תוצאות חיפוש עבור חרדה-קיומית

ד"ר גיורא הידש וכולם........ מאד שמחתי שכתבת לי שהודעתי האחרונה "האירהאת עיניך" בהקשר של רק החולה עצמו יודע את עוצמתם וממשותם של התחושות ושרק מי שהיה יכול להבין באמת, וכמו כן הסכמתי איתך שלמי שלמד יש כלים רבים ושונים באמצעותם הוא יכול להושיט עזרה, אז אם ככה אני אנסה את זה שוב -למרות שמי שלא חווה את זה ממש בטוח שאין לו מושג לגבי מהות ההרגשה, כאילו אתה חי במימד אחר, הרגשה של הימצאותבחלום. אתהאמנם מסוגל לתפקד בחייהיום יום ואפילו לנהל לו"ז צפוף שיכול להכיל לימודים, עבודה ועיסוקים שגרתיים ושהסובבים אותך לא יוכלו להבחין בדבר ממה שמתחולל בעמקי נפשך המוסווית ברובה אבל ההרגשה היא של חוסר מציאות והיא לא נעימה בכלל. היא מגבירה חרדות ממוות ושיגעון ויש בה משהו מאד לא טבעי ומוכר ובטח שלא מהנה, כל הזמן יש אתהתקווה שהנה זה עובר אבל בינתיים לא ממש........זה עדיין כאן,מערפל ומעמעם לי את שגרת חיי והופך אותה למשונה ותמוהה מתמיד וזהו.אולי אתה יודע מה אפשר לעשות ואיך נפתרים מכל העניין הזה?? האם פבוקסיל תוך זמן מה יכול להוות פתרון ??ושוב תודה..............

שלום רב התייעצתי עמך בעבר בפורום כבר שנתיים שיש לי קליקים בלסת לפני כשנה ביצעתי סיטי שהיה תקין לאחרונה אני מרגישה היכן שיש קליקים משהו מוזר אולי סתם תחושה בצד של הקליקים שהלכת טיפה יותר נמוכה מהצד השני שאלתי את ביתי הקטנה שהיא חדת הבחנה ואמרה שיש חלק טיפה גבוה וחלק נמוך ממש מעט האם זה בגלל הקליקים האם קורה שיש אז יורחב בפנים בלי קשר ומה הטיפול אני חורקת שיניים אבל עכשיו זה מלחיץ אותי שאולי החמיר איני רוצה לעבור ניתוח מפחיד אותי פחד מוות תודה על המענה

אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי ולא צריך אותי ואין לי בשביל מה לחיות ואני מוזרה וחולת נפש ומרגישה שיש לי הזיות ואין לי טקט ולאף אחד אין כח לדבר איתי עוברים עלי גם המון קשיים ברורים שהם מהווים סיבה לכאב הנפשי הזה. אני יכולה לפחד פחד מוות, בוכה כבר שבוע וחצי כל יום, כואב לי בצד ימין בחזה המון זמן. אני כמעט לא אוכלת ולא ישנה ולאחרונה החלו להופיע לי סימני אקנה אני כבר חודשיים לפחות ככה ואף אחד לא עוזר לי מה אני יכולה לעשות? אני כן רואה דברים טובים שיש לי בחיי ועדיין מרגישה מיותרת ובלי רצון כלל לחיות!

ביום שבת ימלאו 7 שנים לפטירתו של אבי הביולוגי......עצוב לי הזמן הזה כי עולים בי המון זכרונות .....חלקם קשים מאוד....על תקופת הילדות שלי ...שלא היתה לי....על אייך שהאגו שלו ניהל אותו ואת החיים של כל הסובבים אותו...בלי חשבון......ואותנו כילדים שלו.....היה אדם קשה חסר פשרות...הכל היה צריך להיות כמו שאמר...יהרג ובל יעבור....התעלל בנו נפשית...מילולית.....וגם באמי התעלל גופנית...היה מכה אותה עם חגורה מעור חזרה..רק בגלל שהמרתה את פיו.....לעג לנו הילדים שלו בכל הזדמנות....והשפיל אותנו....פחדנו ממנו פחד מוות.....הוא גם ברבות הימים התחיל לשתות לשוכרה ולא ראה אף אחד מ..20 סנטימטרים.....אחרי שהתגרש מאמי בכלל מצבו היה יותר גרוע....פחדתי ללכת לבקר אותו..אבל הלכתי רק כי אחי ביקש ממני....כדי שהוא לא יחטוף את החגורה על הבשר שלו.....ניתקתי איתו קשר המון שנים...לא רציתי לדעת אפילו אם הוא חי.....גם אחרי יותר מ20 שנים של ניתוק שום דבר לא השתנה בו.....ושוב הפצרות של אחי נפגשנו ודיברנו.....לאחר שהתחתנתי שוב ניתקתי קשר כי הוא הרס לי את יום החתונה שלי.....הוא והבן החורג שלו מאישתו הרביעית.....השנים התנדנדו בין ניתוק ארוך מאוד לחיבור קצר..מלא בקצרים חדשים.....עד שהחליט לנסוע להשתקע בחול.....הנה בא השקט......ועם בוא השקט ירדו גם ההגנות שבניתי במשך השנים.......לא נכנסתי לכל הפרטים כי גם ככה סה כבר התארך ואני רוצה קצת לקצר עכשיו....יום אחד נודע לי מאחי שהוא גר בחול....שאבי בא והתמקם אצלו בבית.....מידי פעם עידכן אותי מה איתו...לא ששאלתי.....ושוב הזמן עף ויום אחד אחי מבשר לי שאבי לקה בליבו.....ואחרי שיצא שוב אחי חיבר ביננו... ועבר ארוע מוחי....התחלתי להתרכך....משהו בפנים אמר לי אל תהי כמוהו עם אגו..זו לא את... זה לא שלך.....הקשר התחיל לרקום עור וגידים ...רציתי אבא....מה שהיה חסר לי כל השנים....ירדו ההגנות ונתתי לו פתח להתחיל מערכת יחסים חדשה כמו שאני רציתי....בגללו מעולם לא יכולתי לבכות...כי בזמנים שהחגורה היתה באוויר ויכולה עד היום לשמוע את השריקות שלה חותכות את האוויר...הוא לא הרשה לי לבכות...מי רוצה סיבוב על החגורה....ותוך כדי שהיה שוב מאושפז בגלל ניתוח בגב להוצאת סרטן....זרקתי אליו את האיסור שלו...פתאום שמעתי אותו בוכה....לא מאמין למה שאמרתי ...אז תבכי נשמה של אבא....תבכי כל זמן שאני עוד חי שאדע שאת בסדר....ככה אמר ...ולא עברה דקה מסיום השיחה ומפלי הניאגרה זלגו ממני במשך 3 ימים....העונש נגמר..!!!....משם ואילך היחסים שלנו רק השתפרו...עד כדי שנסעתי אליו לחול לסעוד אןתו במיטת חוליו בבית החולים שם גסס....3 שבועות ארוכים והכי יפים בחיים שלנו ביחד...אני איתו והוא איתי רק מדברים ורק מתעדכנים על כל החיים המפוספסים שלנו לחוד...הוא בוכה ואני מחבקת ומרגיעה או הפוך......כמה חבל שכך נפרגו דרכנו....עם עצב וכאב...אבל גם עם סגירת מעגל אוהבת ומחבקת .....אוהבת אותו...וכבר מזמן סלחתי לו כי הבנתי שהאגו שלו זו מחלה חשוכת מרפא.............סליחה על האורך ועל החפירה......חטולית...עצובה

ד"ר רוביצ'בסקי שלום וברכה, לאחרונה אני שם לב שהופיע אצלי ציור מוגבר של רשת ורידים כחולים בצד הימיני בלבד, ורידים נראים פתאום בצבע כחול החל מבסיס הצוואר על עצם הבריח ימין ועל חזה ימין וכתף ימין, רואים ורידים כחולים בבירור וזה מפחיד פחד מוות ,כשאני עומד הם נראים חזק יותר , בן 40 עושה ספורט לא מאומץ ( ריצה ) ,אני מודאג מאחר והבינותי כי ורידים שטחיים כחולים שפתאום נראים לעין מעידים בין היתר על בעיה לבבית , אי ספיקה או אחר ... הדופק גם קצת יותר מהיר וקוצר נשימה קל, בריצה אינני מרגיש שינוי משמעותי בשלה זה . אנא רשום לי בבקשה מה יכול להיות סימפטום כזה ועל איזה מצב לבבי הוא מצביע

ד"ר דדשב שלום וברכה, לאחרונה אני שם לב שהופיע אצלי ציור מוגבר של רשת ורידים כחולים בצד הימיני בלבד, ורידים נראים פתאום בצבע כחול החל מבסיס הצוואר על עצם הבריח ימין ועל חזה ימין וכתף ימין, רואים ורידים כחולים בבירור וזה מפחיד פחד מוות ,כשאני עומד הם נראים חזק יותר , בן 40 עושה ספורט לא מאומץ ( ריצה ) ,אני מודאג מאחר והבינותי כי ורידים שטחיים כחולים שפתאום נראים לעין מעידים בין היתר על בעיה לבבית , אי ספיקה או אחר ... הדופק גם קצת יותר מהיר וקוצר נשימה קל, בריצה אינני מרגיש שינוי משמעותי בשלה זה . אנא רשום לי בבקשה מה יכול להיות סימפטום כזה ועל איזה מצב לבבי הוא מצביע

שלום שרון... מזה זמן רב מטרידות אותי מחשבות על מוות- לא שלי, אלא של אנשים קרובים אליי מהמשפחה. ההפרעה הזאת נוגעת רק לאנשים המבוגרים במשפחה.. איבדתי את אבי לפני שש שנים בפתאומיות למחלת הסרטן. אני קשורה לאימי והיא הדבר הכי יקר לי בחיים- היא אישה לא הכי בריאה ואני מפחדת פחד מוות לאבד אותה, הפחד והחרדה מלווים אותי יןם יום. אני מטופלת בציפרלקס מאז שאבי נפטר (כבר 6 שנים. מאז שהופיעה לי החרדה שהתבטאה בחצי שנה של נדודי שינה) בשורה התחתונה אני כל הזמן חרדה ממוות של יקרים לי. מפחדת שלא אוכל להתמודד עם המוות (חס וחלילה) שלהם. מפחדת האם זאת הפעם האחרונה שראיתי אותם? כאילו אני מתאבלת עליהם עוד בעודם בחיים. אין לי טקסים מסויימים שאני עושה.. רק המחשבות המפחידות האלה..האם זה נורמאלי? בעיקר אני מפחדת שאם חס ןחלילה יקרה משהו לאימי אני לא אוכל להמשיך לחיות. היא הכל בשבילי

אני קוראת אותך ושוב קוראת יש לי המון מילים לכתוב לך קשה לי הניסוח , רק אגיד לך לא סיימתי בגרות במהלך בית הספר שיפרתי אחרי הצבא למדתי תואר ראשון בגיל מופלג סיימתי בהצטיינות את התואר השני בגיל עוד יותר מופלג סיימתי בהצטיינות מסתבר שאני עם מליון דיסלקציות (רואים לפעמים כאן:) ) וכמובן בעיות קשב וריכוז. בת אחת חיפשה את עצמה (מחוננת עם בעיות קשב וריכוז )בגיל מאוחר יחסית לדור הזה 30 הבינה מה היא רוצה ללמוד - היא מאושרת במה שהיא עושה ולא היא לא מהנדסת או רופאה .. כשבת שלי כשהייתה בתיכון הודעתי ליועצת שההיא לא נכנסת לשיעורי מתמטיקה ...הבנתי כבר אז שבית הספר לא רק שלא ילמד אותה מתמטיקה כי אם יהרוס לה את ההבנה שהיא יכולה ומסוגלת ... היום אחרי חמש יחידות מתמטיקה אחרי הצבא בציון 95 בדרך ללימודי הנדסת תוכנה עם מיליון בעיות וקשיי למידה וידיעה ברורה שהיא יכולה היא תתאמץ ותשקיע יותר ותלמד מה שהיא אוהבת יש לי בן שסיים בטכניון ואחר שסיים במכללה האם זה שסיים בטכניון טוב יותר מוצלח יותר מאושר יותר מזה שסיים במכללה ... בשלב מוקדם של חיי , לפני שהם היו בצבא ...ישבנו כמה נשים ודיברנו ואז כל אחת התפארה במעשי בנייה ואני שתקתי ....הבנתי שאני לא מוכנה לשפוט את ילדיי בעיניים של החברה , אמא שלהם בעיני הם נפלאים כמו שהם לכל אחד הייחודיות שלו כל אחד הייעוד שלו כל אחד מהם שונה בדרכו ...ואין כמו חנוך אמא על פי דרכי הנער ...צמחתי עם כל אחד מהם ... מה שחשוב לי כאמא מאותו היום זה שהם מאושרים , שטוב להם שהם בטוחים בעצמם שהם יודעים שיש להם גב שהם מרשים לעצמם לחלום ולעוף על עצמם ....ושהם עושים את המירב שהם יכולים בכל זמן נתון לפי רצונם ....זה כל כך משנה חיים וכל כך מעשיר .... יש סיפור על שלוש נשים שחוזרות עם סלים מהשוק כל אחת מתפארת בילדייה רק אמא אחת שותקת ....בן אחד של האשה הראשונה בא וצועק לה אמא יש לי עוד מעט מבחן מה יש לאכול ... בן שני עובר ליד אימו ועסוק בטלפון בשיחת עסקים והשלישי של זאת ששתקה בא לקראתה לוקח ממנה את הסלים והולך הבייתה (קצת שיניתי את הסיפור אני לא זוכרת במדוייק אבל הפואנטה מובנת אני מניחה) תהיי גאה בילדייך , כאמא תיראי את הטוב שבהם אל תתעלמי מהקשיים מהחסרונות אבל בעיקר ...תהיי גאה בהם , בטוחה שבכל אחד מהם יש מה להיות גאה ... וכמו שאני אומרת לך גם כאן אל תשווי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו .... מיכלי אני כותבת ואני באמת באמת באמת בעדך ...את האמת יקרה כואב לי שאת כאמא שופטת את ילדך , מה הוא אשם שיש לו קשיים במה זה עושה אותו פחות טוב ..ואם הוא לא יהיה מצטיין האם זה עושה אותו עצלן .. תעטפי אותו תהיי שם בשבילו תזכירי לו שהוא יכול וגם אם כרגע בגלל הקורונה וכל המשבר החברתי אישי הוא תמיד יצליח לשפר זה רק עניין של משאבים כסף וכוחות ...השמים הם הגבול אם הוא ירצה ... מבינה אותך מאוד כאמא זה מתסכל לראות אותם נכשלים לעמוד שם מהצד לראות שהם בוחרים בדרך אחרת אולי הרסנית אולי שונה ולהאמין ביכולות שלהם ...אבל זה כל מה שילד צריך (תחשבי עלייך מה את סוחבת הכי הרבה עלייך) אדם אחד שיאמין בו ומי עם לא אמא שכל כך אוהבת שגם תאמין בו...... אתך בלב אביב

אני לא יודעת איפה להתחיל אני לא מצליחה להבין או לעכל מה שעובר עלי אז אני כותבת כאן כדי לנסות להבין אני מתקשה לחיות אני מכריחה את עצמי לתפקד, ללכת לעבודה, לעזור לאנשים כאשר בפנים אני מתפרקת חוץ מהמטפלת אני לא בקשר עם אף אחד אני לא יודעת איך להיות בקשר אני יודעת לטפל ולתת. כל היום אני מחכה לחזור הביתה כדי להרגיש בטוח. כל הזמן אני מפחדת פחד מוות. אני מפחדת מאנשים מאוד. המון שנים בטיפול ועדיין לא מצליחה להרגיש בטוח ולא מצליח להיות בקשר. כואב לי בפנים בתוך הנפש ברמות שאי אפשר לתאר...

אני בחור בן 30 וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות(בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה: דיכאון וחרדה שהתפתחו בי, בעיות רפואיות פיזיות כרוניות נוספות שאני לומד להכיל ולחיות עמן (לא בעיות רציניות ברמה של נכות/ מוגבלות, אך מהוות מטרד) , הפיכתו של קרוב משפחה קרוב לאדם הנדרש לטיפול סיעודי, העדר אפשרות לתמיכה כלכלית - מגיע ממשפחה לא מתפקדת ממעמד סוציו אקונומי נמוך ובכלל נעדר סביבה תומכת ומבינה (בפן החברתי חלק גדול מכך הוא באשמתי, ההתכנסות שלי פנימה הרחיקה חברים רבים - לפני כן הייתי אדם עם חיי חברה עשירים). (מקווה שזה לא ישמע כהתקרבנות ותירוצים, זה לא המסר שניסיתי להעביר - כל חיי נעתי קדימה למרות תנאי פתיחה לא טובים - הם היוו לי מנוף מנטלי). וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 ורק בקיץ 2020 התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה במשרה חלקית - בנוסף זה ממלא לי את משבצת התעסוקה בקורות החיים לעת עתה). שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה. ובמקביל להתנדב בדבר מה שיעשיר לי את הקורות חיים. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער/ ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות? תודה

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 וברק בקיץ 2020 התחלתי לעבוד במשרה חלקית כמטפל בקשיש. כרגע אני מתגורר אצל אבי ואשתו, חי על ספה בחדר צדדי ומרגיש דחק לעבור לשכור דירה, כך שאני בהתלבטות של מהרגע להרגע. שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

ד"ר שלום. לקחתי שנים רבים קלונקס 2 מ"ג כל יום נגד התקפי פאניקה היות ומספר SSRI לא עזרו. כעת הקלונקס הפסיק גם הוא לעזור ופניתי לפסיכיאטר אשר המליץ לנסות ונלפקסין XR במינון 225 מ"ג ובמקביל לרדת בקלונקס בהדרגה למינון 1 מ"ג. חלפו חודשיים ואני חווה ממש חרדות חזקות אשר אני מתרשם שהן מגיעות כתופעה של גמילה מהקלונקס הממכר. האם חודשיים הוא פרק זמן סביר לייחס לתופעת גמילה כתוצאה מהפחתת מינון קלונקס? איך יודעים האם מדובר בתופעת גמילה או חזרה של הפרעת הפאניקה הבסיסית?

שלום, קראתי שבהיפו יש סיכון של מוות. אני עם גלוקומין אך בדיאטה ויש לי נפילות סוכר לפעמים כי בכל זאת זאת דיאטה של 1200 קלוריות כי אסור לי לעשות ספורט עקב מחלת ריאות קשה. תהיתי: במידה וחס וחלילה במהלך השינה יהיה לי התקף היפו, האם אני אמורה להתעורר מזה? או שחס וחלילה אפשר למות בשינה? תודה מראש

שלום רב בחורה בת 21 אחות מוסמכת חדשה יש לי פחד גדול ממחלות ובתקופה האחרונה מקורונה באופן ספיציפי ובכלל בתקופה האחרונה מרגישה עייפה נפשית (כי היה לי קשה בלימודים וסטאג' ואחר כך ממשלתי אשר נדחה בשל הקורונה ונתנו לנו חעבוד עם היתר זמני ואז ביטלו וקבעו ממשלתי חדש ועם כל הלימודים והבלגן הרופא חשד שלאבא שלי יש סרטן הלבלב אז גם כל נלחץ מהבדיקות שברוך השם הכל יצא תקין אבל זה לחץ נפשי עצום ) עכשיו לפני כחודש התחלתי לעבוד כאחות בבית חולים ואיך שהתחלתי אחרי שבועיים הודיעו לנו שהמחלקה הופכת למחלקת קורונה ואז נכנסתי לאין סוף חרדות ופחדים לפני שבוע היתי עם אחת האחיות שהיתה בלי מסיכה ואז התברר שהיא חיובית לקורונה לא הפסקתי לחשוב על זה פחדתי פחד מוות מלהיות נשאית 😖 דברה איתי אחות זיהומים ולאחר כמה בירורים אמרה שלא היתי איתה מספיק זמן ואין צורך שאהיה בבידוד, ביקשתי בכל זאת בדיקת קורונה ולא הסכימה הכנסתי את עצמי לבידוד יזום שלא אדביק חס וחלילה את ההורים ב3 ימים הראשונים לא עשיתי כלום רק ישבתי ושכבתי במיטה יום לאחר מכן עשיתי קצת פעילות גופנית (כמובן שבראש כל הזמן עובר הסרט שאני חיובית) ופתאום הרגשתי חולשה חזקה בכל הגוף וכאב שרירים כל כך חזק שאף פעם לא הרגשתי בעיקר ברגליים וכל החרדות והלחץ התגברו (אולי זה סימן לקורונה?) אחרי יומיים הכל עבר לא פיתחתי קוצר נשימה או חום או שיעול .. השאלה שלי האם יתכן שכאבי השרירים שחוויתי הם חלק מהלחץ הנפשי שאני חייה בו ? או שבאמת זו קורונה ? אני חווה הרבה בלגן בעבודה גם , חלק בבידוד , פעם פותחים את המחלקה , פעם סוגרים , אי וודאות מוחטת !! אשמח לשמוע מהידע שלכם ונסיונכם אם כאב שרירים יכול להתחבר לסטרס ואיך אפשר להתפטר מלחץ נפשי כל כך מוגבר ופחד פעם הרופא המליץ לי לקחת רילקסין אבל גרם לי לחולשה יותר מדי ולירידה בלחץ דם לכן אני לא לוקחת נתנו לי פעם ציפרלקס והפבקתי באישור הרופא אחרי חצי שנה יש לציין שחלק גדול מהמצב הנפשי שלי הןא כתוצאה מהלימודים שלי (היה לי מאוד קשה הרבה ימים ולמידה ומבחנים בלי סוף ועבודה...) בקיצור אשמח לעזרה ותודה רבה לכם וסליחה על החפירות

שלום ותודה מראש, נבדקתי ע"י א.א.ג באוזניים על ידי מכשיר קטן קונוס/אוטוסקופ לא יודעת בדיוק איך לקרוא לזה,,שנראה כמו צינורית בצורת משפך, שכבתי על הצד והיה עמוד עם אור שזה כנראה מיקרוסקופ שמגדיל. זו בדיקה מקובלת שיש בה סיכונים? מכיוון שתמיד הבדיקה היא עם אוטוסקופ בצורת אקדח עם אור בקצה. אחרי הבדיקה יש לי יותר כאבים חזקים באוזן. תודה על תשובתך.הכנה תודההה

אף פעם לא קבלתי או הרשתי לעצמי לקבל את מה שאני חושבת שעברנו... אף פעם!! כמעט ותמיד לא מקבלת הולכת פעם בשבוע לטיפול.. פותחת וסוגרת דברים ואז יוצאת מטיפול והכל נמחק "כאילו" .. החלטתי לתת פחות אפשרות לברוח על ידי זה שננסה שתי פגישות שבועיות. מצד אחת כבר התעייפתי/התייאשתי מהבריחות ומצד שני אני מפחדת פחד מוות. המחשבה להתחבר גורמת לי מצוקה נוראית בפנים.! !! לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון אבל להמשיך לחיות בחצי נוכחות כבר לא כייפית ומרגיש כמו לחיות בתוך חלום .

שלום רב בת כמעט 42, עד היום היה ידוע לי שיש לי פעימות מוקדמות (בשנות העשרים המאוחרות עשיתי בדיקות), ולא ייחסתי להן חשיבות. הם מחמירות כתוצאה מעצבים, כעס, לחץ, חרדה וכו' וכנראה שגם ממאמץ. כי בשנים האחרונות התלוננתי על תחושות רעות: חולשה, הזעה, סחרחורות, בחילות, כאבים בחזה, אך לרוב יוחס לנטייתי לחרדה. אם כי אני חששתי ללב. בדיקת אולטראסאונד הייתה תקינה, בדיקת הולטר של כיממה (שבה מהבושה לא עשיתי שום פעילות עם המכשיר) נמצאו פעימות מקדימות משני סוגים בכמות מעטה ובכמות נדירה והייתה נפילת st או משהו כזה. בעקבות המשך ופירוט תלונותיי נשלחתי היום לבדיקת אקו מאמץ. היו בה לדברי הרופא מלא פעימות מוקדמות, (כך שלאחר המאמץ נתבקשתי לשכב, להשתעל, ולהמתין עד שהלב ירגע. נבהלתי, אם כי אני מורגלת להם ולמדתי להתעלם מהם (כנראה שזו הייתה טעות. חבל שלא קיבלתי בצעירותי יותר מידע והנחיות וכן להיות במעקב)). נאמר לי שעלי להמשיך בבירור בעקבות התוצאות. יש לציין שפחדתי *פחד מוות* מתוצאות הבדיקה בימים לפני הבדיקה ובמהלך הבדיקה. יחד עם זאת נאמר לי גם שהבדיקה יצאה תקינה. אך אני רואה רק שחורות ומפוחדת...כי אני יודעת שלעתים אני מרגישה מאוד לא טוב...אני כל כך מפחדת שאני לא מסוגלת לפתוח את המעטפה ולקרוא בעצמי ולהעתיק לכאן את הכתוב במונחים הרפואיים. חזרתי לרופאה שנתנה לי תרופה פרולול להסדרת הפעימות לפי הצורך. אני מפחדת לקרוא בעלון את תופעות הלוואי ובטח שמפחדת להתחיל להשתמש בה...אני מפחדת שהפכתי לחולה...שלא שמרתי על עצמי ובכך גרמתי לעצמי לנזקים ללב...שבריאותי נפגעה בגילי היחסית צעיר, שאיכות חיי נפגעה ושאצטרך להימנע מכל מיני פעילויות, או שאצטרך להימנע ממצבים רגשיים (איך אפשר?) כדי שמצבי לא ידרדר, ושלא לדבר על מה צפוי לי בעתיד... אני אפילו לא יודעת מה לשאול, מרוב שאני מפחדת מהתשובות... אולי בכל זאת יש לכם איך לעזור לי מול פחדיי האיומים? (כמובן שאלך להתייעץ עם רופא מומחה, אך עד אז...)

שלום אני בת 34 בריאה בדרך כלל ברוך השם הכל התחיל ביום שישי (היום יום שלישי ) בשישי אכלתי הרבה פלפל חריף ודגים בשמן גם בשישי בערב ולמחרת אחרי ארוחת הבוקר קיבלתי כאבים ושלשולים לא ממש חריפים אך לא רגילים למחרת ביום ראשון תקף אותי כל היום שלשולים לפחות 5 או 6 פעמים גם שלקחתי תרופה 4 כדורים לא ממש עזר אך יום למחרת שזה אתמול בשני התחיל לי עצירות עד היום שזה כמעט יומיים יש לציין שבדרך כלל אין לי עצירות אפילו שאני בדיאטה חזקה יש לי יציאות כי אני הולכת המוןןןןןן סחוג חריף מה שאני רוצה לדעת האם זה נורמלי העצירות כי אני מכירה מישהי שהעצירות היה התסמין הראשון שלה למחלה מסוכנת במעי הגס ואני פוחדת פחד מוות .אני כולי רועדת ולא יודעת מה לעשות קניתי נרות לשלשול גליצרין אך לא רוצה לקחת כי גופי לא נטל לעולם תרופות חוץ מהתאופה שהיה לי שלשול מה אני עושה אני פוחדת

אני אמור לעבור את הבדיקה שבוע הבא, האם הבדיקה יכולה לגרום לנזק? אמורים להכניס לי צנתר ואז חומר ניגוד, אני פוחד פחד מוות מהכנסת הצנתר, מה אמורים להרגיש בזמן הכנסת הצנתר?

שלום! רציתי לשאול מה קורה כאשר חולה פוחד לעשות גסטרוסקופיה ונרתע מהבדיקה=פחד מוות, הוא מעדיף לסבול ולמות מאשר לעשות את הבדיקה המפחידה והפולשנית הזאת... האם ישנה אופציות אחרות?האם אפשרי לעשות רק תבחין נשיפה, או כל בדיקה אחרת?

שלום! רציתי לשאול מה קורה כאשר חולה פוחד לעשות גסטרוסקופיה ונרתע מהבדיקה=פחד מוות, הוא מעדיף לסבול ולמות מאשר לעשות את הבדיקה המפחידה והפולשנית הזאת... האם ישנה אופציות אחרות?האם אפשרי לעשות רק תבחין נשיפה, או כל בדיקה אחרת?

שלום אני בן26 סובל מפעימות מוקדמות, תסמינים של פעימה חזקה משום מקום, או עצירת הלב, או רצף של פעימות קצרות וחלשות שגורמות לתחושה של איבוד קצב הלב . עשיתי אק״ג אקו לב הולטר מאמץ, לפחות 4 פעמים כול בדיקה וכולם תקינים לחלוטין למעט 4-8 פעימות מוקדמות ביום ממקור חדר בודדות. הרופאים הרגיעו שזה כלום וזה כמות זניחה ואי אפשר או צריך לטפל בזה כי זה גם מורגש אצלי לעיתים רחוקות 2-3 פעמים בשבוע גג שאלותיי הן האם יתכן שהפעימות מוקדמות יגרמו להתקפי חרדה? בכול פעם שזה קורה לי, הדופק שלי טס ל180 ל2-3 דקות ואני מרגיש פחד מוות ואימה. פעמיים הזמנתי אמבולנס ולקחו אותי לבית חולים וקבעו שלקיתי בהתקף חרדה אז האם ייתכן שזה יהיה טריגר להתקף חרדה שאין לי בדרך כלל ביום יום? והאם פגשת מטופלים שתיארו שזה חוויה מאוד מפחידה לעיתים בלתי סבילה עבורם. ושאלה אחרונה האם גם אתה למטופל כמוני היית ממליץ לא לטפל בכדורים בהפרעת קצב הזו

אז ככה הטיל שנפל בבת ים נפלא על הבית שבו גרות כלתי לשעבר עם הנכדה המיוחדת שלי פחד ה' הכל נהרס עד היסוד הן היו במקלט כמו שמומלץ על ידי פיקוד העורף אך אף אחד לא יכול היה לדמיין שהבחין יקרוס תחתיו כולל כל המקלט כלתי שמעה את הפיצוץ האדיר ומיד לקחה את הנכדה שלי ביד וברחה איתה מהמקום לפני הפיצוץ הגדול הבן שלי נסע מיד להביא אותן אלינו בביתה.. לזה קוראים נס גדול היה כאן מעכשיו הן יגורו אצלי בבית עד הודעה חדשה עדיין רועדת ובוכה על כל המצב הזה לנו אין מקלט תקין בבנין מה נעשה אם נצטרך כולנו לרדת למטה ?.. אין מרחבים מוגנים אין כלוום הפחד לא עוזבת וכל הזמן עולות תמונות מלחמה מהילדות שלי . פחד מוות

רע לי ומגעיל, לא רוצה את הפוסט טראומה הזאת אני רוצה לקחת את כל השני האחרונות של החיים שלי ולמחוק אותם! למחוק את כל הרע זה לא פייר שאני סובלת בזמן שמי שפגע בי מסתובב חופשי!!! זה לא פייר כל ים הסבל הזה! אני לא מצליחה להתרפא, אני לא מצליחה לדבר את הטראומה שלי! אני מתה מפחד לומר אותה איך אני יכולה לעשות חשיפות??? ואיך אני יכולה לא לעשות אם אני יודעת שזה הדרך להתרפא???