תוצאות חיפוש עבור חוסר-אונים

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

היי,חלמתי חלום שבו אני והחברה הכי טובה שלי עוצרות מונית בשעות היום במקום מרכזי ומתחילות לנסוע ובמהלך הנסיעה הנהג לא מתרכז בנסיעה ואני מעירה לו כמה פעמים על הפניות שהוא צריך לקחת..הוא עובר לשבת ליד החברה שלי ולעשות לה מסאז בעורף ואני מיד מגיבה בצעקות מחזיקה אותה מצד ימין ופותחת את דלת המונית עם יד שמאל (יש לציין שחברה שלי שותקת) אנו מתחילות ללכת ולא מצליחות לרוץ כאילו אין לנו כוחות בגוף והוא הולך מאחורינו באיטיות..בהמשך הוא פוגש גבר והוא מדבר איתו עלינו כאילו מבקש ממנו להביא אותנו פיזית ואז אנו מצליחות להגיע לבית והוא ממש צמוד אלינו אך לא מספיק להתקרב(שזה מוזר כי הקצב שלנו ממש איטי) ובהמשך החלום אני חשה תחושת פחד ופניקה גדולה ולא יודעת איך אצליח לצאת מהבית הזה לבד ואני מתקשרת לאמא ואחותי ומשתפת אותן במה קרה לי.

שלום לד.ר בעקבות משבר קשה שאני עובר כבר 3 שנים, שעיקרו חרדות קשות, ובנוסף התקפים של חוסר שקט בלתי נסבל, מאפיינים אובססיבים בחשיבה, חוסר אונים והפרעות מצב רוח.. אני מרגיש שמתחיל להתפתח דיכאון קליני ואני מאוד חושש מזה.. זה נורא.. ברצוני לשאול האם סטרס תמידי גורם לדיכאון? כמה זמן בממוצע נמשך דיכאון כזה? ואיך אני אצא מדיכאון כזה כשהמצב כל כך קשה..? אנא עזור לי תודה מראש!

לפני כ3 שנים, בעקבות מצב רפואי כרוני, הייתי בבדיקה אצל רופאה שנהגה בי בזלזול ושמה אותי במצב של חוסר אונים. לא הגבתי לזה טוב (הסתגרות ובכי ללא הפסקה בימים העוקבים לבדיקה) מאז אני מנסה להימנע מלהגיע לרופאים במיוחד ללא ליווי (בבדיקה שלה הייתי לבד). אתמול הייתי בבדיקה אצל רופאה אחרת כמובן והמלווה יצא באמצע- ברגע שהוא יצא נכנסתי לסוג של לחץ / חרדה, מעיין תחושת איימים וכוננות לאיום שיגיע. דמעות בעיניים ונשימות מהירות. מאותו רגע ניסיתי רק להסביר את המצב שלי וסוג של להצדיק אותו, לגרום לה להאמין לי ולא להיות נגדי. מאז שחזרתי אני מגיבה בצורה דומה לאיך שהגבתי עם הרופאה הקודמת- שוב מסתגרת ובוכה יום ולילה, רק שהפעם זה בתדירות נמוכה יותר יחסית. האם זה נחשב פוסט טראומה? הרי לא חזרתי ממלחמה ולא עברתי זוועות- סהכ רופאה שהתנהגה לא כראוי. אם לא אז מזה? ואיך מטפלים בפחד להגיע לרופא כשהמצב הרפואי מחייב טיפולים ומעקב?

שלום, לאחר ניתוח בהיפופיזה, קרניו פרינגיומה. נשארתי עם DI כנראה כרוני. מטופל במינירין. עקב מינון לא נכון לאחר ניתוח ארוע של היפונתרמיה 119 . עם תסמינים קשים. כאבי ראש חזקים, בלבול, חוסג הימצאות, הקאות וכו, שוב אושפזתי . לאחר הארוע מרגיש שמשהו לא תקין קוגניטיבית , חוסר ריכוז, בעית זיכרון, סחרחורות / חוסר יציבות קשות . לאחר כשבוע שוחררתי עם נתרן 145 אך לאחר שיחרור עברתי להיפרנתרמיה האם זה קשור ומה ניתן לעשות להתגבר על זה. בביקוגים אצל הרופאים לא מקבל תשובות. אומרים לי שזה יכול להימשך עוד הרבה זמן. לא יודע אם זה בגלל ניתוח או עקב היפונתרמיה. מרגיש חוסר אונים מוחלט.

חלמתי שהייתי בחנייה גדולה וכשאני חוזרת אני מחפשת את הרכב ובטוחה שיודעת איפה חניתי והרכב לא נמצא ,אני בהלם,מישהו נותן את הטלפון שלו והוא מדבר עם הגנב בצורה יפה ואז נותן לי לדבר ואני כועסת בטירוף צורחת עליו והוא מנתק לי את הטלפון אני זוכרת שהייתה לי תקווה בחלום שאולי הוא יחזיר לי וחשבתי על זה שיש לי ביטוח אבל זה עיצבן אותי בגלל הדברים האישיים שיש לי ברכב.

שלום, החלום הראשון התחיל בחדר בבית שלי, במקום רצפה היה פשוט מים, ומסביב למים קופסאות צמודות לקירות ואני עמדתי עליהן, קפצתי מקופסה לקופסה בניסיון להגיע לצד השני, אבל הפלתי דברים והרגשתי שאני עומד ליפול אז הפסקתי, הסתכלתי על המים לראות אם יהיה מסוכן ליפול משם, בהתחלה לא ראיתי כלום, עד שראיתי תנין, ענק, ומשם החלום התחיל להיות מאוד מוחשי, חלקים מהתקרה שהיו עשויים מעץ החלו ליפול, גם על התנין, ואז כריש בא ונשך אותו, ואחרי זה פשוט הייתי במים, והתחלתי לחשוב שאין טעם להאבק, שאין לי מה לעשות, התנין והכריש במים איתי ואין לי איך להיחלץ אז כדאי פשוט לוותר, ניסיתי להאבק במחשבה הזאת, עד כדי כך שהערתי את עצמי.

שלום וחג שמח, אני בריאה ולא חרדתית. אבל יש כנראה קצת דברים בחיים שמפריעים לי. הייתכן וזה גורם לי פתאום "להרגיש " את הלב? זה לא התקף חלילה ולא דפיקות ולא קשיי נשימה.ולא חולשה... פשוט מרגישה נקודתית.למטה ובד"כ אנו לא מרגישים את הלב. זה קורה גם בשינה. זה בא והולך. זה קצת לא נוח כשזה קורה. אני יודעת שזה קורה כשאני מתחילה לחשוב על דברים שמטרידים ומרגישה תסכול חוסר אונים. כמו שכתבתי זה בא והולך כבר שבועיים. אגב אף פעם לא היה לי מקרה כזה. תודה

מאז ומתמיד הייתה לי אלרגיה עונתית ותמיד עם הופעת הסימפטומים הייתי לוקח כדורים אנטי-היסטמיניים(מרשם מאף אוזן גרון) וזה היה עוזר. השנה זה החמיר ובגלל שהאף סתום אני כל יום קם משינה עם כאבי ראש נוראיים. האף אוזן גרון נתן לי טלפסט(עם תרסיס פליקסונאז) לחודש לא עזר(גם הפליקסונאז לא פתח את האף), נתן לי עוד חודש טלפסו+אלגרו לא עזר(התרסיס אלגרו לא עזר גם פה), נתן לי לעשות צילום CT היה תקין . בסוף הפנה אותי להתייעצות אלרגייה. באלרגייה עשו לי בדיקת אלרגייה(עשיתי אותה בעבר) והתברר שיש לי אלרגיה לכלבים חתולים ואבק - לא חדש. ובנוסף, רופאת האלרגייה נתנה לי סטירונאז לחודשיים. אני כרגע בחודש השני ואין שום התקדמות. יש לציין שהמזרון שלי חדש, ואחרי הביקור באלרגייה ניקיתי את החדר החלפתי את הכל כדי לשלול היתכנות שיש אלרגנים בחדר שלי. מרגיש חוסר אונים ומרגיש שיש משהו אחר שהרופאים לא עולים עליו. הרופאים לא נשמעים יצירתיים מספיק ונותנים את הטיפול שהם רגילים אליו. אשמח לשמוע עוד כיוונים\חוות דעת כי אני מתחיל לפתח תסכול/דכאון מזה שאני לא ישן טוב בלילה וגם במעט שעות שאני ישן אני מתעורר עם כאבי ראש עזיםץ

היי, הבן הבכור שלי בן 10. ילד נבון, חכם חברותי ובלי שום קשיים חברתיים או לימודיים. המריבות היחידות שקיימות בבית מולו זה בנושא הגבלת זמן מסך. היום עידכנתי אותו שאין לו אפשרות לבלות במשחקי מחשב כי המשפחה הגיעה אחרי חודש וחצי והיה לי חשוב שהוא יהיה נוכח לאחר שאתמול לא הגבלתי אותו. הוא לא ככ הסכים לזה ונוצרה מריבה. אני במלוא העצבים אמרתי שאם המריבות האלו יימשכו שוב ושוב אני אשבור את האקס בוקס. והוא אמר לי את יודעת מה אני אעשה אם תעשע את זה? אמרתי לו מה כבר תעשה?אתה כל הזמן רב איתנו ולא מכבד את הבקשות וזה יוצר מריבות. ולקח לו כמה שניות ואז אמר אני אתאבד. אני נחרדתיייייי. זו פעם ראשונה שהמילה הזו עלתה בבית וגם בהקשר לא תואם בכלל. הוא התחיל לבכות וכעסתי נורא שבכלל בחר לאיים עליי עם כזה דבר. אחרי כמה זמן הוא נרגע ויצא לאכול ושיחק עם המשפחה כאילו שכלום לא היה. בערב ביקשתי לשוחח איתו והסברתי שאין מקום למילה הזו בבית שלנו ואיפה הוא פגש אותה בכלל... והוא אמר ראיתי באיזה סדרה. אמרתי לו אתה יודע מה המשמעות שלה? הוא אמר כן. ביקשתי שיסביר והוא אמר לי שהוא לא רוצה להגיד ושבכלל לא התכוון לזה באמצע המריבה כשזרק אותה ושזו לא היתה הכוונה שלו. עכשיו הכל בסדר והסברתי שאין לזה מקום. איך אני ממשיכה מפה? אני לא רגועה מהקלות שבה הוא זרק את זה באוויר.

יש לנו שכנה, אובססיבית, שממציאה מציאות, היא מזמינה בכפיתיות משטרה, כל הזמן, באובססיביות, שהתרוץ כנראה חובת דיווח. בטענה במשטרה, ששומעת גבר מכה אישה או מריבה, אבל היא שומעת רק את הגבר תמיד, אף פעם לא את האישה,(כי אין). המשטרה מגיעה כל הזמן כל פעם לדירה אחרת. המצב האבסורדי, בדירות כלל לא גרים זוגות, פעם זו אמא חד הורית עם ילד, או גבר יחיד וכו', נראה שחובת הדווח הפכה לאובססיה. משכנים צמודים אליהם, היה ניתן להבין שכולה עסוקה באיתור דימיוני של נשים מוכות, כיוון שנשמעת מדברת כל הזמן בנייד, על שהיא עברה וסבלה מאוד מהתעללות בעצמה, שנשמעת בשיחות בחלונות פתוחים, מדברת בנייד באמצע הלילה כך ששומעים, כולם מאמללים אותה בעבודה, הבוסית מתעללת בה, וכו' דפוס כפיתי, האומללות זה המרכז, מתארת את המוטיבציה שלה כהמשך להתעללות שעברה הצלת נשים, סביר שזו הפרעת דמיון שלה, כל קול גבר, בעיקר עכשיו בעת הסגר, זה מיד תלונה במשטרה, המשטרה מגיעה, רוצים לפרוץ לדירות, אפילו שאין אף אחד, כי מתרחש שם רצח לטענתה!! הכל באמצע הלילה. המשטרה מופעלת על ידה, כל הזמן,המשטרה טוענת שמחוייבים לבוא כי יש תלונה על בסיס חובת דיווח. יש הקלטה מהמרפסת שהיא מדברת על זה שהתעללו בה, והעיקר, מפורשות אומרת שהיא רתומה לחיפוש אלימות במשפחה להציל נשים מוכות, אלא שאין בין זה למציאות כל קשר, אפילו שידוע לה שאין נשים בדירות, זה לא עוזר מבחינתה מתרחש שם ארוע שעלול להגיע לרצח, איך אומרים, שהעובדות לא יבלבלו אותה. חיי הבניין הפכו לגהנום, משטרה באמצע הלילה.זו אובססיה חמורה, שנראה שמתחברת עם דמיונות, מה עושים?, פניה לפסיכיאטר מחוזי תעזור? תודה

שלום, אשמח לתשובה בדחיפות עקב חוסר אונים. היום עברתי השתלה של 10 שתלים בלסת תחתונה כולל תפרים, עקירות היו לפני שנה. על השתלים הורכבו מבנים שהושחזו ועליהם הונח כתר חלול לכל החניכיים התחתונות. בחניכיים העליונות הונח גם כתר חלול על מבנים, ההשתלות היו לפני שנה. הרופא השאיר 4 שיניים בחניכיים העליונות ללא טיפול שורש לאחר השחזה, טען שהם בריאות. לאחר שפגה ההרדמה אני מרגיש בחלל הפה שהכתרים זזים על המבנה ולא מקובעים כלל תוך כדי דיבור הם פשוט נופלים. הרופא אמר שביום ראשון יטופל, האם נשקפת בעיה נוכח תזוזת הכתר לשתלים? האם נכון להיות עם כתר זמני חלול עד להתקנת הכתר הקבוע? אני מאוד מודאג ואשמח לתשובה

לא יודעת ... אבל מאוד מאוכזבת .. כאלו שלא קיימת.. אולי בכלל מכבידה עליכן עם אמא שלי כל הזמן.. ואולי זו בכלל אני ..... מיותרת

הי לכם יקרים!!! סוריקטה, ראשית,שמחה לשמוע אותך.. שנית, אהבתי את היצירתיות שלך בהקשר לבאג 70 התווים:)) שלישית, התייחסת לדיבור של מנדיי לגבי פרלטוטים עם אודי... ...כשהיא כתבה את מה שכתבה ובאופן שכתבה,הרגשתי זעם ,כאב,חוסר אונים .. הרגשתי שמעוותים לחלוטין את הרגשות שלי בייחס לאודי.. (לשיפוטיות של רמה ,תת רמה לא אתייחס) עד למילים שלה ,לא עלה על דעתי בכלל הכוון הזה.. אודי..אתה היית עבורי המשך של אמא צביה שמתי לב גם שפעמים רבות היה גם קשר ישיר בין הרגשות שלי לאמא צביה והרגשות כלפייך אודי... שמחתי וקצת הרגיע אותי מה שכתבת לי אודי בהקשר לזה.. בעקבות זאת ובעקבות ההתייחסות שלך סוריקטה לנושא הזה,חשבתי שוב.. אני חושבת שאחד התיאורטיקנים מתייחס לזה..לא זוכרת אם פרנצי או באלינט.. הם קוראים לזה "שפת הגוף ושפת ותשוקה" ( ייתכן מאוד שאני לא מדייקת במילים ,אבל ברעיון כן מדייקת ..כך חושבת) הם מדברים על צרכים ושפות שונות: הצורך הילדי הוא בחום,רוך,שמירה,הגנה.. גם אם לפעמים אופן הביטוי הילדי יכול אולי לבלבל (???) שפת המבוגר -תשוקה..קצת בדומה למה שהיא תיארה.. הרשיתי לעצמי להביא לפורום שלך אודי את הצורך הילדי הזה שהוא מרחב ביניים עם הגנה מירבית בחוויה שלי ,היות ומדובר במרחב וירטואלי !!! דווקה דרכך,שאתה פסיכולוג (שמבין את ההבדלים בצרכים של מבוגר ובצרכים של מישהי שמביאה לפה את החלקים הילדיים שבה היות ומרגישה מספיק בטחון) בחיים האמיתיים נכון לעכשיו לא הייתי הולכת לטיפול אצל פסיכולוג גבר... בחיים האמיתיים ,נפגעתי מינית כילדה ובחיי הבוגרים כשמאוד מאוד רציתי להביא ילדים לעולם והייתי עם בן זוגי,הרגשתי את עצמי למעלה כמו מרחפת והגוף שלי/הגופה כאילו נמצאת איתו למטה.. לא הרגשתי כלום... אודי..אתה מאמין לי שלא הרגשתי שאני "מטרידה אותך..." נראה לי שגם באופן בלתי מודע לא הייתי רוצה משהו כזה.. ואולי לא ??? איך אדע??? זה הרי בלתי מודע???

הי, יש לי ילדה בת 5 שבכל פעם שהיא חווה תסכול היא מתחילה להשתולל ולצרוח. אני מתקשה להתמודד עם זה, ואתמול שזה קרה פשוט התחלתי לצחוק (לא בכוונה) תוך שהיא משתוללת מכעס. והיא נפגעה ממני והתחילה לצעוק יותר חזק על כך שאני צוחקת עלייה. כשהיא נרגעה הסברתי לה שזה לא קשור אליה, וצחקתי בגלל המצב ובגלל שהיה לי קשה להתמודד ולא עלייה או בגללה. יש לך רעיון או עצה עבורי איך אני יכולה להתמודד במקרים כאלה? כדי שבתי לא תיפגע או הדימוי שלה ינזק אני מודעת לעובדה שזו בעיה בי. תודה מראש.

תחושת נטישה מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.. נטישה של אז... נטישה של היום אימא אמרה שבתור תינוקת היתה סוגרת אותי בחדר ורק נגשת כדי לתת בקבוק.. היתי בוכה שעות אבל אימא אמרה שאני צריכה ללמוד להתמודד לבד.. זה המשיך במשך כל הילדות ונשארתי רוב הזמן בחדר כי היא אמרה שהנוכחות שלי גרם לה להרגיש חולה.. היום תחושת הנטישה היא אחד הרגשות הכי קשות שחווים.. מייד עם יצאת מטיפול וסגירת הדלת המצוקה מתחיל... לא משנה כמה שאני אומרת שאנחנו כבר גדולים והמטפלת לא נוטשת... שוכחים אותה,לא זוכרים איך היא נראת, בקושי זוכרים שהיינוו שם.. ורוצים מייד לחזוד לשם אבל אי אפשר המטפלת שמה גבולות ולא תמיד מצליחה לשלוח סמס כמו שקבענו ואז המצוקה יוצאת מכל פרופוציות... מרגשים לא רצויים ופוחדים שהיא שונאת אותנו.. נמצאת בטיפול הרבה שנים ותחושת הנטישה הוא באותה עוצמה... מנסה להעסיק את עצמי, מתאפקת בכל כוחי לא לתת להם לשלוח מלא סמסיים אבל לא תמיד מצליחה... זה מקשה על המטפלת וגורמת לי להרגיש חוסר אונים מרגישה במבוי סתום המצוקה לא פוחתת רק מתגברת מתגברת מתגברת..

אודי :((((((((((((((((((((((((((((((((((((((( אודי ?????? אתה שומע ??????? רציתי בבוקר להכנס ולא הצלחתי ...כל הזמן הייתי חסומה... עכשיו ניסיתי שוב והדלת כן נפתחה... אני ממש בוכה ....................................... חוסר אונים וזעם ובלבול באופן שאי אפשר לתאר............................ כל כולה ,רציתי להכנס הביתה.. זה הכל.. לא עשיתי שום רע.. רק להכנס הביתה.. אתה מנסה להכנס הביתה והדלת נעולה ..לא מאפשרים לך להכנס הביתה... בדיוק כמו פעם כשהייתי ילדה קטנה.... כשאמא שלי הענישה אותי וזרקה אותי מהבית ונעלה את הדלת.......ישבתי על המדרגות בחושך וזהו............................................ לא זוכרת מה/אם עשיתי משהו.................... ישבתי בחושך במדרגות וזהו................. ...................................................... ומיכל עדיין יושבת לבד בחושך על המדרגות ולא יכולה להכנס הביתה בגלל דוקטורס הפסיכיים האלו....................................... ...................................................... ...................................................... שלחתי לאתר דוקטורס בפורום :"אתם ואנחנו" כבר 3 הודעות מאז שינוי הפורמט... אני מזמינה/מבקשת !!!!!!!!!!!!!!!!!!! כולכן/ם תכנסו גם אתם לפורום הזה של אתם ואנחנו -של צוות דוקטורס ,בואו ונציף אותם בהודעות של אי שביעות רצוננו מהשינוי הנוראי שהם עשו.................. לדעתי, הם לא יוכלו להתעלם מהרבה הודעות של כולנו שוב ושוב.... ואודי..... בבקשה ממך ..... תעשה משהו :(((((((((((((((((((((((((((((((( מחריבים לנו את הבית עד היסוד........ אל תאפשר להם :(((((((((((((((((((((((((((( יש לך חגורה שחורה בג'ודו-קראטה.. :(((((((((((((((((((((((((((( אני מצרפת 2 הודעות אחרונות ששלחתי להם : הודעה אחרונה:" ............ אוכזבת מכם עמוקות... 01/07/2018 | מאת: חופית שלום לכם.. שלחתי לכם מאז שינוי הפורמט 2 הודעות. להודעה הראשונה קיבלתי הודעה של "העתק הדבק"- ללא התייחסות ספציפית לדברי,אלא יותר תוכן שיווקי ופרסום עצמי שלכם... הודעתי השנייה עדיין מחכה למענה מכם... רציתי הבוקר לשלוח הודעה לפורום פסיכולוגיה קלינית -פורום אותו מנהל ד"ר אודי בונשטיין ביד רמה כבר למעלה מ 10 שנים ,פורום שאני משתתפת קבועה בו קרוב ל 10 שנים. ניסיתי שוב ושוב להכנס לפורום אך אינני מצליחה...אני מקבלת שוב ושוב הודעה שהסיסמא לא נכונה... אני משתמשת בסיסמא זו כבר קרוב ל 20 שנה כך שאני זוכרת את הסיסמא... לא מבינה מה קורה פה... האמת.. מתחשק לי לבקש מד"ר בונשטיין ומכל החברים המשתתפים בפורום הנ"ל שנעזוב מיידית (בטריקת דלת) את האתר שלכם-אתר זאפ. מאוכזבת עד עמקי נשמתי מאופן התנהלותכם.... חופית. ...................................... ..................................... ועכשיו אני מעתיקה הודעה אחת לפני כן :" ................................................ צוות דוקטורס שלום וברכה, 29/06/2018 | מאת: חופית שלום וברכה לכם, ב 25/6/18 כתבתי הודעה מעומק ליבי.. שיתפתי אתכם בחוויה שלי את השינוי בפורמט .כמו כן בשינויים שמבחינתי כנראה לא מאפשרים לי להשאר ולהשתתף בפורום פסיכולוגיה קלינית שאני משתתפת בו כבר קרוב לעשור אותו מנהל ד"ר אודי בונשטיין באופן מרגש..כל כך מקצועי,מסור,מחוייב ,רגיש.. באמת, אתם ואנחנו קיבלנו מתנה ענקית בדמותו של ד"ר בונשטיין שמתנדב כבר כ"כ הרבה שנים.. את התגובה שקיבלתי מכם להודעתי מה 25/6 לא הצלחתי להבין... לא היתה התייחסות לתוכן הודעתי,השתמשתם בהעתק הדבק ולצערי הרגשתי שלא מספיק על השינוי הנורא שעשיתם בפורמט החדש ,אתם עוד משתמשים בציניות בתגובתכם זו .. אני מעתיקה שוב את הודעתי הנ"ל ומבקשת התייחסות עניינית לכל סעיף וסעיף.. תודה , חופית. שלום לכם, אני משתתפת בפורום פסיכולוגיה קלינית קרוב לעשור ונתרמת רבות.. השינויים האחרונים מאוד מאוד לא מוצלחים לדעתי (בלשון המעטה) 1. השעות בהן ההודעות והתגובות נכתבות לא מופיעות (להוציא את השעה שמנהל הפורום מגיב) בפורמט הישן,בכל הודעה ותגובה הופיעה השעה המדויקת בה היא נכתבה. זה חסר בפורמט זה.. 2. הפסקאות והרווחים בין השורות שנכתבות במקור הולכות לאיבוד בהודעה שמופיעה.. לפסקאות ולרווחים יש משמעות רבה מאוד. לפעמים הפסקה והרווח בין השורות הן שנותנות את הצליל,הגוון והמשמעות של כל ההודעה. בפורמט הישן ההודעה הגיעה בדיוק כפי שכתבתי על הפסקאות והרווחים בין השורות. בפורמט החדש זה לא מתאפשר. 3. לא ניתן להוסיף קישור . בפורמט הישן העתקנו בכייף קישורים שונים המפנים למקומות שונים כגון יוטיוב. בפורמט החדש זה לא מתאפשר. 4. הצבעים החיוורים וגווני הירוק גורמים לכאב עיניים. הצבעים והגוונים בפורמט הישן היו נעימים לעיניים. 5. משהו בגודל שהשתנה יוצר תחושה לא נעימה. אני מבקשת בכל לשון של בקשה, אנא ,החזירו את הפורמט הישן והטוב שנתן תחושה נעימה ואף היה הרבה יותר ברור ומתאים לראייה ללא כאב עיניים.. תודה , חופית ................................................... ..................................................... ................................................ בבקשה מכולכם................... תעשו משהו לפני שהבית שלנו מתפורר לחלוטין............................................ .................................. .................................ותזכרו שמיכל יושבת לבד בחושך על המדרגות מחוץ לבית ולא יכולה להכנס כי נעלו את הדלת בפניה............ ....................................................... וואווו כמה שאני שונאת אותם.... אין לי אפילו שמות ופנים שלהם.... אפילו לשנוא קשה כך...

היי, שרון. הרבה זמן שלא כתבתי. (כתבתי הודעה זו גם בשרשור האחרון שהיה לנו) התחלתי ללכת לטיפול לפני 3 חודשים אצל פסיכולוג קליני, שיש לו גם כלים ל-CBT. אני אתייחס לפוסט האחרון שכתבת לי... גם אם בת הזוג לא רואה את הפנייה לידידים שלה כמו שאני מרגיש, וגם אם היא לא באמת מקטינה אותי, ולא רואה בהם שותפים לבגידה, וכל זה באמת נכון מבחינת העובדות. אני לרגע אחד לא חושב שהיא מנסה לפגוע בי, אבל זו התחושה שנוצרת בעקבות הסיטואציות הללו. אני מרגיש נפגע כי יש לי אמונה מאוד פנימית עמוקה מבחינת התרבות שגדלתי בה, שבת הזוג חייבת להיות ללא ידידים ולהתנתק מגברים בחייה. מכאן, מתחילות כל הבעיות. האמונה העמוקה הזאת שמושרשת בי גורמת לי לחשוב שהבחורה עושה לי בכוונה כאשר היא פונה לגברים ומתיידדת איתם. האמונה גורמת לי לא להימשך לבנות שיש להן ידידים, ולחפש בנות מסורתיות ללא ידידים. כלומר, אני מבין שיש לי אמונה, אבל אני מרגיש שאני לא יכול באמת להשתחרר ממנה, כי זה כמו שכאשר בנאדם חוטף מכה ברגל, וכואב לו. הבנאדם שחוטף את המכה לא יכול לשנות את התחושה של הכאב, כי זה אקסיומה כזאת. כלומר, האמונה שמושרשת בי היא חלק ממני, ואני מרגיש שלעולם לא אצליח לשנות אותה. לכן, כל פעם מחדש כאשר בת הזוג תכיל ידידים ותמשוך תשומת לב מבנים, אני ארגיש שהיא מקטינה אותי, וזה כמו מכה שחוטפים, ולא ניתן להימנע מתחושת הכאב לעולם. שאלתי היא - האם את מכירה אנשים שהחלימו מקנאה, ואני יכול לשאוב מהם רעיונות? אולי בפורום זה? את תוכלי להמליץ לי על סדנאות ששם יש אנשים שהחלימו מקנאה ומאמונות מגבילות שמונעות מהבחורה להכיל ידידים בחייה? שאלה נוספת - האם את מאמינה שניתן לשנות אמונה מגבילה כמו הנושא של ידידים בחיי בת הזוג, או שעליי לחפש פשוט בחורה פשוטה ומסורתית, וגם כאן לא בטוח שאמצא מישהי שתענה על ציפיותיי לגמרי. אודה לעזרתך.

סובלת מאורטיקריה כרונית כבר שנתיים. מלווה עם דיכאון ותחושת חוסר אונים וחוסר יכולת. באיזה מסגרת אפשר לקבל טיפול של פסיכולוגיה רפואית באזור המרכז? אני במכבי.

טוב, אז לי יש בעיה של טורדנות שכל כמה שנים משנה תסמינים. פעם זה היה ניקיון מוגזם, זה עבר. היה לי גם סידור מוגזם של דברים וגם עבר. כיום, המצב הנוכחי שלי הוא שנורא קשה לי לאבד דברים גם דברים פשוטים ומטופשים להפליא. אם נאבד לי משו מסוים אפילו חתיכת דף לפעמים אני נכנסת להתקף חרדה ולאמוק רק למצוא אותם, ברמה שאני הופכת את העולם ומשגעת את כל הסביבה שלי. ואם אני מוצאת אז זו הרגשה טובה לכמה זמן עד לשטות הבאה שאני חושבת עליה ותוהה לאן נעלמה ואיפה היא נמצאת ואז שוב מתחילה לחפש אותו באמוק וכן הלאה. זה קורה גם לדברים שהם בוודאות מוחלטת בבית אבל אני פשוט רוצה למצוא אותם ולראות שהם נמצאים ולא נזרקו לפח. המצב הזה פוגם משמעותית במצב הרוח שלי ובחיים בכלל. שאלתי היא, האם שייך טיפול CBT במצב כזה? ומהי הבעיה הזו בכלל ממה היא נובעת?

בבקשה עזרה מה כדאי לעשות ומה מוגדרת הבעיה שלי מבחינת נפשית נשוי ואב לשני ילדים גיל 42 הייתי עובד עצמאי כבעל עסק במסעדת אוכל מהיר ואשתי עוזרת לי בעסק נכנסתי למצב כלכלי קשה והחובות הכלכליות המכבידות עלי עם הגבלות בהוצאה לפועל הגבלות בבנקים ועיקולים סיימתי את עבודתי לפני חצי שנה בלי הכנסה כל שהיא עד החודש הזה קבלתי מלשכת התעסוקה 2700 שקל סבלתי מזה שנה וחצי מנפילה בעסק וגרם לי דלקת שגרמה לי כאבים בגב וברגליים מטופל אצל רופא אורתופד וגם מטופל אצל רופא פסיכיאטרי מספר חודשים ממצאי הבדיקה: שיתוף פועלה מלא התמצאות תקינה בכל המובנים מצב רוח ירוד אפקט חרדתי עם גוון דיכאוני קל, חשיבה מאורגנת בולטת התעסקות יתר קוגניטיבית סביב הביטויים הגופנים חשש מהחמרת בריאות הפיזית דאגת יתר ממה שאירוע ומהעתיד ,מביע מחשבות פסימיות ,תחושות תסכול, חוסר אונים מחשבות, אשמה אין עדות לפעילות פסיכוטית אין מחשבות או כוונות אובדניות, תובנה ושיפוט שמורים אבחנות:MAJOR DEPRESSIVE DISORDER RECURRENT EPISODE .ANXIETY DIS UNS l שם התרופות ASSIVL 10 MG והשני LUSTRAL 100 MG טיפול LONG PSYCHIATRIC FOLLOW UP עם נקודות03.4 קיבלתי תשובה מוועדה רפואית אחוזים 19%נמוכים בלי שקיום תעסוקתי התשובה לא מוצדקת קיבלתי את זה קשה מאוד ברחתי מהבית מספר לילות ביערות לא הייתה לי ברירה לא יכולתי לסבול היה הכל שחור עד האחים שלי מצאו אותי במצב לא נעים הפניה אחרונה אצל רופא פסיכיאטרי סיבת הפניה: מרגיש שהוא אשם,שהוא אבוד ,מרגיש שנכשל מכל הבחינות ,מחפש דרכים להתבודד ולהתרחק מאנשים,מאוד מיואש ופסימי,מצב רוחו ירוד,אפתי מתקשה להתחיל ולהתמיד בדברים ,לא יושן טוב בלילות מתעורר מוקדם בבוקר ממצאי הבדיקה: שיתוף פועלה מלא התמצאות תקינה בכל המובנים מצב רוח ירוד אפקט דיכאוני חשיבה מאורגנת בולטת התעסקות יתר קוגניטיבית סביב הביטויים הגופנים חשש מהחמרת בריאות הפיזית מביע מחשבות פסימיות תחושות תסכול חוסר אונים מחשבות אשמה אין עדות לפעילות פסיכוטית מביע מחשבות אובדניות ללא תוכניות קונקרטיות לפגוע בעצמו תובנה ושיפוט שמורים אבחנות:MAJOR DEPRESSIVE DISORDER RECURRENT EPISODE .chronic medication refill שם התרופות MIRO 30MG והשני LUSTRAL 100 MG טיפול LONG PSYCHIATRIC FOLLOW UP עם נקודות03.4 המשך מעקב וטפול פסיכיאטרי מה כדאי לעשות במצב הזה ? לאן לפנות? ניתן לקבל עד אחוזים וכמה?

שלום דר' יפת, אשתי בשבוע 40+3 , (אני כתבתי לך כבר בעבר) יש לה אפילפסיה 4 חודשי הריון ראשונים היו מלווים בהתקפים של איבוד הכרה ל דקה (grand mal.) עד שבוע 14 לקחה רק תרופה אחת בשם למיקטל מינון 850 מ"ג/יום מחולק ל 6 מנות, בגלל ריבוי התקפים נוסף כדור בשם פריזיום החל משבוע 14, 15 מ"ג יום מחולק ל 3 מנות. ביצענו את כול הסקירות ואקו לב עובר חוץ מדיקור מי שפיר, בשבוע 33 ראו שריבוי מי שפיר התחיל לעלות AFI=250mm, שבשבוע 31 זה היה 180mm, ביצענו שוב העמסת סוכר הפעם של 100ג, ויצא תקין. ביצענו בשבוע 36+3 סקירת מערכות מכוונת לשלול מומים ולא ראו בעיה, נאמר לנו שהתוצאה בגבול העליון של הנורמה ו של 60% מהמיקרים אין סיבה לריבוי מי שפיר, אשתי הגיע לשבוע 40 ללא סימני לידה ובצענו שוב אולטראסואנד ונפח המים עלה ל AFI=350mm אנחנו נמצאים במחלקת הריון בסיכון גבוה בתל השומר, אשתי נבדקה באולטראסואנד במחלקת ניטור וראו תנועות בליעה של העובר, בדיקות מוניטור תקינות וגודל העובר 3.8 ק"ג, אשתי מרגישה את תנועות העובר, . קבעו לנו היום בתל השומר 3/10/07 זירוז לידה, נאמר לנו שאין טעם להמשיך את ההריון (לאשתי אפילו לא התחילו צירים) נאמר לנו אתמול ממנהל מחלקת ניטור שיש לקחת בחשבון להיות מוכנים נפשית שיש לעובר בעיה שלא ניתן לגלותה באולטראסואנד. אנחנו מאוד חוששים, 1)האם יש חשש אמיתי לבעיה עקב הריבוי שנמצא במצב עליה? למרות שכול הסקירות תקינות? 2)אילו בעיות יכולות להיות לתינוק? אני ממש לא ישן כבר כמה ימים מפחד,מצב של חוסר אונים . אני מודה לך מאוד

לד"ר הידש ולחברי הפורום שלום רב! אני מטופלת כבר ארבעה חודשים בתרופות נגד דיכאון.חודשיים בציפרמיל וחודשיים אחרונים בסרוקסט ,כשאני מרגישה שיפור מאוד ניכר עם הסרוקסט-30 מ"ג.כתוצאה מהשיפור ומהרגיעה היחסית הגעתי למצב בו אני מסוגלת לבחון את בעיותיי בראייה מעמיקה יותר ולהבחין שייתכן והדיכאון ממנו סבלתי (דיסתימיה)היה אולי משני ונבע כנראה אולי מחרדות ומפחדים עמוקים ביותר שגרמו לפגיעה אנושה בביטחון העצמי.נראה לי שהמושג "הפרעת חרדה כוללנית"-דאגות כרוניות,חששות, ספקות ופחדים-מתאים לי מאוד.חשוב לי לציין שמעולם לא היתה לי התקפת פאניקה של ממש אלא רמת חרדה גבוהה באופן תמידי.החרדות ממש אינן נותנות לי מנוח. כעת אני שוקלת להחליף לאפקסור כי רמת החרדה שלי גבוהה במיוחד ולא נראה לי כי סרוקסט יהווה את הפתרון המושלם(הרגשה אישית) והלא אי אפשר להעלות ישר ל- 60 מ"ג או אפילו 50 מ"ג כשאני רק בשבוע השלישי להתחלת השימוש ב- 30 מ"ג, זה הרי חייב להיעשות בהדרגה רבה אך זמני יקר לי.התחלתי מקום עבודה חדש ואינני רוצה לאבדו כמו שאיבדתי את הקודם:בגלל בעיות של תיסכול,ריכוז וקשב, ובעיות בתקשורת עם אנשים-בעיות שנגרמו בגלל מצב החרדה והמתח המתמידים.הבנתי מכמה וכמה חברי פורום שאפקסור טובה מאוד ואפילו הכי טובה לחרדות ולכן אני מאוד מעוניינת לנסותה על מנת למגר את החרדות בצורה סופית ולהגיע סוף-סוף אל המנוחה והנחלה המגיעות לי.שאלותיי הן: 1. האומנם אפקסור מצויינת כ"כ לטיפול בחרדות כתופעה ראשונית ושממנה הדיסתימיה היא משנית? 2. האם זה נכון שאחוז ניכר מהאנשים שמתחילים את האפקסור נאלץ להפסיק את הטיפול בגלל תופעות לוואי קשות? 3. האם תופעות הלוואי כוללות גם נשירת שיער בין היתר? 4. ד"ר הידש- האם אפשר לשלוח לך מייל? ובכלל מה אתה אומר על מצבי ועל התרופה. וכל אינפורמציה אחרת תתקבל בברכה!

שלום, לפני שנתיים וחצי ילדתי בקיסרי כי ארבעה ימים לפני שברתי את הברך.. הכניסו לי קטטר ביום שנפלתי והגעתי לבית החולים... אמרו לי שאם לא אעשה פיפי יכניסו ולא הצלחתי לעשות ולא הסכמתי לקטטר... וכל פעם אמרו לי את זה.. ואחרי כמה שעות נכנסו רופא ושתי אחיות "את חייבת להסכים לקטטר" וממש דיברו איתי דקות ארוכות שאני החודש תשיעי וזה מסוכן והגוף שלי בסטרס מהנפילה... וביקשתי מהם כמה פעמים ללכת והם נשארו לדבר.. אני כשמפעילים עליי לחץ לצערי אני נכנעת והסכמתי... ועשו לי ומאוד כאב לי... אחרי ארבעה ימים עברתי קיסרי וכמה ימים אחרי הוציאו את הקטטר... וכמה ימים אחרי (באותו אשפוז) עברתי גם ניתוח בברך בגלל השבר בפיקה... אחרי הניתוח שוב כמה שעות לא הצלחתי לתת שתן.. ושוב נכנסו שתי אחיות ורופא לשכנע אותי... ואני זכרתי את הכאב של הקטטר הראשון ואמרתי להם שאני מפחדת... ואני זוכרת שהם ממש לא הבינו אותי... אמרו לי שזה מסוכן אחרי קיסרי לאגור שתן הרבה זמן.. וגם אמרו לי שאם אני רוצה להניק את התינוקת (שאושפזה בתינוקיה ואני באורתופדיה) אז או שאלך לשירותים ולא הייתי מסוגלת ללכת אחרי הניתוח, הכל כאב לי או קטטר... ואמרתי להם שאני מסכימה לקטטר... ודווקא היו עדינים ולא כאב לי ההכנסה שלו.... אני סוחבת את החוויה הזו כבר כמה שנים... את הלחץ שהפעילו עליי, את ההסכמה הלא אמיתית שלי... את האיום שלא אוכל ללכת להניק את התינוקת.. את הטיטול ששמו לי כשלא היה קטטר... את הבושה והביישנות שלא לקחו אותה בחשבון... אשמח לשמוע שהכל בסדר.. שהצוות היה בסדר וגם אני הייתי בסדר... שבאמת הצוות רצה לטובתי ושבאמת הייתי חייבת קטטר... שאין מה להתבייש במה שעברתי... אני ממש רוצה לשחרר את זה ולעבור הלאה... אני בן אדם ביישן בטבע שלי... אני מרגישה שזה ממש תוקע אותי וכל פעם בא למחשבות שלי... הפסקתי ללכת לרופאים מאז... ואני רוצה עוד הריון אבל אני לא מסןגלת לעבור את זה שוב...