חייבת שתעזרו לי למצוא
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
כולם אומרים לי שאפשר לצאת מזה, ששוה להלחם עכשיו כי אחר כך ממשיכים הלאה והפצע הופך לצלקת שאפשר לחיות איתה. מישהי שהפצע הזה הפך כבר לצלקת כמו שטוענים מוכנה להראות את עצמה ? כי אני לא מכירה אף אחת כזאת! אפילו אם אתן מכירות מישהי כזאת. רק תגידו. גם בנות ששנים אחרי הסיוט הזה וכבר עברו טיפולים בעבר חוזרות לסיוט הזה שוב, דכאון, כדורים, טיפולים. אני לא מבינה אם זה לא אמיתי למה אומרים להו את זה? מה הטעם בלשקר? או לתת לנו לקוות לחינם? גם אם אני נלחמת עכשיו, בעוד 3, 6 שנים זה יחזור, אם בכלל אני אצליח לצאת מזה עכשיו.
אחרי הדחקה של שנים התפרצו אצלי דברים שקשה לי לקבל להשלים ולחיות איתם. המון דפוסי התנהגות שלא הבנתי מאיפה באים. המון חרדות וחשדנות שלא נותנים לי מנוח. אשמח לשמוע שפעם יהייה טוב כי אני מיואשת.
לב כואב יקרה ברוכה הבאה אני מבינה שתשובות מאנשי מקצוע כבר קיבלת...ואולי הכי טוב שהבנות ידברו מהנסיון שלהן... אני יודעת ומאמינה מהנסיון שלי שאפשר להיות במקום אחר.... הפגיעה לא תעלם, הזכרונות, הכאב לא יעלמו לגמרי...אבל הם כן מעובדים...כן הם מתרפאים.....כן אפשר ללמוד לקבל את עצמך להתמודד עם רגשות אשם רגשות של בושה... אפשר לתת יותר מקום לדברים נוספים בחיים... כמו פצע צריך לטפל...לתת אנטביוטיקה....לחבוש.....הפצע יתרפא אבל תשאר צלקת... לפעמים היא תכאב...אולי אפילו תפתח....ושוב יהיה צורך לטפל...טיפול קל... אבל היא והכאב לא יתפוסו את כל המקום.... הצעד הראשון הוא אמונה.... תקווה... מחזקת אותך אידה
הזכרונות אף פעם לא יהיו נעימים אבל הם לא יפרקו אותך. אני עוד לא לגמרי בסוף אבל במצב טוב, מתפקד. יודעת שיש לי מקום מרפא בטיפול. ושיש סדר בעולם שלי למרות שיש מקום לשיפור. אבל מה שאי אפשר בלי זה טיפול אצל מישהו שממומחה בתחום ויודע מה האו עושה. אחרת לא רק שלא מתקדמים אלא מי שלא יודע איך לעבוד עם נפגעי טראומה מינית יכול בהלט לגרום נזק. את האתר הזה את מכירה? WWW.TDIL.ORG
לא יודעת ..... לא בטוחה שאני יכולה לומר שהכל מאחורי.... לא מאמינה שיש באמת דבר כזה... אבל - מה שאני כן יכולה לומר לך לאחר שנים של טיפול, של עשיה אינסופית, של שיתוף הסביבה (חברות תומכות וכו'), של הסתכלות אמיתית ואמיצה על מה שבאמת קורה בתוכי, של עבודה פנימית וכנה בכל מיני צורות, שיטות ודרכים ועוד כל מה ששכחתי... היום אני בהחלט במקום אחר. במקום שיותר מקבל קודם כל את עצמי (כמה קשה זה היה, ועדיין יש נפילות וקשיים...העבודה לא מסתיימת ולא מאמינה שתסתיים לפני נשימתי האחרונה עלי אדמות), במקום שבו אני יודעת ומאמינה שאני כמו כל אדם אחר לפחות, מגיע לי טוב, מוכנה לנסות דברים חדשים ויחסים חדשים ויותר קרובים עם הסביבה, מקבלת גם את הקושי שלי, יותר סלחנית כלפי עצמי, משתדלת לא לפגוע בעצמי יותר (גם מחשבות שליליות הן פגיעה עצמית בעיני...), התאריכים הקשים של חיי כבר פחות מכבידים, מילאתי את חיי בתאריכים חדשים של צמיחה, התפתחות ושינוי. רואה מסביבי אנשים שלא חוו טראומות קשות כמונו וגם להם קשה עם עצמם ומבינה יותר ויותר שהמון (אולי הכל!) תלוי בי ובמה שאעשה עם זה. את העבר אני לא יכולה לשנות - שנים נלחמתי בזה ורציתי ליצור תסריט חדש לחיי - מה שאני כן יכולה וכדאי לי לשנות זה את ההתייחסות שלי היום ל הפגיעה קשה ככל שהיתה. ככל שעוברות השנים ואני נשארת בתוך זה אני מניחה לפוגע (אבא שלי במקרה זה ) לפגוע בי יותר כל יום וכל היוםץ ולזה אני כבר לא מוכנה היום! המון פעמים אני עומדת בפני החלטות מאד קשות, כי אני רואה שעלי לבחור בין הישן, המוכר והכואב ובין משהו אחר. וזה קשה....קשה לוותר . קשה להרפות. קשה להכניס תכנים חדשים ואופטימיים כי לא הייתי רגילה לזה, כי הורגלתי לחשוב ההיפך....להרגיש ההיפך.... למרות הקושי - מאמינה שאין לי דרך אחרת (אם יש לכן ספרו לי...) רק של עבודה קשה, לפתוח הכל עם כל הקושי, לדבר ולדבר, לבדוק ולבחון הכל גם אם זה כואב נורא, לעשות שינויים אפילו קטנים בהתנהגות הידועה והמוכרת, לחזק את עצמי באמירות חיוביות, לעודד את עצמי גם בדברים קטנים ובנליים, להיתפס בטוב... בהצלחה לכולנו
