חוסר אונים נרכש: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

מניעת אלימות במשפחה

מסלול חייה של אישה מוכה עובר דרך שלבים של אלימות והפוגה, שבסופן היא חלשה מכדי להגן על עצמה "אל תתני לו להרוג אותך מבפנים" - זה הסלוגן המלווה את מסע הסברה החדש של הרשות למעמד האשה במשרד ראש הממשלה. מטרת הקמפיין - העלאה למודעות הציבורית כי גם אלימות מילולית ונפשית חמורה ומסוכנת לא פחות מאלימות פיזית הינה מטרה חשובה ומבורכת, אלא שהפנייה הישירה אל האשה - "אל תתני לו" - מכריזה כאילו לאשה יש יכולת "לתת" לגבר לנהוג בה באלימות. מסר זה מצטרף לקולות הנשמעים לא אחת המפנים אצבע שיפוטית ואף מאשימה כלפי האשה הסובלת מאלימות מצד בן זוגה. באמצעות שאלות, כגון: "מדוע אינה עוזבת אותו", "מדוע היא נשארת במערכת האלימה"? בבחינת "אם היא נשארת במערכת האלימה משמע היא מוכנה לסבול את האלימות" וישנם כאלו אשר אף יאמרו שהיא "רוצה את זה".כמי שמטפלת בנשים מוכות, אני עדה לתופעה כאובה שבה נשים החיות...
ללמוד עוד על חוסר אונים נרכש
מניעת אלימות במשפחה-תמונה

מסלול חייה של אישה מוכה עובר דרך שלבים של אלימות והפוגה,...

מאת: גאולה פלדמן
04/02/2007
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לחוסר אונים נרכש?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

חוסר אונים נרכש: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

עונשים היו חלק אנטגרטיבית מהילדות. איום על עונשים וקיומם. המשכתי את זה כאשר התחתנתי למישהו קיצוני בדת. אתמול שוחחתי עם חברה ופתאום נפלו אסימונים- הבנתי. וגם היום עדיין יש פחד נוראית מהענשה שמלווה אותי בכל מה שאני עושה. אני כאובים מאוד מאוד בפנים ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ההבנה לא מספיקה לצאת ממעגל הסגור בו אנחנו נמצאים. אני מרגישה ייאוש גדול ומרגישה בתוך כלוב שאני לא מצליחה לצאת ממנו. הכי הכי בא לי למות

אף אחד לא יעניש אותך היום , תזכרי שאוהבים אותך / את כולך שאת בריאה אהובה ....תנסי להתחיל מלאהוב את עצמך....(לא להרוג אותי ) כאן בוירטואל כשאת כותבת על עצמך להשתמש במילים רכות יותר ... כמו במקום בא לי למות ....בא לי לחיות בשקט בשלווה עם המון אהבה ... אוהבת אותך , לאט לאט יקרה דברים מתחדשים ומשתנים ואת צומחת ....גם הפחדים האלה יתרככו ...

אביב יקרה תודה לך על החיבוקים ואהבה ושאת עוזרת לי להבין דברים. באמת שבא לי לחיות בשקט ובשלווה - נכון שיש שיפור וזה טוב. עדיין חיה בהשרדות ואני מותשת מהמאמץ לשאר נוכחת. ועוד דבר- אני מבינה שאף אחד לא מעניש אותי היום אבל "הידיעה" הזאת לא עוזרת לי. הרבה שנים של שטיפות מוח ...

היום עם חרדות נוראיות פוחדת לדבר פוחדת שדיברנו וספרנו. פוחד פחד אימה

טוב שדיברתם טוב שסיפרתם אין ממה לפחד זה חלק מהתהליך שאת עוברת.. אף אחד לא יעשה לך שום דבר רע אוהבת חטולית

הי ינשוף, כשיש ענישה מאסיבית וללא היגיון - נוצר חוסר אונים נרכש. לוקח זמן רב ללמוד להרפות מזה. אודי

זה לא באמת משנה. לא משנה אם מנסים או לא,אם מצליחים או לא, אם שוקעים או לא, בכל מקרה, בכל מצב, אין טעם. אין סיבה. בכל שלב ובכל מצב ולכל האנשים רע. יש אנשים שכואב להם, ויש כאלה שמכאיבים לאחרים, זה הכל. אז בשביל מה כל זה? מה הטעם? הכל באמת רע. אז אולי עדיף פשוט להניח להכל, לשקוע. בריק, בטמטום, בחוסר אונים. הטוב - לא באמת קיים. אין סיבה לטרוח, ולנסות להעפיל לפסגות, כשהפסגות עצמן מלאות בכאב. חוצ"מ, מסתבר שפסגות הן קונספירציה. (בדיוק כמו אושר, שלווה, נחת ושות')

הי עפרה, לפעמים ההרגשה היא שבאמת לא משנה כלום ואין ביכולתנו להשפיע על שום דבר. חוסר אונים נרכש, קוראים לזה בפסיכולוגיה המחקרית. אודי

הייתי בבית קברות אתמול, היה אחה"צ סתווי יפיפה , הלכתי בין המצבות של האנשים שהיו פעם ועכשיו הם אינם. אולי כל מה שכתבת נכון, אבל זה ישנו, זה מה ש"יש"זה קיים הטמטום הוסר אונים הרוע וגם היופי טוב הלב האהבה וכו', מתי שהוא אני ואת וכל מי שחי ישכב לו שם למטה יהפוך ל"אין" ומישהו אחר ילך בשביל ויראה את העולם ויתפעל ויסבול. אבל עכשיו אנחנו שייכים לעולם החיים,וזה משהו באמת מפליא ובכלל לא מובן מאליו. גמר חתימה טובה שנכתב בספר החיים

כמו עכבר מעבדה שמחפש בטרוף את הפתח הנכון בתוך המבוך הזה, אני מנסה לקבל עזרה, בינתיים, אצל הפסיכיאטר שלפני האשפוז ואצל הפסיכולוג שלפני האשפוז. לא ברור מה אני עושה. אחרי הפרידה כל כך מוזר ולא ממש נכון לחזור. השעה שלי, שחיכתה לי המון זמן לדבריו, כבר אינה שלי. טיפול לא יוכל להתקיים כאן כי את ה"דבר האמיתי", כלומר שיחות ופתיחת הטראומה נעשה במקום המיועד. אני כבר מרגישה שהתרחקתי. שכל העניין היה הרצף, האחזקה האינטנסיבית, ההתחברות לעצמי בזמן האשפוז, התחושה שהאני עכשיו חשוף ומאפשר מגע. ועכשיו לאן יפנה העכבר, בתוך מבנה שקירותיו כבר אינם שלמים, והיציאה ממנו אינה נראית, והוא הולך במעגלים ומביט במי שמביטים בו כמחפש רמז ליציאה, ומזדעזע מהנקישות על מיכל הזכוכית או הפלסטיק, ומריח את האוכל שמחכה לו בסוף המבוך, אף שהוא יודע שהמזון מורעל. האם יעצר כמבין שעליו להרפות ולנוח, לספור את דקותיו ושעותיו ולגסוס עד שיחדל, או שמא ימשיך מונע ביצריו החייתיים אל עבר המזון, אף שיודע הוא כי הוא מורעל. בכל מקרה, נדון העכבר למוות. מילי

הי מילי, מסכן העכבר. יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא - חוסר אונים נרכש. הוא התגלה בחיות מעבדה ששום דבר שעשו לא השפיע על גורלם. אני מקווה שכן תצליחי להרגיש שיש לך יכולת השפעה על מה שקורה. אודי

כשאתה מסכם ואומר שדבר לא השפיע על גורלו של העכבר. נראה שאבדתי את השליטה על מה שקורה ואולי אפילו על מה שאני מרגישה וחושבת. חופשה נעימה

הייתי רוצה בשקט, בפינה, אם הייתה פה כזאת... הייתי בדרך לכתוב הודעה על חוסר אונים. לא קל לספר חוסר אונים. אם כי נדמה לי שאני מספרת אותו כל הזמן בעצם נוכחותי. אבל במקום לכתוב הודעה על/שהיא חוסר אונים, דיברתי עם מישהו קרוב, ואמרתי שאני חסרת אונים , וגוועת. (טוב נו, לא בדיוק וגם לא בערך במילים האלו). ביקשתי שיחזיקו לי את היד כמו ילדה קטנה בגן שעשועים מול מגלשה גבוהה, או לפני חיסון. אולי אפשר לומר, מצאתי בי טיפונת אונים לפחות בשביל זה. אני נבוכה נורא מפה. לא רוצה טפיחה על השכם, כי אז אהיה עוד יותר נבוכה. (הסיפור החוזר: הריעו לגילת, שסופסוף, ואחרי מאמצים כבירים, עושה את מה שכולם עשו כבר מזמן, אפילו מבלי לשים לב...) חוץ מזה, זה ממש עוד לא "לעשות" , רק ניסיתי לשים איזה עוגן. תעודת ביטוח. אז אם אפשר רק, אולי, גם פה לשים איזה עוגן. (בודקת, לא בטוחה בכלל, אם זה נכון לי, להשאיר סימן. לא ברור לי אם זה מחבל או מסייע. גם מה כבר עשיתי, מי שישמע...). לומר או לא לומר את הפחד שזה יתמסמס עם הרוח..? שריח הגשם הזה שהסתיו מביא איתו, שמטריף את החושים של צמחים מיובשים הזועקים למים, אולי הוא שוב פטה מורגנה. והגשם לא יבוא. לעולם. שאני בכלל כבר מתה. זה תלוי כנראה בעוד קצת אונים. מביך. אבל אולי פה לפחות יכולה לנסות לספר כמה אני חסרה אותם? זה עניין מוזר, עם הכוח. כשכבר עושים, זה נראה כ"כ קטן. גם פתאום מתמלאים בעוד כוח. אנרגיה מתגברת. זה טוב, אני חושבת. אבל אז התחושה: אז מאיפה החוסר, הריק, השואב הזה, חסר הטעם... גם אפשר, כך נדמה לי, להיות חסרת אונים ומלאה בהם בו זמנית. ולא ברור האם החוסר הזה הוא אשליה או ריק קיים. אפשר לחפש סיבות. מוצאת אולי. מפעם-פעם, מעצבנות-מפגרות. אז יופי, אפשר לומר "חוסר אונים נרכש", ועכשיו זו מילה יפה, לספרי פסיכולוגיה. זה לא יפה כשזה אתה. ומה שחוסר אונים מעורר בסביבה: שאט נפש? ובך: אשמתי. אשמתי הוא, ולכן אשמתי הכל. ויותר גרוע: הרגשה של משהו מת שם בפנים. רוצה שהעוגנים האלו יהיו עוגן מחזק ומקדם, פיגומים, כמו בסנפלינג אולי (או בטיפוס הרים? יש איזה ספורט כזה, נדמה לי, שאתה שם עוגן כל פעם ואז מתקדם קצת?). ולא עוגן שמשאיר במקום. גילת, ילדה מגודלת.

היי גילת, ילדה גדלה ומגדלת (כאיחול לפעיל, לא לסביל), נראה לי שממש לא סתם משתמשים במילה חללים כשמדברים על מתים. משהו מת בפנים, הלך, נרקב, השאיר חלל. או אולי משהו היה צריך לגדול, נגדע באיבו והשאיר בועת אוויר. ועכשיו היסודות רעועים... קשה להחזיק מבנה כשכל הזמן חיים בתחושה שהוא מט לנפול. כל האונים הולכים אליו, כמו פירצה למים או לרוח. אולי משם התחושה שיש אונים אבל את חסרה אותם כל כך? אני לא חושבת שכדאי לפרק הכל ולבנות מהתחלה. אני גם לא חושבת שבאמת יש דרך למלא את הבולענים האלו. אני תוהה מה כן, מחפשת גם אני את התשובה. האם צריך לנתק אותם מהזרם, שהמים לא יברחו לשם? האם צריך להתקין להם מסגרת, שתחזיק אותם נפרדים אך קיימים ומורגשים? עוגנים. טיפוס הרים כשהפסגה מעוננת, כשזוכרים שהנפילה למטה ארוכה ותכאב, כשלא יודעים כמה יש עוד לטפס, כשלא יודעים באיזה מסלול כדאי לבחור. כשלא יודעים איך הגענו בכלל לתחתית ההר הזה ואם נפלנו או התחלנו שם. ואז חיפוש ההסברים, שימלאו משהו. אני מעוררת גועל, אני אשמה. זה לא הופך את התחושה שהם נכונים לפחות חזקה, העובדה שהם תחבושת זמנית, ח"ע עד שנגיע לרופא. אבל אולי כדאי לחשוב, לזכור שחשוב מתישהו להוריד את חוסם העורקים, כדי שלא יווצר נמק. תהיות משונות, זיגזוגי מטאפורות, לא מצליחה לחשוב בבירור כמה זה במקום. אבל זה נכתב מתוך הזדהות, הבנה ורצון להיות איתך קצת. אז אני מקווה שזה יעבור טוב. נעמה.

הי גילת, שימי לב לביטוי המקסים שלך, "ילדה מגודלת"... כשמגודלים נכון - יש תחושה גוברת של אונים נרכשים... יכול להיות נחמד לשים עוגנים ולטפס... קצת מפחיד - אבל בטח גם כייף... אודי