל אחר, לגופו, גם משך הטיפול משתנה ממטפל למטפל) אפשר להכנס לאתר www.metaplim.co.il/adama שם יש כתבה על מגע בטוח® וכן רקע על ראייה של טראומה בעיניים "גופניות". (אני פסיכותרפיסיטית גופנית, ועל כן, הראייה של הטראומה, וכן, הטיפול בה, הם מכיוון לא קונבנציונלי, שילוב של גוף ונפש) אני מוסיפה קטע מתוך הספר של יורם יובל "מה זאת אהבה", וכן, תגובות של מטופלים. "עבודה באמצעות הגוף יכולה לעזור לך להתחבר אל הגופניות ואולי גם אל המיניות של עצמך. הבעיה היא שאני לא מומחה בשיטות האלה, והדרך שבה אנחנו עובדים לא מתאימה להן. יש מטפלים אחרים שעובדים בשיטות האלה, באמצעות תנועה וריקוד או באמצעות עיסוי. אני ממליץ שתחפשי טיפולים כאלה שיעזרו לך.... הגוף יכול להיות שער כניסה נהדר אל המקומות שקשה לך להיכנס אליהם. יש הרבה דברים שהם מעבר למילים ואנחנו לא נוכל להגיע אליהם כאן." ( עמ' 232-234) תגובות של מטופלים: "משתדלת לקבל את הגוף שלי כמו שהוא...עכשיו אני במצב שחלקים מהגוף שלי אני ממש אוהבת." "לא יכולתי לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שהנחתי לשערי לגעת בעורי. לאחר כל השנים האלו, התעוררתי, חזרתי לחיים" "...הבנתי שהגוף מדבר, ואת שומעת אותו עם הידיים ועוזרת לי לשמוע אותו גם.." "מגע שאינו דורש דבר.." לפרטים נוספים אפשר לפנות אליי ישירות לטל': 052-8537156, או דרך המייל שמופיע כאן. כמו כן, אם מישהי/ו מעוניין שאני אשלח כתבה אליו, ניתן לבקש טלפונית או דרך המייל. שיהיה לכולנו חג שמח, ושבוע טוב ורגוע. מירב.

חן חן לך מירב. לאור האלמנטים המפורטים שמנית חשוב לי להבין האם עיקר תחום עיסוקך הנו טיפול במגע בטוח- לנפגעי פוסט טראומה על שלל גווניו ובלבד? האם הוכשרת לתחומי טיפול נוספים ומשולבים מעבר לנפגעי פוסט טראומה? ( תקיפה מינית, הלם קרב וכדומה) האם את משמשת כפסיכותראפיסטית לכל דבר ועניין? והאם הנך מטפלת בשיטות המקובלות של: טיפול פסיכודינאמי, התנהגותי- קוגנטיבי, פסיכואנליטי וכיוצא באלו בשילוב אינטגראטיבי של מגע בטוח? קיצורו של עניין: האם את מהווה תחליף אולטימטיבי אופטימאלי ואידיאלי לפסיכולוגית מן המניין? ובהכשרתך וסמכותך מתוקף תפקידך לטפל בכל התחומים וההפרעות הנפשיות בכללותן? תודה מקרב לב. שדה ניר- אשה ככל הידוע לי :-

הי ניר, בהכשרתי אני פסיכותרפיסטית גופנית. אינני פסיכולוגית. למדתי פסיכותרפיה גופנית במשך 4 שנים ומגע בטוח® במשך שנה אחת. במהלך לימודי הפסיכותרפיה עבדתי כסטאז'רית בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב. כמו כן, יש לי ניסיון נוסף בעבודה עם נפגעי נפש. במסגרת לימודי הפסיכותרפיה למדתי גם עיסוי ושיאצו. כיום בקליניקה אני מטפלת אכן, באינטגרציה של פסיכותרפיה גופנית ומגע בטוח®, סוג של טיפול שיכול להתאים לכל אדם המעוניין בטיפול נפשי המשלב התייחסות גופנית או הממוקד בגוף, ובפרט לנפגעי טראומה, שזוהי ההתמקדות המקצועית שלי כיום. בטיפולים אני משתמשת באלמנטים מתוך הגישה הדינאמית, הקוגניטיבית ואחרות. וכמובן, בהתמקדות בגוף דרך נשימה, תנועה ומגע, דימיון מודרך, אומנות ועוד. וכמו כל פסיכולוג, מקבלת הדרכה מקצועית. ולשאלתך המורכבת: האם אני מהווה תחליף אולטימטיבי אופטימאלי ואידיאלי לפסיכולוגית מן המניין?... אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לשאול אותו את השאלה הזאת. בוודאי מטופלים יכולים לענות על השאלה הזאת בצורה יותר ברורה, אם בכלל ישנו דבר כזה "אולטימטיבי, אופטימלי, ואידיאלי". על פי גישת מגע בטוח®, הטיפול יכול להוות טיפול מלא בפני עצמו או השלמה גופנית לטיפול מילולי. זאת על פי צורכי המטופל, ומצבו הנוכחי, אם נמצא בטיפול כרגע, או לא. והאם עבר טיפולים פסיכולוגיים או אחרים בעבר. אני מקבלת מטופלים בשתי האופציות שהזכרתי. אני מקווה שהתשובה עונה על שאלך. מירב. אם יש עוד שאלות אשמח לענות.

הדפוסים הישנים חרוטים כל כך עמוק. כי כל משבר קטן, אני נופלת לאותם בורות, משחזרת את אותן חוויות. עייפה. שונאת את התקפי הזעם שכבר לא יכולתי להכיל. את הבור בפנים שמרגיש שוב כמו חבית ללא תחתית. את השחזור של תחושת הנטישה והפחד מהלבד, התהום, ההרגשה שאין על מי לסמוך ואני לא יכולה כל כך לבד.

שונאת את המילים האלו. מחרפן כשאומרים לנשים באמצע הליך משפטי "יש לך כוח, תילחמי עד הסוף" ואז מה? הליך וגזר דין יעלימו את הפגיעה, יקחו את הכאב, באים במקום טיפול, עושים משהו כדי למנוע ולו פגיעה אחת? אין שום הוכחה לזה. אבל אף אחד לא אומר "זה בסדר לוותר כשאין כוח" "אם אין אפשרות לטיפול צמוד אל תיכנסי לזה". זה בטוח נותן קצת עבודה לכמה אנשי מקצוע ואשליה שעשו משהו טוב. עייפה כל כך, לא רוצה להעמיד פנים יותר. לא רוצה לוותר אבל אין לי מקורות לאנרגיות, לכוחות, יכולות לתקן את העיוותים ואת השגיאות שלי.

התהליך המשפטי מתיש ולא הכרחי אם אין לך כוחות וטיפול צמוד. זה משהו שכן עולה בקורסי הכשרת מתנדבות של מרכזי סיוע אבל בשטח לא תמיד המסייעת זוכרת את זה.. כמדיניות אנחנו לא אמורות לעודד לכאן או לכאן המטרה היא להשאיר בידי הנפגעת את ההחלטה אם להגיש תלונה ולעבור את מסלול היסורים הכרוך בכך. יש נפגעות שבעקבות העימות יוצאות מחוזקות ועם יותר כוחות. הן עמדו מולו והרגישו שהזעם והכעס העלבון והכאב זכו להכרה. ולו מצד החוקרת כי התוקף עצמו לא משתנה לא בעקבות העימות ולא בעקבות המאסר אם יהיה. גם נפגעות לפעמים מוצאות שקל יותר לדבר על החוק על הצדק על הראיות המשפטיות ובקצרה להתמקד בעשיה ולא להשאר במקום של הרגשות שדורשים עיבוד תהליכי וטיפול. איפה את עכשיו פיה? מצליחה להתרומם מעט? מקווה שסוף השבוע הזה יעבור עלייך יותר בקלות. יכולה לשתף אותך כקרובת משפחה של נפגעת תקיפה מינית שגם עליי נמאסו התקפי הזעם הבלתי מבוקרים שלה בייחוד כשהיא לא הולכת לקבל טיפול נפשי מסודר ומסתפקת בכדורי שינה או הרגעה.. הטיפול התרופתי אינו בא במקום תהליך. אבל היא מכחישה... היא אין לה על מה לעבוד. היא עסוקה ...והסבלנות שלי הולכת ונגמרת למרות שאני מאד מבינה ומרחמת.. אולי גם אני צריכה לעבוד על עצמי לא לצפות ממנה להיות מאוזנת כמו שהיא מתיימרת להיות?

פיה יקרה מזדהה עם כל מילה...מרגישה בדיוק ככה...לא בטוחה ששותפות בכאב מקלה..אם כן אולי אפשר ביחד איכשהו להתחזק.. שולחת חיבוק דמעה

יש משהו מאוד מפחיד בלבד, בתלות ובתחושת ההשפלה שנלוית אליהם.עוברת כל כך הרבה בתוכי וצברתי כל כך הרבה בתוכי בלי הטיפול... אין לי מקום לדבר על הדברים האלו. מבוהלת מתחושת ההצפה וחוסר השליטה. נדמה שיום שני בבוקר לא יגיע לעולם ואיך אני אתחבר למקומות הפרומים עם תחושות הכעס האלו? משהו שראיתי היום בחנות צומת ספרים ומתקשר לדברים שמחקו כאן אז בלתי אפשרי ומפחיד לכתוב על זה. התחושה שמוחקים אותי היא אחת התחושות האיומות שאני מכירה. לכן משתדלת "להיות ילדה טובה" ואז... כלום לא השתנה

היי פיה הכל מבולבל , מפחיד וקשה... חוסר אונים...מול הלא נודע...? התקפי זעם....קושי להכיל את כל הרגשות... התמודדות מול מערכת המשפט... בטח שנגמר הכוח... ובכל זאת אני אשאל: מהיכן יש לך אותו? מהיכן הוא מגיע? אידה

אלו כלים את נותנת למטופלים שלך להתמודד עם ההעדרויות והחופשות שלך? נבהלת מתחושת התלות. היא רק מתחזקת. וכשאין טיפול הציפיה ממני היא להמשיך כמו קודם. כמו מיכל תוסס שמלא לגמרי ועוד רגע יתפוצץ. וכשהזעם והתסכול יוצאים החוצה, כשאני מרגישה אפופה ומדוכאת ימים שלמים? אם מטפלים היו חושבים גם על זה קצת יותר בהשתלמויות וימי העיון שלהם אולי היתה להם דרך מגובשת יותר לתת מענה הולם ולא להעמיד פנים שהכל יסתדר כי לא נעים להם להיות במשבצת של הורה נוטש?

מצאתי לנכון להביא לפניכן קישורים בנושא עיבוד אבל. אבל הוא אותו תהליך רגשי מתמשך שבו אנו מפנימות אובדן משמעותי עוברות דרך עיבוד הרגשות הקשים המתלווים לכך ומגיעו למצב של השלמה עם האובדן. עם אלו אובדנים מתמודדות נפגעות תקיפה מינית? האובדנים רבים ושונים ואתן לא אחת מציינות אותם. כתם מדברת על אובדן הילדות. התמימות. אבדן הילדה הקטנה והבטוחה. יש אובדן של דמות ההורה המגן והאוהב. דמעה גם היא דברה על זה לא אחת. אובדן של קשר זוגי שהיה משמעותי. פיה דברה על החלק הזה והביעה תקווה לזוגיות טובה חדשה ואחרת. אובדן של דימוי עצמי חיובי משמעותי. כולכן העלתן את החלק הזה. של הבריאות הנפשית והרגשית הקודמת. שדה ניר הזכירה את החלק הזה ואת האכזבה מהתקדמותה בתהליך הטיפולי. ואלו מקצת האובדנים שאתן מתמודדות איתם מדי פעם יותר ומדי פעם יש תקופות של רגיעה פריחה והתקדמות. אולם בגדול וברקע ישנו הכאב של עיבוד אבל שטרם הושלם. רבות מהנפגעות שאני מכירה נמצאות בשלבים שבין הכחשה של מהות האובדן - סימן לכך הוא ההמנעות מקבלת טיפול נפשי סדיר כחלק חיוני לניהול תקין של חיי היום יום. למה הדבר דומה? לחולה סרטן שמסרב לעבור ניתוח שיכול להציל את חייו מכיון שהוא מכחיש כליל את המחלה. או לנכה שמסרב להשתמש בקביים ומרותק כתוצאה מכך למיטתו. המוגבלות אינה אם כן בעקבות הפציעה אלא בעקבות הסירוב ההכרתי להשלים עם התאונה עם הפגיעה ועם הצורך במיכשור שיאפשר יותר מרחב חופש פעולה ותנועה. אחרי שלב ההכחשה מופיע שלב של הצפה של רגשות מכאיבים מאד. רוב הנפגעות נשארות בשלב הזה זמן רב. בייחוד אלו שכאמור מתעקשות להסתדר לבד. אי אפשר לעבור עיבוד אובדנים כה משמעותים לבד. ויש צורך לתת אמון בדמות מטפלת או בכמה גורמי סיוע כדי לעבור את השלב המכאיב הזה. רבות נבהלות מעוצמת הכאב ונסוגות לאחור. ובכך מונעות מעצמן את המעבר לשלב הבא. כאשר בסופו של התהליך יש השלמה. רגיעה. פיתוח אמצעי איזון מחודשים ששומרים על יציבות ואפילו התקדמות הלאה אל מישורים חדשים שבשלב ההלם או הרגשות המכאיבים לא תיארתן לעצמכן שהם אפשריים. אבל הם אפשריים. http://www.tevalife.com/article.asp?id=642

פגשתי חברה לקפה ודיברנו על הטיפול ועל השאלה אם הזמן עושה את שלו או שההחלמה היא תוצאה של התהליך הטיפולי.היתה לי גם התנסות השבוע שהצטברות של אירועים (המטפל שלי יצא לחופש, איבדתי את הארנק שלי, חברה טובה איבדה את אימה והקשר שם היה מאוד טעון...., קושי עם עצמי אולי בגלל כל הדברים האחרים בעמידה במטלות שלי, הבנות שלא היו כאן רוב השבוע....) שאתמול שלחה אותי כצעד של חירום להפגש עם מטפל אחר שידע להיות ON CALL ודווקא השיחה הזאת טילטלה אותי והראתה לי כל מיני דברים באור שונה. אני חושבת שבלי טיפול זה דומה למחלה כרונית בלי תרופות. כי הפגיעה היא לא האירועים או הזיכרון, הפגיעה היא הטראומה שמשתקפת על רצף של הפרעות אישיות שברור לי מהספרות ומנסיוני האישי שרק בטיפול אפשר להחלים מהן. ובתהליך יש המון שלבים כואבים אבל ברור לי שכדי להחלים צריך קודם כל נחישות מאוד גדולה ומחוייבות לתהליך. המטפלים לא יכולים לעשות את העבודה שלנו ולא "לסחוב" אותנו. לפעמים צריך ללמוד לפתח גם ביקורת עצמית ולא להתבכיין או להבהל ולהנעל כל פעם ששלב כזה מגיע. הנפילות תמיד ועדיין מאוד מאוד קשות. לי מאוד קשה עם הנושא של תלות, עם הפחד לאכזב ולהתאכזב, עם תחושת הלבד. עם החלל והצורך בקבוצת התייחסות שמבינה אותי שמאוד מאוד חסר לי. אני מרגישה למשל שבפורום אין עדיין "רב שיח" אבל אולי דווקא בגלל נסיון העבר שלי אני מעדיפה לחכות בסבלנות שיצמח כאן משהו באמת נכון ושוויוני ובריא יותר כדי לא להפגע שוב. אני חושבת שההפגעות בקבוצה הוא מוטיב שחוזר אצלי ומאוד קשה לי איתו ועדיין לא ברור לי עד הסוף למה זה קורה.

ותודה עבור התגובה תמיד נהנית לקרוא אותך. מרגישה שאת מתחברת ותורמת ומרחיבה עוד. בנוגע למה שקורה בקבוצות נראה לי שזה קשור למקום שאת לוקחת לעצמך אוהתפקיד שאת ממלאת למרות שפה אני לא רואה את זה בכלל. אבל אני משערת שיש לך די נסיון. מבטיחה לתת לך משוב אם ארגיש משהו פה שיכול לשמש אותך לעתיד. ידוע לי שבקבוצות בהן יש רמת חרדה גבוהה מחפשים את החלש כדי לפרוק עליו מתחים. ומהבחינה הזו הקולקטיב הוא זה החולה והלוקה בחסר. ישנם מסרים שקשה לכל קבוצה לקבל מסרים של לעג זלזול התנשאות או שמתפרשים ככאלו גורמים לעוינות.. בגדול אנשים אוהבים להתחבר למי שגורם להם להרגיש טוב עם עצמם או למי שמקרינים חוזק.

אופיר היקרה, אכן לאחר שנים רבות בו הייתי כביכול "מוגנת"( במרכאות) במנגנון הגנה פקטיבי של הכחשה מוחלטת וטוטאליסטית של עברי הטראומתי והטראגי הססטמתי... עתה אני בשלב ההצפה- שמאיים להטביע כל חלקה טובה שנותרה כפתיל חיים בגיא הצלמוות. איבדתי זהויות במהלך כל חיי בעקבות הפגיעות המיניות המתמשכות, אבדתי יקרים לי מכל, מוקירים וסוגדים לי בעיוות תפיסתי ומורבידי, איבדתי בריאות נפשית, יציבות ריגשית, איבדתי את טעם החיים האמיתיים, איבדתי ואיבדתי, אבדתי בדרכי, וכמעט איבדתי עצמי לדעת.(כפסע היה ביני ובין המוות הגואל) האומנם טיפול מחטט ופוצע, דוקר וחודר, יעלה בסופו של דבר- ארוכה לכל מכאובנו ודווינו לאורך זמן? כאילו לא היו דברים מעולם? ולא נודע כי בא אל קירבי( תרתי משמע)? והאובדנים יעובדו ויאבדו אל תהום הנשייה ואהפוך לשייה תמה וקסומה? האומנם?!! האומנם יש תקנה לגזילת תומתנו, ילדותנו העשוקה, גזילת בריאותנו הריגשית ויציבותנו הנפשית? מתפללת לכך בתפילה חרישית מאחר ובשלב זה אינני צופה לשינוי דרסטי ובומבסטי מעין זה. שבוע טוב לכולכן. שדה ניר- מוצפת עד כלות כליל הכוחות!

שמחה לראות אותך שוב. שואלת ומתלבטת בסגנונך המיוחד. אכן יקירתי היטבת לתאר את המצב הנפשי הקשה מנשוא ואני שואלת האם טובע שואל את קצה החבל המושט אליו האם הוא עשוי מפלסטיק או מקש קלוע? או שהוא פשוט נאחז בו ומתחיל למשות את עצמו מהמיים?

כואבת לי המחשבה שאין לי אבא אבא נלקח ממני יש פה מישהו? אני מפחדת לעשות איזו שטות, תעזרו לי לגרש את במחשבות האלו

אבא אולי נלקח ממך אולם יש עדיין עולם מלא של אנשים ומערכות יחסים רגשות ותחומים שבהם תוכלי לחוות חוויות מתקנות. האם את נמצאת בטיפול מסודר? כדאי לשקול יותר מפגשי תמיכה בזמן הקרוב. כמו כן כשאת מרגישה מוצפת, כתם וזה גם בשבילך, אתן יכולות להתקשר לקו סיוע ולקבל עידוד תמיכה והכוונה באותם רגעים קשים. מספר הטלפון 1202 ותמיד יש שם מישהי תומכת שתשמח לשוחח איתכן.

כן אני נמצאת בטיפול פעם בשבוע מאוד עוזר. אבלישנם פעמים שאני נופלת ורוצה למות ולהעלם.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה ואין לי קול יותרררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר

מביט פעם אחרונה, כמו בראשונה, אותה ילדה נפחדת. למי, למי את מחכה, כשהמיטה ריקה? את מי את מחבקת? אמא כל כך רחוקה, אמא כבר לא מגנה, והיא לא תרגיע בכל פעם שנפתח הפצע. לא תמיד את אשמה, לא תמיד את יכולה, להביט עלייך מפנייך, אין לך הגנה. חזרי מהר אל בדידותך, פעם חזק ליבך, זמן רב שלא אהבת בו. כאב, הבט אל הרכה, נשאר כמו מחלה, ואין שיקוי מרפה לו.

אני חדשה כאן ואני מעוניינת להצטרף לפורום בעקבות החבר שלי. חבר שלי עבר ניצול מיני לפני מספר שנים והיום הוא התוודה בפניי.. אני מעוניינת להיות איתו ולתמוך בו בתהליך שהוא עובר וחשבתי שאולי כאן אני אוכל למצוא אוזן קשבת ועצות כיצד אני אוכל להיות תומכת ומשמעותית עבורו בתהליך שהוא עובר.. מקווה שבאמת כך יהיה..

מאחלת לכם שתמצאו פתרונות ויכולות גנוזות להתמודד ולשפר ולמצוא החלמה ותקווה. יפה שאת לצידו תומכת ומבקשת לסייע ולהבין. כדאי גם לעודד אותו לקבל טיפול מקצועי ומובנה אצל איש מקצוע טוב. בהצלחה ואת מוזמנת להשאר ולשתף. במה את רואה כיום את עיקר הקושי שלו?

שלום אופיר, קודם כל תודה על התגובה המהירה, כבר מעודד לראות שפניתי למקום הנכון.. אני רואה את עיקר הקושי שלו בשני דברים עיקריים. האחד הוא התמודדות עם החברה, עם השמועות. המקרה היה משהו שנפוץ מהר וגם השמועות ברגע שהנושא עולה אז הוא מנסה לצחוק עליו ולהראות כ"אחד מהחבר'ה" כשבעצם זה נוגע ופוגע בו אישית. דבר שני, לפעמים נדמה לי שבמהלך מגע מיני יש דברים שמרתיעים אותו דיברתי איתו על זה והוא אכן הודה שיש אקטים מסויימים שמפריעים לו ויכול מאוד להיות שזה קשור לדברים שהיו לו בעבר. אמרתי לו שחשוב לי שיגיד לי אם יש דברים כאלה והוא הבטיח אבל אני מפחדת שזה יכול לקרות והוא לא יגיד לי.. שאולי דברים מסויימים שאני אעשה יעלו בו כל מיני סיטואציות, איך אני יכולה לדעת שאני עושה את הדבר הנכון? איפה אפשר למצוא רשימה של אנשי מקצוע או אפילו המלצות (באיזור הצפון)?

ברוכה הבאה שמחה ומברכת אותך על הרצון להצטרף לפורום ועוד יותר על הצון לעזור ולתמוך בבן זוגך.. אני חושבת שהדבר החשוב ביותר עבורו זה שיש מי שאיתו ..מלווה מבין...ובעיקר אוהב... נשמח להיות כאן בשבילך אידה

בתקווה שתקבלו אותי יפה... שביט,30

שתפי אותנו בקצב שלך במה שאת בוחרת ונשמח לראותך פה חלק מאיתנו. בעצם לא נשמח כי אם הגעת אלינו סימן שהסיבה לכך היא לא משמחת ובכל זאת בתוך החושך הגדול מחפש טיפה של אור שר אריק אינשטיין אז נקווה שתהיי לנו ואנחנו לך יותר מטיפה אחת של אור ואהבה ומחשבה חיובית..

הפצעים שהתעלמתי מהם נפתחים. אז מה? אף אחד לא רואה, אף אחד לא מבין. כבר מרגיש חסר טעם להלחם ולשרוד ולהרגיש את הלבד ואת הכוחות כלים לאיטם ואת חוסר התוחלת שמחר יעלם ומחרתיים יחזור. מפחיד שאין מקום שיכיל וינחם כמה שצריך. אלוהים לא ריחם אף פעם ועכשיו בטח לא? ואולי הוא כן? אחרת לא הייתי כאן? לא ככה?לא יודעת אם אני רעה או טובה, אם שומעים אותי או לא ולמה תמיד חוזרת לסיטואציות של מילים מתאכזרות ואף אחד לא לוקח אותן בחזרה ממני והן חוזרות לרדוף אותי ברגעי הבדידות.

של אהבה של נחמה של אמון של ידיעה שיש בך הרבה טוב ויופי וחן ותבונה. לחבק אותך ולומ ר לך שמחר יהיה בטוח יום חדש ואולי גם אחר. מחר הוא היום הראשון של שארית חייך. איך את רוצה שהוא ייראה?

אני חושבת שאני יכולה להעיד על עצמי שנוצלתי מינית בילדותי..אבל איכשהו אני מרגישה שזה לא באמת קרה..על אף שאני זוכרת את זה דיי טוב.אם זה קרה ממש מזמן, זה כבר לא נורא? או יכול להיות שזה לא משמעותי באיזושהי דרך?והאם התעסקויות קטנות של השכנים גם נחשבות ניצול מיני?

סליחה על העיכוב בתשובה. חגים ילדים שלי של החברים ישנים אצלנו והשמחה והבלגן רבים... אני מניחה שאם הגעת אלינו יש לכך סיבה. את מוזמנת להשאר ולשתף בקצב שלך. להתחבר אלינו בסבלנות. האם לזכרון שלך את הניצול שעברת יש השפעה לדעתך על חייך? האם למקרים האלו היו תוצאות מבחינתך? או שכמו שאת מתארת יש זכרון אבל עברת עליו הלאה לסדר היום ואין לכך השלכות?

נראה לי שאין השפעה. חייבת להיות? (האמת אני לא ממש חיה אז קצת קשה לי להגיד...אבל זה שאני לא חיה זה לא קשור לזה.)

ברוכה הבאה מוזמנת להיות חלק להרגיש בנוח לשתף....ובעיקר לא להיות לבד... ניצול מיני....כל כך קשה לומר להגות מילים אלו....אך אפשר לחשוב או להאמין שזה קרה?! הרבה פעמים לוקח זמן עד שמבינים או מקבלים את הטרומה...החויה הקשה שעוברים... הרבה פעמים בדרך עוד עוצרים וחושבים....אולי המצאתי? אולי חלמתי...? אולי נדמה לי? זה קשה....והיינו מעדיפים שזה לא יקרה או לאמין שזה לא קרה?!! מצטערת לשמוע על החויה הקשה בילדותך... אין לי ספק שזה משפיע.... מוזמנת לשתף יותר.. אידה

קואזימה- ברוכה הבאה. שלא תוסיפי לדאבה עוד... הנך במקום מוגן, נכון ונבון. מחזקת אותך.

איזה פחד. בבית הספר של הילדים שלי יש כשני ילדים אלימים במיוחד שהטיפול התרופתי אינו מועיל בית הספר מסרב להצמיד סייע צמוד ואני מתריעה ומתריעה ללא הועיל כבר היו מקרי אלימות רבים שנגמרו בטיפול רפואי לא מבינה איפה כל הגורמים החינוכיים הייעוציים הטיפוליים ? למה להגיע למצב הזה? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3076794,00.html ילד אחר שהיה בכתה של הבת סולק לאחר שתקף מינית ילדה בכתה א התקיפה ארעה בכניסת בית בשכונה שלה ביחד עם ילד נוסף כבן 13 ראיתי אותו מסתובב בעיר לא נמצאה לו מסגרת מוסדית או שהוא ברח בכל מקרה הטיפול לקוי לקוי מאד. ברגעים אלו משדרים פרומו למשדר מיוחד זה קורה בבית הספר... על האלימות בבתי הספר. על אוזלת היד. על אוזלת היד של הרווחה. ואין את מי לתבוע את מי יתבעו ההורים במקרה כזה? ובמה זה יועיל להם? עכשיו אחרי שהנזק נעשה? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3076794,00.html

אופיר היקרה מצטערת לשמוע ויודעת כמה זה מפחיד שקורים דברים כאלה ועוד כל כך קרוב אלינו. כל כך מזדהה גם עם ההרגשה של אוזלת היד, של חוסר האונים מול התופעות האלה. שולחת חיבוק מחזק, הלוואי ויכולתי לעשות יותר דמעה

הצער. הפגיעה. והחולי החברתי. אם היו מבינים ההורים הנורמטיביים שלא חשופים למצבים הללו ברמה היום יומית שגם הילד שלהם בסיכון אולי התמונה היתה אחרת?

מי יבכה על ילדה קטנה שמצאה את עצמה בגוב עריות שנשארה לבד נטושה שפחדה בלילה בחושך שחנקה את הבכי בכרית שלא שמעו את צעקותיה שהתעלמו מי יבכה על ילדה קטנה שנמצאת בתוך גוף של אשה שלמדה שהעולם הזה רע שהעולם הזה מזויף שלמדה שאהבה זה כאב שלכל דבר צריך לשלם בגוף מי יבכה על ילדה קטנה שנשארה מאחור כמו בובה מנופצת שהסתתרה שהתנגדה שהשתיקו אותה שהיתלו בה ששיחקו בה מי יבכה על ילדה קטנה שרוצה למות שרוצה להתרסק שרוצה לשכוח לברוח שרוצה לבעוט לשבור להכנס לבור מי יבכה על ילדה קטנה ששמעה צעדים שהיתה ערה שהיתה ישנה שנכנסו למיטתה בשנתה עם הדובי והתמימות מי יבכה על ילדה קטנה בשמלת קיץ יחפה רצה בתוך הקוצים אחרי שטעמה במקלט טעם מר מי יבכה על ילדה קטנה ששיקרו שנגעו שחיטטו שהכאיבו מייייייייייייייייייייייייייייייי יבכהההההההההההההההההההה עלללללללללללללל ילדההההההההההה קטנננננננננננננננננההההההההההההההההההה

מי יבכה על ילדה קטנה... כל כך מדבר אלי, כל כך נכון לפחות לגבי. איני יודעת מה את עברת אבל ההתעללות שבה אני היתי זהו שיר שממש נגע לליבי. כן נכון מי יבכה על ילדה קטנה היום היא אישה שאינה יכולה לתפקד כאישה שאינה יכולה לתפקד כרעיה שננטשה ע"י הוריה אז מי יבכה על ילדה קטנה ומי ינגב את דמעותיה כאשר היא נותרה יתומה? ממני אורית.

אני בוכה על הילדה הקטנה..אני רוצה לעטוף אותה בחיבוק מגן..להבטיח לה שלא יפגעו בה שוב לעולם...לספר לה סיפורים שלווים על פיות וכוכבים.. שולחת לה ולך חיבוק עוטף דמעה

לא מרגישה רצון או צורך לחגוג,את מה בדיוק,את התזכורת המכאיבה הזאת של אין משפחה את תחושת התלישות לא רוצה להרגיש מזויפת או לשחק כאילו הכל בסדר,כי כלום לא בסדר בעצם.

לא משנה איפה חוגגים או לא חוגגים התחושה הפנימית היא זו שקובעת את החוויה. וכרגע החוויה היא ממקום של חסך של אין אולי בעוד שנה נפגש ותהיי במקום אחר. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אנחנו פה.

יש לי אבא ואמא,ואין לי יש לי אח ואין לי יש לי אחיניות ואין לי יש לי משפחה ואין לי יש לי אותי ואין לי לא יודעת אם אני מצליחה להעביר במילים האלה את עוצמת הכאב

אם הייתי ממציאה לעצמי את החג הזה. היו לי את הילדות שלי אבל אבא שלהן היה אחר. אולי אפילו רק בהתנהגות. ובראיה שלו אותי... הייתי מעדיפה בלעדיו. אולי צריכה להעיז ולפנטז שהיה לי חבר אחר. והיינו עושים כאן ליל סדר ענק. ואני הייתי מבשלת בטירוף, וכולנו בפסטיבל ניקיון ועריכת השולחן בכלים הכי הכי... והייתי שרה תוך כדי עבודה... והילדות שלי היו מסתדרות עם החבר שלי מצויין... איכשהו ההורים שלי לא בתמונה. כל פעם שאני מנסה לשים את העבר בחבילה צרורה, להשאיר אותו לטיפול, הם מוציאים משהו חדש, התבטאות מפחידה ומבחילה, משהו ששותל אפילו את המטפל שלי... ובמציאות? אני אמורה להרגיש שיש לי מזל... בדידות בפנים, בנשמה, אבל חברה הזמינה אותי, השארתי את ההורים שלי מאחור, עם רגשות אשמה אבל עובדה שעשיתי את זה.... גמרתי את ההכנות שלי אתמול (מרגישה את עייפות הידיים מפעולות הקילוף והגירור) הילדות שלי עם האקס השנה אבל זה לא שובר אותי כמו בשנים קודמות. וגם לא העובדה שאין לי זוגיות שאני כל כך רוצה ולא ברור לי איך ואיפה אני אמצא מישהו שבאמת אפשר להתחבר אליו, לא עוד עסקת חבילה. שומעת על כל כך הרבה נשים בודדות עם לב שבור מסביבי וזה מפחיד. ובכל זאת מודעת לתהום שמחכה מעבר לפינה, לרגשות המבלבלים, לזה שאין לי כל כך מקום לדיאלוג על מה שעובר עלי.... מקווה שיעבור לכן בסדר, נראה לי שבמקום הזה לאחל "חג שמח" כאילו כלום זה עלול להתפרש כחוסר רגישות ודריכה על יבלות...

שולחת חיבוק חם. אני מאמינה שעם החמימות והתובנות שלך כפי שהן מתבטאות אצלנו לא יקשה עלייך למצוא זוגיות חדשה בעיתוי הנכון ואולי בשנה הבאה הפנטזיה תתממש? שואלת את עצמי למה המרכזיות של בן זוג בחיינו? אשה לא שלמה אם אין לה זוגיות? מברכת אותך שאת יודעת לשמוח ולחגוג גם עם עצמך. זה כשרון אדיר. בטוחה שתמצאי את הדרך לפנק את עצמך הערב. מגיע לך ולבנות פה רק הטוב ביותר והנעים ביותר שיש. שיהיה רק טוב. אגב, מתחברת להצעה שלך לשתף גם בדברים חיוביים שקורים. אם כי באופן טבעי הכאב הבלבול והמצוקה הם חלק מהותי בהווית המציאות של הבנות פה. ויש פה את מלוא המקום לבטא את המציק, המחליש, המתיש. לבוא ולנוח אצלנו. ביחד. מההמולה של היום יום. את מוזמנת לפתוח עץ של דברים חיוביים. ואולי אפשר לאמץ אותו על בסיס קבוע?

חושבת שקשה לבד בעולם שלנו. בן זוג יכול להיות מישהו שמבין, אוהב, מפרגן, שמח וכואב איתך ומקבל בחזרה דברים דומים. יותר נעים ככה מאשר לבד... במיוחד כשהלבד מיתרגם להוויה שאין מקום שבו אפשר באמת להגיד או לספר... כי הסיפור יכול להיות מפחיד (לפעמים גם אותי), מאיים על אלו שלא מכירים מציאות כזאת, מעמיס (כמה אפשר לשכפל את הסבל) ולהיות בעולם הנורמלי הוא לחיות רק חלק קטן כשכל כך הרבה דברים מזכירים, כשהסיפור רוצה לצאת החוצה וללספר ולהחשף יש מחיר כבד. כי אני לא רוצה שהוא יגדיר אותי. אפילו כאן, הרבה פעמים אני מרגישה כמו קול בודד. מרגישה אשמה. אבל הקושי שלי השבוע הוא לשרוד בלי טיפול (וזה רק שבוע...), לעמוד במשימות שלי ובלוח הזמנים העמוס. ואחרי ליל הסדר של אתמול, משפחה נורמלית ומאושרת שפשוט חיה את חייה ומקבלת את אורחיה בזרועות פתוחות. אז יודעת להתנהג לפי הקודים ובגדול היה בסדר אבל זה לא היה שלי ואני רוצה כזה משלי. וכשחווים אותי בתור משהו שאני לא ולא נותנים לי להסביר, להלחם על המקום שלי, זה מכאיב, מתסכל משחזר, לא הולך ממני. משתחזר לתוך היחסים עם האקס, עם משפחת המקור, האנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים ומגינים הפכו להיות אלו שצריך להשמר ולהזהר מפניהם. זה עצוב. וזו מלחמת קיום מעייפת כמעט יומיומית

כמה קשה להיות בבית כמעט ללא אוכל ולהריח את הבישולים של השכנים לשבת..ולסדר..וכמה קשה להיות לבד בחג שכולם מסביב נמצאים עם משפחה..קשה ולמרות זאת אולי יותר קל לי הלבד הזה כי עוד יותר קשה לי להיות אצל משפחות שטוב להם כי זה מחדד לי כמה חסרה לי משפחה. כמה קשה להסתובב כל הזמן עם כמיהה ענקית לחיבוק ובו זמנית עם פחד ענקי ממגע...איך זה קורע את הנשמה לשתיים....שונאת שונאת שונאת להרגיש ככה דמעה

בייחוד כשהמצב כפי שאת חווה אותו כה מתיש מכל הכיוונים. מאחלת לך שבחג הבא יהיה לך יותר קל. את מוזמנת להמשיך ולשתף.

אני מרגישה ממש לא טוב היום..חולה..חלשה...אבל אני מרגישה את האכפתיות שלך דרך מסך המחשב וזה מחמם את ליבי ונותן לי כוח..תודה אופיר ומאחלת לך ולמשפחתך חג שקט דמעה

נכנסתי למן תחושה קשה אני לא מצליחה לצאת ממנה יש פה משהו שפנוי? יש מישהו שיכול לתת תמיכה. אני לא יודעת אולי זה בגלל החג המחורבן הזה שקרב. אנא מכם עזרו לי לצאת מזה עזרו לי לחזור להיות שפויה. שלכם אורית.

את לא חייבת לפתוח עץ חדש את יכולה להמשיך ולכתוב בסוף ההודעה שלי יש מקום פנוי שאפשר להמשיך להתכתב על אותו שירשור. אחרת זה יוצר עומס וקטיעה של הנושא והכתיבה. בטוחה שתביני. ןלגבי מה שכתבת. התגובות של בני המשפחה שלך לצערי נפוצות. ההכחשה והאשמת החלש. אני רואה זאת כחלק מהטבע האנושי. כמו בכתת ילדים כשילדה אחת מוכרזת כשעירה לעזאזל מייד ההסתערות כללית. נדיר שיהיה מי בקולקטיב הזה שיגן עליה. כי קודם כל הקולקטיב מגן על עצמו. מחליא במיוחד כשהמורה והצוות החינוכי מצטרפים להכרזה שמשהו אצלה פגום במקום להסתכל מה בקולקטיב חולה. כך גם אצל בני משפחה של גילוי עריות. המשפחה מתארגנת להגן על עצמה. לא צדק ולא מוסר רוב בני האדם מדקלמים אידאלים וחיים לפי עקרון הפרגמטיות... כלומר אחיך ואחותך אולי יום אחד יתעשתו ויבינו מה הם עושים. אחד הדברים הקשים ביותר לי בשיחה עם נפגעות תקיפה מינית זה הנסיון להעביר לכן אתן השפויות. הוא והמגנים עליו הם הלוקים בנפשם בהתנהגותם בערכיהם . מקווה שתביני. אין שפיות שאת צריכה לחזור אליה. יש כאוס שהמצפן הפנימי שלך נלחם בו ויצא מתוכו וממשיך להאבק בו אלא שעכשיו מבפנים. מה יש בחג? עוד סמל? ארוחה חגיגית? אהבה וקירבה? חמימות ושמחה? יש לך את אלו בתוך הבית שאת הקמת. ואם אין תיצרי אותם. פה את חופשיה לעצב את מערכות היחסים כרצונך ועל פי בחירתך. עשי שיהיה חג מאיר וטוב. פנקי את עצמך. פנקי את אהובייך. שמחי במה שיש לך. ועוד יותר תשמחי שיצאת מעבדות של המשפחה החולנית שבה גדלת לחירות המחשבה והביטוי העצמי. חג שמח. אגב, בני כמה הילדים? ספרי קצת עליהם...אם את רוצה...

הבנתי שאולי לא הבנתי נכון את הפיצול שקיים אצל חלק מהילדות שנפגעות מינית בידי אבא או קרוב משפחה אחר והתחילה אצלי תובנה שאצל הילדה אם אבא ואמא מכאיבים לה סימן שהיא אשמה. ואם הם רעים זה כי היא רעה ואם הם חולים אז גם היא חולה כי הרי היא הבת שלהם דם מדמם אם אבא מושחת גם היא מושחתת ונוצר לופ של הגיון איפה שלא תסתכלי על זה את יוצאת מזה רע. ואם תצליחי לעשות את ההפרדה ולומר לעצמך הוא זה הוא ולמרות שאני הבת שלו אני לא הוא אני לא כמוהו הוא לא בסדר ואני כן! אמא שלי חולה ואני לא כמוה. ואם תהיה ההפרדה הזו בפנים בתוך הנשמה אולי תהיה יותר רגיעה?

כן זה מאוד קשה לדמיין את זה אפילו את אבא על דוכן הנאשמים, אימי בהתחלה היתה איתי היום כבר לא אין לי אף אחד חוץ מבעלי והפסיכולוגית הנהדרת שלי. ואני יודעת על הקו הזה השתמשתי בהם פעמים רבות הם הגיעו גם למשטרה איתי להגיש תלונה וגם למשפט יהיה לי לווי .אבל בכל זאת זה קשה מאוד.

ומה שאת עושה יכול למנוע מקרים נוספים בעתיד האחריות הבלעדית למה שקרה מונחת על כתפיו לא את שמת אותו על דוכן הנאשמים הוא שם את עצמו ואותך הוא דן למסכת יסורים כילדה וכאשה בוגרת. הוא חשב שהוא יוכל לעשות בך שימוש מבלי שהדבר יתגלה. צר לי לשמוע שאימך פרשה מהתמיכה בך. הדבר בוודאי מכאיב ביותר. שכן האובדן הוא כפול ומשולש. האם יש לך אחים ואחיות? מה עמדתם? אני שמחה לשמוע שיש לך בעל תומך. שמחה לשמוע שיצרת חיי זוגיות. כל כך חשוב לקבל תמיכה אהדה הבנה וקבלה. גם אם הוא אינו מבין את כל ההשלכות של מה שעברת עלייך. אינטיאוטיבית כל אדם הגון מזדעזע ומבין שמי שעבר טראומה מתמודד עם הרבה מאד. ומתגייס לסייע. את מוזמנת לשתף.

אני הילדה שהמילה הראשונה שהכירה היתה אבא אני הילדה שמחכה לתשובה אני הילדה שמחכה לאור שיכבה ולא ידלק אני הילדה שרצתה לישון ליד אבא ולהרגיש בטוחה אני הילדה שפחדה מהלילה שיבוא ומהדמעה שיורדת כל ערב מחדש אני הילדה שמחכה לנס קטן אבל אולי באמת קטן שיגיד קומי מהחלום התעוררי זה רק סיוט שהיה וחלף. אני רוצה אבא אבא אמיתי לומר את המילה הזו:"אבא" בלי בלבול ושתהיה לה משמעות כמו לכל אישה אחרת. אבא.

לצערי התחושות שלך משותפות לילדות נשים רבות מדי. הבגידה באמון הפחד האבל אני נפעמת לא אחת מהיכולת לשבור את קשר השתיקה. לעשות מעשה. ולעבור את התהליך החוקי דורש כוחות נפש עצומים. לא קל לראות את הסמל אבא על דוכן הנאשמים למרות שהאדם עצמו רחוק מאד מהסמל... מה עמדת אימך? האם זכית לאמון ולתמיכה? או שכמו במקרים רבים אחרים היא היתה שותפה מלאה לנעשה בך? הייתי גם מציעה לך לפנות לקבל ליווי ותמיכה של מתנדבת מרכז סיוע במקום מגורייך את לא לבד והיא יכולה לעודד ולהגיע גם לבית המשפט כדי לתמוך בך ברגע קשה זה. מכל טלפון חייגי 1202.

היי אני שורדת גילוי עריות זה קרה שהיתי בת 11 עד 14 כיום אני בת 30 ונורא אשמח לדעת אם יש עוד נשים שעברו את אותה מסכת התעללות שאני עברתי.

אני מכירה יותר מידי טוב את מה שאת מתארת..גם אני הייתי במקום הזה..את לא לבד דמעה

תודה דמעה ויך את מצליחה להתמודד? זה מאוד קשה, אני נמצאת גם בטיפול פסיכולוגי וגם בתהליכי משפט איתו, המשפט יהיה באוקטובר ואני מרגישה בתוך מערבולת שאין יציאה ממנה.

שמחה שיש לכן את הפינה שלכן פה בפורום שבה אתן יכולות לפרוק ואולי למצוא מעט הקלה. שולחת הרבה עידוד ומילות נחמה. יש לכן ובכן את הכוחות האדירים האלו להתמודד ולהמשיך הלאה. ואפילו לשתף ולהשתתף אחת בכאבה של האחרת. אתן נשים יפות. מלאות חיבה וחום עם יכולת ריפוי גדולה. זה מה שאני רואה מהמקום שבו אני נמצאת. חג שמח.

http://www.cuorhome.net/common/cartoline/hug.jpg דמעה

אנשים,נגיעות,רוצה שקטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט רוצה להתחבא בתוך הקונכיה שלי ולא לצאת משם.רוצה להעלםםםםםםםםםםםם ולהאלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

מנוחה,החג שמתקרב מגדיל את הבור שנפער בלב,מתגעגעתתתתתתתתתתת בטירוף,לילד שלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי מתגעגעתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת למשפחההההההההההה,לתחושה של אמא לתחושה של בית, והמציאות טופחת בפנים,והמציאות נשאבת בי,הכל מזויף שם בחוץ,הכל מזויףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף שמה על עצמי מסיכה של קפאון.

האם את בטיפול? את נשמעת משוועת לעזרה, להחלצות מהכאב הזה. אני מאמינה שיש דרך להחליש את העוצמות. לי היה לילה עם סימנים כאלו אחרי שיחה מאוד מוזרה עם אמא שלי, לקחתי חצי כדור ממשפחת הווליום (אל דאגה בהמלצה והנחיה של אשת מקצוע) וישנתי שנת ישרים. הבוקר מרגישה יותר טוב. מאמינה שאין ערך מוסף לכאב. נסי למצוא דברים קטנים שיעשו לך טוב. נסי למצא טיפול אם עדיין אין לך. ההרגשה הטובה לא סתם נוחתת עלינו. צריך להלחם גם עליה.

אני לא מפסיקה לבכות...כאילו משקל כל העצב בעולם יושב על כתפיי... http://www.uta.fi/~anne.katariina.jokinen/crying.gif דמעה בוכיה

אולי הבכי יביא בעקבותיו הקלה. ראית את המאמר על הדיכאון בקישור של אופיר? יש שם כמה טיפים לא רעים בכלל. לפעמים עוד קצת עזרה מבחוץ יכולה להועיל לשיפור ההרגשה...

הי פיה- מהאגדות (?) לא זכיתי לכל פידבק ממך לאורך הגלות של מימרותי ומכתמי...... אשמח כי תגיבי, על מנת שאווכח כי לא השתפכתי אל אוזניים ערלות ושדר המסר הגיע לתעודתו ופעל את פעולתו המקווה. פסח כשר ושמח. שדה ניר.

לא מסוגלת להמשיך ככה עם החיים על הקצה...כל כך הרבה מתח בבית..כל כך קשה לחיות ככה..בלי כסף ועם כל כך הרבה חובות..וכל יום מגיע עוד מכתב מעורך דין או מההוצאה לפועל...וכל כמה ימים מגיעים חשבונות...נשרפו חצי מהנורות בבית אז החדר שלי והאמבטיה והמטבח חשוכים לגמרי ואני כל כך שונאת את החושך...ואני כבר התיאשתי..אני לא מבינה..לא עברתי מספיק? לא חייתי מספיק שנים בגהינום כילדה? לא מגיע לי קצת טוב עכשיו? באמת שנראה לי שלאלוהים או ליקום או לאיזהשהו כוח עליון יש משהו אישי נגדי ולכן הקושי ממשיך וממשיך וממשיך...ובכל פעם שאני מרגישה שאני מצליחה קצת לקום כאילו מגיע עוד איזה גל ענק ומפיל אותי שוב...ונמאס לי כבר להלחם כדי לצוף..בא לי פשוט להרים ידיים ולשקוע..ולטבוע...שהמים הקרים והכחולים יסגרו מעל ראשי ויהיה לי סוף סוף שקט. דמעה עצובה

לא יודעת איך. יודעת רק שמישהו צריך לעזור לך למצוא את הכוחות בתוכך. מחר תזרח השמש. נסי לטכס עיצה. לחשוב מי יכול לעזור. אל תהססי. יום אחד תעמדי על הרגלים. מאמינה שזה יקרה כי את לא רוצה לוותר. טעמת מספיק רע. עכשיו הזמן למצא את הטוב.

לקראת יום הדכאון הבינלאומי זוכרות שאמרנו שלא חייבים לחיות בתנאי כאב נפשי מתמשך? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3074650,00.html ואולי תבוא מעט הקלה?

חן חן על הלינק המבורך........ פסח כשר ושמח. שדה ניר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3074241,00.html

הרוע בהתגלמותו!!!!!!!!!!!

מה יעשו לו בכלא? אני יכולה רק לשער שיקבל טיפולים על טיפולים ולא יפנים ולא יבין עד הסוף מה עשה. האם יש סיפורים של טיפול בפדופילים שאי פעם הצליח? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3074733,00.html

סיפור המרעיד את אמות הסיפים. לעניות דעתי, סייף(סירוס) לכלי זינו- שהשתעבד לו בצורה מורבידית... הוא הפיתרון האולטימטיבי ליצור השפל, הקרמינל, הבן בליעל והקניבעל המדובר! 25 שנה אסור להעניק לו את התענוג הצרוף אף באוננות עצמית חולנית ובמחשבות זנות על היקרים לו מכל! לשלול לו את החירות והאוטונומיה אליה הוא השתעבד בקנאות ובטירוף!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3074642,00.html ואיך מענישים או מטפלים או משקמים קטינים שמתעללים בילד? ולצערי התופעה של ילדים שתוקפים מינית ילדים אחרים הולכת ומתרחבת. האם הצפיה בפורנו גרפיה בכבלים ובאינטרנט מלמדת אותם דברים שמוטב שלא יידעו?

לדעתי אכן החשיפה הפורנוגרפית- הלא מבוקרת שאינה ברת פיקוח לקטינים שאינם בשלים בכל המישורים ואינם מבדילים בין עולם הדימיון (הפנטזיה) למציאות וסקרנים מאד מטיבעם ועל כן בתור אנתראפולוגים חוקרים את שצפו ומיישמים זאת בפועל על עמיתהם הצעירים היא שממיטה עלינו כחברה את החורבן ומגבירה את שכיחות התופעה הסטייתית ופוגעת בילדים חסרי ישע באופן ססטמתי.... הורים, היו ערים לתכנים שילדכם צופים בו ונחשפים אליו. ואל תקלו ראש בעיסוקיהם "הטריוויאלים". זכרו: זהירות מונעת אסון!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3074671,00.html כל יום מקרה חדש עוד חיים שנפגעו ללא הכר עוד תהליך ארוך בדרך אל הריפוי ואיסוף השברים. ושוב אני תוהה על יעילות השיטה המשפטית אולי כדאי לדאוג לכך שישלם מעתה ועד סוף ימיו עבור כל נופש טיפול נפשי או קוסמטי עבורר כל חוג אומנות או מלתחה חדשה שהנפגעת תזדקק לה היא וילדיה העתיידיים? שידאג לרווחתה הכלכלית כחלק מהאחריות המשפטית שמוטלת עליו מעתה ואילך. הוא קשר את חייו בחייה? הותיר בה חותם בל יימחה? שתהיה תמיכה כלכלית ומעורבות מצידו בכל תהליכי ההחלמה והטיפול והשיקום שהיא צזדקק להם מעתה ואילך. במיוחד אם הביע חרטה במשפט...

הבנאליות והתיאורים הקורקטים והקונקרטים בטריוויאליות - בתיאור מקרה האונס הספציפי ומקרי האונס- בכלל, מזעזעת אותי יותר מן המקרה גופא. לאן הדרדרנו?!

בלי להילחם כל הזמן על הצרכים הבסיסיים לא מצליחה להירדם ומחר צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה מצד אחד מרגישה רעבה ומצד שני בא לי להקיא רק מלהסתכל על האוכל מרגישה חוסר שקט פנימי לא יודעת איך אצליח לסחוב מחר בעבודה אני כל כך עייפה מכל ההתמודדויות האלה

כן. מכירה את הפחד הזה. גם את התחושה של רעב ובחילה ביחד... כל כך מבלבל. כמו מטפורה לתחושות אחרות מהעבר. בנשמה, ברגש. אבל זה מתנקז גם לחיי היומיום. חושבת פעמיים על נסיעות (חסכון בדלק) על לקנות כוס קפה בחוץ, על כשהבנות "אצלו" צריך לקנות פחות הביתה. נלחמת ברגשי אשמה. אולי הם בכל זאת רק מצפון שצריך קצת כיוון? כשיש חריגה בבנק, כשצריכה לשלוח מאמרים, כשהמנחה שלי מחכה כבר שבועות ויכעס. שואלת אם היה עדיף לעבוד בעבודה מסודרת, מה יהיה אם לא אקבל את העבודה לשנת הלימודים הבאה שהיא רק קצה חוט? מגלה שהעולם לא מתמוטט כשאומרת לעצמי לסביבה לילדות החודש קצת קשה... יודעת שמצבי קל משל אחרות ובכל זאת...

רוצה להציע מאחר והקשר אל הגוף ההקשבה אליו נפגע במידת מה בעקבות הטראומה מצאתי שתרגילי הרפייה נשימה מודעת יוגה או טאי צ'י גורמים לחידוש היחס הנכון אל המודעות הגופנית. האינטליגנציה הגופנית המודעות התאית הקשר אל איתותי מערכות העיכול למשל זקוקים לבניה מחדש. ועבודה מודעת על הגוף יכולה לסייע רבות. תרגול של כמה דקות ביום על בסיס קבוע מומלצת.

יש בי כל כך הרבה זעם..כל כך הרבה כעס...אני מתוחה ועצבנית ורק רוצה לצעוק ולצרוח...אני לא מבינה מאיפה כל הזעם הזה..מפחדת להרגיש ככה...מפנה חלק מהזעם כלפי עצמי ומכאיבה לעצמי..לא יודעת איך להפסיק להרגיש ככה דמעה כועסת

יש לך הרבה סיבות לכעוס. נפגעת כל כך, ועכשיו את במקום קשה, מרגישה לבד, מפחיד לך, קשה לך, אולי משפיל. זה כואב. וכעס זה רגש שמנסיוני נותן אשליה של כוח. בהרבה מצבים צעקתי במקום לבכות, כעסתי כדי לא להרגיש את הכאב והבלבול וחוסר האונים. אני לא יודעת אם זה מדבר אליך. זאת רק אני. אולי רק תנסי לזכור שמגיעים לך רוך וחום ואמפטיה ועזרה. ולא תפגעי בעצמך. שהבנות שלך זקוקות לך. שזה מפחיד שבתוכך יש ילדה שלא נתנו לה לגדול בשקט ואת כבר אימא. אני מקווה שתמצאי דרך חזרה אל הטיפול (ואולי זה כבר קרה), ושדברים יתחילו להסתדר. אני עודבתוך חוויה מאוד דומה בעצמי. המילים שלי בסך הכל באות מגובה העיניים....

פיה יקרה מאוד מזדהה עם מה שכתבת...אני כבר חזרתי לטיפול אבל לא מדברת שם את האמת שלי...לא מוציאה את הפחד..התסכול והכעס החוצה. לא בוכה שם בחדר של הטיפול ולא מבקשת חיבוק למרות שרק זה יכול אולי לעזור לי קצת להתמודד עם כל מה שקורה...עצוב לי כל כך מתחת לכל הכעס..פשוט עצוב דמעה

כיצד להתמודד עם כל התופעות של אונס שאירע לפני 6 שנים נחשף לפני כשלשה חודשים ע"י הקורבן עצמו והיא היום פשוט חווה את האונס כאילו שקרה אתמול הדבר מלווה בעצבים קשים התקפי זעם ואלימות כל מאורע ביום יום מזכיר את האונס ואו האנס עצמו,חוסר חשק מיני פחד ורתיעה מכל מגע שהוא דחייה עצמית מסקס או מה שדומה לו.ברצוני לציין כי חברתי מטופלת אצל פסיכולוגית וכן פסיכאטר ולצערי בעניין זה אני לא רואה כל פיתרון מצידם אנא ספקו לי את הכלים כבן זוגה לנסות ולעזור לה ולהשכיח לה את כל המאורע הטראומטי ולהחזירה למסלול חיים שגרתי.ברצוני לציין כי הקשר ביננו מדהים ומיוחד ביותר ואני מוכן לעשות הכל על מנת לעזור לה להתגבר אבקש את עצתכם בעניין זה.

מקווה שהקישור יעבוד (אם כותב המאמר הוא לא באזור שלכם משוכנעת שיפנה אותך למישהו שמתמחה בתחום וקרוב יותר). http://www.maytal.co.il/english/article_eli.htm

צר לי לשמוע על מצבה של חברתך. המילים העיקריות כרגע הן סבלנות ותהליך. תן לאנשי המקצוע לעשות את שלהם זה ייקח זמן. תן לה להחלים ולשקם את עצמה בלי ללחוץ עליה. כרגע אתה בעיקר צריך להשלים עם העובדה שהיא השתנתה. היא במשבר. והיא מתחילה עכשיו מאפס מלמטה ומנסה לטפס לאט למעלה היא זקוקה לכל התמיכה והסבלנות שתוכל לתת לה. בהצלחה וטוב שאתה לצידה. יש מקום לשקול ייעוץ גם עבורך או ייעוץ זוגי בשלב מתקדם יותר של הריפוי שלה.

דדדד, קודם כל אני מאוד מעריכה אותך שאתה מחפש דרכים לעזור לחברתך. כל גבר שהצלחתי ליצור איתו מערכת יחסים, והתחלתי לסמוך עליו, נפרד ממני לאחר ששמע על התקיפה שעברתי. הכי חשוב, שתאזר בסבלנות. אני בטוחה שיש לך המון אמביציה, והמון כוונות באמת להישאר שם ולהיות שם בשבילה. אבל מה שקרה אצלי בקשר האחרון, זה שחבר שלי מאוד אהב אותי, והוא הבין לבד שקרה משהו, הוא הבטיח לי שזה לא מה שיהווה בעיה מבחינתו והוא הבטיח לי שאני יתגבר והוא יעזור לי. כעבור כמה חודשים הוא נפרד ממני בטענה שהוא "צריך להיות לבד". לפני כחודש-חודשיים דיברתי איתו והוא סיפר לי שהוא נפרד ממני בעקבות התקיפה ובעיקר בגלל שלא הייתי מסוגלת "להתפרע" במיטה. בתקופה שהיינו ביחד, הוא היה הכי מקסים בעולם, וכנראה שפתאום נמאס לו. מאוד פגעה בי הידיעה שאחרי כל ההבטחות שהוא נתן לי, הוא נפרד ממני בגלל זה. אם החלטת שאתה איתה, תצטרך להקריב קצת-וזה יהיה שווה את זה. כשיהיה לך קשה, אל תתיאש. יש עליות וירידות בתהליך ההחלמה, ובסוף היא תתגבר, אני התגברתי, לא לגמרי, אבל בהחלט התגברתי. אני מחזקת את ידך ומאחלת לך ולחברה המון בהצלחה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3073341,00.html חשוב שיידעו על כל מקרה. עצוב כל כך...

למה עדיין יש תגובות שמאשימות את הצעירה ולצערי התגובות האלה באות מנשים... צריך להעביר סדרת חינוך ארצית!

את כל כך צודקת מיכל! לדאבונינו הבורות והנבערות הנן מנת חלקן של אנארכוניסטים רבים במחוזותינו כולל נשים! החשש המצמית שלהם כי חלילה הרעה חולה הלזאת תהא פושה בהן או בקרובים והיקרים להם מכל ואזי לא יהא להן שליטה על כך, על חייהן ועל התוקף ועל כל ההשלכות הכרוכות במקרה טראגי שאין צפי לו ולא אח ורע! על כן הם מבכרות להשמיץ ולהאשים את האשה במעשה הנפשע(אף מחשש להדבקות חלילה- בר מינן) ובכך לפטור עצמן מהסיפור ומהשתיקה המעיקה ולהאמין כי להם זה לא יקרה והסטטיסטיקה (אחת לשלוש נשים מותקפות) בוודאי- תפסח עליהם! (שהרי אם לא מדברים על זה זה לא יתרחש- בת היענה טומנת ראשה בחול..ואזי היא נטולת אחריות ועול) וכן להצדיק את היותן לא פועלות כמלא נימה למיגור התופעה ומאומה להגברת המודעות הסביבתית, המערכתית והממסדית- לעניין החשוב ולאכיפת החוק בנדון! שהרי אותן הנשים הנאנסות- אשמות! הן המיטו עליהן את האסון בגפן ובגופן! הן יוצאות דופן כקבוצות אתניות ואין לייחס להן ולסיפורן משמעות מיוחדת ואין הן מהוות בעיה אוניברסאלית (כביכול, כמובן)! ואין זה מהווה מבחינתן- מידגם מייצג! זה תופעה שולית וטריוויאלית שאינה ראויה שתונח על סדר היום הלאומי והעממי! מצמרר וחודר!מצמית!ומשבית! רק אנו הקורבנות חוות את היסורים הנמהרים כל שמינית הדקה! ומוחות וזועקות מרה על שמוסיפים לנו חטא על פשע! וכלפי אותם אנסים ואלו שאונסים אותנו לשתוק ולחשות: הרצחתם וגם ירשתם? לאן הגענו והתדרדרנו......לאן???