פורום פסיכולוגיה קלינית

אינני יודעת אם הגעתי לפורום הנכון בנושא, אך מנסה.... הנני גרושה מזה כ-5 שנים ואם לבת 10 ובן 7. אבי ילדיי אינו בקשר עם הילדים כבר שנתיים. לאחרונה בתי בת ה-10 מזעיקה אותי שאבוא לקחתה מביה"ס בגלל כאבי ראש (הנושא נבדק אצל נוירולוג והכל תקין), לא מסכימה להשאר בבית לבד (בעבר הסכימה), כל הזמן חוששת ופוחדת שלא יקרה לי משהו (כותבת לי בנושא ואפילו בברכת יום ההולדת כתבה לי "תזהרי בכבישים"), אני אוספת אותה מביה"ס ואם היא לא רואה אותי מיד עם יציאתה-למרות שאני שם- היא נלחצת מאוד ("אמא, כ"כ פחדתי שלא תבואי"), בעבר היתה פעילה מאוד בתנועת "הצופים", אך כיום בקושי הולכת ועוד ועוד.... אני חוששת כי תופעות אלו התחילו (או התעוררו שוב?) כאשר חזרה פעם מביה"ס לבד וכאשר התקשרה אלי לא יכולתי לענות לה וקיבלתי ממנה 15 טלפונים בשעה. האם זוהי חרדת נטישה???? מה עושים??? איך מטפלים???? אודה לתשובתכם.

שלום לאם המודאגת, בתך בת ה-10 אכן מפגינה סימנים ברורים של חרדה (חרדת פרידה יותר מחרדת נטישה). לעיתים קרובות ילדים להורים גרושים או חד-הוריים מפתחים חרדה מפני הלא-נודע. העולם נתפס כלא-אמין ומסוכן, זאת בעיקר בשל תחושה של היעדר ההגנה ו"גדר הביטחון" שמקנה המשפחה השלמה. הדאגה להורה היחיד הופכת לתגובה מרכזית, כאשר יש לה מרכיבים מציאותיים ("אם יקרה משהו לאמא, מי ידאג לי?") ומרכיבים דמיוניים וחסרי שחר (בעיקר סביב יכולתה של אמא להסתדר בכוחות עצמה). אני ממליצה לך מאד לפנות למס' פגישות התייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אותך כיצד לנהוג באופן שיפחית את החרדה, ובמידת הצורך גם לשוחח עם הילדה וללמד אותה לשלוט טוב יותר בחרדה. זכרי להימנע ממתן "נפח-יתר" לחרדה, וכמובן להימנע מרווחים אפשריים ממצב זה. אשמח לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

התחלתי טיפול (כרגע 2 פגישות) ואני מתעתדת לעבור דירה כנראה עוד כארבעה חודשים. והמרחק יהיה כשעתיים נסיעה מהמטפלת.אני יוצאת מנקודת הנחה שתוך ארבעה חודשים לא אסיים את הטיפול. האם זה יהיה נבון לעזוב את המטפלת עוד כארבעה חודשים (או שמא לא לעבור דירה??), האם הכל לא יהיה לחינם? האם לא יהיה חבל על האנרגיות הזמן והכסף?או שאוכל להפיק דבר מה מהטיפול במספר חודשים. הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעתך. בקשה נוספת: אולי יש לך טיפ כיצד אפשר להימנע מלדחות דברים? (כמו למשל עבודות אקדמאיות) תודה רבה

כשהחלטת לעבור ורכשת דירה ידעת שאם תעברי תהיה לך בעיה להמשיך את הטיפול. לדעתי אם את צופה שהטיפול לא יסתיים עד המעבר לדירה החדשה אז באמת חבל על ההשקעה בטיפול. האם יש אפשרות לדחות את המעבר? בכל מקרה תצטרכי לוותר על משהו.

שלום רב, אם התחלת טיפול עכשיו, יש להניח שהרגשת סוג של מצוקה או צורך. עליך לשקול עם המטפלת שלך מה הדבר הנכון לעשות במקרה שלך, ולהביא בחשבון מחירים אפשריים לכל החלטה. יש להביא בחשבון גם כי- * יש אנשים שבשביל טיפול טוב מוכנים להשקיע בנסיעה. * יש טיפולים ממוקדים (קצרי מועד), בהם אפשר להגיע להישגים משמעותיים גם בזמן קצר. באוניברסיטת ת"א נפתחת ביוני קבוצה לטיפול בתופעת הדחיינות האקדמית. לפרטים טל: 03-6408505 בברכה ליאת

היי ליאת, אני חושבת שבניגוד לפעמים אחרות בהן את ממליצה לדבר עם המטפלת לדעתי במקרה זה אין כ"כ טעם לדבר על כך עמה. בסה"כ הייתי רק בשתי פגישות ואני לא רוצה לבזבז זמן ולהתעסק בזה.לא? ושום דבר לא בטוח עדיין... במידה ואכן אעבור אני רק רוצה לדעת אם ניתן יהיה להפיק בינתיים משהו מהטיפול ולדעת שלא בזבזתי כסף לחינם (כי ממש אין לי כסף מיותר) וכמו כן שהבעיות יכולות להיפתר בטווח זה.(למרות שאני מניחה שאף אחד לא יכול לדעת) אגב, הטיפול הממוקד כוונתך לקוגניטיבי? כי ממש אני לא רוצה להחיף שוב מטפלת מקווה שאת זוכרת מי אני תודה

שלום. אני נמצא כרגע בתקופה לחוצה מאוד של לימודים אקדמאים עבודה ובמקביל גם בעיצומם של מספר תהליכים שדורשים ממני כמות אדירה של כוח מנטלי ריכוז ויכולת. לאחר שהגעתי למצב שכבר ממש קשה לי להתמודד עם מכלול הדברים הנ"ל נקלעתי לשיחה עם חבר שסיפר לי שהוא היה באותו מצב בעת לימודיו באנגליה והא נעזר רבות במפגשים תקופתיים עם היפנוטרפיסטית שעזרה לו להפחית רמת לחץ ולשפר יכולת מיקוד זיכרון ויכולות מנטליות. מתוך המצוקה הנוכחית שלי וסקרנות טבעית החלטתי שאני מעוניין לקבל טיפול דומה פה בארץ. אני פונה אליכם ציבור הקוראים והרופאים הנכבדים שמנהלים את הפורום בבקשת המלצה על מטפל מתאים בטווח שבין חדרה לגדרה. בתודה מראש בן

שלום בן, לא בטוחה שהעניינים עד כדי כך פשוטים, אך לצורך סיפוק סקרנותך נשלחה לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום לפסיכולוגים, קראתי בספר כלשהוא כי הפרעת קשב וריכוז מלווה בדרך כלל במנת משכל נמוכה. האם יש אמת בדברים? אני מכירה מישהי הלוקה בהפרעה (ללא היפראקטיביות) ואשר אובחנה בילדותה כמחוננת. כיצד ניתן ליישב בין הדברים? תודה

ערב טוב, הפרעת קשב וריכוז פוגעת בילדים מכל רמות האינטליגנציה. מאחר והפרעה זו כרוכה בקשיים ניכרים בלימודים בביה"ס (קושי לשים לב לפרטים; פזיזות ואימפולסיביות הגורמות לשגיאות רבות; קושי לעקוב אחר הוראות; קושי להתמיד במטלות לימודיות הדורשות ריכוז; מוסחות; רישול; פיזור ; קשיי התארגנות, ועוד), הסביבה (וחמור יותר - הילד עצמו) נוטה להערכת-חסר של היכולות האינטלקטואליות האמיתיות. פעמים רבות, ילדים אינטליגנטיים במיוחד מצליחים לפצות ולחפות על ההפרעה, עד כי אין היא מאובחנת כלל, או מאובחנת באיחור ניכר. חשוב לזכור כי 'מנת משכל' אינה אלא ציון במבחן סטנדרטי, המורכב ממשימות שונות ומגוונות המשקפות היבטים שונים של "אינטליגנציה". טווח הקשב והריכוז הוא אחד הגורמים החשובים במבחן זה, ולפיכך תיתכן הנמכה בביצועים של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. ילדים המטופלים תרופתית מצליחים לשפר את ביצועיהם באופן ניכר, ולמצות באופן טוב יותר את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם. נדמה לי שהסתירה יושבה, הלא כן? לילה טוב ליאת

יושבה גם יושבה. תודה רבה. חיבה

אני לא יודעת אם פניתי לפורום הנכון, אבל ננסה. אני שי ואני לומדת בכיתה יב' בבית ספר בת"א. במסגרת מגמת קולנוע החלטתי לעשות סרט על הרצון להתגייס או לא להתגייס לצה"ל של ילדים בגיל שלי. בשביל לחבר את כל החלקים של הסרט רציתי לערוך ראיון עם פסיכולוג אשר מתמחה בגילאים האלה שאולי יכול להסביר את התופעה. בכל מקרה, פניתי אליכם בבקשה לעזרה. אולי אחד מכם מתמחה בנושא? או שמכיר פסיכולוג שמתמחה? בכל מקרה אני חושבת שדעה של פסיכולוג יכולה לחבר לי את כל הקצוות בסרט ולהעניק דיעה מקצועית לעובדה ש50% מהנוער או מחיילים שהתגייסו יוצאים מהצבא בשלב מסויים. אשמח אם תעזרו לי או תפנו אותי למקום שאני אוכל לקבל עזרה. תודה מראש..

שי יקרה, נושא המוטיבציה של מתגייסים צעירים הוא אכן מרתק. נדמה לי שפסיכולוגים ששרתו/משרתים במסגרת צה"לית יוכלו לעזור לך בעצה טובה ואפילו בנתוני מחקר. נדמה לי שגדעון שובל (שלנו), המשיב כאן בימי שבת-ראשון הוא כתובת מתאימה להתייעצות. אני מזמינה את גדעון להתייחס כאן (אם יקפוץ לביקור), ואם לא, אנא חזרי על בקשתך בימי התורנות של גדעון. בהצלחה ליאת

מישהו מוכן להסביר לי מה הולך פה אם אני מבין נכון חן המקורית נפגעה שמישהי אחרת בשם חן כתבה הודעה וסיפרה שגם היא עברה אונס אני לא יודע למה החן החדשה השניה היתה צריכה לכתוב אותו ניק בידיעה שזה יכול לבלבל בגלל שהיתה פה לפניה חן המקורית באמת שלא חסר שמות ובתור אחד שצופה מהצד חן המקורית צודקת באמת שלא חסרים ניקים אחרים.רוצה לשלוח חיזוק לשתי החניות החינניות. חן חן.צופה

ערב טוב, התקרית הקטנה הזו מדגימה היטב את מגבלתו העיקרית של המדיום האינטרנטי: בהיעדר מחוות גוף, הבעות פנים, אינטונציה קולית, וכיוב', אמירות שלנו (כמו גם בחירת כינוי, בדיחות, או התנהגויות מקוונות אחרות) יכולות להתפרש, בטעות, בשונה מכוונתנו המקורית. חן ה"ישנה" שלנו פרשה בטעות את הופעתה של חן ה"חדשה" כפלישה תוקפנית שבאה ללעוג או להציק לה. חן ה"חדשה" נכנסה לכאן בתמימות, ומבלי לתת את הדעת על הדינמיקה שהתבססה לה כאן בשבועות האחרונים, בחרה לה כינוי קצר ונחמד. צר לי על הרגעים המביכים שעברו על שתיכן. מקווה שחן ה"ישנה" מרגישה טוב יותר, ותמשיך לראות בנו בית חם. ומקווה שחן ה"חדשה" המכונה מעתה חיה (או חנה?) תראה את דברי אלה כקבלת פנים מחודשת וחמה. המשיכי לבוא אלינו. לילה טוב ליאת

אני חושבת שאני משתגעת . מכירים את ההרגשה שכמה "ששופכים את הלב" אין שיפור בהרגשה הבכי גם הפסיק לעזור האלכוהול עוזר זמנית לישון קשה והכדורים ממכרים המטפלת הנפלאה שלי עוזבת ,לא ניראה לי שמישהו יכול להחליף אותה , כואב לי כל כך מפחדת להשתגע לא אוהבת לכתוב לדף ונמאס לי לבכות לחבריי אז כתבתי כאן, מקווה שזה בסדר

רינת יקרה, אני שמחה שאת מוצאת אותנו כתובת ראוייה לשיתוף. נשמח להיות כאן בשבילך בשעת הצורך. את נמצאת כרגע בעיצומו של תהליך פרידה מכאיב, ולכן הדברים צורבים בך במלוא חריפותם. פסיכולוגים נוטים לייחס משמעות רבה לפרידות, ויש אפילו מי שגורסים (בעיקר כשמדובר בטיפולים קצרי מועד) שכל הטיפול כולו אינו אלא עיבוד של הפרידה הבלתי נמנעת שתגיע בסופו. אני מקווה ומאחלת לך שתצליחי, בסוף התהליך, להישאר חזקה ומועצמת למרות הכל. כל טוב ובהצלחה ליאת

שלום שמי חן (שם בדוי) אני סטודנטית. לפני כחמש עשרה שנים עברתי איזו שהי תקיפה מינית, האמת היא כשזה קרה (בגיל 8) ידעתי שמדור במשהו רע אבל לא הבנתי מה בדיוק היה רע בזה. הסיטואציה שקרתה היא שילד אחד מהשכונה שלי, שאז היה בן 11 נהג לגעת באיבר המין שלי וגם הכריח אותי לגעת בשלו. אני לא זוכרת בדיוק כמה פעמים זה קרה אבל אני כן זוכרת שזה קרה יותר מפעם אחת. לא סיפרתי את הטראומה הזאת מעולם לאף אחד: לא להוריי ולא לחבריי, אני אפילו לא מסוגלת לדבר על זה בקול. הבעיה היא שמאז אני לא מצליחה להתקרב לאנשים, ז"א כל פעם שמדובר בקרבה מסויימת עם אנשים בכלל ועם גברים בפרט אני נרתעת לאחור וזה מאוד מלחיץ אותי. לא היה לי עדיין חבר, כל פעם שבחור מנסה להתקרב אליי אני מרגישה בחילה. אני יודעת שמדובר בבעיה אבל הבעיה שלי היא שאני לא יכולה להיפתח בפני אף בן אדם ולספר לו את זה באופן ישיר, בטח שלא לפסיכולוג. בבקשה תעזרו לי, תגידו לי איך אני יכולה לצאת מהכאוס הזה? אני מרגישה שאני משתגעת.

שלום חן, אני לא ממש יודעת מה להגיד לך לגבי מה שעברת,חוץ מזה שאני מזדהה איתך מאוד. אני משאירה עצות מקצועיות לליאת. אני לא יודעת אם את יודעת שגם אני עברתי תקיפה מינית בעבר,ובמקרה שמי גם חן(ברור ששם בדוי) ועל מנת שלא יתבלבלו ביננו בקשה לי אלייך: האם את יכולה לשנות את הכינוי שלך,יש המון שמות בעולם למה דווקא להשתמש בשמי? (סתם בצחוק) סליחה אם פגעתי אני פשוט לא רוצה שמשתתפות אחרות שמכירות אותי או ליאת יתבלבלו ביננו. צ'טערת לא רציתי לפגוע ברגשותייך,אודה לך באם תחליפי כינוי. חן

האמת היא שאני חשבתי שזאת את חן 'הישנה' ולא היה לי נעים לשאול אם עברת גם אונס וגם תקיפה מינית,ותודה שהבהרת סוגיה זו,כי זה באמת בלבל.

לחן, אם התכוונת במקרה להסתלבט עליי. אז זאת בדיחה ממש גרועה. את רואה שיש פה מישהי שכותבת בשם חן,למה את חייבת לכתוב גם??? כבר לא בא לי לכתוב פה כלום בגללך! חן

חן חדשה יקרה, בדרך כלל נראה לי שאנחנו נוטים "לקפוץ למים" בשעה שאנו מוכנים לכך ברמה מסויימת. נשמע שההתרחשות הכאובה/מבישה (בעיניך בלבד) הזאת מימי ילדותך מציפה אותך לאחרונה ביתר שאת. לבי אתך... כי אני מכירה זאת - מכירה את האיום לטבוע מחמת ההצפה... אז אולי את כמעט מוכנה לקפיצה? הכתיבה כאן, כתיבה של תוכן כל כך עמוק ובלעדי לך, שלא חלקת אותו עם איש מעולם, אולי מעידה על מעין "הכנה על יבש" לפני הקפיצה למים. את חשה בצורך החונק להוציא את הזכרון הזה מתוכך ולחלוק אותו עם ייצוג כלשהוא של מישהו חיצוני (אולי גם לקבל פידבק עליו), אך עדיין לא מרגישה כשירה לעשות זאת למול הקרובים אליך (למשל, הפסיכולוג). אני מקווה שה"ניסוי" שאת עושה כאן יעלה יפה ושבעקבותיו תוכלי לאזור אומץ ולהעלות את אותם הדברים גם בחדר הטיפולים (כצעד ראשון). גיל 8 הוא אכן גיל צעיר מאד, אשר עדיין לא בשל ליחסים מיניים מכל סוג שהוא, ובטח לא יחסים מיניים שיש בהם אלמנט של כפיה (כפיה ולו רק בגלל שהילד מהשכונה היה גדול ממך ויכול היה להפעיל עליך כח שכנוע). אני יכולה, אפוא, להבין מדוע אירוע כזה יכול להשאיר צלקת אשר מתבטאת בהתרחקות, בקושי לתת אמון, בקושי בקרבה פיזית עד כדי תחושת בחילה (ועוד הרבה דברים אחרים, אני בטוחה). מדבריך הקצרים אי אפשר להבין את הדברים על מורכבותם, אך יתכן שאת חשה אשמה שאינה במקומה על כך שנעתרת למגע הזה ולפיכך מתביישת לספר זאת. האשמה אינה במקומה - אני חוזרת (גם אם במקרה היו יסודות של הנאה מהמגע). אני מקווה שדברי יעזרו לך, ולו לרגע, ולו במעט, פורטונה

פורטונה, קודם כל רציתי להודות לך על מילותייך החמות והכה מבינות. האמת היא שבגלל שזו הפעם הראשונה שאני בכלל מעיזה לדבר על כך עם מישהו היה לי קצת מוזר לשמוע חוות דעת כלשהי מהצד. גם אני יודעת שאני כנראה לא הייתי אשמה אז,כי מה כבר יכולתי להבין בגילי הצעיר אבל עדיין לא עוזבת אותי הרגשת האשמה והשאלה: "כיצד היו נראים החיים שלי אם לא אותו אירוע ארור ודוחה כל כך". אני חושבת שגם עצם זה שהייתי עולה חדשה גם כן "תרם" לכל ההרגשות המעוררות בחילה האלה. האמת היא שאני לא יודעת איך היה לי בכלל את האומץ להעלות את הסיפור הכל כך אישי הזה באתר? המקום היחידי שאני כותבת בו ומרשה לעצמי להוציא את כל מה שיש לי לומר זה רק ביומן האישי שאני כותבת בו מכיתה ו'. כלומר יותר מעשר שנים. תארי לך עד כמה לא היה לי פשוט לשפוך את הלב בפני אנשים "זרים". אז תודה לפחות על התמיכה הכה חמה שהענקת לי ביומי הראשון. חיה

ערב טוב, אני מבינה שחלו כאן כל מיני אי-הבנות מביכות שנפתרו בסופו של דבר :-) לעצם העניין- תקיפה מינית בכל גיל מותירה בקרבן צלקת קשה. גם אני, כמו פורטונה, סבורה שעצם הכתיבה כאן היא צעד ראשון בתהליך החשוב של העיבוד וההחלמה. תהליך כזה, מוטב שלא ייעשה ללא ליווי, עידוד והכוונה של איש מקצוע מיומן. כדי לשבור את המעגל האכזרי של קרבה>בחילה>התרחקות>הימנעות, יש צורך לבסס לפני הכל יחסי קרבה ואמון עם דמות טיפולית (במקרה שלך נראה שמוטב לפנות למטפלת אישה), ובהדרגה, באמצעות טכניקות התנהגותיות, למתן את התגובות שלך לניסיונות של קרבה אינטימית. תוכלי, כמובן, להתייעץ ולהיעזר באחד מן הגופים המוכרים, העוסקים במתן תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. למשל http://www.1202.org.il/ בהצלחה ליאת

שלום רב לכל הרופאים. זאת שאלה לרופאים אני רוצה להסביר מצב ותגידו לי מה זה יכול להיות בכלל. יש אדם קרוב אלי ויש לו בעיה מיוחדת. המצב הוא כזה שאף פעם הוא לא רגוע יש לו בעיות עם התקררות מהירה והוא נהיה חולה ומקורר מכל רוח קטנה שהוא מרגיש ואם טיפה קר לו אז הוא לובש חולצה ועוד חולצה ועוד חולצה ומעילים ואז הוא מזיע כדי שזה יעבור לו. והוא גם לא יכול שיהי לו טיפה חם אז מתי שקצת חם לו הוא מוריד חולצה ואז נהיה לו טיפה קר אז הוא לובש עוד חולצה ואף פעם לא מגיע לאיזון. הוא סובל מזה נורא ,יש לו גם בעיות שינה ויש לו גם קצת מחלה נפשית הוא היה מאושפז כי היו לו חרדות מלכלוף אבל זה סיפור אחר כבר. הבעיה היא כזאת אני לא יודע אם יש לו איזושהי בעיה מסויימת ובכלל שיש לו נטיה למצבים של דכאון וחרדות אז זה חזק אצלו או שזה בכלל כל הסיפור בגלל מחלה נפשית שלא באמת הוא מתקרר הכל אצלו בראש אני באמת לא יודע , אני צריך תשובה לכל מי שחושב שהוא יכול לעזור טיפה אפילו, לתת איזה כיוון מקורי. הוא שותה כדורים נגד דכאונות וחרדות ומהבחינה הזאת הוא בסדר אבל הקטע של ההתקררות וכנראה מזה גם בעיות השינה וגם זה לא בטוח ץבקיצור יש לו הרבה בעיות ואני צריך איזושהי עצה . תודה רבה אשמח לקבל תשובה מכל רופא שיכול לעזור.

ערב טוב, ראשית אזכיר ואומר שפורום זה מנוהל ע"י פסיכולוגים ולא ע"י רופאים. אני לא בטוחה שהבעיה כה נדירה, ולא ברור לאיזו עצה אתה מצפה. מישהו עם "קצת מחלה נפשית" שגם היה באשפוז בגלל חרדות, דיכאון וסימפטומים של OCD וגם מקבל טיפול תרופתי - זקוק למעקב קבוע של איש מקצוע, שיוכל להעריך את מצבו הנוכחי ולעדכן את הטיפול התרופתי. יתכן שהקושי לווסת את טמפ' הגוף קשור למצבו הנפשי, אך בה במידה יתכן שמדובר בכלל בבעיה פיזיולוגית. אני חושבת שיש צורך בהערכה מקיפה, שאינה יכולה להינתן - עם כל הכבוד - דרך האינטרנט. בבריאות טובה ליאת

גבר - 38 הייתי בטיפול פסיכולוגי 8 שנים + טיפול תרופתי 4 שנית שכלל לניטין וכל מיני תרופות נוגדות חרדה וגם פרוזק שלא עזר בכלל. הבעיה: אני דאגן מאוד, לא סומך על אף אחד, חרד מאוד, חושש ממוות, יש לי 2 ילדים שאני מעביר להם את תחושותי לצערי - הילדה נהפכת לאט לחרדתית (בת 5 וחצי) דוגמאות: נניח שביתי יושנת אצל הורי, אני בודק את כל הבית שאין שום דבר שעשוילהזיק לה, חלונות סוגר בודק את המיטה שהיא לא תסגר עליה וכדומה, לאף אחד חוץ ממני ומהורי אסור לשמור על הילדה, אם הולכים לגן שעשועים היא חייבת להיות צמודה אלי. מפחד מאסונות שיקרו לילדים, כמו כלב שיתנפל עליה, שיאבדו ויחטפו, שלעולם לא נמצא אותם בשל רגע לא אחריא שלנו, שהולכים בקניון אני חושש שמישהו יתפוס את אחד הילדים ויזרוק אותו מעבר למעקה. חוץ מזה הכול טוב. מה המלצתך?

שלום דני, לא אמרת מתי היית בטיפול, ובאיזה סוג טיפול מדובר. מכל מקום, כאשר אנו הופכים הורים לילדים - כמו שאתה בהחלט מבחין - להתנהגויות שלנו יש השפעה רבה על בריאותם הנפשית ועל עמדתם הבסיסית ביחס לעולם. לכן, גם עמדתנו ביחס לטיפול משתנה, ועמה גם המוטיבציה והנכונות לגייס כוחות למעננו-למענם. אני מציעה לך להגיע ללא דיחוי להתייעצות חוזרת עם פסיכיאטר. כיום יש תרופות חדשות (בניגוד ללניטין שעלולה לגרום לתלות), עם הרבה פחות תופעות לוואי ועם השפעה ניכרת על חרדות ומחשבות טורדניות מהסוג שאתה מתאר. כמובן שהטיפול התרופתי יעיל יותר כשהוא משולב גם בטיפול פסיכולוגי. במקרה שלך אפשר לשקול טיפול באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, ורק בהמשך, עבודה לעומק על המקורות הדינמיים העמוקים לחרדה. כדאי מאד לרתום את הדאגה האמיתית לשלומה של הילדה, ולדאוג שיהיה לה אבא בריא ומאוזן. כהורים, אין לנו את ה'לוקסוס' להזניח את מצבנו הנפשי. בהצלחה ליאת

תודה, היכן אני מברר על טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול שאני הייתי מעורב בו היה טיפול של שיחות עומק שלדעתי קצת הזיקו לי יותר משתרמו. תודה

ליאת, רע לי ואני שונאת את החיים האלה. לא רוצה יותר,נמאס לי. הכל נראה לי שחור משחור אני לא אוכל להתמודד יותר. אפסו כוחותיי. הכאב קשה מנשוא. אני חיה בתוך כאוס מתמשך,לא יכולה יותררררררררררררררררררררררר היאוש ניצח אותי וזה סופי. אני רוצה לדבר עם המטפלת שלי רוצה להוציא הכל אבל כבר מאוחר מידי ומחר היא נוסעת לשבועיים דווקא כשאני זקוקה לה יותר מאי פעם. אני רוצה לעצור ולהירגע ואני לא מוצאת את הבלמים. מה עושים? חן (בייאוש טוטאלוס נשבר לי)

ליאת, אני מרגישה רע. קרה משהו שגרם לי לזכור... לזכור את הכל.. בזמן שאני בעמל רב לשכוח(טיפול וכו' לא עוזר) וחוץ מזה קרה משהו היום שאני לא רוצה לפרט אותו בפורום. אם את קוראת אותי תשלחי לי שביב של תקווה.... חן

חנו'ש, מצטערת שאת מרגישה רע... לא יודעת כל כך מה להגיד... שולחת לך חיבוק גדול! אני כאן בשבילך, רעות

חן יקרה, מצאתי את הודעתך הבוקר, ואני מתפנה לרגע קט (בתוך יום העבודה) כדי לבקש ממך להחזיק מעמד. למרות שהכל נראה כרגע (אולי כבר פחות?) שחור, זכרי שגם אחרי סערות עזות מגיעה הרגיעה. כמי שגרה ממש סמוך לחוף הים, אני יכולה לספר לך שאחרי כל סערה טובה, אפשר למצוא על החוף המון אוצרות. הכל תלוי בסוג ההתבוננות. נסי למצוא כוחות לשרוד ימים בודדים. אנחנו נהיה כאן בשבילך בשבועיים הקרובים. אחזור לכאן בערב. מקווה שעד אז כבר תרגישי טוב יותר ליאת

חשבתי להקדיש לך שיר...אך קשה לי כרגע למצוא משהו מתאים... (העיקר הכוונה, לא?) לילה טוב

כתבתי לך למטה...

לרעות, קראתי את מה שכתבת. כפי שאת רואה אני כרגע בנפילה,בדאון טוטאלי. אני לא יכולה לספר למה כי זה פורום.... בגלל זה יוצא שאני כותבת הודעות שמראות כמה כואב לי ואני לא מספרת את הדבר עצמו.... אבל יש סיבה לכאב הרב. חן

חן ומשתנה יקרות, מה שלומכן? מקוה שאתן מרגישות היום טוב יותר... לא רציתי לפתוח עץ חדש, אני מאוד רוצה לשמוע את דעתכן על עניין מסויים... אני חושבת לעזוב את המטפלת שלי... אני לא בטוחה שהיא תוכל לעזור לי... נראה לי שבחרתי מטפלת שמאוד דומה לי... כיצד היא תוכל לעזור לי בעניינים שהיא עצמה נכשלה בהם (היא לא סיפרה לי, הבנתי לבד). אני לא יודעת מה לעשות!!! מצד אחד קצת קשה לי לעזוב כי קצת נקשרתי, אבל מצד שני אולי זה בזבוז של זמן, כסף והמון אנרגיות... אני לא יודעת מה לעשות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם לא יודעת איך להגיד לה את זה... אני כל פעם נורא מחכה לפגישה הבאה ולא יודעת איך אסתדר בלעדיה... אני יודעת שיקח זמן עד שאמצא מטפל/ת חדש/ה... מה עושים?! רעות המבולבלת...

היי ליאת, אינני יודעת אם את זוכרת אבל לפני חודש רשמתי לך בפורום על כך שאינני מוצאת עבודה. עבר לו חודש מאז ועדיין נשארתי מובטלת (אני שונאת להשתמש במינוח הזה). בכל הדרכים האפשריוןת חיפשתי עבודה:אינטרנט,עיתון, חברות כוח אדם (פרט ללשכת התעסוקה אינני רוצה לנצל עדיין את 70 יום אבטלה אני רוצה לעבוד בכל עבודה שהיא). הרבה מקומות פוסלים אותי היות ונרשמתי ללימודים אקדמאיים, אך עדיין לא התקבלה תשובה מהאונ' אז אינני יכולה לדעת אם התקבלתי או לא. זה ממש מרגיז היות שלפני הצבא ביקשו לאחר שירות צבאי והיום שאני לאחר השירות אין לי מקטם עבודה. מה קורה בישראל?למה זה כך?לעולם לא אמצא עבודה?איך אממן לימודים ואת החיים בכלל?. אני ממש מיואשת מה צריך לומר להם?להתחיל לשקר (למרות שאני בנאדם כ"כ ישר) ולומר שאין לי תוכניות לשנה הקרובה. ליאת עזרי לי אני ממש בדיכאון מזה שאין לי עבודה (הרי פרט לכסף, עבודה קבועה נותנת לך סיבה למה לקום כל בוקר). מחכה להצעתך. יום טוב,

שלום לך PC, צר לי לשמוע שעדיין לא מצאת עבודה. אני מקווה שקיבלת כבר את ציון הפסיכומטרי, ושהוא גבוה דיו כדי לאפשר לך להתקבל ללימודים שאת רוצה. אין ספק שההכרזה על תחילת לימודים בקרוב לא נותנת לך נקודת פתיחה טובה במקומות העבודה, ואולי כדאי להצניע עובדה זו. מוסרית, תוכלי להתנחם בידיעה שתמשיכי לעבוד במסירות במקום עבודתך החדש גם כסטודנטית (אם רק ילכו לקראתך בתנאים). לצערי, לא אוכל להשיב לך על השאלה 'מדוע בישראל קשה למצוא עבודה', פשוט כי איני יודעת לתת תשובה מוסמכת בעניין זה, אך אוכל להסתכן ולומר שגם במדינות אחרות זה בוודאי לא פיקניק, בטח כשמדובר באדם צעיר וחסר ניסיון. ידוע לי שקיימים היום מכונים פרטיים או מאמנים אישיים המסייעים ספציפית בניסוח קורות חיים, עמידה בראיונות עבודה, וכד'. הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה דיכאון. זכרי שמתוך עמדה פנימית של פסימיות וייאוש הדברים קשים שבעתיים. נסי לגייס עוד אופטימיות וסבלנות, ולהנות בינתיים מחופשת השחרור. בהצלחה, והמשיכי לעדכן. ליאת

לליאת, קודם כל אני שמחה שאת זוכרת אותי. דבר נוסף,ציוני הפסיכו' עדיין לא הגיעו אך ככל שהזמן עובר מרגע עשיית המבחן (כמעט חודש) ידוע כי רגע קבלת הציון מדשדש בפתח. (אעדכן אותך עליו). ולגבי העבודה, זה לא שאני מגיעה לכל ראיון בריש גלי ואומרת לם "תקשיבו נרשמתי ללימודים", אני מוסרת פרטי מידע זה רק לאחר שנשאלתי. הגעתי לראיונות עבודה במקומות מאוד בכירים היות ואני שירתתי במודיעין בצבא, אבל דבר זה פשוט מהווה מכשול. כנראה שפשוט אצטרך להעלים זאת מפניהם וכשיתקרב רגע הלימודים פשוט אתפטר. (הרי רוב המעסיקים יודעים גם כאשר קיימת התחייבות לשנה יש אפשרות של הפסקת חוזה,אני צודקת?!). אני רושמת לך את כל זה, היות וזה מחזיר אותי לעבר לתקופה בין התיכון לצבא שכל עבודה לא הסכימה לקבל אותי היות וטענו כי אני מתגייסת לצבא וכד'. כנראה כאן (בישראל) צריך לפעמים להעלים דברים (מה שאני הכי שונאת לעשות) ואולי רק כך להצליח למצוא עבודה ולהתחיל לעשות כסף. תודה על התמיכה והפרגון. ערב טוב,

אני כ"כ מבינה אותך ומה עובר עלייך,אפילו שאני כבר מזמן....השתחררתי,ואפילו שעבדתי מאז בכמה עבודות קבועות במשך מספר שנים,כעת חזרתי שוב ל'נקודת הפתיחה',רק שכעת אני עם 'משקעים כבדים יותר' מהעבר,ועובדה זו לא תורמת לחיפוש העבודה. אינני רוצה לייאש אותך יותר משאת כבר מיואשת,אך גם כשיש מקצוע ותעודת הסמכה,זה לא בהכרח מבטיח עבודה-בעיקר אם אין ניסיון באותו מקצוע (ואני מקוה שלא יאשתי אותך). מה שלמדתי מהעבר הוא שכשאומרים את כל האמת -כמוני וכמוך,בחיים,בד"כ מפסידים הרבה,ואני אומרת זאת מתוך ניסיון של עבודות ודברים רבים בחיים שהפסדתי והרסתי בעיקבות אמירת ה'אמת' כולה.(אני יודעת שבטח דבריי נשמעים נוראיים); לא צריך חלילה לשקר,אלא פשוט לא 'לנדב' פרטים שלא ביקשו (אם לא ביקשו). לא יודעת למה אבל דברייך גרמו לי כמו למעין 'פליישבק' לעבר,שהזכיר לי את כל 'טעויות העבר' בעבודות ואת היאוש של היום עקב כך,וכיוון שגם היום חיפוש העבודה חסר התכלית ייאש אותי יותר,דברייך היו 'טריגר' עבורי שעורר דברים מן העבר,וגרם לי לעצב רב.איני מאשימה בדבריי,אלא פשוט מציינת עובדה של מה שקרה לי. מצטערת מראש אם כתבתי את הדברים בצורה אנוכית ואם תסכלתי אותך יותר במקום לעודד אותך,ומקווה שלא תיכעסי על 'התפרצותי' לשיחתך עם ליאת. {פשוט בזמן האחרון אני לא טובה יותר בשום דבר שאני עושה או כותבת,ואני הורסת כל דבר שאני מגיעה אליו.}

אחותי היקרה :-) בבקשה רק על תתייאשי! את בן אדם נפלא ומדהים ורגיש ועוזר! דברייך תמיד עודדו אותי! מתנצלת שפלשתי לעץ של PC... שולחת חיבוק ענק! מקווה שיצליח לך ותמצאי עבודה בקרוב! רעות

PC , אני ממש מבינה אותך, גם לי הייתה ממש את אותה הבעיה לפני שהתחלתי ללמוד. הרבה משקרים ואומרים שאין להם תוכניות לשנה הקרובה, אך אני לא יכולתי... למה שלא תחפשי כבר עכשיו עבודה לסטודנטים במשמרות? כשתתחילי ללמוד יהיה לך נורא קשה למצוא עבודה נורמאלית שמשלמת שכר סביר, מפני שידרשו ממך לעבור הכשרה שנמשכת בדר"כ שבוע עד חודש, וקרוב לוודאי שלא יתאפשר לך... אם את כבר מחפשת עבודה אז תמצאי משהו שתוכלי להתמיד בו גם כסטודנטית, זו דעתי... אני סטודנטית ועובדת בעבודה מתישה וקשה לי נורא למצוא עבודה עכשיו כי אין לי זמן לקורסים האלה (וגם אין כל כך זמן ואנרגיות ללכת לראיונות כל הזמן) רק אל תתייאשי! המון בהצלחה, רעות

היי ליאת אני רק רוצה לומר לך שאת נפלאה התשובות שאת נותנת לאנשים פשוט תשובות מצויינות ואת לא סתם כותבת לך לטיפול אני חושב שאת מנהלת הפורום הטובה ביותר שראיתי...תודה רבה

ליאת, אני מסכימה עם MR BLUE ,כל מילה בסלע..... את מדהימה וטובה..... אני אוהבת אותך מאוד,אפילו שאני לא מכירה אותך אישית.אם לא הייתי נעזרת בך כשהייתי אז במצוקה,אלוהים יודע מה היה קורה..... תודה שאת תמיד יודעת להגיד את המילים הנכונות,בזמן הנכון. תבורכי,את עושה עבודת קודש קודשים. חן

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.

שלום רב, לבנות חומת מגן רגשית זה אכן לא קל. אני נתקלת בזה פעמים רבות כאשר הורים מדווחים עד כמה הם מתקשים לעמוד מול דרישות ילדיהם, מול בכי וצעקות של מריבת אחים, או חלילה מול סבל של הילד המחייב אותם לתפקד ולפעול בנחישות. במצבים כאלה, אני מבקשת מההורים לפעול "כאילו היו שחקנים בסרט". אפשר לפרק את המפגש לסצינות קטנות יותר, בהן אנו מנסים להיכנס לתפקיד, ולפעול כאילו עפ"י הוראות במאי. אם למשל את יודעת שאת עומדת לפגוש את חמותך היום, נסי ליצפות מראש עניינים המועדים לוויכוח. חשבי מה היא תגיד, נסי לגלגל בדמיונך את הדברים האיומים ביותר, שוב ושוב, עד שתרגישי שאת יכולה לשמוע אותם בלי להתרגז. כשהנושא עולה בזמן אמת, השמיעי לעצמך את הוראות הבמאי: "את אמא טובה, את יודעת מה טוב לילד שלך, אין לך שום כוונה להפוך שק אגרוף של אף אחד". מרגע זה, נסי לדמיין את עצמך כשחקנית, המגלמת דמות חזקה, בוטחת, שלווה. הישארי שקטה ומחוייכת, הנהני בראשך לשמע ההערות (לא בזלזול. בהקשבה) ועני לה: אני מבטיחה לחשוב על מה שאת אומרת. את עשוייה להיווכח די מהר, שבמצב כזה, א?ת היא זו ששולטת במידה רבה ב'סצינה'. כשתהיו בדלת, אל תשכחי להגיד לעצמך "קאט!", ולחזור להתעצבן כרגיל (איכשהו, יש לי הרגשה שלא יהיו לך סיבות הפעם). אני מחכה בקוצר רוח לשמוע איך היה ליאת

האם הייתם נשארים בטיפול בו לא היו יכולים להבטיח לכם שלא תפגשו מטופלים או הורי מטופלים לפני/אחרי שעת טיפול ? (לאו דווקא מטופלים של המטפל שלכם)

שלום אין כינוי, מקווה שתשובתי לא תמנע מאנשים נוספים להגיב לשאלתך. מניסיוני, אנשים רבים שחששו להגיע לטיפול במרפאה, בין השאר מן הטעמים שהזכרת, גילו בהמשך שהדבר הרבה פחות מטריד ממה שחשבו תחילה. יחד עם זאת, יש אנשים הקנאים לפרטיותם יותר מאחרים, ועבורם תנאים אלה עלולים להיחוות כבלתי נסבלים. אישית, הייתי בוחרת מטפל על סמך המאפיינים של תוך-החדר, ופחות על סמך מה שמחוצה לו. בברכה ליאת

שלום אין כינוי, אני מטופלת במרפאה ציבורית גדולה שמסתובבים בה הרבה מאוד אנשים שהמפגש איתם הוא בלתי נמנע ואני חייבת להתוודות שעד שקראתי את שאלתך הנושא מעולם לא העסיק אותי. אף פעם לא ייחסתי חשיבות, לא לאנשים שנמצאים סביב וגם לא לאלו היוצאים מהמטפל *שלי* לפנ?י. להיפך, אני מתפעלת בכל פעם מחדש, מכך שברגע שאני נכנסת אליו הוא מיד נותן לי תחושה כאילו אני האדם היחידי שפגש היום, למרות שהמטופל שלפנ?י יצא אך לפני דקה. יכול להיות שזה היה מפריע לי אם הייתי מרגישה איזושהי עייפות או חוסר ריכוז מצידו. מאחר שרוב האנשים שסובבים אותי ושדעתם חשובה לי, יודעים שאני נמצאת בטיפול, אז אני לא מודאגת שמא אתקל במישהו שאני מכירה ואנשים שאני לא מכירה, בוודאי שאינם מטרידים אותי. בכלל, הטיפול לוקח ממני כל כך הרבה אנרגיות ומערים עלי קשיים מכל כך הרבה סוגים, שמהקושי שאת העלית, אני בוחרת לפטור את עצמי לגמרי. מקווה שכיוונתי לשאלתך כי לא ברור לי לגמרי אם כוונתך היתה לבעיית הדיסקרטיות או לקושי במפגש עם "שותפים" למטפל. יעלה

היי יעלה תודה. אני מטופלת בקליניקה פרטית (אך יש חדר המתנה משותף) אצלי דווקא העניין של הדיסקרטיות משחק תפקיד נכבד מאוד, ועצם העובדה שאראה שם מישהו שאני מכירה מדאיגה אותי... היום יש לציין לא ראיתי אף אחד : )

אני פונה אלייך כי אתה תקותי האחרונה..... שלום אני אמא לילד שהתגייס לפני קצת יותר מחודש ושובץ ליחידה קרבית. לפני שלושה שבועות התלונן על כאבי בן אושפז בסורוקה עם חשד לפנדציט שעד הבוקר שונתה דעתם של הרופאים. לאחר יומיים שוב חש הילד כאבים עזים באותו מקום בבטן והגעתי איתו לאסף הרופא לאחר בדיקות וc.t התברר העיניין אחרת שיש לו אוויר בקיבה אישפזו אותו ובמהלך הלילה ניקזו לו את האוויר דרך זונדה ובבוקר החליטו ולנסות לתת לו לאכול ואם לא מקיא ישוחרר הביתה וכך היה. הוא חזר ליחידה ולאחר מאמץ התלונן שוב על כאב . אגב הכירורג אמר לי שעיניין האוויר בקיבה הוא תוצאה של לחץ ולהיות איתו עם עיניים פקוחות ויד על הדופק כי הוא סמצב של חוסר הסתגלות במאמץ. שאלתי היא מה עליי לעשות איתו מעכשו והלאה? היום הוא בבית עם 7 גימלים וצריך להגיע כל יום לבי"ח כדי לעשות בדיקות לשלול את מה שהם חושבים.כשיסתיימו הבדיקות ויגלו שהעיניין הוא חוסר ההסתגלות כיצד אני אמורה לפעול? מחכה לתשובה מהירה כי המצב מלחיץ אותי איתו כי הוא לא לידי כדי שאפקח עין ואשים יד על הדופק וכמו שאתה בטח יודע בצבא מתייחסים לתלונות חיילים בע"מ ובני ילד שלו יודע לשחק ואני ממש לפני התרסקות עם מצבו. תודה מראש דפנה

דפנה שלום, דווקא זו דוגמה לכך שהתייחסו ברצינות לתלונותיו. במידה והרופאים חושבים שישנה כאן בעיה פסיכולוגית או בעיה של חוסר הסתגלות. או במידה ובנך מרגיש שקשה לו להסתגל ושהוא נתון בלחצים נפשיים - אזי הוא יכול לפנות לקצין בריאות הנפש (קב"ן) ביחידתו. הוא יעבור תהליך של ברור ראשוני ובעקבותיו יחליט הקב"ן מה המלצותיו. בנך לא צריך "לשחק" או להציג מצגת שוא לגבי מצבו אלא רק לפנות לכתובת הנכונה - רופא היחידה או קב"ן היחידה במידה ומרגיש לחץ נפשי. גם את לא צריכה להרגיש מתרסקת,שהרי יש לך אפשרות לדבר עם מפקדיו. במידה ואת חוששת שמתייחסים אליו שלא כראוי, אל תהססי להשמיע את השגותייך. לפי מה שתארת - היחס הינו רציני, מתייחס ומקצועי.

היי שלום אני מאוד רוצה למצוא את אבי שלא ראיתיו הרבה הרבה שנים, לאחר גירושיי ההורים. יש לי את מספר תעודת הזהות שלו. האם זה יכול להועיל לי במשהו לגבי מציאתו? האם יש מוסדות מסוימים שאם אציג להם את תעודת הזהות, אז יכולים לתת לי את הכתובת? יש לציין - אני לא קטינה. אני מעל גיל 18.

שלומית שלום, אני לא בטוח שכישורי כפסיכולוג הינם הכישורים האידיאליים לענות על שאלתך. נדמה לי שהייתי מתחיל את החיפוש באינטרנט, ב-144, במרשם התושבים/משרד הפנים. בהצלחה, גדעון

נמאס לי מכך שהטיפול אומנם עוזר,אך לאט...לאט...,ואין לי כבר סבלנות לחכות שמשהו טוב יקרה-אם בכלל יקרה, כל שבוע אחרי הטיפול יש עליה מסויימת ב'מדד המצב-רוח והעשיייה' לי,ומיד אח"כ ירידה,וחוזר-חלילה; העובדה שאני כותבת לך כאן עכשיו,היא שחיי עדיין רחוקים מלהיקרא באמת 'חיים',יותר מתאים להם להיקרא 'מסע הישרדות'-כי זה איך שאני מרגישה שהם.אני מקנאה(וחשוב לי שידעו שלא מרוע...)בכל האנשים המאושרים שחייהם מסתדרים בקלות-שהם מאושרים ושהכל בא להם בקלות- עבודה,בן-זוג,ילדים וכו'; ויש כאלה שזה בא להם בקלות ובכל-זאת לא מעריכים את מה שיש להם.כשאני רואה נשים {ותסלחו לי על הביטוי-כי בטח אקומם עכשיו אנשים רבים בפורום,וזו לא כוונתי}'מכוערות' שתופסות בחורים חכמים,נאים ומוצלחים-זה 'אוכל לי את הלב',כי אני אומרת-איך הן 'תפסו' בחור כזה ואני לא,ובמה הן יותר טובות ממני; כנ"ל אני מרגישה לגבי כאילו שמצאו ב'פוקס' משרות טובות והתקדמו בהן ומרוויחות טוב ומכלכלות את עצמן בצורה טובה; כשאני חושבת על כל זה אני רואה עד כמה כמעט ואיני שווה בכלל,ואני אדם בודד,חסר-סיכוי,שמפחד לעשות צעד כלשהוא כדי לצאת מהמצב האומלל בו הוא נמצא,ומעדיף לקנא באחרים. בטח עכשיו תחשוב ש'ירדתי לגמרי מהפסים' ואולי כבר התשתי אותך,כפי שאני מתישה אנשים רבים,אבל הרגשתי צורך עז לשתף אותך ואת האחרים בתחושותיי,שאני מקווה שלא פגעו באף-אחד(כי זו לא היתה כוונתי). משתנה

משתנה שלום, זה רק אנושי לקנא בכאלו שהכל בא להם בקלות. ועם זאת אני לא מכיר הרבה כאלה. לעיתים קרובות מה שנראה שבא בקלות, מסתיר מאחוריו מאמץ רב ועבודה קשה. כשתגיעי לראש ההר, תוכלי להסתכל אחורה בסיפוק ולהתגאות בכך ש"עשית את זה", ולבנתיים כשהדרך מתארכת ואיטית ומייגעת, נסי לפחות להנות מהנוף ולחפש את הפרחים שבצידי הדרך. ברכות, גדעון

גדעון תודה, תיאור מעניין ומפתה,וגם יש צד אופטימי ומעודד בתשובתך- שאגיע אי-פעם לראש ההר,כי לי עצמי כרגע קשה לראות זאת ונראה כאילו אני במבוך בתוך ההר-שאין ממנו דרך מוצא,אבל אני בוחרת להאמין לאחרים שכן מאמינים בי.ואת הפרחים שבצידי הדרך אני מחפשת ולעיתים נדירות מוצאת,אך שכשכבר יש לי פרח אני נהניית ממנו ומעריכה אותו יותר.

האם מקובל שפסיכולוג יערוך 10 דקות הפסקה בלבד בין מטופליו?

זה בדיוק מה שהם עושים.... הדר

זו בעיה שמעסיקה אותי והעסיקה אותי בעבר, כי מחד-אני מבינה את הצורך של המטפלים/ות לקבל כמה שיותר מטופלים בזמן העומד לרשותם,מבחינת פרנסה (ואיני אומרת זאת בציניות),ומאידך- עובדה זו פוגעת לפעמים בנו (המטופלים) בכך שלמטפל יש אולי פחות כוחות אלינו,או שאולי הוא פחות מרוכז ואין לו כוח לבעיותינו,או שאולי או עייף מידי אחרי מספר רב של פגישות. (אני כותבת בלשון זכר אבל כוונתי לכלל המטפלים/ות). ואני מקווה שאיני פוגעת בדבריי במטפלים/ות,ואם כן אני מתנצלת מראש. משתנה

אורן שלום, זה אכן מקובל. אך יחד עם זאת כל פסיכולוג צריך לעשות לעצמו את החשבון של יכולת הריכוז שלו ומתי עליו לקחת הפסקה ארוכה יותר. ישנם מטפלים ששעת טיפול שלהם הינה 45 דקות ואז הרווח בין מטופל למטופל הינו ארוך יותר. ישנם אחרים שאמנם שעת הטיפול הינה 50 דקות אך הם מרווחים יותר בין מטופלים. בסופו של דבר זה מאוד אינדיווידואלי. בברכה, גדעון

את מקווה שהמצב ישתפר או יחלוף אם תמצאי את המיועד ואולי יהיו לך ילדים,משתמע מדבריך שאת חיה את העתיד ומקווה שאם ישתנו דברים בחייך גם ההרגשה הפנימית תשתפר(גם לי זה קורה לפעמים ואני לא שופטת אותך חלילה) אבל מניסיוני אני רוצה להגיד לך שאם ההרגשה הפנימית לא תשתפר(מה שמצריך כמובן עזרה מבחוץ -תרופות ,שיחות ,תמיכה ולהשלים עם זה שיש עליות וירידות) שום שינוי בשגרת החיים לא יעזור ואפילו יכול לגרום לעוד לחץ ,למרות שאני מאוד מאושרת בנישואים שלי ויש לי ילד מדהים זה מביא גם קשיים חדשים שלא היו לפני ,אז כדאי להשתדל לחיות את ההווה עם מעט חשיבה על העתיד ,וכשתיתחזקי זה יבוא ואני מאמינה שאת תיתחזקי. מקווה שלא דיכאתי אותך.

תודה, לא דיכאת אותי,בדבריי בעיקר ניסיתי לעודד את 'אין כינוי',למרות שמובן מהם שנקודת השקפתי על החיים לא נכונה,כיוון שאני מנסה לעודד את עצמי ע"י מחשבה (לא במיוחד ריאלית)על העתיד(כרחוק) בלי לחיות כאן ועכשיו,וזה מה שהבנתי שאת אומרת לי - שאם אדאג לשנות קודם את ההרגשה הפנימית(שאני מרגישה עכשיו),גם הרגשתי החיצונית תשתפר,ואז לא אצטרך לדאוג לעתיד,כי הוא כבר 'יזרום' לבד. הבנתי אותך נכון?

למה את מתכוונת הרגשה חיצונית ? לדעתי כדאי לחיות את ההווה ,כי לפעמים נדמה לנו שאם נגיע למשהו (נתחתן,נתחיל לעבוד,יהיה לנו יותר כסף וכו..)אז נהיה מאושרים או יחלוף הדינאון ואז זה מגיע ,אבל אנחנו ממשיכים להיות מדוכאים ומקווים שיבוא משהו אחר שיפיג את הכאב\ מחלה\דיכאון וחוזר חלילה .ולזה אני מתכוונת משהו חיצוני ,נאחזים במשהו שאולי עתיד לבוא. מאחלת לך רק טוב רינת

היי...זה שוב אני למי שזוכר אחרי שכתבתי פה בפעם הקודמת החלטתי שאני מנסה לעזור לעצמי פעם אחרונה לפני שאני פונה לטיפול. אז התחלתי לחפש עבודה, הלכתי לראיונות עד שמצאתי משהו...למחרת כבר התחלתי לעבוד, חשבתי שאם תהיה לי תעסוקה במשך היום זה יעזור לי לצאת מהמצב שאני נמצא בו ויישפר את ההרגשה שלי אבל מהר מאוד הבנתי שאני טועה...לקום כל בוקר לעבודה היה בשבילי סיוט...כל היום הייתי בלחץ ולא תקשרתי עם העובדים בחברה, הרגשתי שוב לא שייך הייתי מחכה שהזמן יעבור כבר כדי שאני יוכל ללכת הביתה,אבל למרות הקושי המשכתי... עד היום בבוקר שהכל התפוצץ...קמתי בבוקר הסתכלתי במראה והרגשתי שזהו אני לא יכול להתמודד עם זה יותר...אני שונא את הגוף שלי!!!!!שונא!!!...ניתקתי את הפלאפון והסתגרתי בחדר...אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שאני ייצא ממנו...בבקשה תעזרו לי....בא לי למות!!!

למבולבל הנצחי שלום רב, אני מבין שכתבת פה בעבר ובעקבות זאת החלטת לנסות בכוחות עצמך לעזור לעצמך. ההחלטה לקחת את גורלך בידיך הינה חשובה. אך גם הדרך לעזרה הינה חשובה. לא הכל ניתן לעשות לבד. לפעמים צריך סיוע: עיצה, השתתפות כצעד ראשון וטיפול מקצועי כצעד שני. אני ממליץ לך לעשות את הצעד הנוסף ולפנות לטיפול פסיכולוגי. יתכן שתוכל להסתייע גם בטיפול תרופתי וזה יעזור לך בתפקוד היומיומי. בהצלחה, גדעון

מטפלת שעונה לטלפונים במהלך הפגישות, לבושה לעיתים בצורה לא פורמלית (נניח בגדי בית) וגם לא מקפידה על כך שמטופליה לא ייתקלו אחד בשני בכניסה/יציאה?

לענות לפאלפון בזמן פגישה,זו ממש חוצפה.לדעתי עלייך לשוחח איתה על כך .לגבי הלבוש ייתכן שהיא פשוט טיפוס כזה אנני חושבת שעלייך לשפוט אותה על כך.

זה לא פלאפון, זה טלפון רגיל... לגבי הלבוש - אני לא שופטת אותה אבל בכ"ז לקבל מטופלים במשהו דמוי פיג'מה נראה לי מעט מזלזל. השאלה אם יש להעיר על כך.

יסמין שלום, את מציינת כמה נושאים לגבי הטיפול, אך לא ברור לי מה את מרגישה וחושבת על כך. אני מוצא , שיש טעם לפגם במצב שבו מטפל לא מקדיש את מלוא תשומת ליבו למטופליו. יחד עם זאת לא כל המטפלים יסכימו ביניהם לגבי קוד ההתנהגות והלבוש הרצוי. אבל, אם כל מה שציינת מפריע לך, הייתי ממליץ לך לדבר על זה עם המטפלת. נראה לי שברור באוירה פתוחה יכול רק לעשות טוב לקשר הטיפולי ולטיפול. אשמח אם תשתפי אותנו בהמשך, מה החלטת ומה היה. בברכה, גדעון

בוודאי שזה מפריע לי. עניין הלבוש גורם לי לחשוב שהיא לא מכבדת אותי או את המעמד. הטלפונים... טוב, בנקודה זו ברור כי הקשב שלה מוסת, היא אמנם מנסה לחפות על זה אבל זה מפריע לי. ועניין אחרון - המטופלים שנתקלים זה בזו, על כך בהחלט אעיר לה מאחר וזה בהחלט לא לעניין ולא במקום, מחובתה ומאחריותה לדאוג להסדרים מתאימים, גם אם זה מצריך מאמץ מצידה. זו תחושה נוראית בשבילי להתקל במטופל שאחריי, תחושה של "הנה עוד אחד בא להחליף את מקומי". ואני פונה למטפלים פה - אנא היו רגישים למטופלים שלכם,המעמד הטיפולי קשה גם בלי כל הגורמים ה'טכניים' האלו מסביב. תבינו שלכל אחד יש את השאיפה להיות יחיד ומיוחד וגם אם זה לא כך עבורכם המטפלים, לפחות אל תיצרו הרגשה הפוכה...

יסמין שלום, לפי כל מה שתיארת גם בשאר התכתוהבות כאן נראה לי שזו התנהגות לא הולמת של המטפלת,וכדאי קודם לדון על כך איתה,ואם זה לא עוזר אז לעבור למטפל/ת אחרים. הקטע של השיחות באמצע המפגש וההיפגשות עם מטפלים אחרים מפריע לי במיוחד, כי בזמן שלך היא צריכה להקדיש לך את מלוא תשומת-הלב,אלא אם זה מקרה חירום.וגם תבהירי לה במפורש שאינך מעוניינת לפגוש מטופלים אחרים,אני מתפלאה שהיא לבד לא מבינה זאת.גם בטיפול שאני כעת וגם בטיפול שהיתי בעבר(אצל מטפלים שונים, קרתה פעם אחת בלבד שבמקרה (בגלל שאני אחרתי לפגישה)פגשתי מטופל אחר,אבל לפי תיאורייך אצלך זה מצב שכיח,ותדאגי שלא יהיה כך. לגבי הלבוש גם לי זה היה קצת מפריע,אך לא הדבר העיקרי,למרות שהפריע לי בעבר שהיתה מטפלת שהלכה יחפה בביתה,אך לי זה הפריע.

שלום רציתי לשאול מה ההבדל בין תואר ראשון בפסיכולוגיה לבין תואר ראשון במדעי ההתנהגות?

אם התואר הוא מאוניברסיטה מוכרת (לא מכללה) אז אין חשיבות אם מדובר בפסיכולוגיה או במדעי ההתנהגות. ניתן אח"כ להתקבל לתואר שני באותם תנאים.

ואם הוא ממכללה?

לא מבינה שלום, למיטב הבנתי מדעי ההתנהגות כללי יותר ויתכן שיש שם קורסי מבוא גם בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכדומה. כדאי להסתכל על רשימות הקורסים של כל תואר וזה יתן מושג טוב יותר לגבי מה מסתתר מאחורי הכותרת. בברכה, גדעון

אני סובלת מחרדות מאז היותי קטנה התחלתי מס' פעמים טיפול אך לא יכולתי להמשיך בגלל שלא יכולתי לעמוד בתשלום הטיפול פניתי לקופ"ח כללית יש הסדר אך שם מצאתי עובדים סוציאלים בעלי תואר שני אך אני לא יודעת אם זה מספיק אני לא מזלזלת חס וחלילה וגם כל פעם היה לי קשה להתמודד עם הטיפול ויצאתי ממש רועדת וחלשה אך כיום אני סובלת מחרדות ודיכאון שמפריע לי בחיי היומיום אני פשוט בקושי מתפקדת ועם מחשבות אובדניות אני חיה בזוגיות שהולכת ונהרסת בגלל התחושות שלי אני לא יודעת מה לעשות מבקשת יעוץ תודה

ההודעה שלי אלייך גדעון אני חדשה בפורום תודה

מישאלה שלום רב, את מתארת שילוב של חרדות, דיכאון, מחשבות אובדניות, תיפקוד לקוי. כל אילו מובילים להמלצה , שאת בודאי כבר מכירה, לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. יתכן שיש מקום לשקול טיפול תרופתי בנוסף לטיפול פסיכולוגי, אך על זה כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. לגבי נושא העלות והטיפול אצל עו"סים. באופן כללי, לא הייתי ממליץ לשלול איש מקצוע בשל היותו עו"ס קליני. כמו בכל מקצוע יש טובים יותר ויש טובים פחות וכדאי להגיע לפי המלצה ולא לבחור אקראית מרשימה. אופציה אחרת , מעבר לפניה לרשימת המטפלים של קופ"ח כללית. היא לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. אמנם יכולה להיות רשימת המתנה, אך הטיפול הוא בחינם. המטפלים מנוסים או שהם מודרכים ע"י אנשי מקצוע מנוסים. באופן כללי המרפאות מאפשרות טיפול פסיכולוגי, אחראי, ברמה מקצועית טובה , במחיר נמוך או בחינם אך עם חיסרון של המתנה ארוכה. מתיאורך את מצבך הייתי ממליץ לך שלא להשהות את הפניה לסיוע. בהצלחה, גדעון

טופלתי בעבר בפרוזאק קיבלתי פלוטין בערך כשנה קצת פחות זה עזר מעט בהתחלה ואז כבר לא הרגשתי את אותו הדבר יש לי עדיין בבית פלוטין ולפני שהפסקתי התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה לי שאם ארצה לחזור לקחת אצטרך לקחת יום כן ויום לא ולאחר מכן כל יום כדאי לי לקחת? האמת שהשמנתי נורא בגלל זה ואני חוששת מכך אני לא יודעת מה לעשות ניסיתי טיפול חינם דרך קופת חולים אבל ממש לא התחברתי למטפלת אני גם לוקחת מידי פעם לוריון להרגעה במצבים קשים אני חושבת שבמצבי כרגע אצטרך לראות מישהו (מטפל) כבר מחר מה לעשות בינתיים תודה רבה על עזרתך

מקריאת הודעות קודמות שמתי-לב שאנשים רבים (ובעיקר בחורות -לפחות לפי מי שכותב בעיקר) נמצאים בדיכאון תמידי,וביניהם אני,למה זה קורה? ולמה בתקופה זו דיכאון שכיח יותר,יותר מאשר בעבר,או שאז לא כ"כ היו מודעים אליו? פשוט זו סוגיה שמעניינת אותי. תודה מראש, משתנה

אולי הפורום מדכא? אולי הטיפול מדכא? אולי החיים האלה מדכאים?? כל בנאדם שני בטיפול במדינה הזאת...אם כ"כ רע בעולם הזה אז למה כדאי לחיות? ואולי בכלל הפרספקטיבה שלי על החיים דפוקה...ימים יגידו

בהמשך לשאלתה של משתנה, האם ככל שהדיכאון קשה יותר אז זה אומר שקיים מחסור יותר גדול של סרוטונין במוח? האם ישנם אנשים שדיכאון אצלם הוא בחירה,ובריחה מהתמודדות עם מכשולי החיים או שהכל קשור רק בגורמים פיזיולוגים? סתם מעניין אותי.... חן

למשתנה, אין כינוי וחן שלום רב, מעבר לכך שלכל אחד יש את סיבותיו שלו להיות בדיכאון, הרי דיכאון נחשב למחלה של המאה הנוכחית. כ- 20% מהנשים וכ- 10% מהגברים יחוו לפחות אפיזודה אחת של דיכאון בחייהם. יתכן שחיפוש ברשת יעלה מאמרים מעניינים על דיכאון וכדאי לקרוא אותם ולדעת עוד על תסמיני המחלה ,הסיבות השונות לדיכאון, ואופציות טיפוליות. בברכה, גדעון

אני חושבת שהיום יש יותר מודעות ויותר אנשים פונים לעזרה ובעבר שמרו יותר את הדיכאון לעצצמם בלי לפנות לעזרה.

תודה על תשובותיכם, גדעון תודה על הצעתך,אך למרות שברשת יש בטוח מאמרים מעניינים על הדיכאון,איאלץ לוותר עליהם,כי עצם הנבירה בעיניין הדיכאון גורם לי להעמקת הדיכאון. רינת- העלית נקודת מחשבה מעניינת.

שלום אני אמא לבת 26 ולתאומות בנות 15 וחצי. עם התאומות הכל בסדר שתיהן חברמניות ומלאות שמחת חיים.הבעיה עם הבת הגדולה בת ה26 היא נוהגת להתבודד המון אין לה הרבה חברים וחברות היא מבלה את רוב זמנה מול המחשב והטלויזיה.מדובר בילדה מאוד יפה וחכמה אבל תמיד היו בעיות אצלה בעיות חברתיות קשות.בבית ספר יסודי היא סבלה מאילמות סלקטיבית ולא דיברה בכלל עם מורים וחברים בכיתה.כשהתחילה תיכון עברנו לעיר אחרת ואז היה לה יותר קל מבחינה חברתית,היא יותר נפתחה והצליחה ליצור קשר עם בנות גילה ובני גילה,אבל פתאום היתה נפילה והיא התחילה שוב להתבודד,וביקשה ממני לקחת אותה לפסיכולוג,לקחתי אותה לפסיכולוג והטיפול לא עזר לה.היום כאמור היא בת 26היא לא מוצאת את עצמה עוברת מעבודה לעבודה,לא יוזמת קשרים חברתים וממעטת לצאת מהבית,ואנחנו מכלכלים אותה ומפרנסים אותה כי כרגע היא לא עובדת,אבל היא עושה מאמצים לחפש עבודה,היא קמה בבוקר והולכת ומחפשת.אני רואה שקשה לה המצב בו היא נמצאת ואני רואה שהיא מתוסכלת ואני מכאן רוצה לשאול איך עוזרים לה כי מדובר בבחורה יפה עם פוטנציאל עצום שלא ממומש וחבל.אשמח לשמוע עצה מקצועית ועצה מאנשים שמכירים את המצב הזה מקרוב. בתודה אמא

ביתי לא סובלת מח"ח או מדיכאון.כנראה שהקושי הוא מסוג אחר.היא מאוד פגיעה ושברירית ורגישה יותר מדי ובתקופת בית ספר קצת ירדו עליה ואולי היא סוחבת את זה עד היום.

אמא יקרה. קשה לבצע הערכה מקצועית מדוייקת על סמך תאור אינטרנטי קצר, אך בהחלט נראה שלבתך יש דפוס מתמשך של קשיים חברתים מאז הילדות. מה הכוונה הטיפול לא עזר ? כמה זמן הבת הייתה בטיפול ? אולי המטפל לא התאים ? אולי הטיפול לא עזר בעבר אך בהחלט יעזור כעת ? אסור לכן לוותר על הסיכוי להעזר בטיפול !!! הבת בהחלט צריכה טיפול על מנת שיכולו השינויים רצויים. ראשית הייתי ממליץ לבת לפנות לאיש מקצוע (למשל פסיכולוג קליני) על מנת לבצע הערכה פסיכולוגית (כשתים שלוש פגישות) ובסופה יוכל להמליץ על הטיפול המתאים. ובשורה אחת טובה ואחת קצת פחות (ואתחיל בשניה): נראה שמדובר בקושי בהתפתחות באספקט מסויים של האישיות. המשמעות - מדובר בטיפול לא קצר. צריך בהחלט הרבה סבלנות ואורך רוח. והבשורה היותר טובה - מדובר בבחורה צעירה (26) כך שהסיכויים להצלחת הטיפול בהחלט טובים בהשוואה לאדם מבוגר יותר. המשמעות - לא כדאי להתמהמה יתר על המידה בפניה לטיפול. והעיקר - המון הצלחה לך ולבת, ובשום אופן לא לוותר על הסיכוי להעזר בטיפול מקצועי.

אמא שלום רב, דאגתך לבתך טבעית ומובנת, אך אין צורך להיות מיואשת. החל משלב מסויים יכולותינו כהורים מוגבלת ועלינו לדעת מתי לפנות ולהפנות לסיוע מקצועי. התמונה שאת מתארת של קושי ביןאישי מתמשך צריכה להיות מטופלת. ההמלצה היא: טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני. כפי שכתב ים 3: מה שלא עזר בעבר יכול לעזור בהווה , נדרשת סבלנות ויפה שעה אחת קודם. הציעי לבתך לפנות לסיוע מקצועי. לדעתי זה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורה. בהצלחה, גדעון

שלום לאמא מיואשת גם אני כשהייתי ילד סבלתי מיחס לא טוב מצד הסובבים אותי אחכ"כ היו לי תקופות עם המון חברים וחברה שאהבתי מאוד ..לפני קצת יותר משנתיים אני והחברה נפרדנו התחלתי ויש לי גם פחות חברים אני לבד כל הזמן ...אני לא יודע איך לפתור את הבעייה אך אני מציע שבתור אמא על תציקי לה יותר מדיי כי היא בטח מרגישה רע גם כך אני מאוד מזדהה עם בתך ועם הכאב שהיא בטח חווה כי אני מרגיש אותו שעה שעה יום יום

היי אורנה, אני מקווה שאצליח להיות מובנת, יש לי שאלה בנוגע להשלכה. מה גורם לאדם מסויים להיות אובייקט להשלכה? האם אדם מסויים יכול להיות מושא להשלכה לסביבה שלו יותר מאחרים? כלומר שמאיזו שהיא סיבה הסובבים אותו משליכים דווקא עליו ולא על אחרים? שבת שלום ותודה מראש :)

שלום דנה, האם את היא הכותבת ש"פרשה בשיא" מדיון עם ליאת אודות "השלכה הזדהותית"? אם כן, זה יהיה מעניין לשמוע יותר על המשיכה שלך למושג זה... השלכה נחשבת למנגנון הגנה 'גבוה', בעזרתו העצמי משליך אספקטים לא-רצויים שלו על האובייקט, וכך מצליח להתנתק ולהשתחרר מהם. הזדהות השלכתית, לעומת זאת, מובנת כמנגנון 'נמוך' יותר, בו העצמי משליך את כולו או חלקים שלו על האובייקט, אבל ממשיך להזדהות עם התכונות שהשליך על האובייקט וחש אותן כשלו. לכן, זהו מצב בו העצמי לא משיג שחרור מדחפיו הלא רצויים (אם תרצי לקרוא על כך יותר, כדאי לעיין בכתבים של קליין וקרנברג). אני מבינה שאחד הנושאים שמעניינים אותך, הוא מה מאפיין את "מושא ההשלכה", ולא רק מה מאפיין את ה"משליך". לשמחתך אינך היחידה שגילתה בכך עניין, ויש ספרות שעוסקת באופן בו "מושא ההשלכה" מתומרן להרגיש כל מיני דברים. נסי לחפש מאמרים של הורביץ (Horwitz, L), ואם את "מהתחום" אולי תרצי לקרוא טקסטים מורכבים של ביון וגרינברג אודות תהליך "הזדהות השלכתית נגדית" שמתרחש אצל המטפל. מאמר שאולי יעניין אותך נקרא "הזדהות השלכתית - מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים" מאת ד"ר מרק רויטמן, והוא פורסם ב"שיחות" כרך ג' במרץ 1989. בהצלחה בהמשך החקירה שלך, אורנה

אוי, כן אני היא ש"פרשה בשיא"... גליתי על עצמי דברים מדהימים שקשורים בהזדהות השלכתית (כאובייקט ולא כמשליכה) ולכן התחלתי חקירה בעניין. זה מעניין כי אני מכירה את המושגים ממזמן מכיוון שאני מגיעה מהתחום אבל אני לא מצליחה למצוא תשובות לשאלות שלי וכנראה הבעיה היא בניסוח. אני מכירה את המאמר של ד"ר מרק רויטמן, ישל י אותו במועדפים ומאיזו שהיא סיבה אני לא מצליחה להביא את עצמי לקרוא אותו למרות שהוא מעניין אותי וכרגע הנושא הזה חם מאוד אצלי. עוד שאלה לי אלייך אורנה בעקבות דברייך. כתבת שהזדהות השלכתית היא מנגנון נמוך אך אני לא מבינה מדוע מכיוון שמה שהופך את ההזדהות ההשלכתית לכזו היא רק התגובה של האובייקט שעליו נעשתה ההשלכה ולא של המשליך (יש לי דה ז'ה וו לשיחה עם ליאת...) אוך כנראה לא סתם אני לא מצליחה לרדת לעומק הדברים!!!

לאורנה ולכולם, גם אני, כמו חן ואין כינוי רוצה לשאול למה?!!!!!!!!!! לא בא לי לחיות יותר (אני לא מתכוונת להתאבד או משהו...) כבר אין לי כוח לכלום! כבר מאסתי בכל הדברים שכל כך אהבתי תמיד... )-: מתי זה יגמר כבר?!!!!!!! מאז שהתחלתי טיפול לפני כחודש אני יותר מעורערת. אני חושבת שרצתי מהר מידיי, אולי פתחתי דברים שאני עדיין לא מוכנה לדבר עליהם. רציתי להגיד דברים כדי לגמור את זה כבר! אני רוצה שתגידו לי שזה ככה בגלל שזו התחלה ושזה ישתנה בקרוב! לא רוצה להפסיק את הטיפול, אבל מרגישה שהוא פוגע בי, מפריע להתרכז בדברים שחשובים לי (בעיקר בלימודים). גם לא מסוגלת להפסיק... שיגמר כבר.... רעות

שלום רעות, ברוכה הבאה למפלגת ה"למה"... נסי לתת זמן לטיפול, ולחיים, ולעצמך - אני בטוחה שבעוד זמן מה דברים יתאזנו. עידוד וחום גם בשבילך, אורנה

היי רעות, זה רק הגיוני שעם תחילה הטיפולים תוצפי ותרגישי שאת חוזרת אחורה. בצעד אמיץ החלטת להתמודד עם הקשיים שלך והעבר, ולהעניק להם מסגרת- יום ושעה במסגרתה את משחררת דברים, מבינה, חוקרת, חופרת. את מה שאת עושה המסגרת הקטנה הזו של שעה בשבוע (אני מתארת לעצמי) את לוקחת איתך ומעבדת ביתר השבוע עד למפגש הבא. נראה לך שזה נורמלי שלא יקרה מה שקורה לך?? גם אצלי, תחילת המפגשים היו מעררים במיוחד.. אחרכך זה נרגע, ולרגעים חוזר שוב. כך או כך המחיר הזה שווה כשאת מצליחה להשתחרר מדברים שמעכבים אותך. בהצלחה

רעות, אין לי מה להוסיף על דבריהן הנכונים מאוד של אורנה ודנה. צר לי שאת מרגישה כל כך רע... האם קרה משהו שגרם לך להרגיש כך? אני שולחת לך רשת תמיכה וחיבוק עוטף בחיים יש הפתעות יש מורדות יש עליות ואם היום זה לא הלך הכל נראה קשה ומסובך יום המחר יהיה מוצלח. תהיי חזקה חן

אורנה, דנה וחן, תודה לכן על העידוד, אתמול כבר הייתי ממש על סף התמוטטות, אני עובדת עכשיו יותר (בלילות)ע"מ לממן את הטיפול ויש לי שם יותר מידיי זמן לחשוב כי אני נמצאת כל הזמן לבד... אני לא מצליחה לעשות מטלות שבועיות ללימודים... עוד חודש וחצי מבחנים... אני מפחדת שיעיפו אותי!!!!!!!!!!!!!!!!! חן, את כותבת נורא יפה ותמיד מצליחה לעודד אותי...

שלום למהנלי הפורום רציתי לדעת מהו ההבדל בין חרדה חברתית ופוביה חברתית לבין בישנות אם בכלל יש הבדל?

שלום @@@, ההבדל הוא בעוצמה ובחומרה. בחרדה החברתית, הביישנות יוצרת פגיעה ממשית בתפקוד החברתי, בכך שהיא מובילה להימנעות מהימצאות בחברה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי, יש כל מיני רעשים כגון מנועים של מחשבים, מנועי מקררים שמאוד מציקים לי ומטרידים אותי, יש לציין שאנשים אחרים בכלל לא שמים לב לרעשים הללו אך לי זה מפריע ומציק באופן מוגזם, אנשים אחרים צוחקים ממני כאשר אני מספרת להם על הבעיה שלי, טוענים, איך אני בכלל שמה לב לרעשים האלו,הרי משהו טבעי. האם זו בעיה שדרושה לה לעזרה של פסיכולוג? תודה מראש

רק רציתי להגיד שאת לא לבד, גם אותי זה ממש מחרפן לפעמים. בעיקר כאשר הטלוויזיה על mute ואז יש רעש מעצבן וגבוה, או הרעש של המזגן או של המחשב. לי זה יכול ממש להפריע לריכוז. דרך אגב הצליל של הטלוויזיה על mute יכולה אפילו להכאיב לי. האמת שאף פעם לא חשבתי על זה שזו יכולה להיות בעיה פסיכולוגית... בכל מקרה צרת רבים... ש

שלום אלה ו- ש, תיארתם בעיה של רגישות יתר לרעשים. אפשר להמשיך לחיות עם זה, ואפשר לנסות לבדוק את מקור הרגישות ואיך אפשר להקל. אני, אגב, הייתי מתחילה בבירור רפואי, ורק אחר-כך שואלת פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים מה דעתם על טיפול בהפחתת רגישות לרעש. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני אוהב לישון מחובק עם בת זוגתי אך היא לאחר מספר דקות שהיא עומדת להירדם [או כבר נרדמת..] מתהפכת על הבטן ותופסת לה את מרחבה איך שאומרים..,למה זה ומה זה אומר בעצם??[יש לציין שהננו אוהבים אחד את השני ונמצאים בתחילתו של הקשר]

שלום ליאור, נחמד להירדם מחובקים, אך אל נא תשכח שלכל אחד מאיתנו הרגלי שינה אחרים. לעניות דעתי, אם היא מתהפכת על הבטן זה אומר שכך נוח לה, ולא שום דבר אחר... בהצלחה בהמשך הקשר, אורנה ראובן-מגריל

לטיפול אצל פסיכולוג קוגניטיבי או התנהגותי? קליני חייב להיות פסיכודינמי? תודה!

לעניות דעתי את מתבלבלת בין שתי קטגוריות: 1) סוג ההתמחות. 2) סוג טיפול. פסיכולוג יכול להתמחות במגמות שונות (לדוג, קליני, שיקומי, רפואי, יעוצי-תעסוקתי ועוד) יש מספר סוגי טיפול פסיכולוגי (פסיכואנליזה, דינמי, קוגנטיבי, תמיכתי ועוד) פסיכולוג קליני לדוגמה יכול לטפל בסוגים שונים של טיפול. הוא יכול לטפל בטיפול דינמי (מאד מקובל ושכיח) אך בהחלט יכול לטפל טיפול תמיכתי או התנהגותי וכו'. פסיכולוג בוחר את שיטת הטיפול הן בהתאם להכשרתו והן בהתאם לבעיה של המטופל. למשל כדי לטפל בשיטה התנהגותית רצוי שהמטפל יעבור הכשרה מקצועית בשיטת טיפול זו. כך גם בשיטות הטיפול האחרות. מקווה שעזרתי.

שלום שואלת, אכן, תשובתו של ים 3 מבהירה את הנושא בצורה מצויינת. אם יש שאלות נוספות אשמח לעזור. אורנה ראובן-מגריל

חן השארתי לך הודעה בשירשור למטה (מאתמול). וסופיה הפורום של 'חולי'OCD ,הוא בכתובת הבאה: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=15 (איני יודעת איך לצרף זאת כקישור שתיכנסי אליו ישר ולא להעתיק).

מסתבר שזה לבד ישר הופך לקישור.

משתנה עניתי לך בשרשור למטה חן

הי בנות! מה שלומכן היום? אוהבת, רעות

תודה לך על ההפניה לפורום הוא נראה מעודד ותומך.חוץ מזה מה שלומך?איך עוברת השבת?

רציתי לדעת - אם אני מתוודה בפני מטפל - פסיכולוג או פסיכיאטר, על עבירה חמורה שביצעתי, האם הוא יכול, או חייב, לפעול כנגדי בהליכים משפטיים/פליליים?

שלום ילד, שאלתך מעלה את נושא זכות החולה לשמירה על סודיות ופרטיות, ואני ממליצה לך לבדוק מה אומר חוק זכויות החולה בנושא זה. מבחינת קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, פסיכולוגים חייבים בשמירת כללי הסודיות על כל מידע על לקוח שהגיע אליהם תוך כדי עיסוקם המקצועי, גם לאחר שהקשר המקצועי הסתיים ואפילו לאחר מותו של הלקוח. פסיכולוגים ימסרו מידע סודי שהושג בתהליך עבודתם רק למטרות מקצועיות חיוניות ועל פי הוראות החוק, או בהסכמת הלקוח ו/או מייצגיו החוקיים ותוך שיקול דעתם המקצועי. כאשר פסיכולוג נדרש למסור מידע ולהפר סודיות על-פי חוק, עליו ליידע את הלקוח ולפעול ככל יכולתו לשמירת הסודיות ולהגנה על הפרטיות של הלקוח, על מנת לא לפגוע בו. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, גם ישנו חוק המתיר רק למורשים בו לעסוק בפסיכותרפיה, האמנם?

באיזה מקרים /או מתי עדיף להשתמש בחיזוקים מלאים ומתי בחלקיים? האם באוטיסטים אני צריכה רק חיזוק חיובי - מלא בשל הקיבעון .האםהם לא תלויים אחד בשני חיזוק מלא ואח"כ חלקי? אשמח לתשובה, שבת שלום.

שלום מירב, מאוד קשה לענות על שאלה כזו באופן כללי, מבלי לדעת את נסיבות הבחירה בשיטת טיפול התנהגותית, ואת גורמי הרקע הרלוונטיים. אם מדובר בשאלה טיפולית מהותית (ולא בשיעורי הבית שלך...), את מאוד מוזמנת לכתוב שוב ביתר פירוט. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

למה כל דבר הכי פעוט,ושטותי גורם לי להרגיש רע מאוד? למה אני פוגעת באנשים בלי לשים לב? למה אני לוקחת הכל קשה מידי? למה??? אוף..... חן

שלום חן, אני מרגישה שהשאלה שלך מאוד נוגעת במה שכתבה 'אין כינוי' מוקדם יותר (אפילו קראתן להודעה באותו שם). שתיכן מביעות תהייה נסערת, מדוע החוויה שלכן בעולם כל-כך כואבת ומתישה. את הסיבות העמוקות לכך, כמו גם את הדרך לפתח זוויות ראייה וחוויות עצמיות נוספות, אפשר יהיה לגלות בטיפול. בינתיים, אני שולחת מכאן תמיכה ועידוד... אורנה ראובן-מגריל

אורנה, תודה על תגובתך. אכן ראיתי שהודעתה של אין כינוי,מאתמול,ושלי,הן כמעט זהות,כנראה ששתינו מרגישות אותו דבר,כי לא קראתי את הודעתה לפני שכתבתי את ההודעה שלי,קראתי את ההודעה של אין כינוי רק לאחר מכן ונדהמתי ועוד שכתבנו את אותה כותרת... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ארבעה חודשים ואני לא ממש מצליחה להגיע לתובנות,אני גם מאוד פוחדת לגלות שהאישיות שלי דפוקה,אני הרבה דברים גם מתביישת לחשוף בפניה,למרות שאני יודעת שאם אני אגיד אז המטפלת תבין יותר את הסיבות העמוקות להתנהגויות שונות שלי, ולמחשבות ותפיסות שונות שיש לי. מקווה שהבנת אותי,כי אני בעצמי לא כ"כ מבינה את עצמי, אני מבולבלת מאוד. חן

שלום לביתי בת הב3 ישנם פחדים מרובים וחרדות רבות. היא חוששת לעבור ליד מעקה המדרגות שמה תיפול. פוחדת מחיות( הוקצן לאחר שקפץ עליה כלב מסיבה ידידותית) מתביישת מאנשים. לא נשארת בבית בשום חדר ללא נוכחות מבוגר . נבהלת בקלות רבה. יש לציין כי היא הראתה סימני פחדנות עוד בהיותה תינוקת צילצול בדלת וכד' גרם לה לבכות. אני מאוד זקוקה לעזרתך בכדי לדעת אם יש דרך לטפל בכך , ומה היא . הילדה דיי סובלת מזה ( אנו נותנים לגיטמציה לפחד ) למרות שבאופן כללי היא ילדה שמחה. תודה רבה אורית

שלום אורית, ראשית, חשוב שתדעו שפחדים וחרדות הם חלק תקין ונורמלי מחיינו בכל גיל, גם בינקות וגם בגיל גיל 3. באופן כללי, הפחד נועד לשמור עלינו מפני סכנות (כמו תמרור אזהרה שאומר: "הנה כלב, כלב יכול לקפוץ עלי ולהבהיל אותי, עדיף לא להתקרב"...). השאלה היא כמובן שאלה של איזונים ומינונים, משום שלא היינו רוצים להימנע מהתנסויות חיים בגלל הפחד (מפגש עם כלב, למשל, הרי יכול להיות מאוד נעים...). בהחלט אפשר לעזור לבתכם להתמודד עם פחדיה באורח שיצור פחות הימנעויות. אתם יכולים ליצור סיטואציות נעימות, בהן היא תוכל לבוא במגע עם מה שמפחיד אותה בצורה הדרגתית ומבוקרת. למשל, אפשר "לארגן" מספר מפגשים עם גור כלבים, שבהם תתקרבו אליו בהדרגה (מספיקות מספר דקות בכל פעם). חשוב שתהיו איתה לכל אורך ההתנסות, תלוו אותה ברמה הפיזית וברמה הרגשית. המטרה של התנסות כזו היא ליצור אצלה תחושות חדשות לגבי התנסויות "ישנות". למשל, אחת המסקנות ממפגש נעים עם כלב יכולה להיות: "כלבים הם באמת לפעמים מפחידים, אבל זה לא תמיד כך. הם יכולים להיות גם ידידותיים מאוד. אני יכולה להסתדר עם כלבים". אם תרגישו שהפחדים מקשים עליה מאוד, אפשר בהחלט לשקול גם מספר מפגשים עם פסיכולוג קליני שמתמחה בעבודה עם ילדים. יתכן שהפסיכולוג ירצה להיפגש עם בתכם, אך ישנה סבירות גבוהה לכך שיוכל לעזור לה דרככם באמצעות הדרכת הורים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בתי בת 15 בכתה ט' מסרבת להציטרף לטיולים שנתיים הדורשים לינה מחוץ לבית. הסרוב ע"פ טענתה נובע ממחשבות טורדניות שאולי הטיול לא יהיה לרוחה, אולי היא תכשל במערכת יחסים עם בנות כיתתה, אולי היא תגיע לסיטואציות שיאלצו אותה להרגיש בודדה. אין לה בעיה להתמודד עם אי הנעימות שבאי היציאה. אנחנו כהוריה מתקשים לקבל את הטענות הנ"ל. מבחינתה - לא צריך לעשות מזה "סיפור" גדול, וע"פ בקשתה שנקבל אותה כמות שהיא, ונכבד את בקשתה לא להשתתף בטיול. האם אנו אמורים לכבד את בקשתה ולעבור לסדר היום? האם אנו אמורים לפנות לייעוץ פסיכולוגי? האם אנו אמורים להודיע לה בצורה ברורה שעליה להשתתף בטיול - ויהי מה? אודה לכם על עזרתכם. חשוב לי לציין ש"הבעיות" הנ"ל התחילו בכתה ז' בנושא זה. היא תלמידה טובה, ילדה טובה ואין לנו בעיות איתה.

שלום יוכי, בין אם תבחרו להניח לה, ובין אם תבחרו להתעקש, נראה לי חשוב להבין טוב יותר ממה המתבגרת שלכם חוששת. "מחשבות טורדניות", למשל, זה שם כללי למשהו שיכול לנוע מאי-נוחות מסויימת בחשיבה ועד אובססיה, והתגובה שלכם אמורה להשתנות בהתאם. נסו לשוחח איתה על המחשבות שמטרידות אותה (למשל, האם המחשבות חוזרות על-עצמן ולא "עוזבות"?, האם היא רוצה/מנסה להילחם בהן?, האם היא מוטרדת ממחשבות גם בנושאים אחרים?). אם תתרשמו שמדובר במחשבות "רגילות", תצטרכו לבחור בדרך פעולה שתואמת את סגנון ההורות שלכם, ושאתם מוכנים לעמוד מאחוריה במידה ותהיה התנגדות עזה. לעומת זאת, אם אתם מתרשמים שהעוצמה הרגשית שקשורה למחשבות המטרידות הנה גבוהה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע. בברכת הצלחה במבוך ההורות למתבגרים... אורנה ראובן-מגריל

ליוכי, רציתי להוסיף משהו לתשובת אורנה בצד של המתבגרת (שהייתי לפני יותר מעשר שנים ) .לחצו עלי ללכת לטיול שנתי ,למרות שהרגשתי חרדה ועד היום טיול זה זכור לי כטראומה. קיבלתי התקף חרדה והרגשתי שעכשיו כולם יודעים שאני "מתוסבכת" וכו.. אל תלחצו וכמובן תבררו ממה הפחד נובע. רינת

למה החיים כ"כ כבדים עליי? אולי זווית הראייה שלי על החיים מעוותת? האם יכול להיות שאני בוחרת את זה?

שלום אין כינוי, אין בי כל ספק שזווית הראייה שאנחנו בוחרים משפיעה על מה שאנחנו רואים... שאלת השאלות היא כמובן - כיצד לשנות את זווית ההסתכלות. בעיני, זה אחד הדברים המשמעותיים שעושים בטיפול פסיכולוגי: אנחנו מנסים להוסיף זוויות ראייה נוספות, כך שאפשר יהיה לבחור מביניהן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

באמת שאני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, אך היא גם ריקה

שלום, אני נמצאת בטיפול מזה כחמש שנים-תקופת זמן רבה לכל הדעות. אני מרגישה שהטיפול עזר לי מאוד שכן התחוללו בי שינויים רבים, אך יחד עם זאת אני מרגישה כי הטיפול מיצה את עצמו ושאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי. אולם קשה לי לסיים את הקשר עם המטפלת ואפילו יותר מזה קשה לי אפילו להעלות את הסוגיה בטיפול, רציתי כבר מס' פעמים אך לא הצלחתי, פשוט קיבלתי בלק אווט ולא יכולתי לפתוח את הנושא. יכול להיות שזה גם קשור לעצם העניין שאני חוששת מה יהיה אחרי הטיפול-אולי לא לעד ארגיש בטוב ואזדקק למטפלת... אז איך עושים זאת? האם מקובל להפרד בפתאומיות או בתהליך הדרגתי ואיך אוכל לומר למטפלת שברצוני לסיים את הטיפול?

שלום שרית, נדמה לי שיש עוד נושא אחד חשוב לטיפול - והוא האופן שבו את נפרדת... אולי יהיה קל יותר אם תתייחסי לסיום הטיפול בתור אחד מהנושאים שחשוב וכדאי לטפל בהם. הרי זו לא תהיה הפעם הראשונה בה תביאי לטיפול נושא מביך שקשה להעלות... בנוגע למה שמקובל, אנשים נפרדים בדרכים מאוד אישיות (כפי שהם נוכחים בטיפול באינספור דרכים ייחודיות). אך עדיין, הפרידה המומלצת היא פרידה מעובדת, שדוברה בטיפול ושניתן לה הזמן הראוי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, אני לא יודעת איך לתאר את המצב שאליו נקלעתי כי אף פעם לא הייתי בו אך אני אנסה להבהיר לך אותו.(אם זה ארוך אני מתנצלת מראש) אז ככה אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי (20) בחורה דתייה . לפני שנה חבריי הקרובים אמרו לי שממש כדאי לי להירשם לאתר הכרויות למגזר הדתי והם אמרו שהבחורים שם מאוד איכותיים וממש כדאי, אגרתי אומץ וישבתי איתם ורשמתי את עצמי לאתר. בעקבות ההרשמה לאחר חודש הגיע אליי למייל פנייה מבחור דתי הגר בעיר שלי הוא אומנם ענה על חלק מהדרישות שלי אבל הרגשתי שהקשר רץ מהר מדי ואחרי מס' יציאות החלטתי להפסיק. אומנם הקשר שנרקם במהלך היציאות גרם לכך שהיה לי קשה להמשיך הלאה כי חיפשתי אצל בחורים משהו שדומה לבחור הזה אך שהקשר יהיה יותר לאט. הבחור הזה שיצאתי איתו הוא הכיר את חבריי עוד מלפני שיצאנו אז די קשה "להתנתק ממנו". אני צריכה לציין כי לאחר 3 חודשים מזה שנגמר הקשר הוא שב לחדש עימי את הקשר מצד אחד רציתי מצד שני חיפשתי קשר שיהיה לאט. לאחר מכן נודע לי שיש לו חברה והוא נפרד ממנה רק לאחרונה . מחקתי כל קשר איתו שהיה לי אבל לאחרונה הוא שוב שולח לי הודעות. עברה כבר שנה מאז... מה עושים חלק ממני אומר אולי שווה לתת צ'אנס אבל עברה שנה מאז...?!( מה גם הכרתי אותו באינטרנט?) אני קצת מבולבלת. עזרי לי:)

שלום PC, נדמה לי שמה שלא מרפה ממך, זו דווקא התחושה שאולי הוא הבחור הנכון... את מתארת הרגשה שהקשר היה נעים, פרט לקצב המהיר מדי. האם שוחחת איתו על כך לפני שהחלטת להפסיק? זה חשוב, משום שכל אחד מגיע לקשר עם מערך אחר לגמרי של ציפיות, והחוכמה היא ללמוד להתאים ביניהן. מאחר ונשמע ששניכם ממשיכים לגלות עניין גם לאחר שעבר זמן רב, אולי כדאי להיפגש ולתאם ציפיות? בפגישה כזו תוכלי להתרשם לגבי האופן בו הוא הבין את הניסיון הקודם לקשר, מה עבר עליו ברמה הרגשית בשנה האחרונה, וכמובן - האם עדיין נעים לך לשהות במחיצתו. לאחר פגישה כזו יהיה לך הרבה יותר קל להחליט האם את מעוניינת להשקיע בבנייה של קשר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בקשר לשרשור למטה, רציתי להוסיף. אחרי כל כך הרבה אכזבות מגברים שלא גילו רצינות, וקשה לדעת על ההתחלה אם גבר רציני או לא - לא לגיטימי שתתפתח בי חרדת נטישה? גברים בהתחלה מראים עניין רב בקשר, ואז מפנים את הגב מסיבות שלא תמיד תלויות בי. אני אכן פגועה, ומכאן החרדות, ואי הבעת האמון שלי במין השני.

שלום שירי, אני בטוחה שליאת תציץ בפורום בימים הקרובים, אך במידת הצורך אפשר לחדש את הדיון ביום שני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

את מוזמנת להגיב במקומה - אם את יודעת קצת את הרקע - למטה בדף.

שלום שירי, יצירת אינטימיות היא עניין מלהיב אך מסוכן (וכל מי שליבו נשבר יודע זאת...), ובהחלט סביר ללמוד מניסיון העבר ולהשתדל להיפגע פחות. השאלה היא מתי אנחנו עוברים איזשהו קו גבול, שממנו חרדת הנטישה כבר לא שומרת עלינו מפני פגיעה עתידית, אלא מקלקלת לנו ואפילו יוצרת את הנטישה הבאה... אם את מזדהה עם המעגל המכאיב שתיארתי, אני מצטרפת בחום להמלצה של ליאת לא להניח לנושא ולבדוק אותו לעומקו בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה בענייני הלב, אורנה

מרגישה כל כך רע עם עצמי. עליתי על רכבת הרים ואי אפשר לרדת ממנה עכשיו. מצטערת כל כך על שפתחתי את הנושא הזה בטיפול. לא באמת יכולה להתמודד איתו. למרות שאני בעד לדבר ולפתוח דברים, לפעמים עדיף שהם ישארו קבורים עמוק עמוק בפנים ולא יבצבצו החוצה. הנושא הזה שפתחנו עכשיו בטיפול מציף אותי בכל כך הרבה שנאה עצמית וגועל. הכל מגעיל אותי עכשיו. אתמול בערב ישבתי מול במחשב ובכיתי. בכיתי כי הסתבכתי. דברים מתחילים לעלות לי עכשיו ואני עם זה לגמרי לבד. נחנקת. מרגישה שאין לי אוויר. כשיצאתי מהטיפול ביום ראשון הרגשתי שנימאס לה ממני (אולי אפילו שהיא שונאת אותי) כתבתי לה את זה. לא שהיא שונאת, אבל שאני מרגישה שנימאס לה. היא אמרה שלא (אבל למה ציפיתי?) ואני יודעת שזו אני ששונאת ואני שנימאס לה אבל עדיין מרגישה את זה חזק ממנה. ולא יכולה לדבר איתה. אני לא יודעת מה לעשות עם הפגישה ביום ראשון. מרגישה שממש לא מסוגלת ללכת לשם. לא יכולה לראות אותה. לא יכולה לדבר איתה. לא יכולה כלום. הכל מגעיל אותי. כל כך מגעיל אותי ואני לא יודעת מה לעשות :-( בא לי פשוט להעלם או להחזיר את הגלגל אחורה. כשלא נגענו בזה ולא חשבתי על זה זה לא הכאיב כל כך.

היי רשת אני כל כך מכירה את זה.... אין הרבה מה לומר למי שנמצא בתוך העניין... אם מישהו היה מבטיח לי אז, שזה ייפתר, שזה ייגמר, שעכשיו קשה, אבל יבואו ימים שאשמח על שפתחתי את הנושא.... אם מישהו היה אומר לי .....ודאי לא הייתי מאמינה לו אז. אבל זה קרה. צרכתי אותו בתקופה הזאת כאילו אני מחוברת אליו באינפוזיה. אם הוא היה שומט אותי אז, אם לא היה נותן לי להיצמד, כמו ילדה קטנה שצמודה לאמא, לאבא, לא הייתי שורדת לא הייתי.... והוא היה שם איתי, מקבל, מבין, לא שופט הוא לא ויתר לי, לא ויתר עלי. ואז, לאט לאט נגמרו החרדות, הפלשבקים, דפיקות הלב, הלילות ללא שינה, החרטות, רגשות האשם, הרצון להיעלם... שולחת לך כוחות לעבור את התקופה הקשה, מאחלת לך הצלחה. הדר

הדר יקרה, תיארת את התהליך שעברת באורח מאוד מרגש ונוגע. אשרייך ואשריו שהייתה להכם התנסות טיפולית כזו... המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

היי הדר, וואו... נשמע שהיה לכם קשר קרוב ואמיץ... מעודד לשמוע שעברת את זה ויצאת מחוזקת. תמיד אני אומרת שגם מהדברים הכי קשים אפשר לצמוח. אני עדיין מפחדת מאוד מלהיות תלוייה בה לא יכולה לסבול את המחשבה או את התחושה שאני צריכה אותה. לא מצליחה להיצמד אליה... ולקח לי המון זמן ללמוד להיעזר בה. עד לא מזמן אמרתי שאני יכולה להסתדר לבד ויכולה לעשות הכל בעצמי. קשה לי להישען עליה. אבל אני מנסה.... :-) תודה על המילים המעודדות ושיהיה לך המון טוב. רשת

רשת יקרה וכאובה, לפעמים אנחנו מתגעגעים לזמנים בהם תחושות נחוו רק בעולם הפנימי, ולא היה להן ביטוי בשיח החיצוני עם אנשים נוספים. פתאום התחושות האלה הן לא רק "שלך", אלא יש להן נוכחות "משלהן" במפגש אתה, ואולי הן אפילו "שייכות" לשתיכן... כל זה הופך את הדברים למורכבים יותר, אבל לא חסרי סיכוי... להיפך, ההתבוננות המשותפת של שתיכן בתחושות הכאובות יכול להניע תהליך של שינוי. כל-כך הרבה זמן הזיכרונות האלה היו בתוכך, "קבורים עמוק עמוק בפנים" - תני לה להזרים שם עכשיו אוויר חדש... את זוכרת שהראת לה את ההתכתבות שלנו כשהיא חזרה מהטיול? יכול להיות שזה רעיון טוב גם עכשיו. נסי להראות לה ביום ראשון את מה שכתבת אלינו השבוע. וכמו תמיד, בדרכנו הווירטואלית גם אנחנו כאן בשבילך, אורנה

רשת, יום שישי כמעט חלף ולא שמענו ממך... אני מקווה שאת מחזיקה מעמד, ושולחת לך מכאן עידוד וחום, אורנה

היי אורנה, אני מרגישה היום קצת יותר טוב. תמיד כשהכאב מגיע לסף מסויים אז מפסיק לכאוב לי. מנגנון הגנה מופלא של הנפש... שלחתי לפסיכולוגית שלי במייל את מה שכתבתי כאן (עם טיפ טיפת עריכה ;-) ) זו היתה משימה די קשה. והיא אמרה שאפשר להניח לזה קצת ושחוסר הסובלנות הוא שלי ולא שלה. היא כתבה שהיא אולי קצת דחפה אותי מיידי. כתבתי לה בחזרה שזו לא היא שהקצב הוא שלי. אני כמעט ולא מדברת אבל הראש שלי והגוף שלי... להם יש קצב אחר וזה לא יעזור לי שנתעלם מזה עכשיו. ביקשתי ממנה שלא תיבהל ממני (עוד אחת מהבקשות המטומטמות שלי) והיא אמרה שהיא לא נבהלת כל כך מהר ושהיא כאן ויש לה סבלנות. האמירה הזו שלה הרגיעה אותי קצת. טיפה. בעוד שבועיים היא שוב טסה לחו"ל... אני עדיין אמביוולנטית לגבי זה ולא יודעת אם זה טוב לי או רע. מאוד נגע לליבי שראית שלא כתבתי וחזרת לשאול מה שלומי... החום ששלחת מגיע עד לכאן וניכנס ללב.

היי ליאת, אני רואה שאת כאן, משיבה... נכון שאנחנו מתכתבים פה הרבה, ותומכים הדדית, אבל כבר רציתי לשאול, אם את באמת חושבת שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיך... אז זהו, שלא... לילה טוב הדר

ליאת שלום, אני תוהה מה היינו עושים בלעדייך :-)) שיהיה לך המשך שבוע קסום. ו..... התגעגעתי אלייך. לילה טוף חן

ליאת, מה שלומך? איך עבר החג? מקווה שבילית. גם אני התגעגעתי. כפי שאת רואה חסרונך מורגש. נתראה שבוע הבא... חג שמח. לילה טוב. נורית.

האם זה הייתכן שOCD מתבטא בכל כך הרבה חרדות:גם בדיקות כמו לבדוק אם כיביתי את הדוד 8 פעמים לפחות,גם חרדת חיידקים כמו להימנע מלהיכנס לשירותים ציבוריים ולהימנע לגעת בידיות וגם לפחד לפגוע בילדים של בני משפחתי. האם זה הגיוני או שמה מדובר בהפרעה אחרת?כפי מה שידוע לי מי ש/סובל מהפרעה לא סובל מכל כך הרבה חרדות אלא או פחד מחיידקים או בדיקות חוזרות או דאגות ומחשבות מטרידות. אשמח לתגובתכם תודה סופיה

מניסיון,זה בהחלט יתכן,וזה בא בצורות שונות,ובמספרים שונים של בדיקות וכו',לפי מה שאת מתארת זה נראה לי כן OCD,אך כמובן שרק איש מקצוע יכול לקבוע זאת. משתנה

OCD זו הפרעת חרדה,אז בטח שהיא מתבטאת בחרדה תמידית,וגם הבעיה של הפחד מ'חיידקים' זה חלק מההפרעה.(זה איפיון אחד שלה). אני ממליצה לך לקרוא את הספר "די לאובססיה" של פרופ' עדנה פואה,שמסביר הכל על ההפרעה (בצורה שמתאימה לא רק לאנשי מקצוע,ונותן שיטות לטיפול עצמי בה),אני התחלתי לקרוא אותו והוא מאוד מעניין. בהצלחה

סופיה יקרה, התיאור שלך נשמע הולם אבחנה של OCD, הגם שיש בו 'מכל טוב'. יש כאן פעולות כפייתיות אופייניות, וגם מחשבות אובססיביות טורדניות. משתנה, שמאד מנוסה בנושא, יכולה להיות עבורך מעין 'אחות גדולה' (אם היא תרצה, כמובן). אני מצטרפת בחום להמלצה שלה לקרוא בנושא, והספר עליו המליצה נחשב טוב מאד. לא אמרת אם את מטופלת או לא, ולכן אציין שהטיפול המקובל והיעיל בהפרעה זו הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי משולב בתרופות ממשפחת ה-SSRI. אל תחכי. בהצלחה ליאת

תודה לשתיכן קיוותי שתאמרו לי כי מדובר בסוג של הפרעת אישיות או משהו פשוט יותר .אני אכן מטופלת בטיפול תרופתי סרוקסט וריספרידל שכרגע עדיין לא עוזר. מקווה לטוב משתנה יקירתי אני ממש מקווה שגם את מטופלת ועוזרת לעצמך. תודה וסליחה סופיה

שלום, יצא לי כבר לכתוב כאן כמה פעמים ובהחלט קיבלתי תשובות מספקות. לצערי הענק המטפלת שלי חשפה בפניי שהיא בהריון "וכאילו" התחילה איתי תהליכי פרידה. כיום היא בערך בחודש השישי ואמרה שלאחר הלידה תצא לחופשת לידה קצרה של שלושה חודשים. קיבלתי את הבשורה בעצב רב והרגשתי מאוד לא נעים ממנה כי הייתי אמורה לשמוח עבורה. לא הצלחתי לעשות את עצמי שמחה ומאושרת ולדעתי היא נפגעה. האמת שלא ממש מעניין אותי מה היא הרגישה כמה שזה נשמע מגעיל. אני לא יודעת מה לעשות: לזרום עם תהליכי הפרידה ? נראה לי בזבוז כסף. לחפש מטפלת אחרת ? אין סיכוי שאמצא קשר כל כך טוב וכימיה נפלאה כמו זו שיש לי איתה. אני מאוד מאוד מעריכה ואהבת את הפסיכולוגית שלי ויהיה לי קשה לחפש אחרת. אני לא רואה את עצמי ללא טיפול, מכורה לזה כבר כמעט שנה ובהחלט מרגישה שהטיפול מסייע לי בחיי היומיום. בעצם כלום לא נראה לי.......! לא הפסקה של טיפול לא החלפת מטפל......... אוף .....מה בדרך כלל מקובל לעשות כשפסיכולוגית יולדת ?

יונית, למה פרידה? רק הפסקה של שלושה חודשים.

ליונית, חמודה נורית צודקת,זו הפסקה של שלושה חודשים... המטפלת שלך היא גם בת אדם וככזאת היא גם יולדת וצריכה חופשת לידה של שלושה חודשים. לא נראה לי שהיא תיפגע אם תגידי לה שאת לא שמחה בשבילה,נראה לי שדווקא היא תבין אותך.... לדעתי,מטפלים תמיד מבינים את המטופלים שלהם.... תשתפי אותה בכך שקשה לך להיפרד אפילו לפרק זמן קצר. אולי את תלותית מידי? (צטערת שאמרתי שאת תלותית) חן

שלום יש לי שתי חברות טובות(הכרות של הרבה שנים). נשמע נהדר, אבל ..... כבר תקופה ארוכה יחסית שאני מאוד רוצה לנתק את הקשר איתן ואני לא יודעת איך. זה לא שהן פגעו בי, או עשו לי משהו. פשוט לא מתאים לי יותר להיות חברה שלהן. אני כבר לא מרגישה איתן אותו דבר כמו בעבר. אין לי חשק להתקשר אליהן, אני מכריחה את עצמי כי אני לא רוצה לפגוע בהן, לפעמים יוצא שאני לא מתקשרת איזו תקופה ואז הן מתקשרות. (מתעקשות לצערי) מגעיל מצידי לנתק קשר עם חברות שרוצות קשר. אבל אני מרגישה שאני צריכה נתק. קשה לי עם זה שאני מכריחה את עצמי להתקשר, ומכריחה את עצמי לדבר ולגלות ענין בדברים. אני ממש לא יודעת מה לעשות. מישהי מהן עברה ניתוח, אני מנסה להכריח את עצמי להתקשר לדרוש בשלומה, מן הראוי שאלך לבקר, אך עד עתה אני לא מצליחה לעשות זאת. (זה מה שגרם לי לכתוב..)

אני מרגישה אותו דבר לגבי ידיד ואשמח גם לקבל תגובה

היי בקשר לתשובה לשאלה ששאלתי כתבת שטיפול יעזור לי אבל אני רוצה להגיד שעכשיו רק סימתי טיפול של שלוש שנים שהתמקד יותר בבעיות אחרות. למרות שמידיי פעם זה כן עלה בשיחות, אולי לא מספיק. אז מה אפשר לעשות אם זה. יש לך עיצה?רעיון? איך להפסיק להפגש איתו ולא להגיע לסקס בכלל ואפילו לא לדבר איתו פשוט לנתק את הקשר!ניסיתי כמה פעמים וזה לא הלך. מה עושים? תודה

שלום עדי, נראה שאת ממעיטה ביכולת שלך לשלוט על מצב העניינים ביניכם. את שואלת איך להפסיק להיפגש איתו ואיך להפסיק את הסקס איתו. אני רוצה להזכיר לך ש- לבחור הזה יש בת זוג. הבחור הזה אינו מוכן להיות מחוייב גם אלייך, ממש כמו לבת זוגו. את לא נהנית מיחסו אליך ולא מהסקס איתו. את מחפשת חום ואהבה. כדי לא להישמע כמו אותה פסיכולוגית ידועה, אתאפק מלהגיד לך את הדברים באופן בוטה, ואציע לך לרשום את ארבע הנקודות הללו על פתקה קטנה, ולהדביקה על פינת מסך המחשב שלך. שני את שמו ברשימת הזכרונות בטלפון שלך, כך שכאשר הוא יתקשר תהבהב לך על המסך הכתובית "סכנה! לא להרים!". ספרי לנו איך הולך. ליאת

הצ'ט המתקדם של נענע חדר פסיכולוגיה קלינית http://chat.nana.co.il/

האם הייתה היענות להזמנה? סתם סקרנות... יופי של רעיון ליאת

אבל רק אם ליאת מוכנה לבוא גם.