פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, אני בת 24 ורק לפני שלושה חודשים בערך שכבתי פעם ראשונה עם מישהו...לפניו הייתי עם עוד בחורים והיו גם חברים אבל לא הגעתי איתם לחדירה (מתוך בחירה שלי), אני לא יודעת למה, אבל תמיד כשאני עם בחורים אני מרגישה קצת כמו "מזרון". כאילו אני לא מאמינה שיש מישהו שירצה אותי ליותר מסתם סקס. למרות שזה לא היה ככה עם החברים שהיו לי. תמיד יש לי הרגשה של "ניצול מיני" למרות שזה לא ככה באמת. אחרי ששכבתי לראשונה עם בחור, שהיה גם חבר שלי לתקופה קצרה (וזה גם לא ממש היה לשכב, אמנם היתה חדירה אבל כל הסיפור נמשך מספר דקות כי די כאב לי...) זה היה בסדר, נהנתי מהאקט עצמו אבל לא "גמרתי" מזה. לפני מספר שבועות שכבתי עם עוד בחור, הפעם מדובר היה בסקס ארוך יותר. הבעיה היא שכששכבתי איתו, אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו, כי הרגשתי כאילו אני לא שם. הוא היה בתוכי אבל שוב הרגשתי כמו "מזרון", כאילו אני שם רק כדי לספק אותו (למרות שהוא בכלל לא נתן לי להרגיש ככה). אבל לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה הזאת. כאילו אני שם רק כדי לספק משהו ולא כי אני שם כי יש יותר מזה. בעיקרון הוא ידיד שלי, אבל אין ביננו קשר רציני. מעולם לא גמרתי מחדירה ואני גם די בספק אם אני יכולה לגמור מחדירה. אני לא יכולה לאבד שליטה ואני יודעת שזו הסיבה לפיה אני לא מצליחה לגמור מחדירה. אני לא יודעת למה כל פעם שאני מגיעה לסקס, על כל פניו, אני מרגישה כאילו אני מנוצלת. כששכבתי איתו, כמעט בכיתי, רק מהתחושה הזאת, למרות שכפי שאמרתי, הוא לא מנצל אותי ואני שם מבחירה שלי. אני לא יודעת מה לעשות, אני מניחה שזה לא הפורום הנכון כל כך לשאול את זה, אבל אני חושבת שזה מתקשר איכשהו לפסיכולוגיה... אודה לתשובה, תודה.

מיה יקרה, רק לפני שלושה חודשים התנסית ביחסי מין מלאים, אבל לפני כן חווית מגעים מיניים חלקיים רבים, שנעשו במנותק מקשר אינטימי וקרוב, וגרמו לך (במידה רבה של צדק) לתחושה של כלי או מכשיר ("מזרון") לסיפוק צרכיו של הבחור. עוד לפני שמתעסקים בהיסטוריה הרחוקה שלך, אפשר להניח בזהירות שהתנסויות מיניות ראשוניות, שאינן מקושרות לאהבה וקרבה רגשית, יכולות 'להיצרב' באופן מסויים בחוויה, ולחלחל באופן דומה אל המגעים המיניים בעתיד. צעירות רבות זוכרות את הפעם הראשונה כחוויה של אי-נוחות פיזית או כאב כלשהו, ומבחינה זו אינך יוצאת דופן. העובדה שאת ממשיכה לחוש ריקנות ואדישות יכולה להיות קשורה בגורמים שונים, נסיבתיים או עמוקים יותר, אותם כדאי מאד לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי. גם אני, כמוך, חושבת "שזה מתקשר איכשהו לפסיכולוגיה". בינתיים שמרי על עצמך, חג שמח ליאת

שלום למנהלי הפורום! ביתי בת 19 סובלת מחרדה בעמידה בפני קהל. במסגרת תפקידה בצה"ל היא אמורה להרצות בפני החיילים/ות והיא אינה מסוגלת. מרגע שהיא יודעת שהיא צריכה להרצות, היא לא ישנה בלילות, מאבדת טעם וחשק לכל דבר, דפיקות לב מואצות וכדו'. בסופו של עניין היא לא מקיימת את ההרצאה.היא מאוד סובלת מהדבר, אשר מוריד מבטחונה העצמי, וגורם לה להרגיש "אפס". היא רוצה לטפל בנושא, אך איננו יודעים למי לפנות. נא עזרתכם. בברכה, נילי

שלום נילי, הטיפול המקובל בחרדה חברתית הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (עפ"י רוב במסגרת סדנה קבוצתית), עם או בלי תרופות נוגדות-חרדה. כחיילת, הכתובת הטבעית הוא הקב"ן היחידתי, עמו תוכל להתייעץ לגבי אפשרויות הטיפול במסגרת הצבאית. במקרים מסוימים חיילים מקבלים אישור לטיפול פרטי אזרחי, ואז תוכלו לפנות לאחת הסדנאות הפרטיות או המרפאתיות (דוגמת זו שבביה"ח גהה). בברכה ליאת

ליאת, ערב טוב תודה על תשובתך. היות שביתי מתנדבת לצה"ל, היא יכולה לקבל טיפול פרטי. האם תוכלי להפנות אותי למישהו פרטי המטפל בחרדות אלו? גם סדנה תתקבל בברכה, העיקר שנתחיל טיפול כלשהו... בברכת חג שמח, נילי

ביתי בת ה9 סובלת מחרדות וסיוטיים נוראיים שנמשך המון זמן. החרדות גורמות לה לנשירת שיער נוראית. יש לציין שבשעות היום הילדה נראית בסדר לחלוטין שמחה ומחייכת ובבית ספר לא מרגישים דבר. אני אמא מאוד חסרת ביטחון ולחוצה דבר זה לא מוסיף לה המון. אנא עזרו לי להוציא אותה מזה

ביתי בת ה9 סובלת מחרדות וסיוטיים נוראיים שנמשך המון זמן. החרדות גורמות לה לנשירת שיער נוראית. יש לציין שבשעות היום הילדה נראית בסדר לחלוטין שמחה ומחייכת ובבית ספר לא מרגישים דבר. אני אמא מאוד חסרת ביטחון ולחוצה דבר זה לא מוסיף לה המון. אנא עזרו לי להוציא אותה מזה

שלום, אני בת 24. לפני כחמישה חודשים אני וחבר שלי נפרדנו. היינו יחד 4 שנים. במהלך החצי שנה של הקשר, הרגשתי רע מאוד, לא הייתי שלמה עם עצמי ועם הזוגיות שלנו, חשתי צורך עז לחוות דברים אחרים ולהבין את עצמי ומה טוב עבורי. חשתי ריקנות וחוסר אושר וכל אלה גרמו לו לקבל את ההחלטה ולהיפרד (לאחר שדיברנו על זה). חודש ראשון היה קשה ולאחריו הרגשתי טוב יחסית, הרגשתי חזקה ולעתים אפילו מאושרת. עם הזמן חזרו הספקות והגעגועים. רצון להיות איתו. לפני כמה ימים נודע לי (לא בוודאות) שהוא יוצא עם מישהי אחרת וזה שבר אותי לחלוטין. מאותו הרגע אני לא מפסיקה לבכות ורוצה לחזור להיות איתו בכל מחיר. משיחה איתו, הבנתי שהוא די שלם עם ההחלטה ולא רוצה לחזור בשלב זה.הוא הודה שהוא נמצא בסוג של קשר (לא בהכרח רציני) אני נקרעת בין התחושה של הגעגועים, הרצון להיות איתו, הפחד מלאבד אותו עבור מישהי אחרת (אולי לתמיד) לבין התחושה שאני יודעת שזה לא יצליח אם נחזור בשלב זה. מה לעשות? איך אפשר להתרכז בהווה ולהמשיך הלאה לפחות לשלב זה? איך אוכל להתנתק מהמחשבות על העתיד ועל הבחורה שתגנוב אותו ממני?

שרון יקרה, למרות שהמצוקה שלך נשמעת ו'עוברת' היטב דרך המילים שלך, יש לי הרגשה שעמוק בתוכך את יודעת מה נכון לך. הסתיים כאן קשר ארוך ומשמעותי (שום בחורה לא גנבה אותו ממך. את הבאת לסיום הקשר כי הבנת שמספיק לך!), והתחלת חיים חדשים בלעדיו. ככל שניתן להבין מדברייך, הדברים ממילא יצאו משליטתך, והבחור מנסה לבנות לעצמו קשר חדש. הגם שהקנאה שלך נראית טבעית ומובנת, ההגינות מחייבת כרגע התאפקות אצילית :-) נסי למלא את חייך בתוכן חדש. חג אביב שמח ליאת

ליאת אני בצרות,יש משהו נורא מפחיד שאני צריכה לעשות מחר.יש לי תור לפסיכיאטר ואני נורא פוחדת מכמה סיבות 1.אני פניתי אליו מרצוני ולכן אני צריכה להסביר לו "מה יש לי" ואני לא בדיוק יודעת איך להסביר(נשמע מצחיק נכון?) 2.אני בטוחה במאת האחוזים שאני אקבל תרופות ואני פוחדת מתופעות הלוואי ומהסטיגמה הזאת של"אחת" מופרעת שלוקחת כדורים פסיכיאטריים(אני יודעת שהפחדים לא מוצדקים ואני פוחדת לריק) 3.הפסיכולוגית שלי דיברה איתו עליי שבוע שעבר ושכחתי לשאול אותה מה היא "סיפרה" לו עליי.אני בטוחה שלא דברים רעים אלא ההיפך אבל נורא מדאיג אותי. ליאת מה אני אעשה? זאת פעם ראשונה בחיים שאני הולכת לפסיכיאטר וזה נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם. סתם רציתי לשתף כי אני לא רגועה. תודה חן חן

אומנם ביקשת מליאת שתענה לך,אך מניסיון אישי אני יכולה להגיד לך שתקפו אותי לפני שהלכתי לפסיכיאטר שלי גם פחדים כמו שלך,שכולם התבדו אחרי הפגישה איתו,והוא התגלה כאדם איכפתי מאוד שקל ונוח מאוד לדבר איתו,שלא סתם שופט אותך ומכבד אותך ואת מי שאת ומתייחס לבעיה שיש לך כאל הפרעה או מחלה אך -כפי שכתבתי-לא שופט אותך כפי שאנשים בד"כ עושים. עבורי הפסיכיאטר שאני ניגשתי אליו,היה הדבר הכי טוב שקרה לי. לפי מיטב הבנתי אף-אחד לא מכריח אותך לקחת תרופות,אז אל תדאגי. בהצלחה

היי משתנה, תודה על תגובתך. עד כמה שידוע לי הפסיכיאטר שאני אמורה לראות הוא מעולה,סבלני,סובלני,אמפטי,סימפטי,ואני לא חוששת מהאדם עצמו,כמו כן אני יודעת שבסוף ההחלטה היא שלי לגבי לקיחת התרופות או אי לקיחת התרופות. הבעיה שאני אמביוולנטית אני במצב לא פשוט ואני יודעת שתרופות יכולות לעזור לי(אני מקווה)אבל מצד שני אני פוחדת מתופעות לוואי אפילו אם הן מינימליות. אני לא יודעת אם זה יותר סיכון או סיכוי,כמו טיפול יכול להיטיב עימי ככה הוא גם יכול להרע לי(תופעות לוואי)כי אני מאוד רגישה לכל דבר.

חן יקרה, המילה 'פסיכיאטר' מעוררת אצל הרבה אנשים רתיעה, התנגדות וחרדה. נדמה לי שהתגובה שלך מדגימה זאת היטב, אפילו שהחלטת מרצונך על פנייה זו (וכל הכבוד לך על כך!). אני זוכרת שגם הפנייה לטיפול פסיכולוגי עוררה אצלך, בזמנו, המון חרדה, והיום את יודעת שזה היה צעד נכון עבורך. אנסה לענות לך לפי הסדר בו שאלת: 1. כדי שיוכל לעזור לך, עלייך לנסות להסביר באופן תמציתי וברור מה מציק לך כרגע. תוכלי לציין שעברת טראומה ממנה את סובלת עד היום, ולתאר את השפעותיה עליך בתחום הרגשי, החברתי, המשפחתי, התעסוקתי והאקדמי. אני מציעה לך מאד לנסות לרשום את הדברים בבית, כדי שלא תשכחי דברים מרכזיים וחשובים לך. פסיכיאטר מנוסה יוכל לעזור לך להתגבר על החרדה הראשונית, להרגע, ולהבהיר את עצמך. 2. למרבה המזל, אנו חיים בעידן של רפואה מתקדמת, המשקיעה משאבים רבים כדי לשפר את איכות חיינו. התרופות הפסיכיאטריות מהדור החדש אכן מצדיקות את ההשקעה, ומאפשרות למיליוני אנשים נורמליים ובריאים בדר"כ, להתמודד טוב יותר עם תקופות משבר בחייהם. אם את בכל זאת חוששת מתגובות 'סטיגמטיות', אינך חייבת לשתף את העולם כולו בעניין זה. זהו עניינך הפרטי, וזכותך להשאירו ככזה. גם אם הרופא אכן ירשום לך תרופה, עדיין את היא זו שתבחר האם ומתי להתחיל לצרוך אותה. אני ממליצה לך מאד להשתדל ולשאול מחר את כל השאלות הנוגעות לתופעות הלוואי האפשריות. זכרי שברוב המקרים מדובר בתופעות קלות וחולפות (בהנחה שאנחנו מדברים על נוגדי חרדה/דיכאון ממשפחת ה- SSRI או SNRI). 3. גם אם הפסיכולוגית שלך דיברה עם הפסיכיאטר, הוא יעדיף (בצדק!) לשמוע את הדברים מפיך, ובאופן בו את חווה אותם. אפשר להניח במידה רבה של סבירות שהשיחה שלהם דווקא 'תרכך' בשבילך את הסיטואציה ולא תקשה. נסי להתייחס אל הפסיכיאטר כאל רופא אישי המומחה בענייני הנפש, או כאל איש נפש המומחה ברפואה. זוהי ראייה ידידותית בהרבה, שיכולה לעשות לך את הלילה קל יותר. אני מברכת אותך על ההחלטה האמיצה לחלץ את עצמך מהבוץ בכל מחיר. כל הכבוד!!! ליאת

לליאת, תודה על התושבה המפורטת.הרגעת אותי מאוד. חג שמח, חן

כולם לוקחים כדורים והרוב חושב שזה דווקא מדליק... מי שלא הולך היום לטיפול הוא מוזר.

האם פסיכותרפיה דינמית בהפרעת אישיות סכזואידית קשה יכולה לגרום להתקף פסיכוטי?

שלום אבי, הפרעת אישיות סכיזואידית משתייכת לאשכול ההפרעות הפרה-פסיכוטיות, דהיינו, הפרעות המתאפיינות ברמת ארגון נמוכה עם פוטנציאל גבוה יחסית להתקף פסיכוטי בשעת משבר. לפיכך, בטיפול בהפרעה זו יש להביא בחשבון אפשרות של התקף פסיכוטי, ולהעדיף גישה שמרנית וזהירה על פני 'מפרקת'. בברכה ליאת.

דר' שלום רב. אני גרושה מזה כ- 5 שנים. אני אם חד-הורית לילדה בת 6.5 בכיתה א. אביה של ביתי (הגרוש שלי) רואה אותה לעיתים רחוקות, אחת לכמה חודשים וביני לבין ביתי יש הרבה ויכוחים וקיימת אוירת מתח. לאחרונה, אני מרגישה שאני לא יכולה לאהוב אותה ושגם היא לא אוהבת אותי. דר' , זה בא לידי ביטוי בדיכאון ועצב גם אצלי ואצלה ואני יודעת מה אני מרגישה ורואה מה היא מרגישה. מה עושים? לפני מספר חודשים פניתי למחנכת של הבת שלי (היא בכיתה א') והסברתי לה שיש בעיות וחוסר תקשורת. כמו כן פניתי ליועצת בית הספר. אבל מחנכת הכיתה אמרה לתת לזמן לפתור את הבעיה. ברצוני לציין שכשפניתי למחנכת המצב לא היה כך. כנראה שזה התדרדר. חוסר האהבה והשיתוף פעולה בינינו הולך וגובר וכואב לי שזה ככה. בבקשה דר' עזור לי. אנא הפנה אותי אל הגורם הנכון. אני גרה בבאר שבע, אם זה עוזר. בתודה מראש.

שלום נוי, הורים רבים נוטים להיבהל בתקופות בהן היחסים עם הילדים קשים ומתוחים, בעיקר מול רגשות שליליים המציפים אותם, ותחושות קשות של עוינות וכעס. המחשבה כאילו הפסקנו לאהוב את הילד שלנו כמעט בלתי נסבלת עבור מרביתנו. עם כל הקושי, מדובר ברגשות טבעיים ונורמליים, המופיעים ונעלמים (ומופיעים שוב) בתקופות שונות לאורך שנות ההתפתחות. כאם חד-הורית, המתמודדת כמעט לבד עם הגידול התובעני של הילדה (ואולי גם עם אתגרים נוספים), אפשר להניח שהקונפליקטים והמתחים הנורמליים, מתעצמים ומחריפים אף יותר, בין השאר גם בשל העובדה שאין דמות נוספת המשמשת 'בולם זעזועים'. הורים גרושים מתקשים לעיתים קרובות להציב גבולות באופן עקבי ונכון, אולי בניסיון לפצות את הילד על מה שעוללו לו הגירושין. במקרים כאלה, מה שהתחיל כפינוק או כאווירה חברית ופתוחה, עלול להפוך לזירת מאבק בלתי פוסק, ומקור לתסכול ואכזבה. אני חושבת שאת צודקת, ושעליך לפנות ולקבל עזרה מפסיכולוג/ית, שיוכלו לסייע לך להחזיר לעצמך את הביטחון בהורות שלך. תוכלי לנסות ולהתעקש, ולקבל את העזרה מפסיכולוגית ביה"ס (בדר"כ ללא תשלום), או לפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח (תשלום מוזל) או דרך מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער (ללא תשלום, אבל יש תור ארוך). אל תוותרי ואל תניחי לזמן לעשות את שלו. לשתיכן מגיעה שגרה של תקשורת טובה ואהבה בבית. אשמח לשמוע מה בחרת לעשות. חג שמח ליאת

נניח שמטופל נטש את הטיפול לאחר פגישה שבה היה נסער מאוד אך לא דיבר כלל, ולא הופיע לפגישות הבאות. הייתם מתקשרים לשאול מה קורה?

ערב טוב, המידע העומד לרשותי מוגבל ביותר, ולכן קצת קשה לתת תשובה חד משמעית. אני מניחה שלשאלה שלך יש כמה תשובות אפשריות. לא פרטת - על מה הסערה? כמה זמן נמשך הטיפול לפני הסערה? מדוע המטופל לא דיבר? כמה פגישות התפספסו מאז התקרית? לכל השאלות הללו יש חשיבות רבת משקל לצורך ההחלטה כיצד לפעול. מהיכרות מסויימת עם ה'מטפלת' שבי, נדמה לי שהייתי מתקשרת, אך אין לכך ולא כלום עם השאלה 'מה נכון' או 'מה צריך' לעשות. לילה טוב ליאת

האם ישנה חשיבות ליום, שעה ומקום של המפגשים הפסיכולוגיים?

אסף שלום, יש חשיבות לסטינג טיפולי מאורגן וברור, כך כל סטיה ממנו יכולה ללמד משהו על התהליך הטיפולי. בעולם כל כך אקטיבי ומשתנה, כמה טוב שיהיו כמה דברים קבועים בלוח השעות השבועי שלנו. מטופלים רבים מרגישים שיש משהו מרגיע ובטוח בכך שהיום השעה והמקום נשארים קבועים.(ביחוד בימים אילו , שאנו חוגגים את יציאת בני ישראל ממצרים וצעידתם במדבר 40 שנה). חג שמח, גדעון

התחלתי קצת ליישם את המלצותיך,ודבר ראשון שפתאום ממש הפריע לי ובא לי לשנותו זה את הכינוי שבחרתי מ'מתוסכלת' ל'משתנה',כיוון ששימוש ב'מתוסכלת' רק מכניס אותי ומשאיר אותי במצב זה - של תסכול,ולכן החלטתי להשתמש ב'משתנה'(מלשון 'שינוי')כיוון שאני רוצה להשתנות(איני יודעת איך לעשות זאת ואם אוכל לעשות זאת,אבל זאת המגמה הכללית שלי כרגע). יישמתי את המלצותייך אתמול {בקשר לכך שאלמד לזהות את מצבי-הרוח שלי וע"י כך לא 'לשקוע' בתוכם}, בכך שהבוקר כאשר נכנסתי למצב-הרוח המדוכדך זיהיתי אותו מראש ו'לא נכנסתי ממש לתוכו' אלא חשתי את התסכול אבל התנחמתי בכך שזה יעבור במשך היום ולא ישאר ככה תמיד; אומנם מצב-רוחי הכללי בימים האחרונים ירוד, אך גם בתוך מצב ירוד זה לא איבדתי פרספקטיבות. איני אומרת שבזכות דבריך הדיכאון חלף ומצב-רוחי 'השתפר-פלאים' ,אך מה שכן השתנה בעיקבות דבריך זה שאני 'לא שוקעת' לגמרי בתוך הדכדוך,אלא מודעת שזה מצב זמני ושתוך זמן קצר הוא יכול לחלוף. אך-יחד עם כל זאת עדיין איני משתפת את משפחתי ב'מה שעובר עלי'אך כן שיתפתי את הפסיכולוג במצב-רוחי המדוכדך. תודה, וחג-שמח, משתנה

האם O.C.D זו הפרעה שניתן להיפטר ממנה לגמרי ע"י טיפול התנהגותי-קוגנטיבי או שהיא תמיד תישאר ברקע? וכמו-כן האם ניתן להיפטר מהדיכאון לגמרי?

למשתנה שלום, כל הכבוד על שינוי השם. נקווה שהוא יעזור לשינויים שבדרך. ולשאלותייך: איני יודע מה זה להיפטר לגמרי? רק האידיאל הזה של להיפטר לגמרי הוא כבר מלחיץ ומהווה סיבה לחרדות ודאגות ("האם כבר נפטרתי לגמרי ממה שהיה או שאני עדיין בדרך?") . הייתי ממליץ כצעד ביניים לקבוע מטרות מתונות יותר כגון : לחיות בצורה טובה יותר עם הOCD או עם הדיכאון. (דרך אגב, האם כבר קראת את ספרה החדש של פרופ עדנה פואה לגבי הטיפול בOCD? יצא בעברית לא מזמן ושמו לא זכור לי במדוייק). דרך אגב הן לOCD והן לדיכאון, טיפול תרופתי אמור לשפר את המצב. זכור לי שכתבת שאת לא יכולה, אך בכל זאת שתדעי. חג שמח, תמשיכי כך, גדעון

שלום לכולם ויום טוב... הפעם אני מבקש ייעוץ דחוף בשביל חברה שלי (אני חייל בן 20) הגישה שלה לחיים היא שונה משל כל אדם רגיל, היא לא מצליחה להסתדר בעולם כפי שהוא, היא לא יכולה להתמודד עם העולם, עם המצב שבו כולם חייבים ללכת לפי הנורמות, לעשות מה שכולם עושים, ללמוד, לעבוד, לעשות פסיכומטרי להרוויח כסף לקנות בית והכל לפי התוכניות שלימדו אותנו, הסרטים שראינו, שעל פיהם אנחנו פועלים ביומיום. היא כרגע לא במסגרת לימודית, היא פרשה לפני שנתיים, כרגע היא אמורה להיות בכיתה י'א. יש לה הרבה חרדות, היא נכנסת להתקפי חרדה שאחד הקשים היה לפני 3 ימים שבהם היא פשוט התחילה לבכות יום שלם, ואמרה שהיא רוצה למות, התפללה לאלוהים שייקח אותה, היא התחילה להגיד לי מה להגיד לכל אחד ואחד שהיא מכירה, מלות פרידה ואמרה לי לזכור שהיא תמיד אוהבת אותי והיא תמיד אהבה אותי ושאני יהיה חזק ולא אבכה, כי היא יודעת שאני מסוגל להתמודד עם זה. בנוסף היא תמיד טוענת שהיא קיבלה כוחות מיוחדים שהיא מסוגלת לראות רוחות ולדעת מה ייקרה, ושהיא רואה דברים בחלומות במיוחד כשהמוות קרב. על פי דבריה על הלכה לאיזה אחד עם כוחות שכאילו לקח לה את הכוחות לשנה וכו'... היא ממש הפחידה אותי באותו יום, היא אמרה שבעבר היא כבר גרסה כדורים וניסתה לשים קץ לחייה מהסיבה שהיא יודעת שאם היא לא תפעל לפי הנורמות שזה אומר להתחיל ללמוד, להוציא בגרות, לעבוד וכו'... היא רואה עולם אחר, היא חייה במציאות אחר שבה כל אחד עושה מה שבא לו, ושלא חייב לעשות מה שכולם עושים כדי לשרוד, אבל היא אומרת שהיא לא מצליחה לשרוד בעולם הזה כפי שהוא והיא גם לא יכולה לשנות והיא מצפה לעולם טוב יותר. אחרי שיחה איתה באותו יום שבו היא הסבירה לי הכל, היא נרגעה ועכשיו הכל כאילו בסדר, אבל זה מפחיד, במיוחד שהיא ניסתה כבר בעבר לקחת כדורים. יש לה הרבה חרדות ופחדים, היא מפחדת לסוע באוטובוסים, היא נכנסת לדכאון מהר מכל דבר קטן, היא מפחדת לישון לבד ונכנסת להתקפי חרדה קשים כשהיא לבד. קצת רקע משפחתי - אמא שלה נפטרה מסרטן לפני שנתיים, אבא שלה כבר התחתן שוב, מצא אישה ששולטת בו והוא עושה כל מה שהיא רוצה, והיחס שלו לילדים ממש על הפנים, לא אכפת לו, אין ארוחות מסודרת, הכל בלאגן והוא לא מראה אהבה לילדים שלו, זה הגיע למצב שבו כל המשפחה של האמא לא סובלת את האבא. היא הייתה כבר בטיפול פסיכאטרי אבל היא לא חושבת שהוא מסוגל לעזור, הוא הציע טיפול תרופתי והיא סירבה, היא אומרת שהבעיה כאן שהם חושבים שכולם כמו רובוטים ולא מתייחסים לבעיה בגישה נכונה, היא אומרת שמה הוא יכול לעשות כי זאת הגישה שלה לחיים, הוא לא יכול לשנות, והיא לא מסוגלת לעשות שינוי של 180 מעלות בגישה שלה לחיים כי היא גם לא מסוגלת לחיות כמו כולם. מה לעשות איתה? אני דואג לה מאוד ומפחד שייקרה לה משהו, קשה לי לראות אותה סובלת אני אוהב אותה כל כך ואני יהיה תמיד אבל אני לא יודע לאיזה סוג של עזרה אני צריך לפנות?

לדואג שלום, ממה שאתה מתאר יש אכן סיבה לדאגה. חברתך צריכה סיוע מקצועי דחוף (להערכתי סיוע פסיכיאטרי). לדעתי היות והיא מדברת על כוונות אובדניות אזי אינך יכול להישאר לבד עם הדאגה או האחריות ועליך לשתף בכך מבוגר אחראי . הייתי ממליץ לך לדבר עם אביה למרות המצב המורכב ביניהם ותיאורך אותו כלא מתייחס לילדיו. דבר איתו על דאגתך ועל כך שיש צורך לפנות לפסיכיאטר למרות שהיא מתנגדת לכך.במקביל נסה לדבר איתה ולשכנע אותה לגשת לפסיכיאטר אחר, שאולי תרגיש יותר בנוח איתו. (לידיעתך ישנה אפשרות במקרים קיצוניים גם לפנות לפסיכיאטר המחוזי כדי שישקול האם יש מקום לבדיקה בכפיה, בניגוד לרצונו של הנבדק.) בהצלחה רבה, גדעון

אני נמצא בדילמה האם כדאי לעבור דירה או להתחיל טיפול? מה דעתכם?

למתלבט שלום, אתה לא ממש נותן למשתתפי הפורום הרבה מידע על ההתלבטות. קצת קשה לסייע כך. בברכה, גדעון

זו החלטה מאוד אישית. מה חשוב לך יותר? למה אחד מתנגש בשני? אי אפשר שניהם ביחד?

שלום, יש לי המון שאלות לגבי ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים שאומרת מילים בודדות בלבד. היא עדיין עם חיתול ומוצץ. הבעיה העיקרית שלה היא שברגע שאומרים לה משהו הבי קטן היא נעלבת, מורידה את הראש והולכת לחדר אחר. כמובן שאנחנו מנסים לא להגיב כדי שזה יפסק, אולם זה לא עוזר. אשמח לקבל ייעוץ מכם. תודה ויום טוב

שערלי שלום רב, נשמע לי שיש לך הרבה שאלות לגבי בתך ולכן היה רצוי להתייעץ עם איש מקצוע מומחה לגיל זה. אפשר להתחיל ברופא הילדים שלה. או בטיפת חלב. במידה ויש צורך ניתן להגיע לאבחון מקיף יותר באחד המרכזים להתפתחות הילד. לגבי מה שאת מתארת, צריך להפריד בין כמה דברים. מילים בודדות בגיל שנתיים ושמונה חודשים זה אכן איחור שפתי ודורש ברור. מוצץ בגיל הזה - אין בעיה. אין צורך להיות מוטרד מזה. חיתול - גבולי. דורש ברור לגבי תהליך הגמילה. העלבויות - זה הגיל - בין שנתיים לשלוש של "דובי לא לא " והעלבויות. לא להתרגש בשלב זה. לסיכום - הכי דחוף נראה לי להגיע לאבחון והתייעצות לגבי האיחור השפתי. בברכה, חג שמח, גדעון

שלום, עברתי אבחון פסיכולוגי לפני כמה חודשים (בנדר, ווקסלר, רורשאך ו-TAT), כחלק מטיפול. לאחרונה קיבלתי משוב עליו, אבל המאבחן לא הסכים לתת לי דיאגנוזה מפורשת (גם לאחר ששאלתי אם קיימת), ואפילו את ציון הווקסלר לא הסכים לתת, אלא העדיף לתאר את ההתרשמות שלו בקווים כלליים. עד כמה שידוע לי, לפי חוק זכויות החולה, המטופל זכאי לקבל את הדיאגנוזה והפרוגנוזה של אבחון רפואי, שכולל בתוכו אבחון פסיכולוגי. מאחר שהאבחון בוצע בתשלום ולצורך טיפול, רציתי לשאול אם זכותי לבקש את התוצאות המדוייקות יותר שלו (למשל, שמעתי על אנשים שקיבלו את תוצאות מבחן ווקסלר לאחר האבחון- זכותי לדעת אותן?) ואת הדיאגנוזה הרפואית שלי. תודה רבה.

ally שלום, אכן לפי חוק זכויות החולה : תיקו הרפואי של החולה שייך לו והוא זכאי לראות אותו. אלא אם כן רופא ( פסיכיאטר) חושב שהמידע בתיק יכול להזיק לך. לפיכך את זכאית לקבל את תוצאות האבחון , את האבחנה שלך ואת תוצאות מבחן הווקסלר. בברכה, חג שמח, גדעון

שלום לכולם. אני בטיפול קוגניטיבי מס' חודשים ושאלתי נוגעת ליחסי מטפלת-מטופלת. יש לי מטפלת נפלאה, קשובה ורגישה. שאלה ראשונה לגבי מסגרת הקשר - בתחילה (עד כה נפגשנו בסביבות ה-16 פגישות) נאמר לי משהו במעומעם על 12 מפגשים, אך מאז לא הוזכר הדבר בשנית. מה משמעות הדבר? ולגבי היחסים - אני מודעת לכך שבטיפול קוגניטיבי יחסי ההעברה הם לא המוקד, אך היא ואני מעולם לא שוחחנו על יחסינו אנו או על מה בקשר מאפשר לי להפתח/להסגר ואני תוהה האם אין צורך לדבר על זה. אני מצידי נבוכה להעלות את הנושאים הנ"ל. אשמח להתייחסות

עדי שלום, מניסיון,גם בטיפול קוגנטיבי מתרחשים יחסי ההעברה - למרות שאינם המוקד,וכשאני אמרתי זאת לפסיכולוג שלי ששמתי-לב שהכעס כלפיו בעצם הוא הכעס שאני מרגישה כלפי אחד מבני משפחתי הוא דווקא שמח (אך זה קרה לפני כחודש או יותר,ולא קשור לכעס על הפגישה האחרונה-אם קראת את התכתבויותיי). וגם למדתי שכשנבוכים ולא'פותחים את הלב' ואומרים את כל מה שמרגישים, לא כנים וסתםפ מעמידים-פנים ואז בעצם הפגישה הטיפולית אינה אמיתית ולא תשיג את יעדה; כיוון שטיפול זה המקום היחידי שחשוב להיות בו כנים ואמיתיים כדי שיצליח; אם 'תשמרי בפנים' את כל הרגשות ולא תגידי למטפלת (אולי היא תשים-לב לכך ואולי לא) -אך את תפסידי מכך- כי לא תוכלי להתרכז בפגישה ולהפיק ממנה ערך כלשהוא,כי אותו עיניין כל הזמן 'יקפוץ לך בראש' בכל מילה שתאמרי. אם קשה לך לומר את הדברים תכתבי או תדפיסי אותם -ותתני לה לקרוא זאת, ואז גם היא תדע מה את מרגישה,ולך יהיה קל יותר,אבל בשום-אופן אל 'תבזבזי' פגישות בלי לומר את מה שאת מרגישה,אותי פגישה אחת 'מבוזבזת' הביאה לתסכול עצום ולשינוי היחס כלפי המטפל (שעכשיו שוב השתפר לטובה-כי אמרתי לו בפגישה לאחר-מכן את כל מה'שישב לי על הלב'). מקוה שעזרתי, ואשמח לקרוא מה החלטת לעשות ומה עשית.

עדי שלום, שאלתך היא דוגמה טובה לכך ש"טיפול זה טיפול" - לא משנה אם הוא קוגנטיבי, דינמי או אחר. כלומר אותם תהליכים מתרחשים בטיפול. רק בחלק מהטיפולים הם בפוקוס ובחלק מהטיפולים הם ברקע. ולשאלותייך: בתחילת טיפול קובעים גם את הסטינג הטיפולי ובין השאר כפי הנראה דיברתם על משך הטיפול. היות ואת זוכרת משהו מעומעם לגבי 12 פגישות, כדאי לחזור ולבדוק עם המטפלת את נושא מסגרת ומשך הטיפול. יתכן שהיא אמרה משהו על הצפי שלה לאורך הטיפול. יתכן שהיא חשבה שתצטרכו 12 פגישות ואתן צריכות יותר. למה לשער? דברי איתה על זה. ולגבי יחסי העברה. אכן בטיפול קוגנטיבי יחסי העברה אינם במוקד. זה בודאי לא אומר שהם לא קיימים. זה רק אומר שישנה הסכמה שבשתיקה שהם לא במוקד. כפי שנכתב לך זה יכול רק להעשיר את הטיפול, אם תשוחחי עם המטפלת על מה עוזר לך להיפתח ומה סוגר אותך. עצם השיחה על כך תעזור לך להיפתח ואולי תסייע גם הנושא עליו אתן עובדות. אז גם על הנושא הזה אני ממליץ לשוחח עם המטפלת. אשמח אם תעדכני אותנו לגבי ההמשך, בהצלחה וחג שמח, גדעון

תודה על תגובתכם. אחדד את שאלתי - ברור ומובן לי שבטיפול הקוגניטיבי יחסי המטפל עם המטופל הם אך ברקע ולא מוקד. אבל האם יכול להיות שהם דווקא מאד חשובים ומשמעותיים, ופשוט לא מדברים עליהם? נראה לי די קיצוני לקיים מסכת טיפולית שלמה בלי להזכיר במילה אחת את הקשר שמאפשר לטיפול להתקיים. זה אולי לא המוקד, אבל אין בעייתיות כלשהי אצל מטפלת שלא מעלה זאת?

בתי בת 8 החלה לפני חודש להתלונן על כאבים ברגל ימין לאחר צילום נאמר שהיה שבר הליכה ישן ויש עומס על השרירים והיא צריכה לנוח לאחר שבועיים היא העלתה חום עם מדדי דלקת גבוהיים בדם ערכו מיפוי שהיה תקין ועכשיו האבחנה היא שזה RDS כביכול משהו רגשי פסילוגוי האם מומלץ לקבל עוד חוות דעת המליצו טיפול פיזטרפיה+משככי כאבים ובנוסף שיחות עם פסכילוגית משולב,רציתי לדעת מה אתם יודעים על המצבים האלו.

אוסי שלום, האם את יכולה לפרט: פסיכולוגי באיזה מובן?על סמך מה הומלץ הטיפול הפסיכולוגי ? האם בתך מצויה בתקופת מתח, בתקופה לחוצה נפשית? האם היה ארוע קיצוני כלשהו בחייה או במשפחה? מתוך התיאור שלך קשה לי להבין את הקשר בין הטיפול הגופני שהומלץ לבין הטיפול הפסיכולוגי. בברכה, גדעון

בגלל שבתי מתלוננת על כאבים ואין כרגע ממצא רפואי הם חושבים שהיה משהו שגרם לכאבים מכה או שבר הליכה ישן ועכשיו זה עבר אבל היא ממשיכה להתלונן על כאבים אז הם אבחנו את זה בתור RSD שזה יותר רגשי ופסיכולוגי מאשר כאב רפואי. לילדה אין בעיות כלשהם,כך לפחות אנחנו חושבים הם קראו לי ולבעלי לשיחה ובעוד יומיים יזמנו אותה גם לשיחה. חשוב לציין שבשבועיים אחרונים הילדה מתפרצת הרבה בכעס עלינו ועל אחותה איני יודעת עם יש קשר לדבר או שזה בגלל כל התקופה שהיא עוברת,לפני כן זה לא היה.

אני לא יודע אם זו בעייה פסיכיאטרית, פסיכולוגית או כלל לא הפרעה אבל כבר כמה שנים, בכל זמן פנוי מתנגנים לי שירים בראש. זה מתחיל כשאני קם בבוקר, ממש אחרי ההתעוררות וממשיך כמעט בכל רגע שבו מחשבותי פנויות מעבודה, סידורים... התפקוד שלי נורמאלי לחלוטין אבל המנגינות הללו בראש (לפעמים שיר עם מילים, לפעמים פרסומת...) ממש מטריפות אותי.... האם זו הפרעה? מה ניתן לעשות?

משה שלום, אני לא חושב שמדובר על הפרעה פסיכולוגית, ומה שאתה מתאר נשמע לי תופעה נורמלית ונורמטיבית. אך היות וזה מאוד מטריד אותך הייתי ממליץ לך להתייעץ עם רופא המשפחה ועם נוירולוג. לידיעתך בספר: "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת אוליבר סאקס. מתואר מקרה קיצוני כזה של אישה חירשת , בת 88 המתלוננת שהיא שומעת שירים. (פרק 15) ושם מדובר על בעיה נוירולוגית. נסה להתייעץ בפורום נוירולוגיה, אך בכל מקרה כדאי להתייעץ עם רופא. עדכן אותנו במידה ותקבל תשובה מעניינת, בברכה, גדעון

מדהים, בדיוק היום דיברתי על התופעה המעצבנת הזאת. אצלי זה לא כל הזמן. אבל גם אני "משתגעת" לפעמים כשנדבק אלי שיר ומתנגן לי בראש. אני יכולה למשל לנסות להירדם וזה לא מרפה. תעדכן אם יהיה לך משהו מעניין תודה

כמו בתוכנית של אלי מקביל?

שלום, על מה מעיד אבחון של בחורה כמי "שאינה מסוגלת לרסן את רגשותיה"? מהו בעצם ריסון רגשי? מה גורם להיעדרו? והאם ייתכן שהיעדר ריסון הרגשות יתקיים גם בגיל מבוגר (40 ) ? האם זה רק עניין של בשלות ובגרות פנימית או פגם בהתפתחות, שאין לו תיקון? תודה שלומית

שלומית שלום, שאלה מעניינת, אם כי ההקשר שלה לא לחלוטין ברור. ניתן להסתכל על הביטוי הרגשי כעל ציר. בצידו האחד עומדים מכונסים בעצמם האנשים הסגורים רגשית, אילו אשר לא יביעו את רגשותיהם. אם כתוצאה מעכבות או כתוצאה של חינוך או סיבות אחרות. ובצד השני זזים מלאי מרץ כל האנשים המוחצנים, מלאי הרגש, אשר מתקשים שלא לבטא את עצמם. אילו יכולים להיות ספונטניים אך גם אימפולסיביים ויחצינו בקלות (ויש כאלו שיגידו בקלות רבה מידי) את רגשותיהם. הסיבות לכך מגוונותאך בדרך כלל מדובר על דפוסי אישיות שהתקבעו ונשארו. ובחזרה לשאלתך : ריסון רגשי זו היכולת לשלוט בהבעה הרגשית. יכולת שהינה פונקציה של שני גורמים. הגורם הקבוע: היכן כל אחד מאיתנו מצוי על הציר הדמיוני של הביטוי הרגשי. הגורם של הלחצים הסביבתיים: ככל שיתרבו הלחצים הסביבתיים והמתחים כך יקשה עלינו לרסן את רגשותינו. מקווה שהבהרתי במעט את הסוגיה, בברכה, גדעון

שלום אני בת 29 ואני מסיימת טיפול של 3 שנים בערך (עקב דיכאון וחרדה ומטופלת בכדורים כבר חצי שנה) אני מתה מפחד אני לא יודעת מה יהיה מה יקרה לי! מה אעשה לבד אם מי אדבר ועוד. הרבה שאלות שאין עליהם תשובות! זה מתסכל אותי, גורם לי לבכות דיי הרבה אפילו משטויות- יחסית לאדם שלא בוכה. טלפונים לפסיכולוגית לפסיכיאטר, אני כאילו לא יודעת מה לעשות למרות שהיתה לי הכנה מראש לגבי הסוף. אני חושבת שאני בקצת בנסיגה עושה דברים שמודעת להם והם לא טובים לי.כמו להפגש עם חבר לשעבר.מה אני יכולה לעשות כדי לעבור את הכל בשקט בלי תופעות חרדה וללא נסיגה? ועוד שאלה , הטיפול לא הספיק או לא עזר לי כדי להתגבר על תופעות החרדה האם היפנוזה יכולה לעזור במקרה כזה? תודה מראש a

אני החלטתי ועברתי טיפול עקב כתיבה על הרגשתי באתר זה ועוד אחד כמוהו, וגם חברה שאמרה לי שוב ושוב שאני צריכה ללכת לפסיכולוג. היה קשה והיום טוב יותר.ממות לחיים! אנ רוצה להודות לכם על העזרה! ישר כוח a

a שלום לך, את מתארת תופעה מוכרת ונורמטיבית של נסיגה וחזרת סימפטומים בזמן פרידה מטיפול. מה שאת מרגישה מאפיין הרבה אנשים במצב כזה של סיום הטיפול. יש לך עם מי להתייעץ כמו הפסיכיאטר והפסיכולוגית , ואת מתייעצת איתם, כך שבמובן הזה את עושה את מה שניתן לעשות. לגבי החרדות והיפנוזה. אכן טיפול היפנוטי יכול לטפל בחרדות. יחד עם זה חשוב להבין מה הסיבות שהחרדות נותרו בעינן, לאחר טיפול תרופתי ופסיכולוגי. צריך לזכור שהיפנוזה הינה רק טכניקה טיפולית, אחת מיני רבות, ולא תרופת פלא. בברכה, גדעון

שלום, אני בת 18 ולפני כשנתיים או יותר איבחנו אותי כסובלת מ*דיכאון* ו*חרדה*. על פי הסימפטומים שלי אני בטוחה בזה שיש לי הפרעת אישיות סכיזואידית, זה נראה לי קצת מוזר ואני חושבת שלא איבחנו אותי כראוי. זה אפילו קצת מעליב שמחליטים שאני סובלת "רק" מדיכאון ,הרי שדיכאון זה משהו שנוצר עקב משהו אחר, הדיכאון נוצר עקב בעיות אחרות שהם דפוס אצלי במוח שאין לו בהרכח קשר למתרחש מחוצה לו, והמכלול של הפרעת האישיות קיימת בי בנוסף לדיכאון, שדעתי נוצר עקב ההפרעה. כל הזמן כותבים בפירוט למאפיינים של מחלות שלא ניתן לאבחן עצמית וכי המאפיינים קיימים בכל אדם בדרגה כזאת או אחרת, אני מאמינה שכשהמאפיינים הם משהו עיקבי אצלי זה נחשב למחלה, לא?, ואם לא, אז מה באמת המאפיינים של המחלות האלה אם לא המאפיינים שאתם מפרסמים? מה עומד מאוחרי זה באמת? זה יכול באמת להטעות אנשים ואם זה לא כלכך *פשוט* אולי עדיף שלא יפרסמו את זה להמון הסקרן. הייתי רוצה לדעת מה הם הקריטריונים על פי אתם מסווגים אנשים על פי מונחים פסיכיאטריים רייקים. תודה

לסכיזואידית שלום, האבחנה הפסיכיאטרית שייכת אכן לתחום הפסיכיאטרי של האבחון. ישנם כמה ספרי אבחון פסיכיאטרים , שמהווים מעין "ספר בישול" של אבחנות. כך למשל , את יכולה להיתקל במונחים כגון: DSM-4, או ICD-10 . אלו השמות של מדריכי הסיווג הפסיכיאטרים. על מנת לקבל אבחנה צריך לעמוד בקריטריונים מסוימים האופינים לכל אבחנה ואבחנה. לגבי ההעלבות מכך שאובחנת כסובלת רק מחרדה ודיכאון ולא מהפרעת אישיות. ישנה גישה שלא לאבחן הפרעות אישיות עד גיל 18, שכן האישיות הינה בתהליך התבגרות והתהוות. יתכן שזו הסיבה. בכל מקרה , לא מומלץ לבצע אבחון עצמי. תופעה מוכרת בקרב תלמידי פסיכולוגיה, היא לזהות אצל עצמם את כל המחלות וההפרעות הקיימות מהרגע שלמדו עליהם. ולחובבי ההומור שבינינו, האם קראת את "שלושה בסירה אחת" - שם ג'רום (נדמה לי) קרא ספר רפואי ומצא אצל עצמו את כל המחלות מלבד עווית הרחם . כך שבכל מקרה אבחנה עצמית על סמך קריאה בלבד אינה מומלצת. בברכה, גדעון

שלום גדעון, אכן חשדתי שזה ככה ושאכן התעלמו מן הסימפטומים שלי כי הייתי מתחת לגיל 18, ולכן זרקו לעברי מונחים כמו דיכאון וחרדה (שלדעתי הם ממש לא שורש הבעיה) בכדי לגרום לי לחשוב שהכל בסדר אצלי. באמת שאני לא מבינה איך לסווג אדם כחולה בהפרעת אישיות בגיל 20 זה יותר נכון מלסווג בן אדם ככזה בגיל 17. האם יש יוצאי דופן בעניין הזה? והאם כשפסיכיאטר מזהה סוג של הפרעה אצל בן נוער מתחת לגיל 18 הוא מתעלם מכך? עד כמה ממהרים לסווג בן אדם כחולה בהפרעת אישיות כלשהיא? האם בכלל הסיווג הזה עוזר במשהו חוץ מלעזור למטפל לדעת *בדיוק* איך לטפל בו? תודה בכל מקרה ויום טוב.

רציתי לעדכן בקשר לעיניין חוסר היחס מצד המטפל שלי ש... באמת עליתי באמצעות ההפגישה הטיפולית שהיתה לי, שיש לי דפוס קבוע להיפגע מהר מאוד מאנשים ולשפוט אנשים מהר מאוד (על-סמך מקרה אחד או שניים),וזה לא שלא ידעתי זאת,פשוט לא היתיי ממש מודעת לזה ולא ראיתי זאת כמו שאני רואה זאת כעת. בנושא חוסר היחס של המטפל,הוא אמר לי שזה היה מכוון כדי להוציא אותי מהאדישות בה הייתי,ושהוא שמח מהתוצאה שהיתה ומאיך שזה השפיע עליי ועירער אותי ופגע בי-לא בגלל שהוא רצה שאפגע,אלא שאראה איך אני נפגעת מאנשים. וגם לו אמרתי שאני מאמינה חלקית לכך שחוסר יחס זה היה מכוון,אבל בכל מקרה הפגישה הנוכחית גרמה לי לרצות מחדש להמשיך את הטיפול הנוכחי אצל אותו מטפל, ולראות את יתרונות הטיפול ולסכם(חלקית) את מה שעברתי בטיפול עד היום. במקרה זה טעיתי ואני שמחה שטעיתי,והבנתי שכתבתי מתוך כעס ופגיעות,אבל זה הראה לי שתמיד כדאי לשוחח על הבעיות ולא 'לשמור אותן בלב'.

למתוסכלת שלום, אני שמח בשבילך שהשיחה עם המטפל היתה חויה חיובית ובונה. יש משהו מעודד בתוצאה החיובית של שיחתכם, שהרי תמיד מתקיים החשש להיפגע ולכן ללכת על האופציה הבטוחה של "לשמור בבטן". תודה ששיתפת אותנו, גדעון

תודה על תשובתך,כיוון שאיתך דנתי בנושא זה מלכתחילה חיכיתי להיום כדי לקבל ישירות את תגובתך (למרות שכולכם עוזרים לי). הבעיה היא שבינתיים אומנם השתפר יחסי עם הפסיכולוג שלי ולפחות אני מרגישה ש'רשת-הביטחון' שהיתה לי איתו חזרה, אבל עקב דברים שלא הסתדרו לי השבוע (מבחינה מקצועית)חזרתי לדכדוך שהייתי בו ואף יותר גרוע,ואין לי חשק כמעט לעשות כלום, איני נהניית כמעט משום-דבר בימים האחרונים ומצב-רוחי התהפך מאופטימיות ושמחה לדכדוך עצום ושנאה עצמית; הגעתי למסקנה שחיי לא שווים (לא אעשה שום צעד קיצוני),ואין לי כוח אליהם יותר ואיני מאמינה שמשהו טוב יקרה לי אי-פעם; כמובן שכשאהיה בפגישה אדון בכך עם הפסיכולוג,אך בינתיים איני יודעת מה לעשות,תוקפת אותי אדישות נוראית בנוסף לייאוש והתסכול העצום. מצטערת ש'הפלתי עליך' את זה בתוך התודה על תגובתך,אך אני חייבת 'להוציא' את תחושותיי בצורה כלשהיא,בעיקר כי אני 'שומרת זאת בבטן' מפני משפחתי. תודה מראש, מתוסכלת

שלום רב, השאלה שלי היא איך נפטרים מהתניה? יש לי פחדים כתוצאה מהתניה וזה מפריע לאיכות חיים שלי, כיצד אני יכולה להיפטר מהפחדים שלי? תודה רויטל

שלום רויטל, לא לגמרי ברור משאלתך באיזו התנייה מדובר. בכל מקרה, נראה לי נכון לבדוק את האופציה של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיתמקד ביצירת התניות חלופיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לאחרונה נודע לי שאבי האמיתי, שאיתו אין לי קשר שנים רבות, הפך לבן אדם זרוק ונכה. האם מישהו מבין מה המשמעות של זה?

שלום קורל, "זרוק" יהיא מילה בסלנג, ואין לה משמעות אבחנתית או טיפולית, אם לכך התכוונת בשאלתך. אולי תוכלי לשוחח ביתר פירוט עם מי שמסר לך את האינפורמציה? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם משהו מכיר את ד"ר שאול לבנה מירושלים? אני שוקלת להתחיל אצלו טיפול אבל לא מכירה מטופלים לשעבר וממש לא בא לי להכנס למסגרת טיפולית לא פרודוקטיבית או חלילה מזיקה לכן אם מישהו מכיר אז אשמח לקבל חוות דעת

שלום בננה, אנחנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים במסגרת הפורום. במידה ומשתתפים מעוניינים להתייחס לשאלה, אנא כתבו ישירות למייל האישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3237019,00.html

מה ההתלהבות? מי היה מוכן שמחשב יגיד לעולם איך הוא מרגיש? זה נשמע כמו גימיק זול וטפשי.

אני כבר לא יודעת מה לחשוב - אולי תצליחו להאיר את עיני אני בטיפול כבר שנה וחצי - בעצם קצת יותר. בהתחלה היה לי מאד קשה להתחבר למטפלת ולא יודעת למה לא עזבתי. היא טענה לאורך כל הדרך שהבעיה היא אצלי ולא בטיב הקשר ביננו (לא במילים האלה אבל זה היה המסר הכללי). היה משבר גדול כבר הייתי על סף עזיבה אבל בסופו של דבר החלטית להשאר. אין לי דרך לדעת כי אני לא ממש מבינה בתחום, אבל אני חושבת שהיא טובה ומקצועית. אין לי טענות כלפי המקצועיות שלה או משהו כזה, אבל אני חושבת שלפעמים היא ממש לא מבינה אותי. כאילו שאנחנו על קווים כאלה שלפעמים נפגשים וגם הרבה לא. כשאני בתקופות קשות היא מאד מתגייסת ועוזרת וזמינה ומצד שני לפעמים היא אומרת משהו שאני ממש לא מבינה מאיפה היא מביאה את הדברים. קשה לי להסביר בדיוק מה זה - תחושה חמקמקה כזו אבל אני חושבת שקשה לה להבין אותי באמת, לעומק, עד הסוף. יש חיבור טוב בעיקר כשאני במצוקות גדולות - או בגלל שלשם פשוט יותר להתחבר, כי שם הכל חשוף וגלוי ומאד פשוט לכאורה, או בגלל שאז כל ההגנות שלי נופלות מולה ואני רק צריכה מישהו שיאסוף אותי. כבר חצי שנה בערך אני מרגישה שגם אם יותר טוב וגם אם פחות טוב, אני נשארת בטיפול הזה. אני כבר מושקעת שם רגשית, היא כבר מכירה אותי ואני צריכה את היציבות. לפני כמה ימים נפגשנו והיתה פגישה שבה כאילו ישבתי מול מישהי שלא מכירה אותי. היו לה אמירות שגרמו לי להרגיש מאד לבד. אמרתי לה והנושא דובר ופתאום שוב חזרו כל המחשבות שלי על עזיבה. אולי אני בעצם נשארת במקום שלא מתאים לי? זה נשמע לכם הגיוני שאחרי שנה וחצי אני עדיין מרגישה ככה? שזה לא "יושב" טוב כל העניין הזה? זה לא אמור להיות השלב שבו יודעים אם זה זה או לא? אני חושבת שטיפול מאד דומה לזוגיות - אם הייתי בזוגיות כזו, בטח כבר הייתי עוזבת, לא? מה דעתכם?

זה נשמע לי סביר שגם אחרי חצי שנה יהיו עדיין לבטים-לגבי המטפל,לגבי סוג הטיפול, ואינני יודעת בדיוק איך להסביר זאת, זו (לפחות עבורי) תחושה של תלות מסויימת במטפל ובטיפול,שגורמת לי להרגיש שאני חייבת להמשיך את הטיפול ולהשיג את המטרות שאני רוצה מהטיפול,גם אם המטפל/ת 'לא מבינים אותי' ומעצבנים אותו,כי לטווח הארוך- הם מבינים יותר מאיתנו איך התנהגותינו פוגעת בנו ולכן הם רוצים שנכיר בכך שאותה התנהגות פוגעת בנו ובסובבים אותנו,ואולי גם משבשת את חיינו. אבל מה שלא מובן ל זה אם שיתפת את המטפלת שלך במחשבות על עזיבה או לא,כי אני מאמינה ששיחה כנה 'מהלב' יכולה לתרום המון לשיפור ולהעמקת הקשר בין המטפל למטופל. מקווה שעזרתי.

קראתי את ההודעה שלך פעמיים. לי עושה רושם שהטיפול טוב, החיבור הוא תהליך של בדיקות את המטפלת ונראה לי שזה קורה אצלך כל הזמן וזה מאד הגיוני. בעצם את מתארת תהליך שהוא נכון לרוב המטופלים בתהליך טיפולי. נושא העזיבה יכול להיות על רקע של בדיקה חוזרת, אם הטיפול טוב לא טוב.. לפי דעתי כן יש לדבר על זה עמה..ציינת שדיברת על נושאים אחרים אבל לא על נושא זה. וכדי להרגיע אותך, אני בטיפול כבר בשנה השלישית ועדיין יש פגישות שאני מרגישה החמצה/ שהיא לא מכירה אותי/ אומרת דברים לא קשורים/ מנותקת... אבל מנגד יש פגישות מאד טובות .. אחרי הכל גם היא בן אדם, זה לא קסם ומה שאני מביאה היא יכולה להתחבר ואם אני לא מדברת על נושא היא לא יכולה לדעת עליו עד שאני מעלה אותו... אני לא חושבת שטיפול דומה לזוגיות, בזוגיות לא אמורה להיות הכרות חד צדדית, הכלה אין סופית ואפמתיה של אמה לתינוקה. אבל כן צריכה להיות כימיה, ואת זה בן השורות שכתבת כן מצאתי... אולי תדברי איתה על זה, למרות שאולי זה מאד קשה. אני יודעת שמה שאת חווה כלפיה זו "מעבדה" קטנה למה שאת חווה בחיים האמיתיים בחוץ, אולי יש עוד אנשים עמם התחושות הללו עולות? בכל אופן לפי דעתי זו הזדמנות טובה לדבר על זה, על הרצון לעזוב, על זה שאחרי שנה וחצי את עדיין מרגישה כך, מה דעתך? בהצלחה ניבה

אני חושב שטיפול זה לא חתונה קאתולית כמו שחתונה זה לא חתונה קאתולית ומותר לשוב ולהרהר על זה, גם אחרי 11 שנה... גם אנחנו וגם המטפלים שלנו בני אדם עם תקופות, מצבי רוח והתפתחויות. אני מבין שדיברתם על הקושי שלה להבין ולגעת בחלקים מסויימים. אין שום סיבה להשאר במקום לא מתאים רק כי אולי משהו בך לא בסדר...יש לי הרגשה שהיא לא כל כך לוקחת אחריות על הכשלים שלה ואם אני צודק אז זו בעיה. אני לא חושב שמטפל תמיד צודק ואני לא חושב שאם יש קושי לחוש הבנה בטיפול זה תמיד בעיה של המטופל- בטח לא שנה וחצי. קרה שהיא הודתה בטעות?

שלום נתי, כן, המורכבויות שתיארת בקשר הטיפולי נשמעות לי סבירות. אני נוטה להסכים עם משהו שכתבו המשתתפים הנוספים בפורום, שטיפול דומה במידה מסוימת ל"מעבדה" בין-אישית, שמאפשרת לנו להסתכל מבעד ל"מיקרוסקופ" בדברים שקורים לנו גם במערכות יחסים אחרות. את התחושות שמתעוררות אצלך ביחס לטיפול כדאי לבדוק הן בהיבט של הקשר הספציפי בינך ובין המטפלת, והן בהיבט רחב יותר של מערכות יחסים שקיימת בעבר או שאת מקיימת בהווה. גם אם בעקבות הבירור הזה תגיעי להחלטה לסיים את הקשר הטיפולי, תצאי נשכרת מבחינת מה שאפשר ללמוד על עצמך בהתבוננות רחבה יותר. כך שמאוד כדאי לחזור ולפתוח את הנושא בטיפול... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לגולשי ומנחת הפורום אורנה ראובן מגריל . יש לי רעיון שעל פניו נשמע קצת מוזר / חצוף , אבל במחשבה שנייה יש בו הגיון מסויים : להנהיג בטיפולים פסיכולוגיים ( וגם פסיכיאטריים ) 3-5 טיפולים ראשונים חינם לניסיון ( או בתשלום סמלי שלא יעלה על 25 ש''ח ) כדי לבחון את ההתאמה בין מטפל למטופל . לצערי ( מניסיוני האישי ) נתקלתי לא אחת בפסיכולוגים שהיו מלאים בדיעות קדומות וסטריאוטיפים כלפיי ואני ( שעברתי לצערי טראומות רבות בחיי ואני רק בת 36 ) הרגשתי כיצד נפשי נרמסת שוב ברגל גסה ודווקא בידי האנשים שאמורים להיות רגישים ואמפאטיים (! ) כלפיי , וכמו כן גם כספי . אני לא רוצה לעשות הכללות , ברור לי שישנם גם אנשי מקצוע שעושים את עבודתם נאמנה ויש בהם רגישות אמיתית לכאב הזולת , אבל האים אדם צריך לבזבז הרבה שנים ובעקר עשרות ואפילו מאות אלפי שקלים עד שימצא את אותו מטפל/ת חומל שירפא את נפשו ?! בתודה , אורנה .

אורנה שלום, למרות שהרעיון שלך נשמע כמעט הזוי{כי אף מטפל (פרטי) לא יסכים לוותר על רווחיו לטובת מטופלים,וזה מובן -שירצו להרוויח כמה שיותר כסף,הרי 'כך עובד העולם'-על כסף, ומה שניתן להשיג בעזרתו},למרות זאת אם באמת מישהו יקשיב לרעיון שלך,עבורינו המטופלים זה יכול להיות רעיון נהדר, כי לא 'נבזבז סתם' אלפי שקלים מבלי להיות בטוחים שזה למטרה טובה,ושיש תועלת מכך.

בדרך כלל החיפוש לא כל כך ארוך, קשה לי להאמין שאדם עובר חמישה מטפלים, כל אחד למספר פגישות ולא מוצא מידת התאמה. אין ספק שכשאין כימיה בטיפול זה לא נעים ואף פוגע, מטפל בעל דעות קדומות וסטראוטיפים יכול להזיק אבל הנזק העיקרי אינו דוקא כלכלי. זה בהחלט מרגיז לשלם לטיפול שלא הועיל אבל צריך גם לזכור שגם המטפל השקיע זמן ומאמץ ואין זה הגיוני לדרוש ממנו לעשות זאת בחינם. צריך לזכור שכמות הפגישות הראשונות שיש למטפל גדולה בהרבה מכמות הפגישות הראשונות שיש למטופל. באופן כללי בהחלט צריך לקחת בחשבון שטיפול פסיכולוגי גובה מחיר גם של מספר פגישות ראשונות עם מטפלים שלא היתה עימם התאמה. העלות היחסית שלהם מסך כל העלות של טיפול פסיכולוגי היא בדרך כלל נמוכה. תמיד מרגיז לשלם למשהו שלא עזר כשהיה אמור לעזור אך ככה זה בכל תחום, רופא שלא פתר את הבעיה, משחה שלא עזרה נגד הצינון וכן הלאה, אנו משלמים על העבודה של הפסיכולוג ולא מקבלים הבטחה להצלחה. יותר מאכזב להיות בטיפול שלוש שנים ולצאת בהרגשה שהוא לא עזר, גם זה קורה...

שלום אורנה, צר לי לשמוע שהיו לך מספר התנסויות לא מוצלחות עם מטפלים, אבל אני לא בטוחה שהפתרון שהצעת מצמצם את הקושי למצוא את המטפל "הנכון". טיפול (גם אצל המטפל "הנכון"), הוא חוזה שבו התנאים ברורים מראש, כולל תנאי העלות הכלכלית. תנאים אלה מגדירים את הקשר הטיפולי, ותקפים מתחילת הפגישה הראשונה ועד סיום הפגישה האחרונה. לכן, כשם שאיננו עושים פגישות ראשונות של 10 דקות במקום 50, או פגישה ראשונה בבית-קפה במקום בקליניקה, כך גם תנאי התשלום נשאר תקף. אני יודעת שזה יכול להיראות כמו מציאות נוקשה מדי, אבל בעיני זו פשוט המציאות - כזה הוא הקשר הטיפולי (מתנהל רק בקליניקה, רק בשעות קבועות, רק תמורת תשלום וכן הלאה), ואפשר לבחור להתנסות בו, או לחפש מסגרת טיפולית בעלת סגנון אחר. את יודעת, דווקא הבהירות הזו של הגדרת התנאים מאפשרת התבוננות במצבים בהם המטופל רוצה את המציאות "אחרת" (כמו הרצון שהכללים יהיו פתאום שונים, רק ל 3-5 פגישות ודי...). מניסיוני, זה יכול להיות כיוון מאוד מעניין לעבודה טיפולית (למשל, האם את מכירה את המאבק הזה בכללים מעוד מקומות בחייך?). ובעניין המטפל ה"נכון", אני מקווה שלא תתייאשי ותמשיכי לחפש את המטפל שיעורר בך הרגשה "נכונה", אף שגם הוא/היא ללא ספק יטעו וייכשלו לפעמים... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, לבני יש חברה מזה כמה חודשים, אתמול הם הסתגרו כמה שעות בחדר ואני חושבת שקרה שם משהו שאני אפילו לא מסוגלת להגיד או לכתוב אבל הוא קשור לנושא, אציין שבני הוא בן 13. מה לעשות? מה לומר לו? איך לגשת אליו בכדי להדריך אותו?

שלום ספיר, ראשית מילת הרגעה - אני לא בטוחה שהסתגרות בחדר למשך כמה שעות פירושה קיום יחסי מין, ובהחלט יתכן שדאגתך מוקדמת. אבל, מאחר ובאמת מדובר בנער ונערה צעירים, אני מציעה להתחיל לגשש בנושא. קשה לתת "כללים" לשיחה על מיניות, אבל בעיני המרכיב המרכזי בשיחה הוא שתהיי נינוחה ככל האפשר. לכן, אם את מרגישה שמאוד מביך אותך לשוחח עם בנך על מיניות, אולי כדאי להיעזר בגבר שהוא מרגיש קרוב אליו. האינפורמציה עצמה צריכה להיות מותאמת למה שמשתמע בשיחה שבנך כבר מבין/יודע/עושה. אני מתכוונת לכך שאם יסתבר בשיחה שהוא "רק" מתנשק, אין בהכרח צורך לפצוח בהרצאה על נפלאות יחסי המין המלאים... אני הייתי מדברת איתו על חשיבות הבשלות הרגשית ביחסי מין, ולא חוסכת באזהרות הקשורות לסיכונים כמו הריון לא רצוי ומחלות מין (אני יודעת שזה נשמע "פוריטני", אבל חשוב שהוא ידע מהן ההשלכות, ובכל מקרה יהיו לו עוד הרבה שנים להינות מכך...). אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך איך זה הלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רציתי לדעת מהי ציקלותמיה?ואם ניתן לטפל בזה ואיך? תודה

http://72.14.203.104/search?q=cache:wtc_FwQcgCMJ:th.telhai.ac.il/thforums/download.asp%3FmsgID%3D1414+%D7%A6%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%9E%D7%99%D7%94&hl=iw&gl=il&ct=clnk&cd=1 (תחתית העמוד)

שלום סופיה, ציקלותימיה מוגדרת כאי יציבות מתמדת במצב הרוח, הכולללת מספר רב של תקופות דיכאון או התרוממות רוח בדרגה מתונה. כלומר, מדובר במצב מתמשך של תנודות רגשיות לא קיצוניות. הטיפול, כמו בהפרעות מצב-רוח אחרות, כולל פסיכותרפיה ובמקרה הצורך גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי עברו 7 חודשים אני לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהייתי עם נערת ליווי הכרתי משהי נפלאה אנחנו ידידים אני כל כך אוהב אותה אבל אני לא מסוגל לעבור שלב אחד ולהגיד לה מה אני מרגיש כי הייתי עם נערת ליווי זו הרגשה מחורבנת להיות כלוא בגוף הזה שאולי הוא פגום (לפי הבדיקות אולי אני חושש סתם) ואני כלוא בעבר המגעיל הזה הפסדתי כל כך הרבה .אני לא כזה דפוק כמו שחשבתי יש הרבה אנשים שאוהבים אותי וכנראה שיש לי גם הרבה קסם אישי אבל שנאתי את עצמי יישמע מוזר תמיד הייתי בררן עם נשים אבל מצד שני גם נמאס לי להיות לבד והייתי הרבה זמן לבד ונכנסתי לדכאון והרגתי את עצמי עכשיו אני כלום אין לי מה לתת לאישה הרגתי את גופי ואת נשמתי אני חשוב כמת

לילה טוב... אני מציע לך לנסות לחשוב הפוך. אני מתכוון שאולי כל כך מפחיד אותך להיות בקשר משמעותי של תלות ונזקקות עם בחורה מקסימה, עד כדי כך שאתה מעצים את העניין של נערת הליווי. מדובר במשהו שכמעט כל גבר במהלך חייו מגיע אליו. קוריוז של גיל ההתבגרות. אתה עושה מזה עניין, בוא נחשוב למה אתה צריך לשים מחסום בינך לבין האפשרות שתהיה לך בת זוג? אולי אתה פוחד להנטש על ידיה? אולי אתה מרגיש לא ראוי ומעניש את עצמך? נורא מעניין אותי...גם לי היה משהו כזה ויצאתי מזה בעזרת טיפול. גל

MR BLUE שלום, נדמה לי שלא מעט גברים ונשים ניסו לדבר על לבך ולקרוא לך להניח לפרשה האומללה הזו בחייך. אתה מתמיד מאד בסירוב שלך. האם דבריו של גל מדברים אליך? ליאת

היי, האמת שיצא לי לקרוא את הסיפור שלך כבר כמה פעמים. לכל אחד מאיתנו יש איזשהו סוג של מטען שהוא לוקח איתו מהעבר לכל מקום. העניין הוא שכדאי להשלים עם העובדה שזה קרה. אין לך שום אפשרות לשנות את מה שקרה. אם תשלים עם העובדה הזו מהר יותר, יהיה לך קל יותר לעבור הלאה. אם תסתכל עם זה במובן אחר, אולי זה ייקל עלייך. כשאני נזכרת במשהו שנגרר אחריי אני מנסה להתרכז בעובדה שמה שקרה הוא בסך הכל חיובי (למרות כל הכאב שבדבר), היות ולמדתי מהחוויה וכך גם למדתי על עצמי. אתה מייסר את עצמך על מה שקרה וזה חבל. כל זמן שאתה עוד משקיע בלחשוב על העבר שלך והטעיות שעשית, אתה מונע מעצמך את האפשרות להתגבר ולעבור הלאה. המון בהצלחה

בכנות אני אומרת לך, ש נ-מ-א-ס להכנס לפורומים שונים ולפגוש אותך שם. עם הבעיה או אי הבעייה שלך. מה המטרה שלך? לספוג תשומות לב? שלילית ככל שתהיה, העיקר תשומת לב? די כבר עם הנערת ליווי שלך!!!!!!!!!!!!!אתה בן אדם אובססיבי לגמרי. אתה צריך אשפוז דחוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לילוש נראה שאת צריכה למתן את התגובה שלך הבן אדם סובל מבעיה זה לא לעניין!

רוצה למות

גם אני רציתי פעם. אני מטופלת היטב, וכבר לא רוצה יותר. שווה לנסות, למות אפשר תמיד.... הדר

יופי של שם בחרת... אני חושב שאם היית רוצה למות, לא היית כותב את זה ככה פה. מה שאני באמת חושב זה שאתה מבקש מאיתנו עזרה, וגם שם על משתתפי הפורום והמנהלים שלו אחריות למצבך. שים לב! אני חושב שמי שרוצה למות בעצם מעוות את המציאות כי הוא רואה חרך צר שלה. חשוב להרחיב את החרך הזה באמצעות שיתוף של אנשים נוספים. אם אתה באמת רוצה עזרה, שתף אותנו בפורום ונוכל לדבר על הקשיים. בינתיים אתה רק מפחיד אותנו... בשם ליאת ובשם כולנו -בקשה כתוב לנו מה העניין טוב? אני לא ממש מכיר סיבות אמיתיות למות. כזה חוסר מוצא אמיתי מאוד נדיר. זה קשור לתחושה שאפשר לשנות.

היי הדר, אני לא רוצה לגרום לך לתהיות או שאלות מיותרות...אבל היום את חושבת שאת בן אדם יותר מאושר? מה לטעמך עזר לך יותר, הטיפול התרופתי או השיחות? לילה טוב

היי הדר, אני לא רוצה לגרום לך לתהיות או שאלות מיותרות...אבל היום את חושבת שאת בן אדם יותר מאושר? מה לטעמך עזר לך יותר, הטיפול התרופתי או השיחות? לילה טוב (אפשר להוריד את ההודעה הקודמת)

שלום ליאת עד כמה שהבנתי והספקתי לשמוע מומחים בנושא של הפרעת אישיות גבולית,הייתי מעוניין לדעת ,האם ישנו מרכיב גנטי תורשתי בהופעת התופעה?או שמה זה משהו שמתהווה תוך כדי התבגרותינו?ואם כן באיזה שלב?ומה הם הסיבות המרכזיות הגורמים לתופעה? אחדים מהסימפטומים הם חוסר ביטחון גדול וצורך עז לשמוע כל הזמן תמיכה של אהבה, האם צורך זה נובע בגלל שבינקות ילדים לא זכו לתמיכה הורית אוהבת ותומכת ומעניקה בביטחון ואמון?האם הם מודעים על חוסר יכולתם לחיות בזוגיות?או שמה מעדיפים לחיות לבד?

שלום ירון, ממש כמו האישיות הבריאה, כך גם האישיות הפגועה, מתפתחת משילוב של תשתית ביולוגית יחד עם השפעות סביבתיות (בעיקר בילדות המוקדמת). במקרה של הפרעה גבולית, מדובר בקשיים בוויסות רגשי, אשר יחד עם תנאי התפתחות בעייתיים בילדות המוקדמת, יוצרים את הארגון האישיותי האופייני להפרעה זו. ההשקפה הרווחת, מצביעה על בעיות ביכולת ההתקשרות וקושי לעבד חוויות של פרידה ואובדן, הקשורים ביחסי-אובייקט מוקדמים בעייתיים. אנשים כאלה הופכים פגיעים מאד לחוויות של פרידה ועזיבה, ומגיבים בזעם או בנסיגה מקשר כל אימת שנדמה להם שהם נעזבים. תוכל לקרוא עוד על ההפרעה בספרי לימוד המתמקדים בתיאוריות על האישיות, ולחפש תשובות לשאלותיך האחרות. בברכה ליאת

שלום. שמי איילת ואני בת 16. יש לי חברה, גם היא בת 16. יוצא לנו לישון הרבה אחת אצל השניה ולצאת בערבים עד מאוחר. יום אחד שמתי לב לתופעה מוזרה ומפחידה - ישנתי אצלה, ולפני השינה דיברנו על כל מיני דברים די משמעותיים, ויום אחרי זה היא לא זכרה כלום. היא לא זכרה שדיברנו, היא לא זכרה פשוט כלום. זאת הייתה הפעם הראשונה, והיא עוד נראתה סבירה למדי. בפעם השניה זה כבר התחיל להפחיד - לפני כמה זמן נשברה לה היד, וערב אחד לפני שהלכנו לישון, ציירתי לה על הגבס. בבוקר היא קמה, ושאלה "ציירת לי בזמן שישנתי?". היא הייתה ערה לחלוטין, זה פשוט מוזר. בפעם השלישית זה היה כבר מוגזם, החלטתי שצריך לבדוק אם העניין תקין - יצאנו היא, עוד חברה ואני למועדון בת"א. כשחזרנו לבית של חברה שלנו, הלכנו ברגל. בדרך עצרו שני בחורים ברכב והתחילו איתנו, בעיקר איתה, כי היא דיברה הכי הרבה, ושיתפה פעולה. היא אמרה שהיא בחיים לא תשכח את זה, היא הייתה ממש מרוצה מהשיחה שהייתה לה איתו, בקיצור, היא עשתה מזה עניין גדול. הגענו הבייתה, ולמחרת בבוקר היא לא זכרה כלום! היא לא זכרה איך חזרנו הבייתה, היא לא זכרה את הבנאדם, פשוט כלום. עד היום היא בטוחה שעבדנו עליה, ושזה לא באמת קרה. היו עוד כמה מקרים כאלה, זה כבר הפך להרגל. אני כבר מכירה את זה אצלה עד כדי כך שאני מתחילה לשחק עם זה - להגיד לה כל מיני דברים ולבדוק אם היא תזכור את זה בבוקר (והיא אף פעם לא זוכרת). מה שמוזר זה שאני הראשונה שגילתה את זה אצלה, ואנחנו מכירות בסך הכל משהו כמו חצי שנה לכל היותר. עד שהגעתי, היא בכלל לא ידעה שיש לה את התופעה המוזרה הזאת. חיפשתי פורום מתאים לתופעה, אבל לא מצאתי, אז חשבתי שהכי קרוב למה שאני צריכה זה פורום שקשור לשינה. אשמח אם יש כאן מישהו שיוכל להפנות אותי למקום הנכון, או אפילו לענות לי בפורום הנוכחי. אני לא יודעת אם זה תקין, וזה די מטריד אותי. היא פנתה לאמא שלה, והיא לא מאמינה לה. בינתיים, אני זאת שזה נראה לה לעין הכי הרבה, ולכן אני הכי מודעת למצב. מקווה למצוא פתרון, או לפחות, אם זה לא דבר חריג כל כך, שמישהו יוכל להגיד לי את זה. תודה מראש, איילת.

*בפורום שקשור לשינה=בפורום שקשור לפסיכולוגיה

שלום איילת, את מתארת למעשה שינויים במצב התודעה והזיכרון, המתרחשים במעין מחזוריות. מצבי נתק כאלה (דיסוציאציה) יכולים להיות קשורים במספר גורמים, החל ממצב לחץ זמני ועד למצבים נפשיים מורכבים יותר. כדאי לנסות ולערב שוב את אמה של חברתך, ולשכנעה באמיתות התופעה. מומלץ מאד להתחיל ברור, ורופא המשפחה יכול בהחלט להיות כתובת ראשונית לעניין זה. בברכה ליאת

תתיעצו עם נוירולוג. בן דוד שלי היה מתנתק ובעזרת תרופה שלקח שנה זה הסתדר. לו זה היה בגיל 13 והיום הוא בן 17 ומתגייס לצה"ל עם פרופיל 97. לא הכל נפשי. פסיכולוגים לא תמיד יודעים הכל, קצת צניעות...

תודה על תשובתך ליאת. אני מקווה שאצליח לשכנע מישהו שזה לא ממש תקין, בטח לא להמשיך ולהתעלם מהתופעה. איילת.

שלום, אני מרבה לקרוא הודעות בפורומים פסיכולוגיים ודומיהם. כולם משדרים איזו "תקווה" בלתי מובנת לי, הגלומה בטיפול פסיכולוגי. האם לא ייתכן, שישנם מצבים חסרי תקווה, שכן הגיל והנסיבות פועלים לרעתנו? מה הסיכויים למצוא אהבה בגיל מאוחר (40 פלוס), לאחר חיים שלמים של שממון רגשי, בדידות והיעדר נסיון במערכות יחסים על כל המשתמע מכך? הרי החברה לא נותנת צ'אנס לפגיעים ול"חריגים"... הפסיכולוגיה פועלת להמרת "אמירות פנימיות שליליות" ב"אמירות חיוביות", שאולי יגבירו את הסיכויים שלנו. ייתכן, שלאחדים עוזרת סוגסטיה זו. כששיטה זו אינה מצליחה לשפר את חייו של "המטופל" כל שנותר הוא להימלט מלהסתכל ל"דכאון" בעיניים ולהתנחם באמירות סרק, שאינן יכולות לעזור בהתמודדות עם הכאב. הטיפולים שעברתי לא הועילו לא בשיפור הרגשתי לגבי כשלוני בחיים, לא עזרו לי לא לראות את חיי ככשלון בהשוואה לחייהם של אחרים, (וניסיתי גם תרופות) ומנגד גם לא הועילו במתן ניחומים. כשאמרתי לפסיכולוג שלי שאיני מוצאת ניחומים גם במילות תנחומים שנאמרות בשעת מוות של קרובים או חברים, הוא היה "מזועזע" ממני, שכן סירבתי לשתף פעולה עם הקלישאות שמקובלות על כולם ועוזרות להם לשרוד את החיים הקשים. יש כאלה שחייהם אומללים יותר, דווקא משום שאינם מאמצים בחיבה יתרה את ה"ז'רגון" של הכמהים להתעודד בכל מחיר. מיואשת סדרתית

שלום לך מיואשת סדרתית, תקווה היא סוג של עמדה פנימית שאינה משלימה עם נסיבות מחורבנות. התקווה אינה גלומה בטיפול הפסיכולוגי דווקא. יש אנשים שאינם נעזרים בטיפול, ובכל זאת אינם מאבדים תקווה, ואף מצליחים להיחלץ בדרכים אחרות. הסיכויים למצוא אהבה אמיתית בכל גיל אינם מאד גדולים, ובכל זאת הניסים האלה מתחוללים מפעם לפעם. יש אנשים שמצליחים למצוא משמעות וסיפוק גם מחיים ללא בן זוג, הגם שאינם מפסיקים להשתוקק לאהבה. נדמה לי שהמרת אמירות פנימיות שליליות בחיוביות מכוונת - לאו דווקא לשיפור הסיכויים שלנו - אלא לשינוי בעמדה הפנימית שלנו ביחס לעצמנו וביחס לעולם. אני שומעת נימה של לגלוג כלפי מי שכמהים להתעודד, ואולי גם ביקורת על המטפלים המוכרים אשליות. אני מכבדת את עמדתך, אך מתעקשת - באופן אישי - לדבוק באמת שלי. לעולם לא אקח ממישהו את התקווה, גם אם (ואולי דווקא בגלל ש-) זה כל מה שיש לו בחייו. הלוואי שתוכלי למצוא טוב בחייך למרות הכל ליאת

ליאת, את אומרת "לעולם לא אקח ממישהו את התקווה" ואולי זה יותר נכון(כך לגבי) שצריך לשמור לי את התקווה... איזשהו מקום שמזכיר שהתקווה קיימת זה הדבר היחיד שיכול במצבים הקשים לעודד

שלום ד"ר מנדלבאום, אם כך, אם הסיכויים למימוש אהבה משולים לסיכויי התרחשותו של נס, כל שנותר הוא "להתפלל" לניסים... ומה עושים כשחיים ללא אהבה אינם חיים? ומה אם אין לאדם קריירה מאוד ייחודית, אלא הוא עובד סתם לפרנסתו, בעבודה שלרוב אינה מעניינת, מספקת או מכניסה, ובנוסף גם חושפת בפניו את הצד המכוער הטבוע בבני אדם, מעביר את ימיו בבדידות לגמרי לא מזהרת, (שכן רוב האנשים, כמו בתיבה של נוח, חיים בזוגות ובמשפחות) ובהשתוקקות לזוגיות שלעולם אינה מתממשת, איזו משמעות ימצא לחייו, לסבל שלו? הרי בכל נקודת זמן שבה יביט לאחור, חייו יהיו חסרי ערך, שכן נעדרו מהם כל הדברים שהופכים את קללת הקיום האנושי לנסבלת. אבל טוב, בוודאי תאמרי שהכל עניין של פרספקטיבה, ושוב אנו חוזרים למנטרה הישנה של הסתכלות על חצי הכוס הריקה/מלאה. אלא שכוס ריקה מאהבה כמוה ככוס תרעלה.

שלום אני עוברת תקופה מאד מאד מורכבת וקשהההה.. דפיקות לב, קוצר נשימה, בחילות עד לכדי הקאה...ממש קשה ורע. הולכת ימים עם תחושה כבדה, מועקה ששוקלת טון ופחד מהעתיד הקרוב... גם מול הפסיכולוגית שלי קשה להגדיר את ההרגשה, היא טוענת שאני לוקחת יותר מדי אחריות על עצמי לגבי סיטואציה מסויימת, ולא רואה את האחריות של השותף לארוע..היא טוענת שאני כל הזמן מכה את עצמי, מדברת על עצמי סרה ולא מרפה, גם כשאין לכך הצדקה... אבל אני צריכה לזהות את זה שאני עושה את זה ואני לא מצליחה לראות את זה אלא פשוט חשה תחושות קשות קשות קשות. ואני תוהה אם הרגרסיה ערערה לי את ההדחקה והיום אני מסוגלת להרגיש יותר וגם להתמודד עם מה שעולה.. אני תוהה עם אנשים חיים ככה, אז זה ממש ממש קשה , כל ההתמודדות הזאת.. בתקופה האחרונה חויה שעברתי , פגעה בי קשות אבל גם העצימה אותי, אני חושבת.. אני עדיין לא יודעת לסכם מה היה, מה לקחתי, מה היו החלקים שלי , מה יהיה בעתיד... אני רק יודעת שיש הרבה סוגים של אנשים בעולם ושלי מאד מאד קשה עם זה... העצבות שבי גואה, בשיטפון תמידי, אני חיה לצד אותה מועקה את חיי, מנסה לנהלם כרגיל. ..מקווה שהשקט יחזור אלי, תוהה עם אנשים חיים כך לאורך זמן, האם הם משתגעים..מה עושים עם כל כך הרבה רגשות קשים להכלה, ולמה אין בי צורך לנקמה באדם שעשה לי כל כך הרבה רע, למה אני לא מקללת, למה אני כל כך סבילה, כמו שטיח שקל לדרוס אותו שוב ושוב, מציעה את עצמי.. לא נעים להגיד, לשחיטה. והדם מטפטף לאיתו, ניגר ממני, ואני חלשה, ומואותו המקום אני גם נאבקת, משהו מאד מוזר, גם מדממת וגם נאבקת, באפיסת כוחות, נותנת עוד ועוד את שני הצדדים ... מסביבי אומרים לי כמה אני חזקה, כמה הצלחתי בלא יאומן, כמה שרדתי את הבלתי ניתן להאמין..ואני לא רואה זאת , אבל מוזר, משהו בתוכי ידע תמיד שככה זה יגמר, בדיוק כפי שהאמנתי מההתחלה, משהו באמת שבי נגע באמת של האנשים "החשובים" ומשם האמונה והכח .. אני כבר אחרי השבר הגדול, אחרי ההוריקן, אחרי המבול... חודש וחצי של גיהנום, אני אחריו.. מנסה לבכות, לא מצליחה, מנסה לתת יד , גם לא מצליחה, כל כך בתוך עצמי, מנסה להשאר שפויה ואסופה... יש לי שלושה קטנטנים , בעל מקסים... הבסיס שלי טוב, המקום שאליו אני חוזרת שליו, מכיל, מאמין, נותן כוחות..לפחות החזית הפנימית שלי שקטה , בימים אלה שאני ממש ממש לא שקטה ניבה

עכשיו החרדה שוב עלתה, אני בדאון ולמרות שזה רק סיכום של מה שהיה , , , אני בדאון... פחד ניבה

אולי תתקשרי לפסיכולוגית שלך? תהיי חזקה!

אני מחפשת פסיכולוגית קלינית (מבוגרים) טובה, מקצוענית ומנוסה בת"א. ******* (ההודעה נערכה) תודה.

שלום רב, מאחר ואין אנו מעוניינים להפוך את הפורום לבמה פומבית להמלצות, שמות הפסיכולוגיות נמחקו. אפשר לשלוח למייל האישי המלצות על מטפלות בת"א. בהצלחה ליאת

היי כולם, בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית שלי התנהגתי כמו ילדה קטנה. ועכשיו אני חושבת שרגרסיה זה גם התקדמות, התקדמות בטיפול. אני טועה? זהו. הדר, מה שלומך? איך את מרגישה? הדברים פחות סוערים היום? הזמן עושה את שלו? או להפך? וגם מה שלום יעלה וליאת? נורית

היי נורית, תודה על ההתעניינות :-) שלומי כרגע מצויין. לקחתי לעצמי יום חופש מהעבודה. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת. הייתי בארוחת בוקר עם חברה טובה, אח"כ מסאז' ועכשיו אני סתם מתפנקת לי בבית. מומלץ לכולם. בית המשוגעים של החיים לא בורח לשום מקום. יעלה

היי נורית תודה על ההתענינות. הדברים שקורים לי בימים האלה מדגישים את הדרך המשמעותית שעשיתי בטיפול. אני שמחה על כך, אבל גם יודעת שיש עוד הרבה דרך לעבור. אני מבינה את מה שאת אומרת על ההתנהגות הרגרסיבית. אחד הדברים שעושים לי הכי טוב זה להתנהג כמו ילדה קטנה מולו. אלה הרגרסיות שאני לא מרשה לעצמי באף מקום אחר, אני מודה לו שהוא מאפשר לי אותן, הן כל כך מקדמות וכל כך מצמיחות.... שיהיה לכולנו רק טוב. הדר

יעלה, איזה כיף... אני מפרגנת. :-) הדר, טוב לשמוע שאת צומחת. נורית

שלום לכולם אנו שמחים להזמינכם לתערוכת יחיד של הציירת ליאורה גון, בהיכל התרבות קרית גת. פתיחה חגיגית- ביום ד' 5/4/2006 בשעה 20:00 פרטים נוספים בקישור- http://livecity.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=153772&depart_id=22763 נשמח מאוד לראותכם בין אורחינו שיהיה לכם יום נפלא נועם דוייב מנהלת קשרי קהילה עמותת נפש אמן

נועם יקרה, לצערי עדיין לא הגעתי לתערוכה, אבל ביקרתי שוב באתר, והעבודות של אמני 'נפש אמן' מרגשות כל פעם מחדש. מסרי הרבה הצלחה לליאורה. יישר כוח לכולכם ליאת

ליאת יקירה תודה לך.אמסור לליאורה... אני שמחה ומודה לך על מה שכתבת על העבודות. לגבי תערוכות, אני בטוחה שיום אחד תמצאי את הזמן. אולי כאשר תהיה תערוכה קרובה לביתך. שיהיה לך המשך יום נפלא נועם

לגב ליאת מנדלבאום שלום רב ברצוני להודות לך על תשובתך והיתיחסותך האמינה ישר כח ואריכות ימים.

לפני כשבוע עזבתי את עבודתי מכיוון שהיו חילופי מנהלים. אני שהועסקתי על ידי הבוס הקודם והייתי חלק מההנהלה - שובצתי חזרה במסגרת המכירות ונאמר לי שתפקידי הביקורת והנהלים שעסקתי בהם שייכים כעת לסניף המרכזי. למרות שהותר לי (אחרי דין ודברים ארוך ומתיש) להמשיך לקבל את אותה משכורת ולא משכורת התחלתית כפי שרצו לתת לי - עצם הירידה חזרה ייאשה אותי. תוך כדי התהליך הועבר אליי מידע בנוגע לחברה בינלאומית שמחפשת עובדים. העבודה הומלצה בפניי ושלחתי קורות חיים. קיבלתי מהם טלפון והבחורה שהזמינה אותי לראיון סיפרה לי פרטים על החברה ואמרה :כן ואנחנו צריכים מזכירות. האמת - נאלמתי דום. אמרתי לה: אבל תסתכלי על קורות החיים שלי הייתי בתפקיד ניהולי (הייתי גם ממלאת המקום של מנהלת המשרד בהעדרה). אחותי חושבת שאני מגזימה. היא אמרה לי שגם היא התחילה בחברת הביטוח בה עבדה כפקידה מן המניין. הבעיה היא שאני לא התחלתי במעגל העבודה אתמול. הייתי אחראית ביקורת יחידה על עבודתם של 12 איש עם אחריות אישית למיליוני ש"ח. איך אוכל עכשיו לקבוע פגישות, לענות לטלפונים ולהכין קפה? אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו. מאחר שאין לי כרגע עול פרנסה (אני רווקה שגרה אצל ההורים) אני חושבת שאין צורך להתפשר כל כך, אחרי הכל גם אם אשב בבית בחודש הקרוב אף אחד לא ייפגע מזה. משפחתי חושבת אחרת. מה אעשה? נ.ב - אני הולכת לריאיון אבל בלב כבד עם הרבה חששות. אני יודעת שאני צריכה לחשוב חיובי אבל זה לא מסתדר לי.

יעל יקרה, בכל הנוגע לתעסוקה, יש לכל אחד מאיתנו סולם העדפות משלו. ככלל, כמה שאנחנו יותר 'רעבים' כך נתפשר יותר. אם יש לך את הפריווילגיה לכך, כמובן שעדיף לחכות למשרה שתהלום את כישורייך ואת ציפיותייך. עם זאת, כדאי להביא בחשבון שיקולים כמו מצב השוק, אופציות לקידום עתידי בחברה טובה, וגם את האמרה המפורסמת לפיה קל יותר למצוא עבודה חדשה מעמדת מועסק מאשר מעמדת מובטל. צריך לעשות חושבים... בהצלחה רבה בכל עבודה, ונשמח לשמוע על ההתפתחויות. ליאת

אני רוצה להתערב ולומר שלא תמיד האמרה קל יותר למצא עבודה חדשה מעמדת מועסק מאשר מעמדת מובטל נכונה. יותר קל למצא עבודה בעמדה ניהולית אם התפטרת לפני חודש ממשרה ניהולית מסיבות של שינויים בחברה מאשר למצא עבודה במשרה ניהולית כאשר את עובדת כרגע בתור מזכירה. נשמע שהמשפחה שלך מערערת את האמונה שלך בעצמך ולדעתי עליך לעמוד חזקה מולם ולהתעקש לחפש במשך פרק זמן סביר משרה שנחשבת בעיניך כמנצלת את כישוריך, שוב נדרשת כאן גמישות רבה והכרה במגבלות השוק, אם כרגע אין משרות ראויות שנפתחות, או שלאחר מספר ראיונות עבודה תגלי שאינך מתקבלת לסוג כזה של משרות יש טעם לשקול ירידה בדרישות כי כמו שנאמר פה צריך לאכול, אבל זה לא אומר שאת חייבת לקפוץ על ההצעה הראשונה רק כי את כרגע מובטלת.

איך זה שכבר יותר משנה החיים שלי מסתובבים סביב 50 דקות בשבוע. איך זה שמה שעושה לי רע (או טוב) זה מה קרה בחמישים דקות האלו. איך זה שאדם שאין לי מושג עליו מעבר לשם ולמקצוע שלו, הפך להיות כל כך משמעותי, שאני חולמת עליו, קמה איתו הולכת איתו לישון... איך זה שבכלל שכחתי למה הגעתי לשם בכלל. איך זה שדברים שאני מספרת בכזו קלות לאחרים, אני לא מצליחה לספר לו. איך זה שאני מסתירה כל כך הרבה. אני יודעת שאני הולכת לשם כדי לשפר דברים בעצמי. אז למה כל ההתנגדות הזו? אם הייתי הולכת לרופא, לעו"ד, לאדריכל, לרפלקסולוג הייתי משתפת פעולה עד הגג. אז למה כאן זה ככה? למה כל כוחות ההתמודדות שיש לי אוזלים ממני כשאני מגיעה לשם? למה אני נסגרת כל כך? מה יש שם???

תמר יקרה, הרופא מטפל בגופנו, האדריכל מטפל בקירות שלנו, והרפלקסולוג בכפות רגלינו. אלה שלושה תחומים חשובים ביותר, אבל הם חיצוניים לנו, מרוחקים מאד מאותו גרעין פנימי סביבו מתארגנת חוויית העצמי שלנו. בטיפול שלך, המוקד הוא דווקא אותו גרעין שברירי, עליו את מנסה לשמור בכל דרך מפגיעה. הזהירות שלך מאד מובנת אם מתבוננים בה מתוך ההבנה הזו. כשאת מספרת משהו בטיפול, את יודעת שבניגוד למה שקורה בשיחה רגילה, כאן הדברים יקבלו מקום מיוחד, פוקוס חד, ומשמעות רבה. נדמה לי שמכאן גם הזהירות. תני לעצמך את הזמן. ערב טוב ליאת

אני מבינה את כל זה, אבל כל כך מותשת מהמאבקים התמידיים האלה... נורא רוצה לנוח אבל גם במקום שאמור לכאורה להיות נווה המדבר שלי, אני מנהלת קרב מאסף כל הזמן...

אחותי _ 30+ טיפוס מאוד מאוד בעיתי - היא ילדת סנוויץ שתמיד חושבת שלא קיבלה מספיק מההורים והיא תמיד חושבת שהיא הכי מסכנה ויש לה הכי הרבה צרות - , למרות שההורים שלי נותנים לה הכי הרבה , כמה שצריך ( במסגרת היכולת שלהם) היא היתה מאוד בעיתית בתור ילדה - היו לה התפרצויות על אמא שלי, ("קרוזות") ובי האחות הקטנה תמיד היתה לה קנאה מאוד גדולה. מאז שהיא התחתנה היו לה בעיות דומות עם בעלה. ריבים , מידי פעם תוך כדי ריבים היא לא יודעת לשלוט בעצמה ומדברת מאוד מאוד לא יפה - והיו כבר כמה פעמים שהיא ובעלה ישנו בנפרד כל אחד בבית הוריו אבל איכשהו תמיד השלימו. לא מזמן נולד הילד , אמא שלי ( הסבתא ) מטפלת בו בזמן שאחותי ובעלה בעבודה ( בערך עד 5 אחהצ ) אבל הריבים בין אחותי לבעלה התחילו שוב ( או בעצם המשיכו... ) , ועכשיו הילד באמצע הוא סה"כ בן חצי שנה ואמא שלי כבר מרגישה שהריבים משפיעים על ההתנהגות שלו ועל השמחה שלו. (אחותי מסוגלת לזרוק משפטים כמו: " הילד הזה הוא מעמסה בשבילי" ) ברור לכולנו שהיא חייבת לקבל טיפול אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. השאלה שלי: 1. כיצד אפשר לשכנע אותה לקבל טיפול? ( ואני אדגיש שהיא לא ממש מוכנה לדבר על זה) 2. כיצד אמא שלי - הסבתא של התינוק המסכן בזמן שהתינוק אצלה יכולה למזער את הנזק שיכול להיגרם לילד בכך שהוא גדל בבית שכל יומיים רבים בו ומדברים בצורה בוטה ? תודה.

שלום ימית, אחד היתרונות הבולטים של עמדת הקרבן או 'המקופח' היא הפ??טו?ר מאחריות. אדם שמרגיש מקופח תולה את צרותיו במעשיהם של אחרים ובאחריותם. נראה שאחותך מתקשה לראות את האופן בו התנהגותה שלה תורמת לקשיים הזוגיים והמשפחתיים. ההורים אשמים, הבעל אשם, ואפילו התינוק הוא מעמסה עליה. מתוך עמדה כזו - הגם שהיא כרוכה בסבל ובמצוקה אמיתיים - קשה להביא אדם לטיפול. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא דרך ההתחברות לקושי שלה. כלומר, אם תצליחי לומר לה באופן כן ואמיתי, שאת רואה את הקושי שלה, מבחינה בעומס שמוטל על כתפיה, וחושבת שמגיע לה לקבל עזרה - אולי משהו יקרה. אמך יכולה להמשיך ולהיות זמינה ולסייע במידת האפשר. עליכן לזכור שככל שתמעיטו בביקורת כלפי אחותך, כך יש סיכוי גדול יותר שהיא תסכים להיעזר. כמובן שהרבה חום ואהבה (לתינוק, אבל גם לאמו) עוד לא הזיקו לאף אחד. בהצלחה ליאת

ארבע לפנות בוקר אנ'לא נרדמת...

:)

מזמן לא פרסמת כאן שיר

ליאת אני מטומטמת היום לא הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית וחיכיתי לפגישה הזו כל השבוע אבל בבוקר לא התחשק לי להגיע לפגישה הזאת עכשיו קשה לי לחכות עד הפגישה הבאה. מה עושים במצב כזה? אני יודעת שאני יכולה לדבר איתה בטלפון אבל אני לא רוצה להטריד אותה. אני מרגישה שהיא כל כך מבינה אותי ועוזרת לי ובאה לקראתי ואני תוקעת לה ברז וזה לא מגיע לה.אני מפחדת שימאס לה ממני בסופו של דבר.כמו שבטח נמאס גם לך ולכל משתתפי הפורום שצריכים לסבול את הקיטורים שלי. שבוע הבא אני הולכת לפגישה גם אם יתהפך העולם.אני לא יכולה לסבול לבד. אני למען האמת לא תמיד יכולה להוציא החוצה את מה שאני מרגישה,אני בעצמי לא כל כך מבינה מה אני מרגישה.השאלה אם הטיפול יעזור לי,אם הוא יהיה אפקטיבי דיי קשה לי לשתף פעולה.אבל ברור לי שאני צריכה איזשהוא סוג של עזרה אבל אני לא ממש יודעת להגיד מה אני מרגישה.אני יודעת שאני סובלת בשקט ויש לי נסיבות חיים קשות שאני לא יכולה להתעלם מהם ולשכוח אותם. מרגישה כל כך פגיעה ושברירית,אין לי חשק לצאת ולבלות,אני מרגישה לא אטרקטיבית מבחינה חיצונית(לא ברור לי מה השתנה אבל אני פתאום רואה את עצמי מכוערת)אני לא יכולה להתקדם לשום מקום כי אני פוחדת להיכשל ולהיפגע מהחיים.ועברתי מספיק בחיים האלה.אני לא מרחמת על עצמי כי באיזשהוא מקום מגיע לי כי אני לא מנסה לעשות שום דבר ואני לוקחת ללב כל שטות.אני חיה בשגרה של בית עבודה עבודה בית וזהו.ומיום ליום מרגישה יותר מיואשת. אני שוקלת ללכת לפסיכיאטר,אני רוצה להרגיש טוב,אבל אני לא מאמינה שאני אי פעם ארגיש טוב.אני לא מצליחה לטפל בדימוי המעוות שלי על עצמי ואני תמיד מכשילה את עצמי ואני בטוחה במאת האחוזים שאני לא שווה ולא מגיע לי לחיות. פרקתי קצת מהלב אבל זה לא עזר,אני עצובה. תודה על ההקשבה חן

חן יקרה, ראשית, אנחנו פה כדי להקשיב. צר לי לשמוע שכל כך קשה לך. מקווה שתאזרי כוחות להגיע לטיפול בשבוע הבא. אגב, פסיכיאטר זה רעיון לא רע בכלל, ויתכן שתוכלי לחוש הקלה משמעותית בעזרת תרופות נוגדות דיכאון. אני לא חווה אותך בכלל כ'קוטרית', ושמחה שיכולת להשתמש בנו כאוזן קשבת. שולחת לך הרבה כוח ועידוד. ליאת

ליאת תודה על תשובתך. אני כרגע לא רואה את הדברים באור חיובי.אם הדיכאון לא יטופל הדרך למטה תהיה מהירה.אני לא באמת יודעת אם זה דיכאון,עדיף לשאול רופא,למרות שכמעט בטוח שזה דיכאון. אני כל הזמן חושבת על העבר.יותר על הימים הטובים שהיו לי,איך בחורים חיזרו אחריי,החמיאו לי והיום כלום.זה זה מה שמלחיץ אותי שהיום כבר לא קורה כלום.ומצד שני יש את האונס שעברתי ולא קל לי לצאת עם בחורים.אני רוצה לחזור לאקס שלי רק מהפחד שלא להישאר לבד.אבל זה לא רעיון טוב כי אני לא אוהבת אותו והוא יפגע ממני ולא מגיע לו כי הוא בחור מתוק ונשמה טובה. נשבר לי ליאת

בשביל להתעורר בבוקר ולגלות שנותרה לנו עוד שעה שלמה לישון בשביל לחוש את אווירת החגים בבית על כל השלכותיה בשביל להריח בבית ריח של עוגה נאפת בתנור בשביל להרגיש סיפוק אחרי שהשגנו משהו שכל כך רצינו בשביל לחוש תחושת גאווה על הצלחותינו בשביל להרגיש את התחושה שנלווית לעזרה לזולת ולהתגאות בתוך תוכינו על שיש לנו את היכולת לעזור למישהו, שאנחנו חזקים דיו בשביל לנשום נשימה עמוקה אחרי שסיימנו משהו וליהנות מזה בשביל לטעום את טעמה של נשיקה ראשונה וחשוב מזה- בשביל לטעום את טעמה של אהבה ראשונה בשביל לחוות את טעמו של הריון ראשון וכמובן גם את טעמם של ההריונות הבאים אחריו בשביל לאמץ את תינוקינו לחיקנו רגע אחרי שנולד ולחוש גאווה על שדבר מופלא כל כך יצא מאיתנו על שאנו הורים עכשיו על שבכוחנו ברצוננו וביכולתנו להעניק לאותו תינוק חיים נפלאים ואוהבים מעין כמותם בשביל לתבל את אהבתנו לבן זוגנו ביצור מופלא ומשותף שאילולא שנינו לא היה נוצר בשביל לשמוע את ילדך אומר לראשונה "אמא" (או אבא  ) בשביל להישאל על-ידי ילדך שאלה כלשהי, לא חשוב מאיזה תחום ולענות לו ובכך לעצב את השקפת חייו בשביל לגלות שכבר עשינו בעצם את מה שאנחנו צריכים לעשות וכל כך לא בא לנו, פשוט שכחנו מזה בשביל לשמוע מילה טובה או מחמאה על עצמנו או על משהו שעשינו בשביל לגלות ביום סגריר שיש מי שאוהב אותנו ודואג לנו למרות כל הבעיות וכך להתנחם בשביל כל אותן הפתעות קטנות וגדולות שחוברות יחדיו ומאירות בחיינו ככוכבים בשמי הלילה אנחנו חיים...

חזק! אהבתי..

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3235674,00.html

תודה על ההפנייה. חבל שאי אפשר לפתוח כאן חדר עיון. מעניין יהיה לשמוע דעות או מחשבות בעקבות המאמר. לילה טוב ליאת

היי אני בת 27 . איבדתי לפני שלוש שנים את אימי ממחלת הסרטן ומאז אני מרגישה לבד .... אני נמצאת במערכת זוגית ואני מרגישה שאני בחרדות כל הזמן . אני לא יוצרת קשר עם אנשים וגם לא מאפשרת לבן זוגי להביא אלינו הבייתה חברים אני מרגישה שכלום לא מספק אותי ואני בפחדים שאם הוא ילך הוא לא יחזור או יחליט פתאום שלא טוב לו ..... ראוי לציין שהייתי בן אדם פתוח יותר בעבר וכיום הפכתי סגורה ודיכאונית הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה אמרה שבגלל אימי ודבר מסויים בילדותי גרם לכך... אני לא חושבת כך כי גידלו אותי בחום ואהבה רבה. אשמח לעזרה.....

שיר, דברייך מאד כלליים, ולא ברור לאיזה מוקד היית רוצה לכוון. את מתארת תחושת אבל ואובדן על מות אמא - כמוקד אפשרי אחד. קשיים חברתיים ובינאישיים - כמוקד אפשרי שני. בהחלט יתכן שיש השפעה הדדית של שני התחומים הללו, ושניהם יחד יוצרים תחושת מצוקה כללית. לא ברור למה התכוונה המטפלת שלך, אך ניתן להניח שהפרשנות שלה קשה לעיכול עבורך. גם ילדים שגדלו בבית חם ואוהב יכולים לסבול בבגרותם מקשיים שמקורם בילדות, וזוהי הבנה חשובה ממנה ניתן לצמוח. לא ברור אם את נמצאת כרגע בטיפול או לא. אני ממליצה מאד לנסות ולהיעזר (בפסיכולוגית הקודמת או באחרת), כדי להתמודד בצורה טובה עם האובדנים והחרדות בחייך, ולשמור על הקשר הזוגי שלך מפגיעתם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי אתמול ונענתי ע"י גדעון שובל. תשובתו מעמיקה, מרגיעה ונותנת לי חומר למחשבה. אני אשמח אם גם את תוכלי להתייחס לפנייתי מנקודת מבט נשית :) אגב, אני כתבתי לך לפני כשבועיים ישירות לאימייל בשם א. תודה ויום נעים, דלית

דלית יקרה, אין לי שום דבר חכם להוסיף על דבריו של גדעון, מלבד ההמלצה לנסות ולהשתמש גם את בהומור, כדרך להפיג חרדה. יתכן שהעובדה שלא הצלחת להגיע לאורגזמה המיוחלת בשום צורה, הבהילה אותו קצת, וגרמה לו לפקפק בכישוריו הגבריים. הוא העדיף (בחצי בדיחה) להאשים את המבנה האנטומי שלך. אז לא כל בדיחה אנחנו חייבות 'לקחת לריאות', ונא לא להתחיל להיכנס לחרדות מיותרות. תוכלי לומר לו בחיוך " יגעת ומצאת - תאמין", ובזה לסגור את עניין האיברים הנעלמים. אני מצטרפת להמלצתו של גדעון, לחשוב קצת פחות, ולנסות להתמסר לקרבה ולהקשבה לגוף שלך. מאחלת לך אביב שמח ליאת

שלום רב אני אמא לילדה בת 5.5 שנים , בתקופה האחרונה היא החלה לדבר על המוות ושהיא יודעת שאנחנו כמשפחה לא נחיה לנצח והיא מאוד חרדה מזה שלא נהיה תמיד יחד, בכל הזדמנות של בקשה מיסטית כמו מפיה או מאלהים(אנחנו משפחה מסורתית) היא מבקשת שלא נמות גם כשניהיה מבוגים והיא לא מבקשת בקשה של מתנה או דבר מקורי שקרוב לילדים , נראה לי שהיא מגיבה בצורה קיצונית לעומת ילדים אחרים בני גילה האם זה נורמלי בגילה בבקשה עזרו לי כיציד עלי לענות לשיאילות כאלו האם לשקר ולהגיד שתמיד נחיה ולא נמות בבקשה עזרו לי ולה כי זה מעשיק אותה מאוד. תודה רבה.

שלום לך ל.ד, בתך הקטנה הגיעה לגיל שבו מתחילים ניצני ההבנה אשר להיותנו בני חלוף. זוהי תגלית מסעירה מאד, שמטלטלת ילדים צעירים ומעוררת הרבה שאלות ופחדים. ככלל, איני ממליצה להורים לשקר לילדיהם בשום עניין, ואפילו לא בעניין מכאיב זה, אולם אפשר להגיש את האמת באופן בו ילדים יוכלו לעכל אותה. למשל, תוכלי לומר שבדר"כ רק אנשים מאד מאד זקנים מתים, ויש עוד המון המון שנים עד שזה יקרה (אי-דיוק שאפשר לחיות איתו בשלום :-). אפשר לעודד את הפניות לאלוהים, ולעודד אותה לבקש ממנו בריאות טובה לכל המשפחה. ככה מרוויחים שתי ציפורים במכה: הילדה מקבלת תחושה של שליטה, וגם מתפללת בשבילנו (שזה אף פעם לא מזיק). יש הרבה מאד ספרות ילדים שעוסקת במוות, וספר שנראה לי הולם את גילה הוא "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל. ספר זה משתמש באופן מקסים במפגש אקראי עם ציפור מתה (כל הילדים נתקלים בבעלי חיים מתים מדי פעם, וזאת באמת הזדמנות להפגיש אותם עם רעיון המוות בצורתו הטבעית. עוד דבר שכבר הזכרנו כאן לא פעם, זה את תפקידנו - כהורים - לתווך לילדינו את העולם. אם נשיב לשאלות שהם שואלים בצורה עניינית וללא חרדה גדולה מדי, הם יסתפקו בתשובות שלנו ויצליחו להירגע מהן. ילדים צעירים כמו בתך, אינם עסוקים בשאלות פילוסופיות גדולות ועמוקות, ותשובה קצרה ומרגיעה ("אני בטוחה שלכולנו יהיו חיים ארוכים ובריאים המון המון שנים") בדר"כ עושה את העבודה. אני מאחלת לכולנו אריכות ימים ושיבה טובה ליאת

האם אפשר לשפר בעיית זיכרון? וכיצד?

שכחני יקר, זיכרון הינו דבר הניתן לתרגול ולאימון. ישנם כמה ספרים העוסקים בשיפור הזכרון. למשל: "סוד הזיכרון המצויין" מאת ערן כץ בהוצאת מודן. תרגול הטכניקות הללו ישפר פלאים את זכרונך. בברכה, גדעון

כשקראתי על הפרעות דיסוציאטיביות הרגשתי הקלה, כאילו שיש הסבר למה שקורה לי. גם הפסיכולוגית שלי חותרת לזה לדעתי.. איך אפשר לדעת אם אני באמת סובלת מזה? איך זה מרגיש? יש אולי פורום בנושא..? מקווה שתוכלו לעזור..

קרן שלום, הפרעות דיסוציאטיביות קלות יש לכל אחד מאיתנו. למשל כשנוסעים בכביש ולא שמים לב איפה אנחנו, או לאן נעלמו חמש הדקות האחרונות. הפרעות דיסוציאטיביות יותר כבדות הן כשאת מוצאית בארון הבגדים שלך או בארנק דברים שאיניך יודעת איך הגיעו לשם. (אך זה כבר יותר נדיר). הפרעות דיסוציאטיביות במידה זו או אחרת של חומרה שכיחות למדי אצל נפגעי טראומה, נפגעות תקיפה מינית וכדומה. אז בד"כ מדווחים על הרגשה של ניתוק רגשי, של להתבונן מהצד על העולם, של לא להרגיש. ישנם שאלונים לבדיקת מידת הדיסוציאטיביות וגם ע"י ראיון קליני קפדני ניתן להגיע לאבחנה. אם משהו מזה מצלצל לך מוכר, יתכן שאת סובלת ממשהו בטווח הדיסוציאטיבי. בברכה, גדעון

כן, מצלצל מוכר בהחלט. אולי אתה מכיר איזשהו פורום ספציפי לזה? שאני אוכל לדבר עם אנשים שמכירים את הנושא? אני גם לוקחת תרופות שאני קצת מפחדת מהן והייתי שמחה לדבר על זה עם מישהו.. גם פורום באנגלית זה בסדר. תודה רבה רבה.