נפרדים משנת 2025: בין טראומה מתמשכת לתקווה זהירה

עיקרי הדברים:

• החברה הישראלית עדיין בתוך השפעות הטראומה, לא אחריה.
• מתח מתמשך פוגע במצב הרוח, בוויסות הרגשי, בקשרים, בתפקוד ובתחושת התקווה.
• כשההשפעות כה משמעותיות, פנייה לעזרה מקצועית הכרחית לשיקום אישי וחברתי.
___________________________________________________

מאז אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיהם, החברה הישראלית חיה במציאות של עומס רגשי מתמשך. לא מדובר רק בטראומה אישית של נפגעים ישירים אלא במצב נפשי קולקטיבי שמחלחל כמעט לכל בית. ד"ר ארי לאודן, פסיכיאטר ומנהל רפואי במרכז הרפואי שיקומי רעות ת"א, מסביר מה קורה לנפש הפרט והחברה, כיצד המלחמה משנה דפוסי חשיבה והתנהגות ואיך מזהים מתי כבר אי אפשר להתמודד לבד.

ד"ר לאודן, האם אנחנו כחברה במצב של פוסט טראומה או שאנחנו עדיין בתוך הטראומה?

"החברה הישראלית נמצאת עדיין בתוך תהליכי הטראומה, כיוון שההשלכות של האירועים הקשים, כפי שנחוו ב־7 באוקטובר ולאחריה במלחמה, טרם הסתיימו. בשונה מהפרעה פוסט־טראומטית, הבאה לידי ביטוי בתסמינים מתמשכים לאחר אירוע מוגדר שהסתיים, המצב של החברה הישראלית שונה. אזרחים וחיילים נחשפו לאירועים קשים, רבים מכירים משפחות שנפגעו, לחמו ונהרגו, והמידע ממשיך להיות מסופר ברצף. נוסף על כך, הקיטוב החברתי הקיים בישראל והחוויה של חוסר אמון, חוסר ביטחון וחוסר יציבות חברתית־פוליטית עוד טרם המלחמה, עלולים להחמיר את התחושה של חיים מתמשכים תחת סטרס וקושי להגיע לתחושת מנוחה ושלווה של אחרי".

מה קורה לנפש האנושית כשהיא חיה במתח מתמשך במשך למעלה משנה?

"ניתן לראות ביטויים התנהגותיים, רגשיים, חשיבתיים וחברתיים לחיים תחת עומס רגשי מתמשך. אלה כוללים לחץ, מתח, חרדה, ייאוש, חוסר סבלנות, עצבנות ורגזנות, קשיי שינה, אכילה מוגברת או מופחתת, וכן אלימות מילולית ואחרת במשפחה או בכביש. קיימת תחושה שהכל צריך לקרות מהר, משום שאין ביטחון כמה זמן יישמר השקט. כתוצאה מכך, ההתנהלות נעשית קצרה וחדה יותר, פחות מווסתת ופחות רגישה לקושי של אחרים ושל עצמנו.

ד"ר ארי לאודן. "נוצר שבר בסיסי באמון שאם יקרה לך משהו, המדינה והמערכות יעשו הכל להחזיר אותך במהירות הביתה". צילום: אירנה רדזינסקי

"החשיבה נוטה להפוך לפחות מורכבת, יותר מוקצנת, עם פחות מקום לאפור ויותר נטייה לשחור־לבן, טוב או רע, בעדנו או נגדנו. הדבר בא לידי ביטוי גם ביחסים בינאישיים וגם בשיח הפוליטי, תוך ירידה ביכולת להקשיב לדעות שונות, בבית, בעבודה, במדיה. היכולת להאמין שיש תקווה מצטמצמת ועימה מצב הרוח והיכולת ליהנות ולשמוח".

איך הפסקת האש והחזרת החטופים משפיעות על המצב הנפשי הלאומי?

"להערכתי, לזמן הארוך שבו הוחזקו חטופים חיים בעזה היתה השפעה עמוקה על המצב הנפשי ועל מצב הרוח בישראל. נוצר שבר בסיסי באמון שאם יקרה לך משהו, המדינה והמערכות יעשו הכל להחזיר אותך במהירות הביתה. לכך מתווספת הידיעה שהחטופים עברו סבל קשה ואנחנו כאזרחים לא הצלחנו לעזור להם. כל אלה יחד יצרו עצב, כעס, חוסר אונים וצמצום המוטיבציה לשמוח ולבלות.

"עם סיום הלחימה והחזרת החטופים החיים והחללים לישראל, ונקווה לחזרה בהקדם של רן גואילי, קיימת תחושת הקלה ואנחת רווחה לאומית. המידע שמתקבל מהחטופים שחזרו אינו פשוט, והוא ילך ויתגלה עם הזמן, אך יש סיפוק בכך שלפחות הם שוב עם משפחותיהם וחבריהם".

האם יש הבדל בין התגובה הנפשית של תושבי הדרום והצפון לבין שאר האוכלוסיה?

"מהיכרות אישית עם אוכלוסיית העוטף, שחיה במשך שנים תחת איום מתמשך עוד לפני 7 באוקטובר, מדובר בטראומה על טראומה על טראומה. רבים מתושבי האזור איבדו את גורמי התמיכה שלהם. הקירבה הפיזית לרצועת עזה ולזירות הלחימה מגבירה את עוצמת הפגיעה. גם עתה הם חיים תחת קולות ירי יומיומיים. רבים מהם גדלו תחת אזעקות וירי קסאמים במשך שנים וההשפעות נוכחות מאוד בחייהם. תושבי הדרום והצפון חוו פגיעה בבית, בקהילה ובתחושת הוודאות לגבי העתיד. יש מי שבחרו לא לחזור לביתם וסובלים מקשיים נפשיים, כלכליים ואישיים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהפגיעה וההשפעה הנפשית נמצאות כמעט בכל בית בישראל, כמעט כל אדם נחשף לאובדן, לשכול או מכיר מקרוב חיילים, פצועים ונפגעים. בנוסף, החשיפה לחדשות ולסרטונים אינה מוגבלת לעוטף ולתושבי הצפון".

מה קורה למי שאיבד את יקירו במלחמה לעומת מי ש"חווה את המלחמה מרחוק"?

"ההתמודדות של מי שאיבד את יקירו קשה לאין שיעור, גם כאשר מוחזרים החטופים, יש הפסקת אש ומדברים על תקומה. האובדן האישי נשאר ונוכח לתמיד ואינו נעלם עם שינוי המצב הבטחוני והלאומי".

האם אנחנו רואים עלייה בדיכאון, בחרדה ובהפרעות שינה?

"העלייה במספר המתמודדים עם חרדה, דיכאון וביטויי סטרס לא החלה רק בשנה האחרונה, אך היא מתגברת ככל שגורמי הסטרס נמשכים. הביקוש לטיפולים נפשיים, פסיכותרפיים ופסיכיאטריים גבוה וממשיך לעלות. לא כל מי שנפגע נפשית פונה לעזרה, לעתים בשל סטיגמה, תחושת אי נוחות או מחסור בזמינות שירותים. הקשיים אינם מתבטאים רק בדיכאון ובחרדה, אלא גם בצריכה מוגברת של חומרים ממכרים, תרופות הרגעה ושינה, וירידה בפריון העבודה. במקביל לממצאים חוזרים על מדדי אושר והתמודדות חיוביים בחברה הישראלית, להערכתי עוצמת האירועים תמשיך להשפיע על החברה הישראלית עוד שנים רבות".

למה אנשים שלא היו קרובים לאזורי הלחימה חשים אשמה או חרדה?

"הסיבה המרכזית היא הפגיעה בתחושת הביטחון האישי ובאמון הבסיסי שנהיה מוגנים ושבעת הצורך יהיה מי שיגיע ויציל אותנו. גם הקיטוב החברתי, שמחלק קבוצות לפי שיוך פוליטי, עלול להגביר את החשש שחלקים באוכלוסיה יזכו לפחות הגנה ותמיכה. כל אלה מגבירים תחושות של מתח, דאגה וחוסר שלווה. בחשיבה לאחור אנשים שואלים עצמם האם ניתן היה לפעול אחרת והדבר יכול להגביר תחושת אשמה".

מה קורה לילדים שגדלו בתקופת מלחמה, מקלטים ופחד מתמיד?

"ילדים אלה חשופים יותר לפגיעה בהתפתחות, לחוסר שגרה ולאבחנות של חרדה ופוסט־טראומה. רבים מהם חוו חוסר יציבות בבית וביישוב, נחשפו למצוקה של הוריהם או איבדו חברים בני גילם. האובדן נוכח ביומיום שלהם. ההיעדרות ממסגרת יציבה של לימודים, מפגשים חברתיים וכדומה, משמעותית מאוד".

האם אנחנו כחברה נוטים להדחיק רגשות או שיש שינוי בנכונות לדבר על בריאות הנפש?

"בשנים האחרונות ניכרת ירידה בסטיגמה ועלייה בנכונות לשתף ולפנות לטיפול. הדבר נובע משינויים חברתיים, מהרפורמה בבריאות הנפש ומהיקף הקשיים מאז הקורונה ו־7 באוקטובר. יחד עם זאת, בחברה מתקיים כל המנעד, מהדחקה והכחשה ועד ביטוי רגשי עוצמתי. רגשות שאינם מעובדים נוטים לבוא לידי ביטוי בהתנהגות, בקשיי תפקוד, בכאבים גופניים ובהחמרת מחלות".

מתי צריך לדעת שכדאי לפנות לעזרה מקצועית ולא רק "לקחת זמן להירגע"?

"כאשר התסמינים מופיעים בתדירות גבוהה, אינם פוחתים עם הזמן, וכאשר נפגעת היכולת לתפקד במשפחה, בעבודה ובקהילה. אם אדם מרגיש שהוא כבר לא האדם שהיה לפני האירועים ומתמודד לאורך זמן עם מתח, כעס, רגזנות או ניתוק רגשי, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. לעתים הדבר מופיע גם אחרי תקופה ארוכה מהאירוע הטראומטי".

מה קורה למילואימניקים שחוזרים הביתה אחרי חודשים של לחימה?

"רבים חשים שמי שלא היה שם לא יוכל להבין אותם, ותחושה זו יוצרת ריחוק רגשי מהמשפחה. השהות הארוכה במילואים ניתקה את החיילים מחיי השגרה, מהעבודה ומהזוגיות, והחזרה עלולה להציף מתחים. חלקם מחזיקים חוויות קשות שלא עובדו ולעתים גם בושה. החזרה הביתה יכולה להיות הזדמנות לשיקום, אך גם להדגיש קשיים כמו דיכאון והפרעות פוסט־טראומטיות. במרכז שערים לשיקום טראומה בבית החולים רעות אנו מלווים עשרות חיילים וחיילות, ובזכות מעטפת רב־מקצועית ותכניות מותאמות, רבים מהם מצליחים לשוב לעצמאות תפקודית ולהשתלב מחדש במעגלי החיים".

______________________________

ד"ר ארי לאודן הוא פסיכיאטר עם יותר מ-25 שנות ניסיון בפסיכיאטריה של מבוגרים ופסיכוגריאטריה. הוא משמש כסגן מנהלת ומנהל רפואי במרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א ומתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, דיכאון, בעיות הסתגלות, בעיות רגשיות עם ביטוי גופני, הפרעות רגשיות על רקע דמנציה והתייעצויות דעה נוספת. ד"ר לאודן מקבל מטופלים מגיל 18 במרפאת "קליניקה - מרפאות מומחים" בתל אביב, טל': 03-5331755 וכן במפגשי וידיאו.

 *המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי
(צילום ראשי: שאטרסטוק)