פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בן 24 ויש לי חולשה לנשים ובעיקר לנשים עם לבוש "לא צנוע". החולשה מתבטאת בכך שברגע שאני רואה בטלוויזיה בחורה, אז דווקא לא מתוך דחף מיני בכלל, להיפך דווקא כשאין לי חשק לקיים איתה יחסי מין, אז פתאום אני מרגיש שהנרתיק שלה יהיה לי כמו כרית שאחבק אותה ותגן עלי. כאילו נחמה וקרש הצלה, תמיכה והגנה מפני העולם. באותם הרגעים אני מרגיש, שכל החיים שלי על פני העולם הם סבל אחד גדול שאני לא יודע מה העולם רוצה ממני בכלל ואז הבטחון הזה הוא משהו שאוכל לברוח אליו. ואני נזכר במצב שכאילו החיים בעולם הזה הם עבורי כמו הרבה נחשים מסוכנים על הקרקע והקירבה לאיבר מין של האשה זה בדיוק כמו להיות במקום גבוה מעל הקרקע שמגן עלי מפני הנחשים. אני מאוד פוחד שזה חלילה זה סכיזופרניה ואני מאוד מתבייש בתחושה הזאת מאנשים במיוחד מבנות כי אני חושש שבנות לא יקבלו אותי בגלל התחושה הזאת.

שלום תמיר, הכותרת שבחרת לפנייה שלך הולמת היטב גם את תשובתי לך. עוד לפני העיסוק באישה ובכוחה המנחם והמרגיע, חשוב להבין מדוע העולם נחווה בעיניך כה מסוכן ומאיים. כדי להבין "מה העולם רוצה ממך בכלל", וחשוב יותר - מה אתה רוצה ממנו, אני ממליצה לך בחום להגיע לטיפול אצל פסיכולוג קליני, ולנסות לגבש כלים הסתגלותיים יותר להתמודדות עם החרדה שלך. אני חושבת שכך תוכל להגיע לקשר אינטימי בוגר ומספק עם נשים, כאשר האישה היא אדם בפני עצמו, שותף שוויוני ולא קרש הצלה או כרית. בהצלחה ליאת

יש לי שאלה שהיא אולי אתית. לא בטוח אבל אני מנסה: האם זה בסדר שמטפל יעמיק את הטרנספרנס בכוונה (באמצעים שונים כמו ראפור בכוונה, לא כזה שנוצר בטבעיות, סוגסטיות וכדומה?) עד איפה הגבול? ואם הוא חושב לסיים את הטיפול הוא יכול בעצם להפסיק את הטרנספרנס ביוזמתו הוא כדי לא ליצור תלות או מזהו כזה?

שלום אראלה, מושג הטרנספרנס, שהוא מונח תיאורטי במהותו, מתייחס להעברת דפוסים וצורות התייחסות מוקדמות של המטופל כלפי דמויות מפתח בחייו אל המטפל. ההעברה יכולה לנוע מיחסי אהבה והערצה ועד לשנאה, זלזול ותיעוב. מה שקובע את הקצב והעוצמה בתנודות הטרנספרנס הוא טיב היחסים המוקדמים עם אותן דמויות מפתח מן העבר. המטפל מנצל את הטרנספרנס לעיבוד טראומות מוקדמות ולהבנה ואוורור של קונפליקטים לא מודעים. הוא אינו יוצר מניפולציות בטרנספרנס כדי להגביר/להפחית תלות. בברכה ליאת

נדמה לי שבתקופת חג הפסח, הרגשתם שהפורום שלכם מכיוון שאנשים היו עסוקים בחג ולא היו הרבה פניות, אלא רק של המשתתפים הקבועים. "צאו מזה" תכף יום העצמאות : - )

כידוע - ה'שיחות' שמתנהלות בפורום פתוחות לכל אחד להשתתף בהן,וזה מובן-מאליו שגם השיחות ה'פרטיות' אינן פרטיות,אז אם את בתור 'משתתפת' רוצה את יכולה להשתתף בהן או ליזום שיחה,ואם לא - אז איני מבינה במה הן מפריעות לך? האם כשתלכי להרצאה כלשהיא או לאירוע או לכל מקום אחר,ותיראי שחלק מהאנשים (שאינם מכירים אחד את השני)מתחילים לדבר, האם גם אז זה יפריע לך?האם תישארי בצד או תיכנסי לשיחה? פשוט לא מובן לי למה כ"כ מפריעות לך ה'שיחות'.

למשתתפת, את מדברת שטויות,זה לא פורום שלנו,זה פורום שפתוח לקהל הרחב,וככזה לכל אחד יש את הזכות להתייעץ עם מנהלי הפורום. חן

הפורום אכן פתוח לכולם ההודעה היתה מכוונת למשל לניבה ועוד אנשים החשים אכזבה

משתתפת יקרה, אני דווקא הבנתי אותך כבר בפנייתך הראשונה. הבנתי שרצית דווקא להרגיע את כל המתלוננים, ואת כל מי שמרגישות אשמה. אני מודה לך על הניסיון לסייע בהרגעת הרוחות. זה חשוב ומבורך. נדמה לי שמשתנה וחן קצת פספסו את כוונתך. הישארי איתנו, את חשובה לנו :-) ליאת

מצטערת שלא הבנתי אותך נכון קודם,ואני מתנצלת אם נפגעת מכך.

מצטערת שלא הבנתי אותך נכון קודם,ואני מתנצלת אם נפגעת מכך.

שלום ותודה לכל מי שהדריך אותי . רציתי להגיד אחרי חתונה שאהבה נגמרת מה נשאר לבכור כדי יוכל להמשיך את חיי הנישואים שלו ? ויום אחד התעורר ויראה מה יש לו ביד .

פשוט נדהמתי לקרוא את הדברים שלך.אחרי שהאהבה נגמרת מה את חושבת שנשאר ביד, היופי??? אלוהים ישמור ככה את חושבת???..אין לי מה לומר חוץ מזה שאני לא מקנאה בך ואני ממש אבל ממש לא קולט איך בנ"א מבוגר יכול לומר כאלו שטויות. אם הבן שלך באמת לא שם על זה הוא בחור איכותי וערכי .

שלום דנה, מה שנגמר יותר מהר מהאהבה זה דווקא היופי.גם אם אינו חולף כה מהר, לא תמיד בחיי היומיום אנו מבחינים בו. ליופי מתרגלים. ואז? מה נשאר אז? גם אני חושבת שאחרי החתונה מתחילה מערכת מורכבת ומיוחדת של שיתוף, צמיחה ביחד, רעות, תמיכה הדדית, גידול ילדים משותף. לכל אלה, היופי אינו תורם דבר. גם לי יש הרגשה שהבן שלך הוא אדם טוב, מוסרי וחכם. אל תעמדו בדרכו. ליאת

שאלתי היא לא כזאת חשובה או שבעצם כן... עד לפני יומיים הייתי בקשר עם בחור בן 40 שכן שלי גרוש אני בת 23 רווקה הוא ללא ילדים הוא גר לבד עכשיו לפני חודש אימו נפטרה . בקיצור אנחנו שנינו די דתיים הוא עובד במונית והיה מסיע אותי לעיר שקרובה למכללה כי היינו יוצאים באותו זמן בקיצור לפי הדיבור שלי מצאתי חן בעיניו וגם קצת המראה והתחיל לדבר על חתונה וכו.... הבעיה שאותו אדם נראה ממש טוב ויש לו דרישות ממש גבוהות מהבת זוג שתהיה עם חוש הומור שלא תהיה עצבנית שלא תתווכח עם הבעל לפני יומיים בערך היה שולח הודעות והוא סיפר שאכל מוקדם אמרתי לו איזה שמן בצחוק אף פעם לא הייתה לו בעיה עם זה ואמר לי שגם אני קצת שמנה בקיצור אמרתי את המילה שהכי עיצבנה אותו במילים האלה: "איזה מניאק כמה דרישות יש לך?" וזה היה בשיא הצחוק תמיד קורה שאני אומרת לאנשים ככה או שאומרים לי וכולם מקרבלים את זה חופשי עכשיו הוא ממש התרגז הוא לא אומר שזה בגלל זה לא מוכן לדבר יותר ענה לשיחה פעם אחת ואמר לי שלא מעוניין לדבר איתי יותר אני ביקשתי ממנו המון סליחה שאני מצטערת שאין בן אדם שלא טועה ושלא אגיד מילים כאלה שוב אבל הוא בשלו לא מוכן לדבר. מה נראה לך הוא יסלח בסופו של דבר (עד כה בחיים לא אמרתי לו משהו רע והפעם הראשונה שאמרתי היה בצחוק) אז רציתי לדעת מה דעתך הוא יסלח וישכח מזה בסופו של דבר ?

מעיין יקרה, כדי לדעת אם הוא יסלח לך או לא, צריך להכיר את הבחור ואת טיב היחסים שלכם יותר לעומק. נדמה לי שהשאלה שאת צריכה לשאול את עצמך כרגע, היא לא האם הוא יסלח לך אחרי כל התחנונים הללו, אלא מדוע את בוחרת להתעקש על יחסים עם גבר שיכול להיות אביך, גבר שרוצה אישה כנועה ו?מ?ר?צ?ה, גבר שלא יכול להתמודד עם ביקורת כלפיו ושלא יודע לסלוח. את מאד צעירה וכל חייך לפניך. מגיע לך גבר מפרגן, שיוכל להתבגר איתך, להיות חבר טוב, ולהרגיש מספיק 'גבר' כדי לספוג פה ושם גם ביטויים של כעס, והכי חשוב: גבר שיאהב אותך גם עם כמה קילוגרמים עודפים. חומר למחשבה ליאת

היי ליאתי, אני יודעת שאני קרצייה,ליאתי,אל תכעסי עליי, אבל אני פשוט שונאת את עצמי עד מאוד,קשה לי לחיות עם עצמי. אני יודעת שבן משפחה קרוב סובל ממחלה קשה(אני לא רוצה לפרט ברשותך) ואני שונאת את עצמי אני לא יכולה להקדיש לו זמן,וזה בגלל שאני עובדת עכשיו יותר שעות,ואין לי כ"כ זמן,סבלנות וכוחות נפש לטפל באחרים. אני שונאת את עצמי שאני לא יכולה לעזור מספיק ולתת לו מספיק תשומת לב.מדובר באדם מאוד יקר וקרוב. וגם אני כל כך יודעת שבני משפחתי מצפים ממני לעזור לו ואני פוחדת לאכזב אותם. אני מתלבטת אם לחזור ולעבוד במשרה חלקית כדי שיהיה לי יותר זמן להקדיש לאדם החולה.או להמשיך במשרה מלאה כי אחרי הכל אני צריכה כסף ללימודים ולכסות את המינוס בבנק. אני יודעת מראש מה תהיה התשובה שלך,אני יודעת שתגידי לי " את צריכה לחשוב על עצמך" אבל הבנאדם הזה זקוק לי מאוד,וכל זמן שאני לא נמצאת אז בני משפחה אחרים דיי מתעללים בו ולא מתחשבים בו ולא מעודדים אותו. אני מרגישה שאני רעה ושאני נוטשת בנאדם חסר אונים. אני מרגישה שאני גועלית ואגואיסטית. וגם אין לי כ"כ כוח לטפל עכשיו באף אחד אפילו לא בעצמי,וזה משגע אותי.כי בעבר כן טיפלתי בבנאדם החולה הזה והיום קשה לי. רציתי לשפוך את הלב ותוך כדי כתיבת ההודעה הזאת אני חושבת על כמה שאני אנוכית וזה עושה לי רע. חן

שיר בעיפרון בית הבובות מילים: אמיר אטיאס לחן: אמיר אטיאס אל תשכח לשמוח גם בחלקי ואל תמנע מלבכות כשעצוב תנצל עד תום כל עוד אתה תמים תלמד לוותר ואל תוותר על החיים. כי בחיים הכל עובר מטעויות למד והשתפר מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך לא, לסלוח זו לא חולשה נצור אהבה בדרכך ודע, את כל הסובב אותך. אל תלך בדרכו של אחר ואל תיכנע לחולשות שבגוף שא בעול בכתפיים איתנות ותאמין ותאמין, רק תאמין. שבחיים הכל עובר...

תודה על השיר חן

חן יקרה, אני רוצה להאמין שהיום את מרגישה קצת יותר טוב. הדילמות שלך הן ממשיות ומציאותיות, ואני יודעת שאת נמצאת במצוקה. גם כשמדובר בקרובים והיקרים לנו, הטיפול בהם חייב להישאר כזה שיותיר בנו אנרגיות (ולו כדי להמשיך ולטפל בהם). אפילו אמהות לתינוקות רכים מאד, חייבות זמן סביר לעצמן, כדי שיוכלו להיות אמהות טובות ומתפקדות. מי שנופל מהרגליים, או 'מעוך' מבחינה נפשית, ממילא לא יכול לטפל באף אחד. לכן, אני שבה וקוראת לך להישאר בטיפול שלך, להגיע לכל המפגשים בלי לזייף, כי שם את יכולה לתדלק, להחליף כוחות, ולקבל את התמיכה והחום להם את כה זקוקה. אני שולחת לך המון כוח וסבלנות. ליאת

ליאת, אני מרגישה יותר טוב. "השקט שאחרי הסערה" אפשר לקרוא לזה כך. מי כמוך יודעת מה שעבר עליי בימים האחרונים,זה היה סיוט מהגיהנום. אינני יכולה,למרות שאני מאוד רוצה,לגייס את הסבלנות הנדרשת עד שהטיפול יועיל לי. מחלתו של האדם האהוב והיקר הזה ממש פצע בלב עבורי.... במיוחד שהטיפול בו נופל עליי, אם זה ללוות אותו לאישפוזים,לרופאים ולראות חולים במצב קשה שזה יכול להרוג אותי ולפצוע את נפשי שגם ככה פצועה מספיק,ואני מרגישה אחריות מאוד גדולה ושהכל על הכתפיים הקטנות שלי. אני יודעת ומבינה שאני חייבת להמשיך ללכת לטיפול באופן סדיר. אני אנסה להסביר למה קשה לי ללכת באופן סדיר: הפסיכולוגית שלי חוזרת ואומרת לי שהסיבה שהדימוי העצמי שלי נמוך היא התמיכה שלא קיבלתי בבית,והאונס. ולי קשה לקבל את זה כי אני בטוחה שיש לי אישיות דפוקה לגמרי,ואין טעם להאשים את הוריי(שאני חושבת שהם בסדר גמור,הם לא אנשים רעים)או את הפוגע שפגע בי,אני לא אומרת שהוא בסדר כי מרוב שקיללתי אותו כבר אין לי קללות יותר להמציא עליו והלוואי שהוא נמצא עכשיו במקום שמענים אותו וחותכים לו את הזין עם סכין,הלוואי הלוואי הלוואי!!!(סליחה שאני מתבטאת ככה). בקיצור חוץ מנסיבות חיים קשות יש לי אישיות דפוקה שאני לא יודעת אם טיפול פסיכולוגי יכול לסדר,גם אם הטיפול יהיה ארוך וייקח מספר שנים,אני מאוד לא בטוחה שהוא יעזור. לפחות אני יודעת שיש את האופציה של תרופות SSRI שאני מתחילה לקחת וזה נותן לי תקוות שאולי משהו יסתדר במוח המטומטם שלי. לפני כמה פגישות המטפלת הציעה לי להביא את בני משפחתי לטיפול,על מנת שהיא תסביר להם שזה לא נכון לזרוק עליי אחריות גדולה ולתת לי לטפל באדם החולה,אבל אני לא חשבתי,אז,שזה רעיון טוב.אני אגם אסביר למה: אני יודעת שבני משפחתי יגידו לפסיכולוגית שהיא צודקת,הם יסכימו איתה והכל יהיה טוב ויפה אבל אחר כך הם יכעסו עליי בבית שאני "מלכלכת" עליהם שהם עושים לי רע,ואז לכי תסבירי להם שזה לא נכון ושאני אף פעם לא אמרתי עליהם מילה אחת רעה. האם כדאי לערב אותם ולהביא אותם לטיפול או לא? אני מרגישה שזה לא יהיה נכון אבל אולי אני טועה... אז אנא אימרי לי מה את חושבת. בתודה חן

חן, אני לא ליאת וסליחה שאני נידחפת להודעה לא לי ... אבל אני כותבת כי פשוט הייתי בדיוק במצב שלך שלפני שנתיים.(ובכלל את מזכירה לי את עצמי לפני כמה שנים רק שאת נשמעת יותר מוכשרת ממני) לילות ללא שינה בבית ואחר כך בבית חולים כי לא היה משהו אחר שיהיה שם, כך עברו להם ימים שלמים בלי שינה, עבודה שדורשת אחריות רבה (לאחר קידום לא בזמן) במשרה מלאה + , אדם שכל הזמן הציק לי בעבודה ונדנד והיווה עבורי טריגר לתקיפה מינית ישנה.. פטירה של כמה אנשים צעירים ואהובים עלי באופן פתאומי וכד' ומצאתי את עצמי בטיפול מול פסיכולוגית ביום בהיר (לעולם לא חלמתי שאני יהיה בטיפול) לאחר התפרצויות זעם בלתי נשלטות בעבודה (אני אדם רגוע בדרך כלל ביום יום). אני לא עמדתי בהכל ופשוט קרסתי לאחר כמה חודשים התפטרתי .. אני לא מתחרטת על המעשה למרות שהפסדתי כסף רב והיום מאוד קשה לי לחזור למשרה טובה כמו שהיתה שלי, אבל כשאני רואה את האדם שהייתי לידו ימים ולילות חי היום אני יודעת שהקרבתי את העבודה שלי בשביל זה כי אף אחד לא האמין או נתן לו סיכוי .. אבל למרות זאת, אל תעזבי את העבודה כי בהתחלה כולם אולי יעריכו או יראו את זה כמובן מאליו ולאחר תקופה מסוימת הם ישכחו ויחשבו עליך אולי כאל אדם" לא מוצלח" שלא עובד מספיק ואז תצטרכי פשוט לאכול הכל לבד ללא הערכה שמגיעה לך, חוסר כסף , חוסר עבודה או ניסיון לדאוג לעצמך, ומעל הכל דימוי עצמי נמוך מאוד זה מוריד את הדימוי העצמי עוד יורת למטה כשלא עובדים או מצליחים לעמוד בכל ההתחייבויות.. אז את בכלל לא אנוכית להיפך את מידי לא אנוכית, אבל לכן את חייבת לדאוג לעצמך לפני לאחרים.. ואם את מרגישה שקשה לך אז אומנם לא ניתן לחייב אנשים אחרים לעזור יותר, אבל זה לא בעיה שלך כדאי לך לחשוב קודם כל על עצמך כי אחרת לא ניתן להמשיך.

רחל, תודה על תגובתך,למרות שכתבתי לליאת אני שמחה תמיד לקבל עוד דעות\תגובות\מחשבות. צר לי לשמוע שגם את היית במצב לא קל. דווקא אף אחד לא מצפה ממני לא לעזוב את העבודה כדי לטפל באדם שחולה,ההיפך אם אני אעזוב את העבודה בני משפחתי המתוקים עוד יותר יתעצבנו שאני לא מתפרנסת הבעיה היא שהם מצפים ממני גם לטפל בו וגם לעבוד. חוץ מזה העבודה חשובה לי מאוד. בלי עבודה בטח הייתי משתגעת ונכנסת לדיכאון..... אבל אני מרגישה שאני 'קורסת תחת הנטל' של הטיפול בבנאדם החולה. והתקיפה המינית היא דבר קשה בפני עצמו,ואני כועסת על עצמי שאני לא שוכחת ואני לא יודעת להדחיק את זה למקום עמוק,ולהתעלם מזה. היו לי תקופות שבהם שכחתי אבל עכשיו הגיע לי גל שאני נזכרת בכל ומוצפתתתתתתת ונמאססססססססססססס ליייייייייייייייייייייייייייייי כברררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!! איפה חן שהייתה לפני חצי שנה? סעמק(סעמק=כוס עמק וסליחה שאני מקללת) איפה הבחורה השמחה שלקחה את הכל בקלות מה קרה לה? אווווף, סליחה על ההשתפכות הבלתי נסבלת שאני עושה פה, לא שווה קריאה אפילו.

מהו ההבדל בין טיפול התנהגותי דיאלקטי לטיפול התנהגותי?

שלום אסנת, טיפול התנהגותי, באופן מאד כללי, הוא טיפול המתמקד בשינוי דפוסי תגובה והתנהגות חיצוניים (סימפטומים) הגורמים מצוקה לפרט. הטיפול הדיאלקטי התנהגותי משלב אסטרטגיות טיפוליות מגוונות (עם מרכיבים דינמיים, קוגניטיביים, התנהגותיים, תמיכתיים, כולל היבטים מתורת זן-בודהיסטית) המיושמות בטיפול בהפרעת אישיות גבולית. בברכה ליאת

אשמח אם תפרטי על שיטת טיפול זו. (נשמעת לי אטרקטיבית)

רעות יקרה, תודה על הדאגה. אני לא מרגישה כ"כ טוב. אני מותשת פיזית ונפשית. אני לא זוכרת מתי אכלתי משהו ביומיים האחרונים.... ושלא נדבר על שינה.... נראה לי שזה מה שאני הולכת לעשות עכשיו... לאכול,לישון. אה,וקבלי חיבוק חזרה ממני. חן

חן, אני שמחה שהחלטת קצת לטפל בעצמך. את צריכה להפסיק להיות קשה עם עצמך גם בקשר לטיפול באדם חולה קרוב. את חייבת לטפל בעצמך קודם כדי שיהיו לך הכוחות הנפשיים והפיזיים לטפל בו. מקווה שאת לא כועסת שאני אומרת את זה (כי ביקשת על כך תשובה מליאת) ותשתדלי לא לדלג על פגישות עם המטפלת... שיהיה לך יום נפלא, רעות

ליאת שלום,ראשית-כל אני שמחתי לראות שאיננו כ"כ מפריעות,ושלא מחקת(אפילו שאישרנו לך )את העצים שלנו,כי מטרת השיחות כאן (ל'מישהו'!)הן לא ל'שיחת-חולין' יומיומית,אלא לעזור למשתתפים לעבור את משבריהם הפסיכולוגיים הקשים -לא לבד,כמו-גם ובעיקר,מתן תשובות מקצועיות לשאלות שהמשתתפים מציגים - וזה עבורי הייחוד של הפורום,שהוא כמו:'בית שני' שלי-מקום בטוח להיכנס אליו.אז שוב- תודה שלא מחקת את העצים שלנו. חן- שמחתי לראות שמצבך השתפר,ונקווה שתתמידי בכך,תאכלי-תתחזקי,ושחליטי שאינך מוותרת על הטיפולים בשום-אופן,ואז תיראי שאת מחכה לטיפולים שכבר יגיעו. כיוון שלא ענית אתמול בשירשור למטה חשבתי שאת כועסת אולי שאני ורעות התכתבנו,ושמחתי לראות שלא. רעות-שמחתי לשמוע ממך,ומקוה שהעיניין ההוא הסתדר לגמרי. להתראות, משתנה

רעות, ברור לי שאני חייבת לטפל בעצמי, אבל חוסר היכולת לטפל באדם החולה יוצרת לי כעסים על עצמי. ואז אני שונאת את עצמי,ומאשימה את עצמי בכל דבר,בין אם יש מקום להאשמה עצמית ובין אם לא,העיקר לכעוס על עצמי,כנראה שזה עושה לי טוב,לכעוס על עצמי. כעסים עצמיים ושנאה עצמית הם משהו רגיל ושגרתי אצלי,לצערי. זה נשמע אבסורד אבל כשאני מפסיקה לכעוס על עצמי אני כועסת על עצמי שאני לא כועסת על עצמי, הבנת? חן

היי, לעניות דעתי המאוד בלתי קובעת,את עושה מראיון עבודה כזה 'ביג דיל ' וחבל. אולי זה יעזור אם לא תראי ראיון עבודה כמשהו מאיים. מובן לי הפחד שלך מה יגידו עליי,יבקרו אותי,יסתכלו עליי בזכוכית מגדלת וכו'... אבל זה ממש לא ככה. סוד ההצלחה הוא,להיות הכי טבעית בעולם,להפגין בטחון,ולדעת לשווק את עצמך,ואפשר להתייחס לזה כאל משחק,משהו נחמד כזה. יש לי חברה מאוד טובה שהייתה מובטלת המון זמן,ומרוב שהיא הייתה בכל כך הרבה ראיונות בסופו של דבר היא ממש למדה איך לדבר,ואיך לשווק את עצמה בצורה נכונה. ועוד טעות מאוד גדולה שאת עושה היא שאת חושבת שאם אין לך נסיון את אפס ואת לא שווה,יש עבודות כמו שירות לקוחות,שמה שחשוב בהן זה אוריינטציה שירותית,אדיבות,וסבלנות זה בגדול התכונות העיקריות שמחפשים,ומהכרותי איתך נראה לי שיש לך את התכונות האלה ואף יותר מזה. לא כל חברה רוצה נסיון! אז למה שלא תלכי על שירות לקוחות בתור התחלה,עד שתמצאי משהו אחר או תתקדמי? חוץ מזה יש כל מיני קורסים וסדנאות שאפשר ללמוד איך לנהוג בראיון עבודה. אבל לעניות דעתי הבטחון מאוד חשוב,תתמקדי בנושא הבטחון יותר בטיפול הפסיכולוגי,כי כשתרגישי בטחון מבפנים זה יוקרן החוצה ובגדול מעסיקים מעדיפים לקחת אדם שיש לו בטחון,ולא אדם שנראה חסר בטחון. חשוב גם להקפיד על לבוש,הופעה נקייה מסודרת וכו'.. בשום אופן לא לבוש חושפני ולא להתאפר בצורה מוגזמת. קראתי פעם,באיזשהו מגזין, שתשעים הדקות הראשונות של הראיון הן הכי קובעות ושאחריהן המעסיק כבר בעצם החליט אם את מתאימה או לא,על פי תשעים הדקות האלה.אני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל יש בזה משהו.. הכי חשוב לא להתייאש,גם אם קיבלת תשובה שלילית כמה פעמים תמשיכי,כי אני בטוחה שיש עבודה שמחכה לך,ומתאימה לך,אבל היא לא "תגיע אלייך" הביתה.את זו שצריכה להשקיע בחיפושים ואת תמצאי בסופו של דבר. מקווה שעזרתי לך קצת חן

התכוונתי לתשעים השניות הראשונות,כמובן ולא הדקות. איזה מצחיקה אני.... אני פשוט עייפה מאוד היה לי ארוך. חן

היה לי יום ארוך אווווווף סליחה על הטעויות תתרגלי... זה מה שקורה שלא ישנים ארבע לילות...

תודה על עצותייך,בחלק מהן את צודקת לגמרי,אבל חלק מהדברים הרבה יותר מסובכים ממה שנראה-כמו כשכבר יש מקצוע ספציפי ורוצים בו ניסיון וכו'. חוץ-מזה אני שמחה שחזרת לכתוב בפורום. השארתי לך הודעה גם למעלה, משתנה

למשתנה, אני יודעת שקל להגיד,קשה לבצע. לפעמים אפילו שיש מקצוע ולא מוצאים עבודה צריך להתפשר ובכל זאת לעבוד בכל עבודה שמוצאים,יש אנשים עם תואר מ.א שלא מוצאים עבודה במקצוע שלהם,ונאלצים לעבוד בכל דבר רק כדי להתפרנס ולשרוד,ומחפשים במקביל עבודה אחרת במקצוע שלהם. לעניות דעתי תתחילי מעבודה שלא צריכים נסיון,תקבלי בטחון עצמי ואז תחפשי עבודה במקצוע שלך. אבל כמובן ההחלטה היא שלך בלבד. בהצלחה חן

שלום לכולם, כתוצאה מארועי היום חשבתי קצת... בטיפול שלי אני מרגישה שאני מעוררת אצל הפסיכולוגית שלי המון התנגדות כלפיי. נילחמתי על הטיפול שלי המון זמן (גם היום, אבל פחות). וניסיתי לרצות (ר' בפתח-לא הייתי בשיעור שלימדו לנקד... :-) אותה כל הזמן. וכאן, בפורום, אני כאילו מוצאת את עצמי באותו מצב. נילחמת, מנסה לרצות ובכל זאת מעוררת התנגדות. בטיפול שלי לא הצלחתי להבין למה זה קורה. אולי כאן אני אמצא את התשובה. אולי מכם תבוא היישועה... והנה... אני כבר עושה עבודה טיפולית. מגיע לי שתי נקודות :) אז אשמח לשמוע. לילה טוב. נורית

נורית יקרה, אני לא יודעת אם את מעוררת התנגדות או שאת מרגישה כך בלבד אבל לשאלתך , אולי הבעיה היא בכך שאת מנסה לרצות. ריצוי הוא אולי טוב בתחילת יחסים אבל לאחר מכן הריצוי עלול לתת מעט תחושה לא נוחה, לא אמיתית, כאלו לא באמת יש עומק ליחסים שכן יחסים אמיתיים לא עוסקים בריצוי אלא בקבלה, נתינה, פשרה, כעסים, שמחות וכדומה. ביחסים של ריצוי יש משהו לא אמיתי (לפחות בעיני). למה את תמיד חשה שעלייך לרצות אחרים? ובהחלט מגיעות לך אפילו יותר משתי נקודות ;)

נורית, התחלתי לכתוב לך תשובה "טיפולית" והסתבכתי. אני לא מסוגלת לעשות את זה עכשיו. לא במצב העייפות ומצב הרוח שלי. אז ברשותך אני אענה לך מהלב ולא מהשכל. אצלי מעולם לא עוררת שום התנגדות. הייתי רוצה שתהיי עסוקה בלרצות (עם פ??ת?ח-אני אעביר לך שיעור חוזר בהזדמנות:-) את *עצמך*, תהיי שלמה עם *עצמך*, בתקווה שכמה שפחות אנשים ייפגעו בדרך. נדמה לי שכשמנסים לרצות את כולם, אף אחד לא יוצא באמת מרוצה. אולי מחר אני אקום עם תובנות חכמות יותר. לילה טוב, יעלה

נורית, הניסיונות לרצות את כולם, מעבר להיותם מיותרים, הם בעיקר מעייפים מאד. לא תאמיני באילו חירויות חדשות את יכולה לזכות, אם תביני שלעולם לא תצליחי לרצות את כולם. הידיעה שתמיד יהיו מי שיכעסו עלינו, לא יאהבו אותנו, או לא ירצו בחברתנו היא ידיעה משחררת מאד. שווה לנסות (הגם שזה מצריך אומץ) :-) ליאת

שוב שלום לכולם, מה שלומכם? תודה רבה על התגובות! דנה, למה אני מרגישה שאני צריכה לרצות אחרים? (יעלה, אני חייבת להשלים את השיעור... :-) אני לא בטוחה שהמילה לרצות היא מדויקת כאן. זה לא שאני לא יודעת להגיד "לא"- אני דווקא יודעת. אולי זה משהו קצת אחר. אני חושבת שלפעמים אני רואה דרך העיניים של האחר. לעיתים אני בוחרת להיענות לצורך שאני רואה ולפעמים לא. ליאת, קראתי עכשיו את תגובתך להודעה "שאלה אתית". ואני ממשיכה לחשוב בקול רם... אני "מנצלת" את הטיפול שלי לבעוט קצת... מותר, לא? ולאט לאט אני מגיעה למסקנה שהפסיכולוגית שלי מתנהגת אלי כמו שאמא שלי התנהגה אלי... קראתי קצת על 'הזדהות השלכתית'. וזה נשמע לי מתאים. אבל היא (הפסיכולוגית) לא מוכנה לדבר איתי על זה. השאלה היא איך יודעים אם היא 'לא בסדר'\לא מתאימה לי או שאני גרמתי לה להתנהג אלי ככה? אני יודעת שאין לכם תשובות בית ספר בשבילי. ואני ממש לא מצפה. אני סתם חושבת בקול רם. אני עושה עוד קצת עבודה טיפולית... דנה, תפרגני לי בעוד שתי נקודות? :-) הלוואי והייתי מכינה שיעורים בכזאת רצינות... ואם יש פה אנשים שאני כן מעוררת אצלם התנגדות אני באמת אשמח לשמוע. זהו בינתיים... נורית

אולי מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוגית/פסכיאטרית שמטפלת בחרדות - עדיף מאזור ת"א תודה

דרורה, אנא, פרסמי מייל אישי אליו יוכלו אנשים לשלוח המלצות. אין אנו נוהגים לתת המלצות פומביות בפורום, כדי לא להפוך זירה לפרסומות. תודה ליאת

לא יודעת איך להחליט, כשהייתי בגיל 22 התקבלתי ללמודי רפואה ואז מסיבה לא צפויהלא יכולתי להרשות לעצמי ללכת על זה...... היום אני תוהה עם ללכת על זה או. מה שהיה כל כך קל לפני כמה שנים כרגע הפך למסוף מאוד!! אם אני יחליט לנסות להתקבל שוב ללימודים, אני יהיה בת 27 כ רווקה,( לו היו לי ילדים זה היה קל יותר כי הלימודים בשנים הראשונות זה קל יותר ולאחר מכן הם כבר גדולים) ומה שהיה כל כך פשוט פעם לסיים לימודים והתמחות בתחילת שונות השלושים ולתכנן משפחה , פתאום הופך למסובך אולי ללדת תוך כדי לימודים התמחות 4 שנים תוך כדי בשעות לא שעות וכד' ולהתחיל להרויח מעט בבסביבות גיל 40, אז מה לוותר על החלום,, זה ממש כואב לי? האם זה לא ירתיע בן זוג פוטנציאלי? התיעצתי עם ידידים שונים וגם אנשי מקצוע מתחום הרפואה, חלקם חשובים שזה מה שני צריכה לעשות וחלקם אומרים לי בצורה מעוד חזקה, אל תתקרבי זו שגיאה! אני לא יודעת לאן לפנות מה להחליט... אני יודעת שאני לא רוצה למצוא את עצמי כל החיים בתחום המחשוב זה לא נותן לי סיפוק ואני ממש לא ירוצה להעביר את חיי כך, חושבת על כיוונים ולא יודעת למה לא מצליחה לזוז מרפואה ששם הכל יהיה מאוד קשה השאלה כמה קשה, קשה ואפשרי , קשה מאוד מאוד , לא כך כך מציאותי. קשה לי להחליט וקשה לי להשלים עם זה , ואולי אני צריכה להשלים עם המצב זהו בגדול, חבל לי שפספסתי כך!

רחל יקרה, בכל הנוגע לחלומות, איש לא יוכל להחליט במקומך. אני מכירה לא מעט אנשים שהחליטו להגשים חלום, והלכו על זה בכל הכוח, בלי לעצור, תוך שהם משלמים מחירים שונים בדרך. אני מכירה אנשים שוויתרו על החלום, ובוכים על כך כל ימיהם. יש גם מי שהצליחו למצוא אושר וסיפוק בפשרה. רפואה היא אכן דרך חיים. זהו מסלול מפרך, השמור למי שמסוגלים לוויתורים מרחיקי לכת תמורת הגשמת החלום. אני מציעה לך לנסות ולהקשיב ללבך. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה! התשובות ובעיקר היחס שלך כאן לכלל האנשים מדהימים אותי כל פעם מחדש (נדמה לי שלכן יש לך עבודה רבה יותר (-: ) אני אכן יקשיב ללב שלי שאומר לי ללכת על זה..

שלום בני בן 27 מצא בכורה באינטרנט שאחרי פגשה ראשונה לא רוצה להפגש שוב עם בכורה כי היא לא מוצאת חן בעיניו אבל בלחץ של הבחורה הוא הלך וניפגש איתה עשכיו אחרי 3 חודשים הוא אומר שרוצה להתחתן איתה בפעם ראשונה שבעלי ראה אותה הלחץ דם שלו עלה ונזקק לתרופה והיה לו כאבים בלב כי היא מאוד מאוד מכוערת אבל מורה בני הוא אקדמאי ומתפרנס טוב והוא יש לו גוף כמו דוגמן יחוש הומור וחייכן והאמת קצת ביישן ולא חסר לו שום דברולא יודעת איך יכול ליפול בכזאת קלות אני ובעלי לא מסכמים איתו ולא יודעים מה לעשות? רק הוא אומר שהוא יהיה איתה באושר כי היא בכורה טובה ועם הרבה אהבה רציתי להגיד שהוא קיבל כל אהבה גם ממני גם מאבא שלו בבקרשה תעזור לי ותגידו לי מה לעשות ?

כלומר, עצם העובדה שבחירת ליבו של בנך היא "מכוערת מאוד" לטענתך ולטענת בעלך, לא אומרת שהיא לא תהיה רעיה טובה ומתאימה לבנך, והרי בנך אכן טוען שהיא בחורה טובה שמעניקה לו אהבה. זה בעצם מה שחשוב. ואם לבנך טוב איתה אין שום סיבה, לעניות דעתי, שאת ובעלך תתנגדו לקשר ביניהם, שהרי היופי הוא ממש לא הכל בחיים.

שלום דנה, בנך קיבל ממך ומאביו הרבה אהבה, ולכן הוא גדל להיות בחור טוב, פתוח, שיודע לקבל אהבה ולהעניק אהבה. אם בנך התאהב במהירות כזו בבחורה שאינה יפה, אני משוכנעת שיש בה סגולות אחרות ש'עשו לו את זה'. אין לכם מה לעשות חוץ מלהמשיך ולאהוב את בנכם, ולעמוד מאחריו גם בבחירות הבוגרות שלו. אם תצליחו לאהוב גם את חברתו, כולכם תרוויחו. שיהיה במזל טוב ליאת

אני כבר לא מרגישה נוח פה, משהו שמזכיר יותר תחנת רכבת סואנת. אני מרגישה שאין לי מקום פה ושזה מעין "פורום סגור", שאין אפשרות להיכנס לתוכו, כי זה תמיד נראה שיש פה עניין "באמצע" ושכולם עסוקים בו, מכירים.. משהו לא מזמין, לא אותי בבל אופן. אני מקווה שאני לא בוטה מדי. אני חושבת בעצם מה זה פורום, לאיזה מטרות הוא נועד ומצד שני אולי המבקרים בו הם אלה שקובעים את השימוש בו, כך שאני לא יודעת מה קודם למה: הגדרת מטרה מראש או התהליך קובע. לי קצת הרבה מבלבל כאן וכאילו זה לא מקום למצא בו פינה, מאד סואן , מאד מעייף ומבלבל... אבל מצד שני אין לי משהו אחר להציע או לבקש, כי זו חוצפה ואני מניחה שאחרי הכל זה כיף שיש חברים וירטואלים ומקום לחלוק בו כל נשימה לפעמים. אני לא יודעת אם עשיתי נכון שככה הבעתי את עמדתי, הפורום הזה יקר לי , כך גם האחראים עליו וזה ברור לי יותר ויותר כי אני כבר לא מרגישה נוח לחלוק, ואני כן מחפשת מעין "בית" כמו שהרגשתי כאן בעבר. וחבל לי שככה זה מסתיים, ואני חושבת לאן אני יכולה לפנות, או איזה פורום אחר לאמץ , וגם זה חבל לי, אבל אולי זה חלק מהחיים במובן של "פרידות"... היום אני מאד מלנכולית, אז אפסיק עכשיו, בכל אופן שלום... ניבה

ניבה, חשוב לי שתדעי שאני 'עקבתי' אחרייך כל הזמן. ואני מרגישה שאני קצת מכירה אותך. אני זוכרת המון דברים שסיפרת לנו. את יכולה לבחון אותי... את דמות משמעותית כאן. ויהיה לי מאוד עצוב אם תחליטי לעזוב. חכי רגע, אל תלכי. הגל הזה יעבור. מקווה שתהיה לך הסבלנות. נורית-שרוצה להלחם עליך שתשארי...

ניבה, הדברים שלך חשובים ונוכחים, בוודאי שאינם חוצפה. צר לי שאת מרגישה כאן זרות ומשהו לא מזמין, אבל כבר למדתי שעם תחושות ורגשות אסור להתווכח. לדעתי, מטרת הפורום היא לאפשר מקום בו גולשים יוכלו לפנות ולקבל מידע הנוגע לתחום הפסיכולוגיה הקלינית. לפעמים זה יהיה משהו כמו "סליחה, אני רק שאלה...", לפעמים דילמה סביב סוגיה טיפולית, ולפעמים צורך לשתף ולשמוע אחרים. אישית, אני משתדלת להיענות לכל פונה בדרך המותאמת לשאלתו (לפחות כך אני מקווה). באופן דומה פועלים, לאמונתי, גם אורנה וגדעון. יתרונו הגדול של פורום כמו שלנו, זו היכולת להיכנס ולקרוא רק מה שרוצים. אשמח, כמו תמיד, להמשיך לקרוא את דברייך כאשר תרגישי שנכון לך. נחכה לך בסבלנות, ואפילו נתגעגע ליאת

שלום רב !אני בחורה שלוקחת כדור פסיכיאטרי יום ביומו פבוקסיל 200 מ"ג ויש לי בעיה שאני מדברת נגיד עם מישהו או מישהי ופתאום באמצע המשפט מתנתק לי חוט המחשבה ואני שוכחת על מה דיברתי ממש בשיא הדיבור ובאמצע המשפט ,ואז אני מתביישת ממש ולא יודעת מה להגיד ואיך להמשיך, ואם לא מזכירים לי על מה דיברתי פשוט אי אפשר להמשיך את השיחה כי זה כבר ממש נאבד לי מהזיכרון וכל זה קורה בשנייה אחת וגם קשה לי מאוד להתרכז בקריאה או כתיבה אם מדברים איתי או אם יש רעש .שאלתי היא האם יש לי הפרעת קשב וריכוז. או שזה בגלל הכדורים שאני לוקחת.? אני כמעט בטוחה שזה התחיל לי מאז נטילת הכדורים לפניי 3.5 שנים. תודה

שלום סיוון, הכתובת לבירור שאלתך זו באופן חד משמעי - הוא הפסיכיאטר שרשם לך את הפבוקסיל. תוכלי לנסות לשאול את ד"ר הידש בפורום פסיכיאטריה הסמוך. בברכה ליאת

לכבוד אורנה ראובן-מגריל אבקש לקבל יעוץ ראשוני דרך אתר פורום . הבעל של הבת שלי בן ה35 נולדה להם תינוקת כעבור תקופה ארוכה לה ציפו והוא ברגע של חולשה צועק ומתפרץ על התינוקת שלו בת ה 5חודשים הוא אדם עצבני אינו סבלני קצר מאוד .אשתו ויצאת לעבודה והוא מובטל אמור להביא התינוקת לטיפול אצל הסבתא ,בדרך כשהתינוקת בוכה הוא צועק עליה בשאגות על מנת שתפסיק לבכות. יום אחר טילטל את התינוקת ואני מאוד מודאגת מהעלימות הזו לאחר שיחה הבטיח כי לא ישוב לצעוק עליה יותר ,בכל זאת מדאיג אותי ואני מבקשת הבת פוחדת לערב אחרים היא חושבת שזה לא נוראהיא מאמינה שהוא הבטיח שיהיה בסדר .אבקש לקבל תשובתכם המהירה

שלום חגית, ההתנהגות שאת מתארת אכן מדאיגה. לטלטל תינוקת בת 5 חודשים זה כן נורא! אני מציעה לשוב ולשוחח עם בתך, ואפילו עם שניהם, ולנסות לשכנע את ההורים שא?ת פועלת מתוך דאגה אמיתית לשלושתם. עליך לנסות לשכנע את האב הצעיר בכך שיש לו בעיה אמיתית, אבל כזו הניתנת לפתרון. עליו לפנות לקבל עזרה בסדנה לשליטה בכעסים. סדנאות מסוג זה מתקיימות בדר"כ במסגרות של תחנות עירוניות לייעוץ נישואים, או במכוני ייעוץ פרטיים. יתכן שההתפרצויות שלו נובעות ממצוקה ספציפית אחרת, ואם כך, גם בזה יש לטפל. הוא חייב להבין שיש לו בעייה ממשית בוויסות הרגשי שלו, ומה שנתפס בעיניהם "לא נורא" היום, יכול בקלות לגלוש להתנהגות הרסנית ואלימה פיזית, שהשפעותיה על בתם הקטנה קריטיות. נסי למצוא את הזמן המתאים לשיחה כזו. מוטב לא בשעת רתחה, שכן אז ההתנגדות תהיה גדולה יותר. בהצלחה ליאת

ליאת אני מבקשת להודות לך על היעוץ אנסה לדבר עם הבת למרות שהיא מתחמקת ממני בנושא זה. נראה שהצטערה על ששיתפה אותי, לי זה נראה אור אדום חייבים לטפל בנדון . בעלה היה שנים בטיפול אצל פסיכולוג ולא מצליח להשתלט על האיפולסיביות ווויסות הרגשי שלו . הבת שלי פשוט פוחדת ולא רוצה לפרק את המשפחה או לעשות צעדים שיביאו לכך . תודה לך. חגית

חגית, שכחתי לציין שאורנה תשוב לענות בימים חמישי-שישי, כרגיל. אם תרצי גם את תגובתה, את מוזמנת לפנות שוב. בברכה ליאת

הי ליאת, לאור התחושות של משתתפי הפורום לגבי הצ'אטים רציתי לבקש למחוק את העצים שלי מאתמול ומהיום (צריכה "עצה מאתמול" ו"צריכה עצה- עדכון" מהיום) למרות שקצת עצוב לי לבקש את זה... תודה, רעות

רעות יקרה, ברשותך, אבקש להשאיר את ה'עצים' שלך. יש להם קיום לגיטימי, ממש כמו לשאר הפניות בפורום זה. הקול שלך חשוב, והוא חלק מאותו מארג מגוון שיעלה הזכירה קודם. אני חושבת שמחיקת תגובות בפורום צריכה להישאר למקרים הנדירים בהם יש חשש ממשי לפגיעה בכותב או בקוראים אחרים. פעמים רבות אנחנו נתקלים כאן בפליטות מקלדת, שגיאות כתיב, שגיאות ניסוח ושטויות אחרות פרי עטנו. בעיני אלו נקודות החן האמיתיות של הפורום הזה. זה מה שהופך אותו ל'בית' עבור רבים מהמבקרים. בבית, מותר גם להשמיע ביקורת. להרגשתי, המ?ח?אות שנשמעות כאן ביום-יומיים האחרונים נאמרות בצורה מכבדת ומנומסת, וככאלה - יש גם להן מקום ראוי. סובלנות, זה שם המשחק. מה את אומרת? ליאת

הי ליאת! אני כל כך שמחה שאת אומרת את זה! אני מסכימה איתך ועם יעלה במיליון אחוז! האמת שהתחרטתי ישר אחרי שלחצתי SEND. אני חושבת שביקשתי למחוק את העצים כי קצת נפגעתי ממה שכתבו כאן על הצפת הפורום בשיחות אישיות. אני לא חושבת שמדובר ב"שיחות אישיות" אלא בתגובות לגיטימיות. אני חייבת להוסיף שהתגובות ממשתתפי הפורום עזרו לי מאוד ביומיים האחרונים. אני רוצה להתנצל שוב בפני משתנה על שלא ביקשתי את הסכמתה לפני שפניתי אלייך. מקווה שלא פגעתי בה. אני אשמח אם תשאירי את העצים. תודה שאת כזאת נפלאה, רעות

אני חס וחלילה לא התכוונתי שדברי יפגעו במישהו או יגרמו לבקשות למחיקת עצים. לכן בדיוק כמו לי יש את הזכות הלגיטימית לרשום מה שאתן רוצות כפי שכתבה ליאת בתנאי שלא פוגעים באחרים ונכתבים בנימוס. כשכתבתי את מה שכתבתי לא באמת ידעתי מה האלטרנטיבה או מה ניתן לעשות בנידון מכיוון שאמנם אני ועוד כמה אחרים מרגישים אולי פחות טוב עם העצים שלכן, לכן הם עוזרים ומחזקים ומי אני שאקטע את זה. אגב נורית, אני מאוד אוהבת דיונים ואני בדר"כ שותפה מאוד פעילה להם, אבל הדיונים האחרונים בפורום קצת אחרים... ואני בהחלט לא מתכוונת לקבל רק תשובות ממומחים כי אחרת מה אני עושה פה?? אני פעילה בפורום ואני לא מחשיבה מעצמי מומחית ועניתי לא פעם לכותבים אחרים. קשה לי להגדיר מה בדיוק מפריע ונסיתי לחשוב למה זה מפריע לי הלכתי על כיוונים של קינאה חוסר שייכות הלכתי לאן שיכלתי לחשוב ולא מצאתי את התשובה. כשראיתי שזה מפריע לא רק לי הבנתי שכנראה יש משהו בזה מעבר לעצמי. אני יודעת שיכלתי להשתתף בדיונים ודעתי הייתה נחשבת אבל משום מה זה נראה לי לא נכון לפורום- אבל היי, זאת רק דעתי האישית ואם לי לא מתאים אני אחפש מסגרת שמתאימה לי ולא אדרוש מכולם כאן להשתנות עבורי. כמו שכתבתי מטרתי הייתה רק לשתף בתחושתי ולשים את הנושא על השולחן.

עצוב לי מאוד לראות מה שקורה כאן, עקבתי אחרי מה שהולך בפורום הרבה לפני שהתחלתי לכתוב. צר לי שלאחר שסוף סוף קיבלתי את האומץ (לאחר שיחה עם המטפלת שלי) והתחלתי לכתוב כאן נוצרה כזו הרגשה בפורום, ומי שהשתתפו בו כל כך הרבה זמן לפני שהגעתי מאסו בו. אני רוצה להתנצל בפני כל מי שהעצים שלנו גרמו להם להרגיש רע. לא נותר לי אלא לקוות שהמצב יחזור לקדמותו... עצובה אך אופטימית, רעות

אף פעם לא כתבתי כאן בתור חסויה, תמיד היה שם אבל משום מה בזמן האחרון התחלתי להרגיש שלא מתחשק לי לכתוב, לא מתחשק להגיב אפילו לא להכנס וזה בהחלט קשור לכל תחושת הצוותה שהפורום שלנו קיבל. כן, בגדול זה דבר טוב ונחוץ בכל פורום אבל רק רציתי גם להפנות תשומת לב לאלה שהביחד הזה לא מדבר אלהם ו/או מרתיע אותם ו/או גורם להרגיש לא שייכים... ונדמה לי שאלה הם דווקא הרוב. אני בטח לא מציעה לפרק את העניין כי בסה"כ זה טוב... לא יודעת אם אני מציעה משהו סתם חשבתי שנכון לשים את העניין הזה על השולחן (למרות שפה ושם היו הודעות בעניין)

שלום לך חסויה יקרה, האמת היא שאני לא כל כך יודעת מה לכתוב לך. בהחלט גרמת לי לחשוב... אולי באמת הפורום לא בנוי להתכתבויות מהסוג שהיו כאן לאחרונה. אך קשה להתעלם מהעובדה שיש כאלה שדווקא ההתכתבויות מהסוג הזה עוזרות להם. מה דעתך שיפתח עץ שיקרא "צ'אט"? אני מבחינתי אשתדל לא להציף את הפורום. ומצד שני היה לי חשוב להגיב אליך. אני מבינה שאת יותר בעד שאלות ותשובות של המומחים. ואני באמת מכבדת את זה. אני כמו שכתבתי בעבר לאורנה יותר אוהבת את הפורמט של הדיונים. קשה לדאוג שכולם יהיו מרוצים... מקווה שימצא פיתרון ביניים. נורית

חסויה יקרה, אין לי ממש תשובה עבורך (גם לא שאלת שאלה). שיתפת במחשבה שלך ואני אשתף בשלי. הפורום הזה שייך לכולם. זה לא מועדון חברים ובוודאי שלא מועדון סגור. אין פה חברים, יש פה משתתפים. משתתפים מכל מיני סוגים: יש את הקוראים השקטים, יש את אלו השואלים שאלות באופן קבוע, ויש כאלה שמבקרים רק לרגע, נעזרים וממשיכים הלאה. כולם ביחד יוצרים את הפורום הזה (אגב, מה שמשותף לרוב המכריע של המשתתפים הוא שכולנו חסויים, גם אלו שכן נותנים לאנונימיות שם מפורש). יש פה גם כל מיני תקופות: שקטות יותר, שקטות פחות, ויש גם את אלה הסוערות. אכן לאחרונה החל כאן "ז'אנר" קצת אחר של שיתוף. פתאום נוצרו שיחות אישיות, קשרים מתמשכים ותמיכות קטנות וגדולות בין חלק מהמשתתפים. יחד עם הז'אנר החדש הזה, צצו מיד גם חסרונותיו. היו את כאלה שהרגישו שנשכחו מחוץ לחגיגה, והיו גם אלה שרצו בסך הכל עצה מקצועית ממנהלי הפורום וקיבלו מטר של תשובות שאולי לא היו מעוניינים בהן. וישנה גם בעיית העומס. החשש שהפורום יוצף ודיונים ושאלות יאבדו בתוך נהר התגובות. פתאום מה שהחל כסוג של חגיגה התגלה כפוגע בחלק מהאנשים (לטענתך, הרוב. אני רוצה לקוות שלא). אין לי פתרון. גם לדעתי, כמו שכתבת "זה בסה"כ טוב". אני למשל, שאבתי הרבה כוח מהתמיכה כאן בשבועות האחרונים. אנשים נעזרים אלה באלה ועושה רושם שלפחות הכוונות הן טובות. על כל פנים, זו תקופה. אם היא תמשך באותה עוצמה, יתכן ויהיה צורך בה?ע?רכו?ת וכללים שיקלו על המשתתפים כולם.אני מבחינתי מבטיחה לנסות ולחשוב איך אפשר לצלוח את התקופה הזו מבלי לפגוע באיש ומבלי לאבד מי מהמשתתפים שהפורום הזה חשוב לו. לי הוא חשוב. יעלה

ערב טוב, איכשהו, נדמה לי שהברירה הטבעית פועלת, והדברים מקבלים איזון. אחרי ימים של ביחד אינטנסיבי מגיעה גם המנוחה וההתכנסות. אנחנו, כמנהלי הפורום, משתדלים להתאים עצמנו לסוג הפניות, ולהיענות, כל אחד על פי דרכו, בתקווה שאיש לא יוזנח או יישכח. לפורום הזה היסטוריה ארוכה ומפוארת, ואני מקווה שהחוליה הזו בשרשרת לא תבייש את קודמותיה. בברכה ליאת

שלום, אני בת 53 ובדרך כלל אני טיפוס דיכאוני.בשנה אחרונה מצבי היתדרדר. הבנים בני 22 עזבו את הבית בתי התחתנה והבית התרוקן.בעלי מאוד עסוק בעבודתוואני עובדת חצי יום. מצבי החמיר כאשר אמא שלי עברה אירוע מוחי. היא משותקת בלי כושר דיבור. היא מטופלת בביתה ולי מאד קשה לסבול לראות אותה כך. למרות הכול כל יום בערב אני נמצאת אצלה, דבר שמונע ממני להקדיש לעצמי אני מרגישה עצב וחרדה וכעס עצמי, תמיד התגברתי על מצביי דיכאון ועכשיו אני מרגישה כאב מסוג אחר.אני לוקחת חצי לוריון אבל כאשר ההשפעה עוברת שוב רעלי ,רוצה לבכות לא מסוגלת להחליט על דברים פעוטים אודהלך אם תוכלי לעזורלי לעזור לעצמי.

נורית יקרה, גם נשים ללא נטייה דכאונית עוברות סוג של משבר (או היערכות חדשה) כאשר הן נכנסות לעידן של "אחרי עזיבת הקן". לפתע נפרש אופק רחב של פנאי, מטרים מרובעים בדירה, מקרר ריק (או מלא - אבל אין מי שיעזור לחסל את הסירים), בעל שצריך להכיר מחדש, בקיצור - חלל גדול שצריך למלא. כאשר נוסף על כך מופיעות צרות של הורים מבוגרים וחולים, המצב מסתבך אף יותר. נשים רבות מדווחות, כי לאחר המשבר הראשוני, הן לומדות ליהנות מיתרונותיו של המצב החדש. שוב אינן כבולות כמקודם. זהו זמן לא רע להתחיל להשקיע בעצמן, בשיפוץ הדירה, בהחלפת המלתחה, בלימודים, בעבודה על הגוף (פילאטיס, יוגה, טאי-צ'י, וכו'), בהרחבת מעגלים חברתיים, קורסי בישול/פיסול/ציור/ריקודי עם, וכיוב'. המוגבלות של אמא - מצערת ככל שתהיה - אינה חייבת לשתק גם אותך. בהנחה שאינך המטפלת הראשית בה, את יכולה להמשיך לבוא ולראותה בתדירות שמתאימה לך, ולהתפנות בשאר היום לפעילויות נוספות. אגב, גם טיפול פסיכולוגי יכול להיות סוג של השקעה בעצמך. במקום כדורי הרגעה, דוגמת הלוריוון, שהשפעתם קצרה ויוצרת תלות, כדאי לשקול חלופות מהדור החדש (SSRI), כמובן לאחר התייעצות עם פסיכיאטר. יש לך עבודה :-) בהצלחה ליאת

שלום, לפני חודש וחצי השתחררתי מצה"ל עד לפני שבועיים עיסוקי היה פסיכו'. נגמר הפסיכו' ואז המחשבות עברו לשקוע בציו שאוציא וכד' (הציון אומנם אמור להגיע במהלך חודש מאי). אינני יודעת מה לעשות וזה דבר שמשפיע על ה"שמחת חיים" שלי. מה גם אני יודעת שאם אקבל ציון שלא יענה על צפיותי ודרישותי זה יגרום לי להעריך את עצמי שונה. בנוסף, נתקלתי בבעיה אני מתחילה לחפש עבודה, וקיבלתי המון טריקות של דלתות בפרצוף בנוגע למציאת עבודה ( אומנם נסיון רב בעבודה, אין לי כי סה"כ אני בת 20 ויש מקומות רבים שדורשים היום נסיון) כאשר אני מנסה לראות מה לעשות ולהסביר גם לחלק מהמקומות שדורשים נסיון שאם אף פעם לא יעסיקו אותי, אז איך ארכוש נסיון?!. מרוב הרצון העז לעבוד וטריקות הדלת ברבות שקיבלתי אני היום כבר חוששת להציג את עצמי כדי לחפש עבודה. הביטחון העצמי שלי ירד! מה עושים?!

שלום רב לך משוחררת יקרה, כל הכבוד על כך שכל כך מהר הצלחת לסלק מעלייך את תלאות הפסיכומטרי. זהו מבחן קשה ומעיק, שטוב להיות מאחריו. יש לקוות שהציון ישביע את רצונך, ויש לקוות אף יותר, שלא תבססי את כל הערכתך העצמית על ציון יחיד, לטוב ולרע. למצוא עבודה טובה ומכניסה זאת משימה נכבדת, ויש כאן לא מעט משתתפים שיוכלו להזדהות עם דברייך. מבחינה זו את לא לבד (וזה גם אולי מה שמקשה על העניין: יש המון דורשי עבודה על כל משרה פנויה). גם כאן, אין טעם להתחיל במסעות של גינוי עצמי. אין בהם כל טעם. הם יוצרים מעגל הרסני של הכשלה עצמית. את משוחררת בסה"כ חודש וחצי!!! נסי לנצל את הזמן להירגעות והחלפת כוחות. היאזרי בסבלנות ובתקווה, והמשיכי לחפש. ספרי לנו איך הולך. בהצלחה ליאת

PC תתחילי להתרגל למציאות כאן במדינה. הרבה טריקות דלת בפרצוף. יש מקרים בהם אפילו לא מתייחסים לקורות החיים שלך

לאחר 23 שיחות שלא נענו אתמול + 7 היום, החלטתי לענות למטריד... אמרתי בנימוס שאני מעדיפה שיפסיק להתקשר אליי. אני שמחה שעשיתי את זה גם בגלל שאם הייתי נותנת למישהו אחר לעשות זאת בשבילי וודאי הייתי נתקפת ברגשות אשמה (כי הוא בסה"כ לא בן אדם רע...) אבל אני בעיקר שמחה כי נראה לי שזו פעם ראשונה שהצלחתי להגיד לא... מחכה כבר לשבוע הבא כדי לספר למטפלת שלי. שיהיה לכולכם יום טוב רעות

יפה,טוב שענית לו,אני שמחה לקרוא זאת,אך לא כתבת איך הוא הגיב לכך - נשמע עצבני?הבין אותך? התנצל? מסקרן אותי לדעת איך הוא הגיב.

הוא הגיב בסדר גמור. שאל מדוע אני מבקשת שלא יתקשר יותר אז אמרתי שזה לא כל כך נעים לי שהוא מתקשר ושזה מוזר. הוא אמר "בסדר" אמרנו יפה שלום וזהו... ממש נרגעתי... תודה לך על ההתעניינות. כתבתי לך למטה בעץ של חן.

שלום רב !אני בחורה בת 29 ויש לי בעיה שנמשכת כבר 15שנה שמתחילה באהבה נמשכת בהערצה בהתרגשות ונהפכת לחרדה של ממש. זה התחיל בבית ספר וממשיך עד היום אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה כי אני כיום מטופלת בפבוקסיל בגלל OCD .ובכן בעייתי היא שאני מכירה אדם מסויים ברוב המקרים זאת אישה שיש לי קשר איתה ושיש לה סמכות מסויימת עליי זה התחיל עם מורה בבית ספר יסודי שאני ממש התחלתי להעריץ אותה ולאהוב אותה (לא מבחינה מינית חס וחלילה אין לי שום נטיות מיניות לנשים זה מגעיל אותי )מין הערצה כזאת כמו שאוהבים זמרת או משהו כזה. ובמיוחד זה התגבר כשהייתי נגיד ילדה רעה בכוונה כדי לזכות בנזיפה שלה בי כי זה היה נותן לי את ההרגשה שאיכפת לה ממני ואז הייתי מתחילה לאהוב אותה והאהבה הזאת גורמת לי לחשוב על אותו אדם הרבה משעות היממה ולרצות להיות בקרבתו ולבסוף האהבה והערצה הזאת נהפכת להתרגשות מאוד חזקה שלבסוף אינני יכולה להיות בקרבתו של אותו אדם או לפתח איתו שיחה לצערי (דרך אגב עזבתי את הלימודים בכיתה י בגלל סיבה זו ).וזה לא קורה או קרה עם כל אדם סמכותי שנוזף עליי או משתלט עליי אלא אנשים מסויימים בדרך כלל לרוב נשים. כיום אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטיט במרפאה ממשלתית שבאזור מגוריי מזה חודשיים ויש לי מין פחד שתתפתח לי אלייה מין הערצת יתר כזאת ואהבה שתגרום לי לאבד את הקשר איתה כי כבר אני אוהבת אותה (דרך אגב זה קורה לי רק עם אנשים סמכותיים).זה במיוחד מתפתח אצלי ברגע של שליטה עלייי מצד האדם הסמכותי שאיתו אני בקשר למשל הפסיכוטרפיסטיט שלי אמרה לי בפגישתנו האחרונה שאני יסתכל לה יותר בעיניים כשאני מדברת אלייה וזה עשה לי את זה זה פיתח לי את רגש האהבה והערצה הזאת אלייה בגלל השליטה הזאת שלה עליי הדרישה שאני יביט לה בעיניים. .הייתי רוצה לשתף אותה בזה אבל אני פוחדת שתחשוב שאני לסבית (דבר שממש מגעיל אותי) אני נמשכת לגברים בלבד. דרך אגב עם גבר תמיד אני אוהבת לשלוט במערכת היחסים ואם לא אני פשוט מסיימת את הקשר. הפנטזיה שלי היא שיש מי ששולט עליי מגבוהה מדרג בכיר כיום זה מאנשי המקצוע של הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה ואז זה היה מורה בבית הספר . הפנטזיה היא שאני חייבת לבוא לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי ואם לא מאיימים עליי באישפוז נגיד או שאני תחת פיקוח בבית חולים פסיכיאטרי של רופאים אושמאשפזים אותי בכפייה(אבל לא במציאות חס וחלילה רק בפנטזיה). ולסיום אני מאוד אוהבת טיפול פסיכולוגי אבל כמו שאני נמצאת בו עכשיו שהמליצו לי עליו במרפאה לבריאות הנפש ואני לא משלמת עליו מה שיגרום לי כבר לא להנות מהטיפול אם אלך מרצוני ואשלם עליו כסף אני גם מאמינה שלא אוהב את המטפל כמו שזה ללא תשלום. השאלה היא אם כדאי להגיד למטפלת שלי שאני אוהבת אותה ועוד יותר אוהבת אחריי שהיא אמרה לי להביט בה בעיניים? שהיא לא תחשוב שאני משוגעת או לסבית.ולמה זה קורה לי ההתאהבות והערצה באותה אישה שיש לה סמכות עליי וכשאני נגיד לא בסדר במשהו והיא מעירה לי או נוזפת בי זה מתגבר האהבה כלפייה?למה? בתודה סיוון

סיוון יקרה, קראת את התגובות שנכתבו לך למטה בפנייתך הראשונה? בכל אופן טיפול זה המקום להגיד בו הכל. אז אני בהחלט ממליצה לך לספר למטפלת שלך את כל שכתבת כאן. אולי תדפיסי את פנייתך ותתני לה לקרא? מה דעתך? נורית

סיוון כנראה שפספסת אותנו. ראי בקישור זה- http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/616/xFT/564432/xFP/564669 בברכה ליאת

מרגיש לי שיש איזשהי אווירה דיכאונית באויר,אנרגיה שלילית כזאת..... וזה כל כך מדכא וכל כך שובר,אותי במיוחד,עבר עליי יום אחד ההקשים בחיים. איך אומרים מחר יום חדש... אני מנסה להתעודד וללכת לישון כי מחר עובדים אבל זה קשה בשבילי,פרחה לי השינה. רוצה למות רוצה לבכות רוצה לברוח מהשגיאות אני הרסתי חלומות לא מגיע לי לחיות סליחה שאני מסיימת בנימה "אופטימית" שכזאת

האם האוירה השלילית והדכאונית קשורה לכך שהיום יום -השואה,שזה דבר מדכא בפני עצמו? איך היתה הפגישה אצל הפסיכולוגית בסוף?

משתנה שלום, בלי ספק יום השואה הוא יום עצב, ומצב הרוח שלי גם כך לא מי יודע מה.... באשר לשאלתך,לא הייתי אצל המטפלת כי פיזית לא הרגשתי טוב(שפעת,חום,נזלת....) היה לי הפעם תירוץ טוב,לא ללכת לטיפול. אני לעיתים קרובות תוקעת לה ברזים,ולא מגיעה. ומה שלומך את?

תודה לכל אלה שהגיבו לי בעץ שפתחתי אתמול. נורא קשה לי עכשיו לכתוב יותר,אני במצב טעון רגשית. וגם את תודתי אליכם קשה לתאר במילים. תודה ענקית גם לך,ליאת,על הסבלנות האינסופית הזאת שאני לא יודעת מאיפה קיבלת.

חן, מקווה שאת מרגישה טוב יותר עכשיו. החזיקי מעמד. ליאת

שלום ליאת, אני בתהליך טיפולי כבר המון זמן..... 6שניםלמען הדיוק....אני מרגישה קרובה למטפלת אני אמיתית עם עצמי משתפת אותה בתחושות במחשבות בתסכולים לא מרגישה תלותית ביום יום ,עובדת מגשימה את עצמי מוקפת חברים וחברות בקיצור הכל רגיל ...כמובן שיש לי עליות וירידות ולפעמים גם מצבי רוח ...אבל זה נורמלי ורגיל כמו אצל כל אחד....הטיפול בהרגשה שלי גרם לי להיות אני עצמי ואני מרגישה שאני מקבלת ומשלימה עם דברים ובעקבות זה הביטחון העצמי שלי עולה ....יש דבר אחד שחוזר על עצמו במהלך כל הטיפול וזו הקרבה שלי למטפלת שלי ,שכמובן הלכה והתפתחה עם השנים ,יש פעמים שאני מרגישה שהיא כל כך קרובה אליי ובעיקר בחוויה של הביחד כאשר דברים רעים קוראים לי (בריאות וכו) בעצם גם שקורים לי דברים טובים גם בחוץ וגם בטיפול ....אני מרגישה לפעמים שאויר נגמר לי שהדמות שלה חודרת לי לגוף...כמו שניים שמתערבבים ביחד ..זה כל כך כואב לי ...אני יודעת שהדבר שהכי כואב לי זה להיפרד ...בשבילי זה יהיה כמו למות .....(אף פעם לא ממש נפרדתי לא בגירושין שלי ולא מההורים )אני מבינה הכל בהגיון ואני עצמאית ביום יום...ונותנת המון כוחות ואני יודעת שכיף להיות בסיבבתי אבל במקום אחד אני עדיין מרגישה חלשה בעיקר שזה קורה(זה לא תמיד כך החוסר חמצן הזה)ואז זה מגיע המלחמות שלי לא לבוא לטיפול ...לפעמים אני פשוט מתרחקת נסגרת ומרחיקה ואז שוב פעם חוזר הדפוס הזה ....לקרב ולהרחיק ...זה ברור שאני צריכה את הקירבה (כולנו צריכים )וגם נהנת, אבל הרבה פעמים זה עולה לי בבריאות ובכאבים בלב אני מזהה את זה כבר אבל זה עדיין יסוריים בשבילי . אני רוצה להיות בקשר שוב עם גבר ואני רואה שאני לא מצליחה ליצור את האיזון בקשר עם המטפלת שלי ..פעם זה הלחיץ אותי ...היום אני עצובה מזה ....איך זה יכול להיות שבחוץ אני אדם בפני עצמי שלמה כבר ...ועדיין בטיפול אני מפוחדת כל כך....למרות כשאני רושמת אני יודעת שגם בקשר קרוב עם גבר זה קורה לי ...איך אני יצליח לא לפחד מהקירבה הזו?איך בכלל נפרדים מאנשים שאוהבים?יכול להיות שבגלל שאמא שלי לא ממש שיחררה אותי זה כואב לי כל כך....אני ילדה גדולה כבר ולפעמים מרגישה ילדה קטנה שלא מסוגלת להתגבר על כאב כזה מתי זה יעבור אני רוצה מאד להצליח לא לפחד מהקירבה ולהנות ממנה וגם לא לפחד להיפרד ....שזה לא יהיה בשבילי סוף העולם .....עוד דבר ברור לי שאחרי שנפרד אני לא אחזור אליה לעולם וכמובן לא אלך לאף מטפל וארצה לנתק קשר כדי לשכוח ....אני.

שלום לך, החיים שלנו, הן כילדים והן כאנשים בוגרים, רצופים באובדנים. בעצם ברגע הלידה שלנו, אנו מתחילים במסע היפרדות אחד גדול, בו אנו מתרחקים ומתרחקים, עד לפרידה הסופית והבלתי נמנעת. באורח פלא, לאחר אותה פרידה שאין ממשית ממנה, אנו מאמצים לתוכנו את דמותו של ההורה (אובייקט טוב מופנם, קוראים לזה בפסיכולוגיה), וממשיכים לשאוב ממנו כוח ונחמה. רחל המשוררת אמרה באחד משיריה המרגשים ביותר- "רק אשר אבד לי - קנייני לעד". לא שאלת כלום בעצם, ותגובתי לך צבועה, כנראה, בצבעיו של הערב הזה, העצוב. ליאת

שלום לך, את נשמעת כל כך מפוחדת ויחד עם זאת מתארת מצב שטבעי כל כך שתרגישי בו לא בטוחה ורצון להסתגר ולשמור על הגבולות שלך. קשר אינטימי הוא לא קשר שבו שני הצדדים בין אם מדובר בגבר-אישה או מטפל-מטופל אמורים להיות "מעורבבים" אחד בשניה. קשר אינטימי הוא מקום שבו כל אינדבידואל שומר על העצמיות שלו ויחד עם זאת מעורב באופן בריא עם האדם השני באותו מרחב בין השניים. את מתארת מצב שבו את מרגישה שאת מאבדת את עצמך בתוך דמות המטפלת או הגברית והחשש לאבד את הדמות הזו הוא גדול כל כך במצב זה, שכן התחושה היא כאילו איבדת את עצמך. ומי מאיתנו רוצה למות ? מה שמאוד יכול לעזור לך הוא למצוא את הכוחות הפנימיים הטמונים בך, שאני סמוכה ובטוחה שהם קיימים. להתחיל לראות את המקומות שבהם את נפרדת מהאחר ועדיין קיימת. למצוא את הבטחון והאמונה שתמשיכי להיות קיימת כי זו הזכות שקיבלת בהגיעך לעולם. המשיכי להתבונן על המקומות שבהם את מאבדת את עצמך, העלי זאת עם המטפלת שלך באותן נקודות שבהן את מרגישה אבודה ומפוחדת. שם הטיפול שלך. בהצלחה, ליאת

ערב טוב, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחרתי להביא קטע קטן ויפהפה - דווקא על כוחה של האהבה - מספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". "לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים. רק אחת ידעתי - ודבר זה למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים. לא ידעתי, אם אשתי עודנה חיה ולא היה בידי לברר זאת (כל ימי מאסרי לא קיבלתי מכתבים ולא יכולתי לשלוח מכתבים). אך באותו רגע חדל הדבר להיות בר משמעות. לא היה לי צורך לדעת. לא היה דבר אשר יגרע מעוצמת אהבתי, יסיטני ממחשבותי ומדמות דיוקנה של אהובתי. סבורני כי לו ידעתי אז שאשתי מתה, עדיין הייתי, למרות ידיעה זו, מתמכר להסתכלות בדמותה, וכי שיחתי הערטילאית עמה הייתה לא פחות חיה ומספקת: "שימני כחותם על לבך...כי עזה כמוות אהבה". אישית, אני מוצאת נחמה רבה ברעיון זה על כוחה המנחם של האהבה. ליאת

ליאת, קטע יפהפה, מספר יפהפה ומרגש וחכם. הגעתי אל הספר הזה באחת התקופות בהן מצאתי את עצמי בעמוקה שבתהומות. חיפשתי נחמה. חיפשתי משמעות. אז, בימים ההם, לא הצלחתי למצוא אף אחת מהשתיים.כנראה שזה, בין היתר, מה שמבדיל אדם מאדם. אני לא הצלחתי להסתפק בנחמת עניים. אני יודעת שכל העניין כאן הוא בהגדרת קו העוני. לי זה לא הספיק אז. גם היום, בערב הזיכרון הזה, אני מתקשה למצוא נחמה בקטע. להיפך, ליבי נחמץ. תודה לך על הקטע הזה. גרמת לי לחשוב. ולזכור. יעלה

ליאת, חשבתי עליך אתמול. וזאת הסיטואציה שעלתה בראשי. אמא שהולכת עם הילדים שלה לגן משחקים. מתיישבת על הספסל וקוראת עיתון. מידי פעם מרימה מבט ומשגיחה. שומרת שאף אחד מילדיה לא מטפס יותר מידי גבוה. לא מתנדנד יותר מידי חזק. לא מתקרב למקום מסוכן. וכשהיא רואה שמשהו כזה קורה היא מגיבה. ואם אחד הילדים נופל ומקבל מכה היא באה ומחבקת. ככה אני מרגישה אותך בפורום. נותנת לנו "לשחק" אבל מקפידה לשמור עלינו. זה נותן תחושה של ביטחון. ואני שואלת את עצמי. מאיפה הכוחות? מאיפה היכולת הזאת להכיל אותנו כל הזמן? הזעקות שלנו מקבלות מענה. ואם דבריי יתנו לך עוד קצת כוח אז הרווחנו. נורית

אני סיימתי שנת טיפול וזה מאוד מעניין אותי, תשובה לקונית לא תתקבל! (בחיוך) תודה

שלום מני, נדמה לי שלענות על שאלה כזאת זה כמו לענות על השאלה מה נחשב לקשר אידיאלי בין הורה לילד או בין בעל לאישה. כאילו שמישהו בכלל יודע... נדמה לי שכל אחד מהקשרים הללו, כאשר הוא טוב ומספק, מתאפיין בה?ת?כ??ו?ונ?נו?ת רגישה והדדית, שעובדת היטב לאורך זמן, מאוזנת, מאפשרת הקשבה, התרחבות, צמיחה והתפתחות. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע שהתעסק הרבה ביחסי אם-תינוק, טבע את המושג "א?ם טובה דיה" (good enough mother), כדי להדגיש שאין דבר כזה "אמא מושלמת". מטפלים מושלמים - ממש כמו אמהות מושלמות - אינם בנמצא. יש מטפלים טובים, קשובים, אמפתיים, אכפתיים. משתדלים. יש, כמובן, גם כאלה שלמרות ההשתדלות - זה מצליח להם פחות. למיטב ניסיוני הצנוע, מרבית המטפלים טובים מאד לחלק מהמטופלים, טובים קצת פחות למטופלים אחרים, ולא טובים לחלק נוסף מהמטופלים. ככה פשוט. אשמח לשמוע גם מאנשים נוספים מחשבות על שאלה זו. ליאת

בהמשך למה שליאת התחילה - היהדות מדברת על משמעותה של אהבה, שאלה גדולה בפני עצמה. מהי אהבה ? אהבה לפי היהדות נבנית. אהבה היא מצב שבו אנו מסוגלים להביא את עצמינו לתוך אינטימיות של קשר,לחשוף ולהחשף בחולשותינו כמו בכוחותינו ועדיין לרצות בקשר ולא בפירוד. אהבה היא היכולת הבסיסית שלנו לראות את האחר בכל המכלול שלו ועדיין להיות מסוגלים להיות בקשר איתו ובקשר עם עצמינו. חווית האהבה יכולה להיות אך ורק במסגרת תהליך. תהליך אמיתי של יצירת אינטימיות ובניית אמון לאורך זמן. קשר בין מטפל למטופל בעיני הוא דגם קטן, סוג של התקשרות שמייצגת את האופן שבו אנו נקשרים לעולם. כמובן שגם זה במוגבלות שקשר זה מאפשר והאופי המאוד מיוחד שלו. יחד עם זאת אם מתאפשר שינוי, גדילה, צמיחה אישית ברמה הרגשית, מנטלית ורוחנית בסביבה הטיפולית המטופל מסוגל לקחת את אותו דגם החוצה לעולם. קשר אידיאלי בין מטפל למטופל לא ניתן לכמת או להגדיר באופן חד משמעי ובעיני טיפול אמור ברמה הכי בסיסית לאפשר למטופל להרגיש שלם עם כל המכלול שיש בו - הכאב, התסכול, הכעס כמו גם השמחה, האמון והקבלה. קשר כזה אינו קשר שאמור להיות תלותי או נפרד, אלא איזשהו סוג של איזון. איזון בין חלקים שונים בתוך עולמו של המטופל כמו בתוך עולם היחסים בין המטפל למטופל. ליאת

אני חושב שזה שהשאלה באה בסיום טיפול אולי מלמדת שהשואל מתכון לשאול על המשך הקשר.

היום במשך מספר פעמים,בכל פעם שחשתי דכדוך,הסתכלתי על ה'עץ' הגדול שיצרתם עבורי,וזה מעודד אותי,שאני 'לא לבד',ושמותר גם לפעמים להעיז ולבקש או אפילו-כפי שעשיתי- 'לחשוף' את מחשבותיי העמוקות ולשתף,במקום להתבודד,אפילו אם זה קצת מביך. אז,שוב תודה משתנה

משתנה, בכיף! מצויין שאת מעדכנת. אני רק מקווה שההצפה (של ההודעות) אתמול לא 'מפריעה' למנהלי הפורום. נורית

תודה! אם לא יצא לי לעדכן עד מחר או לענות למישהוא זה בגלל שאחי עומד לתפוש את המחשב כל הערב.

היי משתנה, כיף לשמוע. יעלה

שמחה שאת מרגישה טוב יותר ובהזדמנות זו אשלח לך חיבוק נוסף! (-: רעות

תודה,וגם אני שולחת לכולכן חיבוק גדול....

תודה,וגם אני שולחת לכולכן חיבוק גדול....

אני מהפסיביים. אני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה. אני קוראת את ההתגייסות בעיקר לאחרונה של כולן (?) אחת לשניה, ובעיקר את היכולת לשתף בקשיים וההתלבטויות שנובעים מהטיפול ומהקשר הטיפולי ומתמלאת קנאה. אני מוצאת את עצמי אפילו בפורמט האנונימי הזה, מתקשה להוציא מילים למקלדת. הייתי שם – בטיפול – וזה הסתיים כל כך רע. הייתי למעלה משנה וניסיתי בכל כוחי לשתף, לדבר. לא הצלחתי. והיא לצערי לא עזרה לי. נתנה לי להתקשקש. בשלב כלשהו היה משבר אמון על רקע אי אמירת אמת (שלה), פגישה שהיא לא הגיעה אליה ובנוסף התברר לי שבאזור הכפרי שבו אני מתגוררת כל העולם ובני ביתו שותפים איתי לאותה פסיכולוגית. מאותו שלב אני הרגשתי און אנד אוף בטיפול. חשבתי להפסיק אבל לא הצלחתי, דלגתי על פגישות. היה לי מאבק פנימי עצום לפני כל פגישה שהתיש אותי. ולא שתפתי. לא יכולתי. אחרי תקופה החלטתי לנסות ולקחת הפסקה. חזרתי אחרי חודש כי מצבי התדרדר (כן דכאון...תרופות.. הפסקת תרופות וכאלה). היו חמש פגישות.בשתיים מהן פשוט לא יכולתי לדבר. האחרונה היתה הקשה ביותר – ממש אף מילה. בסוף הפגישה נמלטתי משם. כך הרגשתי. ולא יכולתי לחזור. וגם לא להתקשר ולומר שלא אחזור. גם היא לא התקשרה. למרות כל מה שכתבתי ולמרות כל הקושי היתה בי בכל זאת איזו ציפיה שהיא תראה איזה שהוא ענין. כבר עברו שבועות. עכשיו ברור לי שעניינתי אותה כקליפת שום. לא תחושה משהו. רציתי לנסות איך זה לשתף. האמת? רע לי.

פסיבית לשעבר יקרה, אני כל כך שמחה שהחלטת לתת לנו צ'אנס. מצויין שהפכת לפסיבית לאקטיבית. כל הכבוד! תתחילי בזה שתשתפי אותנו קצת. כאן תחת האנונימיות. תספרי מה שמתאים לך. בקצב שלך. אנחנו פה, איתך. נלך איתך יחד, צעד צעד. ואני רוצה לעודד אותך ולבקש ממך לא להתייאש ולפנות לפסיכולוגית אחרת. אם את עוקבת אחרי הפורום את יודעת שאת לא היחידה... נו... ואיך זה לשתף? נורית

טוב ששיתפת ולא 'שמרת הכל בתוכך', כי עכשיו אולי רע לך,אבל בהמשך תחושי הקלה מהשיתוף; ואם בכך 'שחשפתי רגשות' וקיבלתי אהדה ותמיכה גדולה,ואהבה רבה,כמו המשתתפות האחרות ששיתפו,אם משהו מכך עזר לך להיפח ולשתף - אני שמחה שאולי עזרתי לך במשהו קטן. דבר אחד הפריע לי,שכתבת בכותרת "ארוך",ובגלל זה בהתחלה נמנעתי להיכנס להודעתך,עד שנורית כתבה שכדאי להיכנס,פשוט כאילו מראש הזהרת אותנו שזה מסובך לקרוא זאת,וזאת לפחות הרגשתי,כי מה שכתבת אינו ארוך כ"כ כפי שהצגת אותו. אשמח לקרוא שיתופים נוספים שלך. ה בהצלחה, משתנה

טוב ששיתפת ולא 'שמרת הכל בתוכך', כי עכשיו אולי רע לך,אבל בהמשך תחושי הקלה מהשיתוף; ואם בכך 'שחשפתי רגשות' וקיבלתי אהדה ותמיכה גדולה,ואהבה רבה,כמו המשתתפות האחרות ששיתפו,אם משהו מכך עזר לך להיפח ולשתף - אני שמחה שאולי עזרתי לך במשהו קטן. דבר אחד הפריע לי,שכתבת בכותרת "ארוך",ובגלל זה בהתחלה נמנעתי להיכנס להודעתך,עד שנורית כתבה שכדאי להיכנס,פשוט כאילו מראש הזהרת אותנו שזה מסובך לקרוא זאת,וזאת לפחות הרגשתי,כי מה שכתבת אינו ארוך כ"כ כפי שהצגת אותו. אשמח לקרוא שיתופים נוספים שלך. בהצלחה, משתנה

היי פסיבית, אני שמחה שאזרת אומץ והחלטת לשתף. כמו שבודאי רואים כאן, אחוות המטופלים (וכמובן, תמיכת המטפלים-מנהלים) נעה בין נעימה, לממש מסייעת ותומכת ברגעים מסוימים (כמעט והשתמשתי במילה מצילה, אבל אני לא רוצה להחשד בדרמטיות יתר- למרות שהיו פעמים שהרגשתי ממש ככה). לגבי סיפורך - אני יכולה לדמיין כמה כואבת אכזבה מטיפול, יודעת כמה אפשר להיקשר למטפל בתקופה של שנה ומבינה את העלבון שלך מתחושת חוסר האיכפתיות של המטפלת כלפייך. יכול להיות שהעצה הנכונה היא לחזור ולסגור את הטיפול הנוכחי לפני שאת ממשיכה הלאה. אני לא יודעת. אני רק מקווה שבכל מקרה, החוויה המרה הזו לא תמנע ממך מלהמשיך ולהתעקש על זכותך למצוא לעצמך טיפול טוב, איתה או בלעדיה. מקווה שתמשיכי לשתף, יעלה

פסיבית יקרה, ברוכה הבאה אלינו בפורמט האקטיבי. מקווה שתצליחי להנות מהצוותא הנרקמת לה כאן לאחרונה. איכשהו, יש לי הרגשה שהצוותא הטיפולית (עם כל שכנייך ובני ביתם) לא עשתה לך טוב לאחרונה. ובאמת, כולנו רוצים לחוש שייכים מצד אחד, אך ייחודיים ו'בנים יחידים' אצל המטפל שלנו. כרגע את מרגישה נטושה וכואבת, אולי אפילו נבגדת. הדברים שלך עוררו בי אסוציאציה של גשר חבלים מתנדנד ("נתנה לי להתקשקש"; "משבר אמון"; "און אנד אוף בטיפול"; "דילגתי על פגישות") - משהו עם הרבה חורים, לא מאד יציב, ואפילו מעורר חרדה. כדי לבסס עבור עצמך קרקע מוצקה יותר, עליך להתגבר - ולו לזמן קצר - על הנטייה הפסיבית שלך, ולפעול בנחישות לחיפוש מסגרת טיפולית מתאימה. אל תוותרי. ליאת

תודה על ההתייחסות והתגובות. אני מניחה שבשלב זה אשאר בפסיביות. לא עושה לי טוב ההחשפות הזו.

שלום! אני בת 23 לומדת מכינה במכללה שיש לי חשש שאני סובלת מהפרעות קשב וריכוז, הייתי אצל רופא משפחה ונירולוג ושניהם הפנו אותי לפסיכולוג. שאלתי היא האם פסיכולוג יכול לאבחן את הבעיה ולתתלי מרשם לריטלין. תודה!

שלום סיוון, ריטלין, כמו כל תרופה, יכול לרשום רק רופא (נוירולוג או פסיכיאטר). לפסיכולוג תוכלי לפרוס את מלוא רוחב היריעה, ולפרט את הקשיים שלך בתחום האקדמי, החברתי, הבינאישי והרגשי (להפרעת קשב וריכוז יש השלכות על כל התחומים הללו). הפסיכולוג יוכל לאבחן בצורה תקפה יותר האם מדובר בADHD, ובהתאם לחשוב על הטיפול המתאים. במידה ותהיה מחשבה על כיוון תרופתי, תצטרכי להגיע שוב לנוירולוג או לפסיכיאטר, ולפעמים (עוד לפניהם) ל'מבחן טובה' המנסה להעריך את התפקוד שלך בלי ועם ריטלין. בהצלחה בלימודים ליאת

יש אפשרות לקנות בפרטי בלי מרשם?

אני אמא לילד בן 9 שלוקח רטלין וברצוני להחיחף את הרטלין במשהו טבעי האם קיים ומה מידת ההשפעה

היי קטי, תפתחי הודעה חדשה שמנהלי הפורום יראו. נורית

,חייבת מרשם דחוף לריטלין לכדורי שינה

היי שהייתי ילד תמיד רציתי לאהוב ולקבל אהבה מאישה היום לאחר שחוויתי אהבות ודחיות אני לא יודע אם יש לזה משמעות.אני לא רואה יותר משמעות בחוויות המשותפות ברגשות באהבה ובמין......את רוב הנשים שנשקתי במהלך חיי לא הכרתי כלל חלקן אני לא יודע את שמם ואת אלו שאני יודע את שמם לא יודע מה הן אוהבות רוצות מרגישות וכו......... גם שאני מתחיל עם נשים הפסקתי לפעמים לחפש את הקשר וחפשתי לקבל חיבה פיסית.... ולפעמים באמת ובתמים ניסיתי למצוא אהבה........בקשר הקודם השקעתי את כל כולי זמן כסף והכי חשוב אהבה גדולה עם הרבה סובלנות לחברתי והיום אין לזה שום משמעות וזה הכי כואב הייתי רוצה לדעת שיש לזה בעייניה משמעות זה הכל.........פעם היא אמרה לי שבעיניה אני יישות זה מה שאמרנו על העם הפלשתיני מזה שנים והם עדיין קוראים לנו היישות הציונית לא??? זה מה שאני בעיניה יישות אחרי שנים של ביחד וחוויות משותפות עוברים אחד לידהשניה באונ בלי לומר שלום(לפעמים אני מרגיש שהיא מסתכלת אליי בערגה אבל אני כועס עליה מדיי על כל מיני דברים שאמרה לי או עשתה לי אחרי הפרידה) הרי היום אנשים מתחתנים ומתגרשים מבטיחים הבטחות ונעלמים ויש ילדים שתקועים .אני בן 27 אני לא ילד.....אולי בנפשי אני כן בתמימות הזו שרציתי לאבד שהלכתי לנערת ליווי שיהיה מגיע לי שיתייחסו אליי כך........דברתי עם כמה חברים שלי שהלכו לנערת ליווי כולם עשו את זה אחרי קשר כושל שהכאיב להם הם הבינו שסקס עם חברה או סקס מזדמן עם נערת ליווי זה כמעט אותו דבר בשניהם הכל נשכח ונבלע בזכרון אחרי זמן מה..........האם יש אהבה אמיתית? האם אמאצא אותה??? אני לא רוצה להתחתן זה לא ממש לא בתוכניות שלי יש דברים שאני רוצה לעשות עוד ולהספיק ולחוות חוויות שפספסתי אבל הייתי רוצה לדעת שלא אשאר לבד או אמות לבד וגם אם אמצא אהבה לא בטוח שלא אשאר לבד כי אהבה היא דבר בר חלוף.........הרי אף אחד לא מתחתן סתם כולם רוצים להיות מאושרים והרבה בוגדים או סתם מתגרשים אז מה יהיה עליי.....? אני מודאג מאוד ביי

MR BLUE יקר, אני שבה וממליצה לך לבדוק בטיפול את עמדותיך כלפי נשים בכלל, וכלפי סוגיות של דומיננטיות ומיניות בפרט. מבין השורות שלך מבצבצות עמדות ואמונות כלליות ביחס ליחסים, לזוגיות, לשאלות של אמון וקרבה. נדמה לי שיש צורך לאוורר אותן עם אדם נוסף, ולנסות לבדוק את תקפותן מול מציאות חייך העכשווית. נסה לרתום את הדאגה שלך לטובת התקדמות בטיפול. בהצלחה ליאת

שלום...מקווה שתוכלו לעזור לי אני בן 19 וכבר כמה שנים שאני לא מתפקד כמו אדם נורמאלי...אני מסתגר בבית ויוצא רק כשאני חייב, אני לא רגוע אף פעם ומכל דבר הכי קטן אני חושש ונלחץ, המוח שלי טרוד במחשבות 24 שעות ביממה...אני חושב שאני ככה בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלי...אני שונא את הגוף שלי ובצדק!! אני מרגיש כל כך בודד ועצוב..למה זה מגיע לי?? מתי אני יהיה מאושר??? למה אלוהים עושה לי את זה??? יש בכלל אלוהים???? אלה מחשבות שנמצאות אצלי קבוע בראש....בזמן האחרון שאני יוצא מהבית אני חושב שאנשים צוחקים עליי וזאת הרגשה נוראית...אתם לא יודעים כמה פעמים רציתי לצאת לבלות וכשבאתי לצאת מהבית הסתכלתי במראה ומיד רצתי לחדר והסתגרתי שם....איבדתי בגלל זה כמעט את כל החברים שלי. אוףףף אין לי כבר כוחות להתמודד עם זה!!! איך אני יוצא מיזה???

אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך... הסתגרתי בבית חודשים בגלל איך שאני נראית ובגלל מה שחשבתי שחושבים עלי, לא הלכתי לאירועים ולמפגשים משפחתיים מהפחד מה יגידו עלי ואיך ידברו עלי מאחורי הגב. יש לי פחד אמיתי ממראות וממצלמות... תנסה לעשות משהו שאתה אוהב. אני התחלתי לעשות ספורט וזה ממש עזר, כך הצלחתי לצאת מהדיכאון. למרות שזה לא פותר את הבעיה והדיכאון חזר שוב ואחרי כמה חודשים (מאוד קשים יש לציין) הוא שוב עבר. התחלתי טיפול עכשיו ואני די תולה בו את כל תקוותי. ממליצה בחום... רעות

למבולבל הנצחי, גם אני כמו רעות ממליצה לך בחום לפנות לטיפול. יהיה לך מקום אמיתי שבו תוכל להיות אתה בלי לחשוש. תשאר איתנו פה עד שיהיה לך מספיק כוח לעשות את הצעד הראשון ולפנות. מאחלת לך יום יותר רגוע היום. נורית

שלום רב לך, הכינוי שבחרת לך מעיד - אולי - על דפוס החשיבה הדכאוני, לפיו מה שהיה הוא שיהיה, ולנ?צ?ח. זוהי חשיבה מסולפת, המתעלמת מתהליכים של שינוי וצמיחה, ונוטה לראות באור שחור את ההווה והעתיד כאחד. גיל ההתבגרות (לא, הוא לא נגמר בגיל 18) הוא מטבעו גיל של בלבול, תהיות, וזהות עצמית שברירית. גם דימוי הגוף נוטה להיות פגיע יותר בתקופה זו. החרדה שלך לאבד את כל החברים שהיו לך, מרמזת על כך שהיו לך עד לא מכבר לא מעט חברים. כלומר - היו מי שחשבו שאתה נעים, נחמד וחברותי. משהו כנראה התקלקל קצת בדרך, אבל דברים מקולקלים אפשר לנסות לתקן. טיפול פסיכולוגי - כמו שהמליצו לך כאן קודמותי - הוא מרחב בטוח ומוגן לבירור סוגיות כאלה. בהצלחה ליאת

חלום שכמעט חלמתי: אני חוזרת הביתה, ממהרת להיכנשהו. להפתעתי את שם, עומדת בחדר ומתבוננת בספרים. אני נבוכה ושמחה ומתרגשת. 'מה את עושה כאן?' אני חושבת לעצמי. את עונה בחיוך שאת עושה גם ביקורי בית. אנחנו מעלעלות יחד בספר או שניים, אולי מדברות על הא ודא, אולי יותר מזה, ואז את מביטה בי ואומרת – או שנדמה לי שאת אומרת, שזה בסדר, ואת יודעת הכל, ואני לא צריכה לפחד. אני שמחה ומבוהלת גם יחד. אני לא בטוחה שאני רוצה שתדעי, לא בטוח שככה אני רוצה להיחשף בפנייך. למרות זאת, יש אווירה נעימה ומוגנת ואני מרגישה בטוחה איתך. בטוחה ואפילו מאושרת. אולי אנחנו מתיישבות אחר כך בסלון. אולי אנחנו מדברות, אולי שותקות. אחר כך את הולכת, ואני לא רוצה שתלכי. אולי את מחבקת אותי לשלום, אולי רק אומרת שלום. אני מרגישה מלאה ובכל זאת, מעדיפה שתשארי, אבל מבינה שאת צריכה ללכת. את יורדת למטה וכנראה מתיישבת על הספסל שברחוב, זה שהמרפסת משקיפה עליו. את מתבוננת בנוף העירוני, אולי משוחחת בטלפון. את שומרת עלי ואני שומרת עלייך, מביטה בך מלמעלה. החיים שהייתי רוצה שיהיו לי: אני באה אלייך. אני מספרת לך על החלום שכמעט והיה לי. את מחייכת ואומרת לי שזה לא חייב להיות רק בחלום. אני מרגישה נוח ובטוח. אני מספרת לך. מספרת לך בלי לפחד, בלי לחשוש ובלי להרתע. מספרת לך איך אני רוצה למות, בלי לחשוש שתבהלי ושתעשי עם זה משהו. מספרת לך איך אני רוצה לחיות, מה אני מרגישה, באמת, והכל, עד הסוף, מספרת לך מה אני רוצה, בלי להרגיש שאולי את תרתעי, או תהיי שיפוטית או ביקורתית. מספרת ומרגישה שאת איתי, תומכת, מעודדת. אני מרגישה שמותר לי לרצות הכל – לחיות, למות – מה שאבחר. מותר לי מבחינתך לבחור בכל, ואת תהיי שם תמיד, לא תבגדי באמון. את מביאה לי כוס מים אם אני צמאה, אפילו בלי שאבקש. אני לא חוששת לבקש, לא חוששת שזה יהפוך לסוגיה. אני לא צריכה ללכת. אין אף אחד אחרי ואת מאפשרת לי להשאר עוד – כמה שרק אצטרך. ואני נשארת – בלי להרגיש אשמה, או פולשת או מיותרת או מנדנדת. מרגיש לי שאנחנו יחד. וטוב לי. החים שיש לי: אני רוצה למות. אני מתכננת היכן ואיך ומתי, ולא מצליח לי. אני מנסה לספר אבל מפחדת. מפחדת שמישהו יבהל וישלח אלי את המשטרה, או את נציגיו של הפסיכיאטר המחוזי. אני מפחדת שמישהו ישמור עלי, ינסה לגרום לי לרצות לחיות. יזכיר לי את האנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם, אנשים שיקרים לי. הם באמת יקרים. אני כועסת על עצמי שאני מפחדת מדי למות. אני כועסת על החלקים שיש בי שרוצים לחיות. אני לא מספרת לך. אני חוששת שאת תנסי לחזק את החלקים שרוצים לחיות, ואני אשאר רק ברצון למות, בלי היכולת להגשים אותו. אם אחזק את אלה שרוצים למות, אולי אצליח. אם לא אתן לך להכנס לחלקים שרוצים לחיות, אצליח להיות ממוקדת במטרה. ******************** ולכם: לא, זו לא הודעת התאבדות, זו לא קריאה לעזרה ואין צורך לדאוג (נמאס לי כבר להגיד לאנשים שאין צורך לדאוג. למה הם לא יודעים את זה בעצמם?). המילים האלו יושבות אצלי כבר חודש, מנסות לפרוץ החוצה ולא מצליחות. חשבתי לנצל את המקום כאן כדי להגיד אותן. מקווה שלא אכפת לכם.

לא, לא אכפת לנו שאת כותבת פה. להפך! תמשיכי לכתוב. יש גם הרבה אופטימיות בדברייך. נהנתי לקרוא. נגעת בי. נורית

ב יקרה, מרגש, נוגע ללב ומצמרר. מצמררת בעיקר הפסקנות שלך בסוף, שמודיעה שלא תתני לה להכנס לחלקים שרוצים לחיות. אני מניחה שמאחר ואת כן מטפלת בעצמך, אז יש גם צדדים אחרים, שאולי כן רוצים שהיא תכנס, תגיע ותיגע, בדיוק במקומות האלה, שמפחדים לחיות. הלוואי ותתני לה. הלוואי והיא תצליח. יעלה

ב שוב שלום, חזרתי וקראתי שוב את דברייך. כתבת "אם לא אתן לך להכנס לחלקים שרוצים לחיות.." משום מה קודם קראתי בטעות במקום המילה "אם" את המילה "אני", מה שהפך את דברייך להרבה יותר פסקניים ממה שהם.אולי האם-ים שלך בכל זאת משאירים מקום ליותר אופטימיות? יעלה

ב' יקרה, תודה על השיתוף. זה לא עניין של מה בכך להתחבר לקרביים של עצמך, ולהוציא אל האור את ה'כמעט חולמות' שלנו. הלוואי שתצליחי למצוא לעצמך את הנפש הקרובה הזאת, אליה את כל כך משתוקקת. במרבית המקרים, כולנו מסתפקים בפחות מהחלום, אבל לזהות את הרצון - זה כל כך הרבה. אני מקווה שתמשיכי לשמור על כל החלקים שבתוכך, לקבל אותם ולכבד את קיומם במקביל בתוכך, גם אם קיום זה מסוכסך ותובעני. שמרי על עצמך ליאת

בוקר טוב לכולם! יש לי בעיה קטנה: במקום עבודתי עבד עד לפני חודש אדם מבוגר בן 57 (אני בת 24...) אני עובדת לילות והוא היה מגיע תמיד מוקדם בבוקר כדי לדבר איתי ולשפוך את הלב... זה לא הפריע לי אז, הוא די העביר לי את הזמן. אבל מאז שהוא כבר לא עובד במקום הוא השיג איכשהו את מספר הפלאפון שלי (וכמובן שזה ממש לא מצא חן בעיני) והוא מתקשר מידי פעם ואפילו ביקש שאפגוש אותו. אם אני לא עונה הוא ממשיך להתקשר מס' רב של פעמים. אני לא מפחדת ממנו ואני מאמינה שהוא באמת סתם צריך לדבר אבל זה התחיל להיות מטריד. אני לא יודעת איך לומר לו שיפסיק להתקשר בלי להעליב... והאמת היא שאני בכלל מתקשה להגיד "לא" לאנשים... תודה, רעות

רעות שלום, תהיי פשוט אסרטיבית,תסבירי לו שזה מפריע לך שהשיג את מס' הפלפון שלך ללא רשותך ושהוא מתקשר אליך,ושבעבודה המצב היה שונה. אל תעליבי אבל תהיי נחושה במה שאת אומרת. בעולמינו חייבים להגיד לסרב לפעמים לבקשות, אם זה לא מתאים לנו, כי איננו 'עבד' של אף-אחד.גם אני הייתי כמוך מבחינת הקושי לסרב לבקשות,אך היום השתניתי והבנתי שאיני יכולה 'להגיד אמן' על הכל -רק כי אני מתביישת וכי אחרים ביקשו.

משתנה, מה שלומך היום? נורית

רעות יקרה, צהריים טובים. מה שלומך היום? אני חושבת שכדאי שתנסי להסביר לו שזה פשוט גדול עליך. שאת מאוד היית רוצה לעזור לו אבל את פשוט לא יכולה. אין לך את הכלים הדרושים. להיות סבלנית ולהגיד לו שזה קשה לך. ואפשרות נוספת היא פשוט לסנן אותו עד שהוא יתייאש... בטח לשאר החברים יהיו עוד עצות מעניינות. תדווחי לנו מה קורה. המשך יום נפלא! נורית

בוקר טוב, מה שלומכן? תודה על העצות שלכן... עדיין לא יודעת מה אעשה, בינתיים אני פשוט לא עונה. כרגע יש לי 11 שיחות שלא נענו מאותו בן אדם (מ- 9 בבוקר) אתן חייבות להודות שזה קצת מלחיץ...

שלום רעות, נדמה לי שאפשר להחזיר צלצול, ולומר שראית שהוא חיפש אותך המון. תוכלי לומר שאת מרגישה שזו אחריות רבה מדי עבורך, ושאת חושבת שנכון לו יותר למצוא תעסוקה או מסגרת שתוכל להכיל אותו ביתר הצלחה. אם הוא איש של 'כפתורים', תוכלי לשלוח אותו אלינו. שלחי לו את הלינק ונשמח לארח אותו. אם תחליטי לעשות זאת, נוכל להסיר את ההודעה הזאת שלך, כדי לא להביכו. כמובן שההמלצה לאמץ דפוסי יעילים יותר של אסרטיביות מקובלת גם עלי. אם יש לך קושי עקבי עם זה (ברוכה הבאה למועדון...) כדאי מאד לעבוד על זה בטיפול. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני שמחה שאת כאן! הקושי הוא אכן עקבי, אני מפחדת לענות או להתקשר... אז בינתיים אני לא עונה למס' שלו או למספרים שאני לא מכירה. עד שהוא ביקש לפגוש אותי היה בסדר, עניתי כי לא זיהיתי את המס'. עכשיו זה כבר קצת מפחיד אותי. לבן אדם יש ילדים בגיל שלי! מצטערת, אך לא אוכל לתת לו את הלינק לפורום, כי אז לא יהיה לי אומץ לכתוב כאן יותר. אם זה ימשך, כנראה שאבקש ממישהו אחר לענות ולהגיד שאיבדתי את הפלאפון או משהו כזה. כנראה שקל יותר לא להתמודד או לתת למישהו אחר להתמודד במקומי... תודה רבה לך ולכל נותני העצות (-: רעות

אני כתבתי בפורום של OCD בתפוז והציעו לי להעתיק לכאן את ההודעה שלי. אז זה מה שכתבתי שם - ואולי מפה אפשר לקבל גם תגובות - תודה. "ראיתי שיש שם מאמר על מה זה OCD. לא נכנסתי לקרוא. בגדול אני יודעת מה זה. לצערי הרב דרך חברה שחולה בזה אני מכירה את כל הסיפטומים, ובאופן מאד מאד קיצוני. מה שרציתי לשאול - האם יש בכלל דרך להתרפא מזה? האם נמצאים כאן בפורום אנשים שהצליחו לנצח את המחלה או לצמצם אותה. מצבה של חברתי ממש ממש גרוע. היא לא עובדת בכלל. חיה מביטוח לאומי, שכמו שאני מבינה מכיר בה כחולת נפש. כשהיא יוצאת מהבית לקניות למשל - היא מסתובבת עם שקיות על הידיים ןלפעמים אפילו על הרגליים. סתם דוגמא אחת קטנה מהמון שאתם מכירים בטח. היא כבר המון שנים חולה - פעם היא עוד עבדה ותפקדה איכשהוא בין המטלות הרגילות ואלו שהיא מפילה על עצמה - אני חושבת שזה בערך 10 שנים או יותר עכשיו, שהיא כבר לא עובדת - כי היום-יום שלה זה פשוט לשרוד. אחת הבעיות - שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן לקחת טיפול תרופתי, כי זה בשבילה כמו להכניס רעל לגוף בשבילה - ולמרות ששמענו על הצלחות בטפול כזה - אנחנו מבינים שאין לזה סיכוי איתה. המצב ממש מדאיג. אין לי שום הכשרה פסיכולוגית או מקצועית אבל אני רואה אותה וחרדה לה. מצד אחד הייתי אומרת שהיא במצב התאבדותי - מצד שני אני חושבת שהיא לא מסוגלת לפגוע בעצמה - רק בגלל המחשבה שאם זה לא יצליח אז יהיה לכלוך ובאלאגן ואנשים אחרים עלולים גם לגעת בה. היא בחורה חכמה וסימפטית ומודעת היטב למצב. לפחות לחלק הארי שלו. בקצוות יש מקומות לדעתי שהיא לא מבינה עד כמה מצבה חמור אבל זה לא משנה. אני יודעת שיצא לי ארוך. סליחה. שוב חוזרת לשאלה - יש איזה סיכוי? איזה סוגי טיפול ,קוגניטיביים - אתם קוראים לזה - אפשריים בכלל? ושוב בידיעה שקשה מאד להוציא אותה לנסיעה - כי זה כרוך בהכנות של לפני והתנקויות של אחרי שמתישות אותה לגמרי. ראיתי שכתבתם שיש פסיכולוגים שבאים הביתה. זה נכון? איך מגיעים אליהם? זהו - בבקשה - אם אפשר איזה קרן אור. תודה לכל התיחסות.

שלום רב, הטיפול המקובל והיעיל בOCD הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המשולב בטיפול תרופתי אנטי-חרדתי. במקרים קשים כגון זה שאת מתארת, יש לצפות להקלה בסימפטומים בעזרת הטיפול (ולא בהכרח להחלמה מלאה), אבל גם זו קרן אור. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מכוון למחשבות ולאמונות הנחים בבסיס ההפרעה (זיהוי ושינוי) וכן לניסיונות לשבור דפוסי התנהגות אוטומטיים וללמידת דרכים מסתגלות יותר לשליטה בחרדה. גם אני יודעת על פסיכולוגים שבמקרים מסוימים מגיעים הביתה, ויתכן שתוכלי למצוא יותר מידע על כך באתר הבא- http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת.

שלום רב ! יש לי בעיה שנמשכת כבר 15 שמתחילה באהבה נמשכת בהערצה ובהתרגשות ונהפכת לחרדה של ממש. זה התחיל בבית ספר וממשיך עד היום אבל בתדירות הרבה יותר נמוכה כי אני כיום מטופלת בפבוקסיל בגלל OCD .ובכן בעייתי היא שאני מכירה אדם מסויים ברוב המקרים זאת אישה שיש לי קשר איתה ושיש לה סמכות מסויימת עליי זה התחיל עם מורה בבית ספר יסודי שאני ממש התחלתי להעריץ אותה ולאהוב אותה (לא מבחינה מינית חס וחלילה אין לי שום נטיות מיניות לנשים זה מגעיל אותי )מין הערצה כזאת כמו שאוהבים זמרת או משהו כזה ואהבה הזאת גורמת לי לחשוב על אותו אדם הרבה משעות היממה ולבסוף האהבה והערצה הזאת נהפכת להתרגשות מאוד חזקה שלבסוף אינני יכולה להיות בקרבתו של אותו אדם או לפתח איתו שיחה (דרך אגב עזבתי את הלימודים בכיתה י בגלל סיבה זו . כיום אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטיט במרפאה ממשלתית שבאזור מגוריי מזה חודשיים ויש לי מין פחד שתתפתח לי אלייה מין הערצת יתר כזאת שתגרום לי לאבד את הקשר איתה כי כבר אני אוהבת אותה (דרך אגב זה קורה לי רק עם אנשים סמכותיים). אודה לך אם תאמרי לי ממה זה נובע ומה לעשות נגד זה ומה זה בכלל בכבוד רב ובתודה מראש סיוון

סיוון יקרה, סביר להניח שתפתחי גם כלפי המטפלת שלך את כל מה שתיארת. אבל... זה יהיה המקום הטוב ביותר שבו תוכלי לעבוד הזה. ופה ההבדל המהותי! נראה לי שזה יכול להיות קשור לדמות אמהית. תחשבי איזה יחסים יש לך עם אמא שלך. דעתי הלא מקצועית. נורית

שלום סיוון, הנטייה שאת מתארת יכולה להיות קשורה לתהליכים דינמיים (אירועים מוקדמים עם דמויות מפתח בחייך), המועצמים ע"י הOCD (נטייה למחשבות ופעולות אובססיביות וכפייתיות). הרגשות כלפי המטפלת שלך - ממש כמו שנורית הציעה - יכולים להיות מעובדים בטיפול, ולהוות הזדמנות ללמידה על עולמך הבינאישי. מה שאת עושה כרגע, הוא הדבר הנכון ביותר לעשות (פסיכותראפיה+טיפול תרופתי), ולפיכך לא נותר לי אלא לחזק אותך בכך ולאחל לך דרך צלחה. כל טוב ליאת

ליאת, חזרתי לפורום,כי זה המקום היחיד שבו אני יכולה לספר כל מה שעובר עליי.למרות שיש לי עולם ומלואו של חבר'ה אמיתיים מחוץ לפורום,אבל קשה לי לדבר איתם מחשש שירחמו עליי ומחשש שאמאס עליהם. חוץ מזה הרבה יותר נוח וקל לי להישאר אנונימית(למרות שחשפתי כאן יותר מידי) סליחה מראש בפנייך ,ליאת,בפרט ובפני כולם בכלל שאני שוב פה ברור לי שהנוכחות שלי מביאה את הסעיף לכולם(לפחות לאלה שטורחים לקרוא את השטויות שלי) יש לי הבוקר פגישה עם המטפלת ואני כ"כ יודעת שאני מבזבזת לה שעה מהיום וכל כך לא בא לי לעשות לה את זה. במיוחד לא היום כי אני מוצפת בזכרונות קשים.לא יודעת אם יש קשר אבל אתמול הרחתי איזשהוא ריח שגרם לי להיזכר ורצים לי ממש סרטים בראש. הכל קורה לי כי אני מטומטמת. אז לא הבנתי שצריך ללמוד,לסיים בגרויות. לא לשבת ולפחד,לא להאשים את עצמי. הייתי צריכה להמשיך הלאה ולא לתת לפסיכופת שכזה להרוס את חיי,ואת העתיד שלי ואת היכולת שלי ללמוד אני טיפשה.נקודה. אני לא יכולה יותר להיות אפס,לא יכולה יותר לעבוד ולהרויח משכורת של מינימום אני כל החיים אהיה טיפשה ולא משכילה והמחשבה הזאת קשה לי. חברות שלי חושבות על לימודים,עבודות,מבחנים.ואני חושבת על אחד בן זונה שפגע בי לפני מיליון שנה. זו ההוכחה שאני לא רק מטומטמת אני גם חסרת תקנה. אני סקפטית אם שווה לי להתחיל ללמוד.בטוח שאני לא אצליח,אני טיפשה טוטאלית! בשביל מה אני הולכת לטיפול?? מה זה יעזור ומה זה יתן? כדאי שמישהו אחר שיותר זקוק ממני יקבל את השעה של הטיפול שלי.אני ממילא אבודה. אני נולדתי לסבול ולחיות בלי מטרה ואסור לי לחלום על שום דבר כי אני לא אצליח להגיע לשום דבר. אני שונאת אותי. סליחה שוב מכולם שחזרתי ואתם נאלצים לסבול.

אני לבדי בבית אני נורא מפחדת אני נזכרת איך הוא נגע בי פסיכופת!! חולה נפש ורוח אני שונאת אותו ואת עצמי עוד יותר.

חן אסור לדבר ככה על עצמך. ובטח שאת צריכה ללכת מחר למטפלת שלך ולשתף אותה בזה (קל לומר קשה לבצע...) וללמוד תמיד אפשר, אף פעם לא מאוחר. האונ' לא בורחת. ויש לך גם את האונ' הפתוחה ללמוד בקצב שלך. תהי חזקה!

ראשית-כל -כמה עוד אפשר להסביר לך שאת רצויה מאוד בפורום ושאינך'מביאה את הסעיף' לאף-אחד?...להיפך,אני בטוחה שכמוני גם המשתתפים האחרים התעניינו בשלומך,וציפו לשמוע מה קורה איתך. אינך מבזבזת זמן לאף-אחד,וכפי שהמליצו לך כבר לפניי,חשוב שתספרי למטפלת כל מה שעובר עליך ושלא תעלימי דברים.ושוב אדגיש שלא את האשמה במה שקרה ותפסיקי להאשים את עצמך בכך. ולפי ההיכרות הוירטואלית איתך את נשמעת רחוק מאוד מלהיות טיפשה... אכתוב בהמשך, בטח תיראי את דבריי רק אחרי פגישתך, אשמח אם תעדכני איך היא היתה, משתנה

העובדה שכתבת את הכותרת הנ"ל "ליאת-בוקר טוב.אני צריכה עזרה" - זה כבר סימן חיובי, כי גם בקשת עזרה זה דבר שקשה לעשות,וזה שאת אומרת 'בוקר-טוב' מבחינתי זה עוד סימן חיובי.

חן, כשקראתי את השורה שאת מציינת בה שאת מבזבזת לפסיכולוגית שלך שעה מהיום ואין לך חשק לעשות לה את זה, זה גרם לי לחייך. כי היא מקבלת כסף על כך זו המשכורת שלה היא מתפרנסת מזה כך שאת לא מבזבזת לה שום שעה בכל מקרה ומעבר לכך אני בטוחה שהיא לא מרגישה כך וכנראה שהיא מצפה לך שתבואי לשעה שלך שמסודרת אצלה גם בסדר יום כשעה של חן. מה שכתבת לגבי הבגרויות גורם לי לחייך זה מזכיר לי את עצמי, ואני מבינה את התחושה שלך עברתי את התחושה הזו לצערי כמה שנים אלו היו שנים לא מבוזבזות אלא הכרחיות כדי שאני ישנה דעה ויקח את עצמי בידים , כיום לאחר 4 שנים של תהיות אני חושבת שתמיד ניתן לשנות גם אם יש זמנים שזה יותר קשה.... וגם אם הדרך קשה יותר כי מי שמחיל מלמטה קשה לו... אני יציין כמה פרטים אישיים עלי (שמי שמכיר אותי ידע מי אני מקווה שאנשים שמכירים אותי לא נכנסים לפה) חוסר ההבנה לגבי סיום בגרות וכד' הוא הגיוני בזמן שבו זה קורה , אני אחרי שפניתי לטיפול דוקא אז התמוטטתי סופית ועזבתי עבודה מכניסה מאוד בתחום המחשוב(אני מאוד מצליחה בתחום שאני לא אוהבת) .. ולחזור לעבוד היה קשה לי כי היו לי מצבי רוח לא יציבים תסמונת של PTSD ... כיום שנה וחצי לאחר מכן אני מנסה לחזור וזה קשה כי שרפתי את עצמי. גם לי אין בגרות אז עשיתי דרך ארוכה וקשה באוניברסיטה הפתוחה והשנה אני מסיימת שם תואר ראשון בפסיכולגיה בהצטיינות (לא מבינה למה עשיתי את התואר הזה (-:) כל חיי רציתי ללמוד רפואה ולמרות שאני היום בת 26 אני לומדת לפסיכומטרי , אין לי בגרויות אז התואר הראשון שלי "יחפה" על כך . אני יתחיל למוד בגיל 27 , אז מה? לעיתים יש יתרון לגיל ובסופו של דבר (גם אם זה זה קשה כי צריך להקים גם בית וכד') בגיל מאוחר גומרים , חבל להישאר מאחור זה ענין של החלטה גם אם הדרך יותר קשה... ואם אני לא יתקבל למה שני רוצה, אז יש לי לפחות תואר ראשון שממנו אפשר לחשוב על כוונים אחרים ומגוונים ... והכל כבר קל יותר לאחר שפורצים את המחסום הראושני של הבגרות או התואר הראשון.. אז את לא טיפשה טוטלית וגם אם יקח לך זמן לאסוף כוחות ולהבין זאת שאלת מה הטיפול יכול לעשות אני מאמינה שבסופו תראי את זה אחרת ותחשבי איך להתקדם ותראי שזה קשה אבל אפשרי.. ואוו איך אני מבינה מה שאת כותבת כאלו אני כתבתי זאת לפני כמה שנים, ולענין הטיפול אני גם חושבת כמוך מה זה עוזר לי וכד' אבל כנראה שזה כן עוזר זה תהליך איטי לעיתים וקשה ומכאיב בלי הרדמה, אבל בסוף נדמה לי שזה שווה לפחות שווה לנסות מה יש להפסיד. אם משהו קרא את השעמום שלי אז סליחה על האורך רחל

ציינתי קודם משפט כמו "אז את לא טיפשה טוטלית" כמובן שאני לא חושבת לרגע שאת טיפשה זה היה שימוש ממך ממה שכתבת בהודעה הראשונה לך (אני דוקא חושבת שאת בחורה מיוחדת ומבין השורות שכתובות פה לדעתי יש לך פוטנציאל עצום(כי עקב תסיכול ממצב יכול להיווצר שינוי, ואדם טיפש לא היה מתוסכל ממצבו זה))

חן יקרה, אני לא כל כך יודעת מה לכתוב לך, אבל את תמיד נוגעת בי. זה תהליך ארוך לרצות לחיות. וזה תהליך עוד יותר ארוך לרצות לחיות טוב. קחי לך את הזמן ותשתדלי להתייחס לעצמך קצת יותר טוב. קצת יותר בסלחנות. בעניין הלימודים, לאן את רצה? תתחילי לאט לאט. את הרי מתכננת להשאר פה בסביבה עוד 80 שנה לפחות, לא? מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. שולחת לך רשת תמיכה. נורית

שלום לך חן שמחה מאד שאת חוזרת אלינו ורואה בנו "נמל בית". תראי כמה תמיכה את מקבלת כאן, ואיזו היענות מרשימה יש כאן לכל פנייה וצורך. זה באמת מרשים. אני מבינה שפנית מאוחר בלילה, ולשמחתי היו מי ש'הרימו את הכפפה' גם בשעות הקטנות ההן. גם אני מצטרפת לקריאה להמשיך ולשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. התחושות והרגשות שאת מתארת - הגם שהן מאד שלך ומאד אישיות - מוכרות ומשותפות להרבה נפגעות אונס. דיברנו על כך, נדמה לי, רק בשבוע שעבר. אני מקווה שבעזרת המטפלת שלך, ואולי קצת גם בעזרתנו כאן, תצליחי לגייס מעט יותר סלחנות כלפי עצמך, וסבלנות כלפי תהליכים שאורכים זמן. איש מאיתנו לא נולד כדי לסבול, וכנראה שעל כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה לגלות את המשמעות הייחודית של קיומו. מבחינה זו, המסע שלך החל. דרך צלחה ליאת

הי חן התלבטתי אם לכתוב לך, כי לי קשה בעצמי לגעת בנושא אני מבינה אותך מהמקום שעברתי דברים ...עם אחי כל כך יכולה להבין את הפחד... אני לא יודעת בת כמה את או באיזה שלב את בחיים. אני התחלתי לגעת בכל זה רק בגיל 33, כשהייתי אמא לשני ילדים. משום מה זה נראה לי קשור, אבל אולי לא...אין לי מה להגיד לך , התמונות, הזכרונות , הפחדים כולם נכונים , כולם שם וכולם מאד אמיתיים המון המון זמן. תחושות של אימה אותי ליוו המון שנים...כמי שהיום מסתכלת בראי ואוהבת יותר ויותר מה שהיא רואה, אני מאחלת לך להגיע לאהבה עצמית, כי אני בטוחה שאת מ ד ה י מ ה ונהדרת, אני גם בטוחה שיש בך המון מעבר למה שעברת, כשתתחילי להסכל על עצמך מעבר לאותו אדם, את תמצאי כמה יש שם מעבר לחוויה הקשה הזאת ותמצאי שיש בך הרבה דברים אחרים שלא בהכרח מתקשרים אליו. אני מאחלת לך לפגוש את עצמך לא דרכו, לאהוב את עצמך, את כולך ולגמד אותו למקום הכי קטן שיש ובנתיים היי חזקה מתוקה כי זה ממש לא פשוט אני שולחת לך הרבה דמעות אבל גם הרבה כוח כי צריך הרבה כוח... שיהיה לך רק טוב ניבה

אני מרגישה 'רעה' לכתוב זאת,אך אני קצת מקנאה בכן שאתן חברות טובות,ותומכות אחת בשניה,ואני מרגישה בודדה ומחוץ לחבורה שלכן,ואני מתביישת לכתוב זאת. מקוה שלא תיפגעו מדבריי, משתנה

אני חייבת לומר שגם אני קצת מקנאה... המטפלת שלי אמרה שכדאי להגיד דברים כאלה (ואני משתדלת ליישם) שולחת לך חיבוק ענקי! :-) (התלהבתי מעניין החיבוקים) רעות

כמה שיותר יותר שמח! קדימה להצטרף! כל הכבוד שאת אומרת! מה שלומך הלילה? אני גם שולחת לך חיבוק גדול! (-: נורית

משתנה יקרה, אל תהייה מצחיקה פשוט תצטרפי! אנחנו פה אחת בשביל השנייה. הכי כיף ככה. דברי איתנו. תקף לכל המעוניין! את לא 'רעה', את אנושית. ולא פגעת באף אחת. (אני מרשה לעצמי לכתוב בשם יעלה והדר. אם הן לא מסכימות איתי הן כבר יודיעו לנו...) נורית

משתנה יקרה, את חמודה. אני מקנאה בך על הכנות הזו. לטעמי את לגמרי חלק מזה. חשבתי שזה כבר ברור לך ושגם את מרגישה ככה. רעות, אז מוזמנת. כמה שיותר, ככה יותר ש??מי?יח. לילה טוב, יעלה

נו, נורית ואני ענינו את אותה התשובה ממש, בלי לתאם. מדבר בעד עצמו. יעלה

גם אני אוהבת את ההתכתבויות האלה... (-: אני גם חושבת שההצפה של ההודעות מרתיעה קצת. אני בסדר. קופצת לפה הרבה לאחרונה. אני עושה שיעורים והמחשב מולי כך שהפיתוי גדול. מעניין איפה הדר ומה שלומה. כולם מוזמנים להצטרף! מאחלת לך עבודה קלה. נורית

נורית יקרה, סיימתי עכשיו יום עבודה ארוך ארוך ארוך. מחכה לי כזה נוסף גם מחר. מותשת ונו?ג?ה אני פורשת לישון, מוקדם מהרגיל. זו לפחות התכנית. לילה טוב, יעלה

אני כ"כ מבולבלת, לא יודעת מה לעשות. איך יודעים שאוהבים ולא סתם רוצים להתחתן? ברור שיש לי משהו לבחור אך האם זה חיבה גדולה שמתבלבלת עם אהבה? כ"כ רע לי. אני לא יודעת אם זה רק ידידות מיוחדת וחבר שלו שמקשקש לי בראש עם רמזים שסותרים את ההתנהגות שלו רק מכניסים אותי לצער גדול כ"כ. ממש בא לי למות. כבר אבדתי בחור שאהבתי, ויתרתי עליו בגלל שהוא מעולם אחר וזה כ"כ כאב וכואב. וממש ממש רע לי. אני רוצה לחתוך את הידידות הכואבת הזאת לפני שהלב שלי ישבר שוב, אבל זה כ"כ קשה. ממש ממש קשה פסיכולוג לא פותר את בעיית הלב אבל בכל איך מתמודדים עם כאב לב כ"כ גדול? ממש ממש ממש רע לי

גל שלום, אם את מבולבלת כל כך לא כדאי לקבל החלטות חפוזות. יעוץ פסיכולוגי יכול לעזור לך לעשות סדר בים הרגשות המציפים והסותרים ולהקל במעט על כאב הלב. ממליץ לך בחום לפנות ליעוץ פסיכולוגי . בברכה, גדעון

שלום רב, אני מקווה ששאני במקום הנכון ואודה לתשובה. אני אמא לילדה בכתה א ולבן בגיל 3. בתי ילדה עצמאית בדרך כלל, עומדת על שלה ומעט מרדנית. מידי פעם מתעוררת בבכי מחלומות בלילה ומתחילה לבכות בלי להצליח להביר על מה חלמה. עד כה חשבתי שזה נורמלי בהחלט אך לאחרונה החלה לבכות מכל שטות. . כל בקשה היא ישר מתחליה בקול מתבכיין. ומתווכחת על כל דבר ואנו ממש עייפים מכך ואובדי עצות. בנוסף גם קשה לה לקבל העדרות שלנ לצרכי עבודה וצריך לשכנע אותה שנחזור בזמן. גם כאשר נופלת או מקבלת מכה קטנה, היא ישר צורחת ובוכה מכל הלב וקשה להרגיע אותה אפילו בשריטה קטנה. לדעתי כל נושא הפחדים (חלומות, פציעות, השארות לבד) לא ברור לה והיא מעצימה הכל. איך ניתן לעזור לה ??. חייבת לציין שהיא חברותית מאוד ואין לה כל קושי ללכת לחברים לבד , הולכת לבד לביה"ס ואין אף שינוי במשפחה או מקרה טראומתי. תודה מראש

רינה שלום, התמונה לא ממש ברורה לי. מחד נשמע כי בתקופה האחרונה ישנה החמרה, מה שמעורר שאלה לגבי שינויים בבית, בבית הספר, ארוע חריג וכדומה. מאידך יש גם דפוס נלמד של קבלת תשומת לב. נשמע לי ששאלתך מצריכה יעוץ קצת יותר מסודר. מה דעתך להתייעץ טלפונית בקו להורה - יעוץ טלפוני חינם לגבי שאלות ביחס לילדים בגילאים 0-6. טלפון: 03-6406888 , אוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 עד 15:00. בברכה, גדעון

יעלה יקרה שלי, אני שולחת לך חיבוק גדול גדול ולא מרפה. את פה בשבילי. תני לי להיות פה בשבילך. מיותר לציין שגם אני מאוד אהבתי והתחברתי לדברייך. מחר יהיה יותר טוב. זאת השמועה שרצה... שלך נורית

היי נורית שלחתי לה חיבוק בעץ למטה אבל לא אכפת לי לתת עוד אחד... ומה איתך? הדר

נורית והדר, תודה. אתן מקסימות. נורית, ראיתי עכשיו שיותר קשה לי לקבל חיבוקים מאשר לבקש. עובדה: לבקש, ביקשתי (או יותר נכון, סחטתי בדרכי הפולנית של "לכו לכו, אני כבר אשאר פה לשבת בחושך" :-) אבל לקבל חיבוק, באמת מאוד קשה לי. כשראיתי את השרשור שפתחת עבורי ממש התקפלתי. אבל זה בכל זאת נעים. תודה לך. הדר, אף פעם לא חשבתי שאני לא צריכה חיבוק או שלא מגיע לי, אבל איזו חומת בטון, מונעת ממני מלקבל חיבוקים. כשמחבקים אותי (ויש לי רשימה ארוכה של אנשים מקסימים שמתנדבים לחבק אותי, במילים או בחיבוקים ממשיים) אני מתכווצת ברמה הכי פיזית. לא זוכרת אם כתבת פעם. כמה זמן את בטיפול? אני נורא אוהבת לשמוע על ההתקדמות שלך. מלבד השמחה עבורך, זה נותן תקווה. שוב תודה לכן, יעלה

רק חבל שההודעה הזאת מופיעה במיליון פורומים אחרים

שלום, לאחר כך וכך שנות חיים הפנמתי את "המסר": בחברה אסור להיתפס כחלש, פגיע או רגיש. יש להעמיד פנים, בהתאם ליכולת, ולהימנע ככל האפשר מכל חשיפה של עצמך האמיתי (כשהוא חלש יותר). אז אני משתדלת להעמיד פנים ככל יכולתי אך בה בעת בזה לקיום האנושי על כל אותם קודים איומים הנהוגים בו. מכל מה שראיתי סביבי, אנשים מקיימים כך מערכות יחסים ארוכות שנים, ללא כל חשיפת רגש כאב אמיתי, כיון שלא רק שלא תבוא הזדהות, אלא להיפך, עוד עלולה להגיע שמחה לאיד. מאידך, כשאני ניסיתי לקיים מערכות יחסים קרובות, שבהן יש אותנטיות והבעת רגשות אמיתית, בסופו של דבר נענשתי על כנותי: בין אם ע"י אנשים חסרי גבולות, שלא לומר מופרעים, שניצלו את חולשתי וניסו לתמרן אותי, ובין אם עי מי שאפיינו אותי "כבעלת צרכים מיוחדים", שלא נענו בילדותי. אחרים סתם נבהלו, נרתעו, ברחו או סתם הפגינו אגואיזם אטרקטיבי. טוב, אז הבנתי שנולדים לבד, מתים לבד וגם כנראה חיים לבד, רק למה כולם כל כך מרוצים מהחיים, לעזאזל?

אף אחד לא מרוצה מהחיים!

שלום יאנה, את צודקת. זה באמת יותר בטוח להעביר חיים שלמים עם מסכות, הגנות וחומות בצורות. חייתי (ואני עדיין חיה) ככה שנים. אבל ב א י ז ה מחיר? ומה עם להרגיש, ולחוות ו...לחיות? אני עושה ממש בימים אלה מאמצים כבירים כדי להשתנות ולנסות וללמוד לאט לאט בצעדים קטנטנים להוריד את המסכות, ההגנות, הקליפות והחומות שנמצאות עלי וסביבי בתקווה אחת קטנה, שזה לא מאוחר מידי. ועוד דבר שגיליתי, אם בתוכי אני מרגישה חלשה, פגועה, ממוטטת, זה לא ממש מקל עלי שאחרים חושבים שאני נורא חזקה. לפעמים אפילו להיפך... יעלה

היי יעלה. אני כל כך מתחברת למה שאת כותבת כאן בפורום... את בטוחה שאנחנו לא מטופלות אצל אותו אחד? סתאאאאאאאאאאאאאם. אני פשוט עוברת תהליכים מאוד דומים לאלה שלך. נהנית לקרוא אותך הדר

באמת בשנים האחרונות,בעיקר, הקיום האנושי נהפך ל'מלחמה מתמדת',{ואל תעלבי(לפי שמך נראה לי שאת עולה חדשה,ואין כוונתי לפגוע במגזר מסויים-אלא רק להציג עובדות)},כי עם התגברות העליה על כל מקום עבודה למשל יש ביקוש רב,ולכן צריך 'להילחם' על מקומות עבודה,וכמו-כן יש יותר בחורות מבחורים- גם על זה צריך 'להילחם',ולכן הן המעסיקים והן הבחורים - מרגישים שזכותם לנצל את המצב הקיים, ו'לשחק' עם אנשים ועם רגשותיהם,וכמובן שיחס זה (מצד מעסיקים) הוא בעיקר כלפי נשים ופחות כלפי גברים; כי אם את לא 'תאמרי אמן' על כל מה שהבוס אומר לך ותדרשי לשמור על זכויותייך,הוא יודע שמיד יש לו אפשרות לפטר אותך ולקחת מישהי אחרת שתסכים לכל תנאיו,וכך זה גם עם בחורים פנויים - הם יודעים שיש הרבה בחורות פנויות, אז למה לא 'לנצל בחורה ולזרוק אותה',הרי מיד אותו בחור יוכל לעבור אפילו 'בלי הנד-אף' לבחורה הבאה,וכך הלאה. אני מצטערת שאני נשמעת ממורמרת כ"כ אבל מה שכתבה יאנה פשוט כ"כ קומם אותי, כי הוא מאוד נכון,בעולם הזה אפילו בבני-משפחה אסור לתת אמון מלא-כי הם אח"כ מנצלים את אותן 'נקודות-תורפה' כלפיך לרעה,ובטח שאי-אפשר לבטוח במעסיק ולוותר למענו על משרות אחרות ולא להאמין אפילו לרגע להבטחותיו,ובמיוחד אסור לבטוח במילים יפות של בחורים יפים - כי הם מרשים לעצמם הכי לנצל בחורות.

יאנה שלום, כתיבתך נוגעת ללב, נוגעת באנשים אחרים (ראי מהתגובות שקיבלת) אך גם נוגעת בשאלת יסוד במערכת יחסים - היכולת להיות אמיתי , כנה, לחשוף את עצמך ולא להיפגע. אני מקווה שבמערכת היחסים הבאה תפגשי את בן הזוג שידע להעריך כנות ולא לנצל כנות. יתכן שאז תחושתך לגבי הקיום האנושי תשתנה. בברכה, גדעון

ביתי בת 10 חודשים לפני שבועיים החלו בעיות שינה לפני שהיא הולכת לישון היא מאוד עייפה היא בוכה צורחת נעמדת במיטה ולא מוכנה לשכב החזרנו אותה לישון נתנו לה בובה מוזיקה שקטה שאיתה היא רגילה לישון מאז שהיתה תינוקת לא עוזר רק עים אנחנו מורידים אותה למטה בחוץ בעגלה ועושים לה סיבוב אף פעם לא עשינו דבר כזה ופיתאום זה עובד אבל הילדה ישינה לא רגוע היא צועקת בוכה זזה המון מצד לצד האם משהו מחיי היום יום משפיע היא ילדה מאוד פעילה ועירנית היא אוהבת לצאת לפארק שעשועים לראות חיות לעלות על מתקנים בקניון האם זה מוקדם מדי לחשוף אותה להמון גרועים בגיל הזה וככה זה משפיע על השינה שלה תודה מראש עינת

עינת שלום, הסיבות יכולות להיות רבות ושונות. החל מבעיות פיזיות כגון: כאבי שיניים, כאבי אוזניים וכדומה. המשך בגרויים רבים מידי בסביבתה, או אפילו "חרדת זרים" או חרדה מההיתנתקות מכם לפני השינה. לכן עליכם לנסות ולבדוק את האופציות השונות לבעיות השינה הנוכחיות. מתוך ידיעה שזה דבר שכיח . בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב, אני מתרגמת מאמר בפסיכולוגיה ואני מאוד אודה לכם אם תוכלו לעזור לי. אם נאמר על ד"ר אחד לפסיכולוגיה שהוא: a clinical member AND approved supervisor in the association for family therapy אז מה הוא בעצם? מה זה: clinical member ו approved supervisor ?

http://milon.morfix.co.il/default.aspx?q=

אילו ניתן היה למצוא את הפירושים. מדובר במונחים שאינם מופיעים במילונים.

זה אומר: מפקח מוסמך והביטוי השני- חבר(הכוונה חבר בתוך ארגון) קליני.

תמרה שלום, למיטב הבנתי - הוא חבר באיגוד לתרפיה משפחתית (clinical member) וגם מדריך מוסמך לתרפיה משפחתית(approved supervisor ) בברכה, גדעון

שלום רב, מידי פעם אנו מארחים את נכדי בן ה-15.5. הוריו בתהליכי גירושים, וקשה לומר שהיו לו חיים ניחוחים עד היום. מפריע לי שכאשר הוא אצלינו, הוא מחטט בכל דבר ודבר שנמצא בבית. הוא סורק את כל המגירות והארונות וכל פריט במקרר, וחוזר חלילה. אמרנו לו בעדינות, שאם הוא צריך דבר מה - ניתן לו. ובכלל, הוא נוהג בביתינו כאילו הוא בעל הבית. לוקח דברים בלי רשות. מחליט בעצמו מה טוב לסבא וכו'. איננו רוצים לפגוע בו, אך התנהגות זו מפריעה לנו ביותר, שממש איננו ששים לבואו. כיצד אפשר להיטיב את התנהגותו? ובכלל - איננו יודעים מניין נובעת התנהגות זו. אודה לכם מאד אם תאירו את עיני.

רוחמה שלום, יכולים להיות הסברים רבים להתנהגותו של נכדך. למשל החיפוש אותו הוא מחפש בארונות ובמגירות מייצג את החיפוש הרגשי אחר ביטחון ויציבות, שאולי כבר לא מתקיים בשל תהליך הגרושים אותו עוברים הוריו. בכל מקרה הייתי ממליץ לעשות שני דברים במקביל: האחד לומר בצורה מפורשת וברורה מה הגבולות שלכם ושאינכם מסכימים לחיטוט במגירות. מיותר לציין . שיש לשאוף לומר דברים בצורה אסרטיבית ועם זאת בעדינות ועד כמה שאפשר בלי לפגוע בו. במקביל נסי לתפוש איתו שיחה על רגשותיו ועל איך הוא עובר את התקופה הזו. יתכן שבלהט התקופה, אף אחד לא מדבר איתו על איך הוא מרגיש. אם תצליחי לפתח שיחה כזו, זה גם יסייע לו וגם יחזק את הקשר ביניכם . בהצלחה רבה, גדעון

שלום אני בסיטואציה מוזרה וחדשה לי. התאהבתי נואשות באבא של חברו הטוב ביותר של בני. אני בת 50 ונשואה באושר. גם הוא. אני לא ישנה בלילות, לא אוכלת והוזה כל היום. הוא מצידו מראה לי גם סימנים של קירבה אך אולי אני מדמיינת זאת ורואה כל דבר בעיניים אחרות מפאת מצבי. אני יוצאת מדעתי ולא יודעת מה לעשות. תודה

אילה שלום רב, את מתארת סיטואציה מורכבת , שבודאי מטלטלת את כל חייך. כל עיצה אינטרנטית תהיה קצרה מידי, שטחית מידי ולא מתאימה. אני סבור שעלייך לפנות לפסיכולוג קליני לתהליך של יעוץ ואולי טיפול, כדי לעזור לך בטלטלה הרגשית שאת עוברת. בברכה, גדעון

שלום, כתבתי כאן כבר בעבר ונעזרתי מאוד בליאת. קשר שהייתי בו כחודש+ הסתיים (באופן ישיר בגלל סיבה מטופשת- נקודתית), והדבר יצר אצלי כאב רב, עצב תהומי, תסכול, חוסר קבלה ואובססיביות. אני מוצאת את עצמי בקשרים שבהם הבחור שאני נמצאת איתו עוזב שוב ושוב, עד שבד"כ מסיים בצורה סופית את הקשר ואז- אני מאשימה את עצמי בכך. אני מבחינה שהסיבות לבחירת בני זוג, או דינמיקת קשר מסוימת, אינה אקראית ואני שואלת את עצמי ואתכם באופן כללי לפחות, מבלי להיכנס לנסיבות חיי המורכבות, למה אני יוצרת ונמשכת לקשרים כאלה, מה אני מפיקה? הרצון בחויה מתקנת? יש לציין, שנמנעתי מקשרים שנים רבות, ואילו עתה, כשנכנסתי לקשר והוא הסתיים, מיאנתי לתת לו להסתיים ולבחור לנתק איתי את הקשר, הכרחתי אותו לתת לי הסברים או להישאר ידידים, ובכלל נוצרה סיטואציה ששמה אותי בנק' שפל, שלא יכולתי לקבל את המציאות החדשה. (הבחור לא הסכים לנהל איתי אפילו שיחה). איך מרפים מהעצב, מהכאב ומרגשות האשם? אני לא מצליחה להבין ולקבל חיבה, אהבה ואינטימיות בין שני פרטים שמסתיימת באופן פתאומי וקיצוני ולא נותרת לפחות חיבה וידידות, כי בעיניי אלה ערכים מקודשים ובסיס הקשר לפני ואחרי. למה אני נקשרת (כשאני נקשרת, ומדובר בארוע חריג) כ"כ חזק? הפצרתי בבחור לקבל הסברים ליחס המנוכר שלו אלי או לסיבה שאינו מעוניין לשמור על ידידות (הוא לא היה מעוניין לדבר כלל) כי התפנית ביחס נראתה לי לא הגיונית ולא יכולתי ליישב ביני לבין עצמי את ההגיון שבדבר, שנראה לי כאוטי. אולי אני אוסיף, הבחירה בבני זוג נראית לי (באופן מאוד לא מפתיע) נובעת מהקשר עם ההורים, קשר אמביולנטי, שסיפק לעיתים את הצד החומרי, ומצד שני פוגענות (בדרכים רבות), התעללות רגשית, זלזול והתנהגות שיצרה בי תחושת חוסר ערך (והובילה לביטול עצמי). בקשר הנוכחי לעיתים חוויתי תחושות של כניעה וקבלת מרות מסוימת, מצד שני למדתי להרגיש ולהיות נוכחת בקשר, לחוות, ולקבל אהבה (בדרכים שונות עם קושי רב) תוך ניתוק מסוים של הצד החושב ללא הרף, המנתח ומעבד כל התרחשות ולוקח ממנה את ההוויה והחוויה. זו הייתה התנסות ראשונה מסוגה, יחד עם התכונות הישנות ודינמיקות העבר. תודה, אושר

הפצרתי בבחור לתת הסברים (לא לקבל).

אושר שלום, לעיתים רבות מאוד , מערכות היחסים שלנו וגם המקומות בהם כושלים ונופלים במערכת היחסים - פועלות עפ"י "חוק" החזרתיות. פרויד קרא לזה" "כפיתיות החזרה". בהחלט יתכן שמה שאת מחפשת זו אותה חוויה מתקנת, שהפעם זה יהיה שונה. ואילו מה שקורה בפועל זה שגם הפעם נפלת לאותו הבור. טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית יכול לסייע לך להבין את התהליך הזה אצלך. לעזור לך להבין כיצד את בוחרת במודע או שלא במודע את בני הזוג שלך ולהבין טוב יותר מה קורה בתוך הקשר. כמובן, באופן לא מפתיע, כפי שאת כותבת - גם ההורים נמצאים פה בתמונה. כדאי וניתן לעבוד על כך. אני ממליץ לך לשקול פניה לטיפול. בהצלחה, גדעון

אני זונה,אני מטומטמת,אין לי פרצוף להיכנס לפה יותר!!!!! פתאום שמתי לב להודעה של המשתנה תחת הכותרת "סוגיה שמטרידה אותי" אני לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה שזאת אשמתי היא מדוכדכת בגללי אסור היה לי להוציא את הג'יפה שלי החוצה כי לשמוע על בחורה שנאנסה זה מאוד לא קל ועוד עליי שאני מתבכיינת כמו ילדה קטנה היא היתה מזועזעת ממני אני בטוחה בכך שלא תאשים את עצמה כי היא צודקת אני צריכה לקבל תמיכה בפורום שמיועד לנפגעות תקיפה מינית לא כאן שיש פה אנשים רגישים ויפי נפש אני זונה מטומטמת זה לא מקומי תודה בכל אופן לכל מי שתמך בי הקשיב לי והבין אותי וקיבל אותי ואת מגרעותיי ואת הלכלוך הזה שהבאתי איתי אני אהיה פה באופן פסיבי בלי להשתתף אני אבקר לעיתים קרובות שוב תודה רבה הדר,משתנה,אין כינוי(מקווה שהכל בסדר איתה),יעלה,נורית,השואל ומי ששכחתי... תודה ענקית במיוחד לאורנה,גדעון,ולליאת המיוחדת תודה על התמיכה והעזרה שלכם, חן

אל תעצבני אותי ותחזרי לכאן תכף ומיד!!!!

חן יקרה, מצטערת על ההודעה הקודמת... פשוט... אני לא רוצה שתלכי. לא את, לא אין כינוי ולא משתנה. דווקא כיף ככה בפורום שאנחנו מגיבים אחד לשני. תומכים ושולחים חיבוקים, לא? אז למה לקלקל? הרי לכל אחד כאן יש את ה"תיק" שהוא "סוחב" עימו... את חשובה לפורום. חשובה לי. ויהיה לי מאוד חבל אם תהפכי למשתתפת פסיבית! כל אדם אחראי לעצמו. ואם באמת ההודעה שלך הייתה קשה לקריאה עבור משתנה (אני בספק). היא תדע לקחת אחריות על עצמה ו"לעשות חושבים" מה לקרוא ומה לא. אולי תאשימי את עצמך גם במלחמה בעירק ובצונמי???? נורית

חן, למה את כל כך קשה עם עצמך?! הפורום הזה קיים בשביל לשתף! אני לא הזדעזתי ממך ובטח שלא ניגעלתי! למרות שאני חדשה כאן אני מרשה לעצמי להגיד שכולם פה אוהבים אותך ורוצים לשמוע מה את מרגישה למרות ובגלל הדברים הקשים שאת מספרת. לי באופן אישי קשה יותר לקרוא את הודעתך הנוכחית מאשר את ההודעה שבה סיפרת שנאנסת. בבקשה תמשיכי לכתוב! שולחת חיבוק ענקי! רעות

בשום-אופן לא היה קשר אליך לבין תחושת הדכדוך שלי,נכון שקראתי הודעות של אחרים והן העציבו אותי(ואיני באה להאשים חלילה,אלא פשוט מציינת עובדות),אבל כלל וכלל לא היה קשר אליך,את הרי לא כתבת אתמול בערב,אז למה את מאשימה את עצמך. ולהיפך,אם כבר את עודדת אותי בשיתוף שלך,בכך שנתת לי את האפשרות לעודד אותך,וגם בכך שראיתי שמה שקרה לי זה כלום לעומת מה שקרה לך. זה מקומם אותי שאת לוקחת עלייך את האשמה של כל העולם - אינך 'זונה' אם בתמימות או אולי תקראי לזה טיפשות עלית לטרמפ ובחור 'מלוכלך' חסר יצר אנושי אנס אותך,את צריכה לקלוט שאת לא אשמה,אלא רק אותו בחור אשם. תמשיכי לשתף כי נתגעגע אליך(אני מדברת בשם כולם,כי אני יודעת שכולם חושבים כך), וכאן את אדם מקסים ורגיש ובטח לא מה שאת חושבת על עצמך. תיידעי אותנו בהמשך מה קורה איתך, משתנה

את לא צריכה להצטדק,אני הולכת כי אני לא רוצה להכביד,ולהפחיד ולזעזע אף אחד. אין להחלטה שלי שום קשר אלייך.

נכנסתי לכאן באקראי, הצצתי ונפגעתי:-) את מוזמנת להכנס לפורום נפגעי תקיפה מינית המגובש והמאויש. שם התכנים הקשים שתעלי עולים בקנה אחד עם כל משתתפות הפורום- יתקבלו בסלחנות ויעובדו בטבעיות. המכניזים שם יהווה לך משענת יציבה ויקנה לך 'רשת ביטחון' של 'אחיות לצרה' ויבטיח לך שרשרת של תמיכה. כל טוב יקירה.

דבריך קצת פוגעים בי (ובטוח שאם תשאל גם את יתר המשתתפים ואת הפסיכולוגים)אישית,כיוון שלפי מה שאתה אומר כאן בפורום דבריה של חן לא מתקבלים בסלחנות ולא מתייחסים אליהם מספיק או בכלל,ולא בטבעיות,וזה מקומם אותי- כי רק חן חושבת שהיא פוגעת באחרים וש'מעיקה' על הפורום,ותהיה בטוח שאחרים לא חושבים ככה. נכון שיהיה לחן יותר קל לשתף בסביבה שמבינה מה היא עברה ועברה אותו דבר,אבל אין לזה קשר להבנה שלה בפורום זה.