פורום פסיכולוגיה קלינית

זאת התעללות... בפורום מבינה שקשה לה, אבל היא הורסת. אפשר לבחור לא לקרוא, אבל חבל על אלה שקוראים ועל אלה שכותבים לעניין. וגם על העבודה הרבה והמיותרת שהיא מספקת לפסיכולוגים. יש כאן דיונים כל כך יפים ופוריים. גם לפורום באינטרנט יש גבולות וכללי התנהגות. סליחה, אבל אולי אפשר לסנן אותה לטובת כולנו?

הי אחת מפה, אני יודעת שנוצר "עומס" שירים וכתיבה אסוציאטיבית בפורום. הסיבה שקשה "לסנן" את זה, היא שנראה שזהו שיקוף מדוייק של עוצמת הכאב הרגשי שמאיה חווה כרגע. הפתרון שחשבנו עליו, כפי שליאת כתבה לפני מספר ימים, הוא לבקש ממאיה להישאר ב"עץ הודעות" משלה. באופן זה, אנחנו נוכל להמשיך להגיב אל מאיה, ומשתתפים שיהיו מעוניינים בכך יוכלו להצטרף. מיד אבקש זאת ממאיה שוב... ובינתיים, אני מאחלת לכולנו פחות כאב רגשי, אורנה

גם בטיפול יש גבולות ברורים. מאיה כואבת או לא, לא יכולה לפגוע ( "מה אני מבינה בבעיות של בני 37?"), לא יכולה לשרשר תגובות שאינן קשורות לנושאים כואבים של אנשים. זה מזלזל ולא מתאים כשמשהו כותב את הכאב שלו ומקבל את התגובות של מאיה. הקבועים בפורום מכירים וידעים בוודאי לא להתייחס אך מצטרפים כמו הבחור בשרשור למטה, מכיר את הפורום כמקום מזלזל-וחבל. ההצעה שלי היא שהתגובות הלא תואמות של מאיה לשירשורים ימחקו, ונושאים חדשים שלה יישארו ומי שרוצה לקרוא ולהגיב יוכל.

ראיתי כאן הרבה הודעות העוסקות בהתאהבות במטפל/ת/ רצון שהמטפל (אני אכתוב רק בלשון זכר מטעמי נוחות..) יחשוב/יתעסק רק בך, שיהיה כולו שלך ושיש כאלו שמפריע להם שהוא מטפל גם באנשים אחרים. רציתי לדעת מה המשמעות של אי התאהבות/רצונות/רגשות שלעיל? כאשר הרצון המניע הוא התפתחות אישית ושינוי, כאשר המטפל/ת שם כדי לעזור, לתת אוזן קשבת, לעזור לפתוח דברים, לראות את התמונה המלאה וכו'. האם זה מעיד על אגואיסטיות כלשהיא? ומהו פשרה? סופ"ש נעים לכולם..

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/680.html

http://www.sing365.com/music/Lyric.nsf/The-Song-is-Over-lyrics-The-Who/A719384781E34C8848256977002EA21D

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים שמרי נפשך מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים נפשך שמרי ובינתך שער ראשך עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש השדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד עם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש פתאום חלון לאט נפתח בחשכה אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה! אמרי מדוע העולם כה זר עדין ואש ומים מביטים בו מכל צד! אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד! אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב! זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש השדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד עם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך, שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/346.html

עם השירים האלו..

חבל שלא יכולה לפנות אליך בשם.לפעמים יש לאנשים צרכים משלהם בהתיחסות שלהם לדיברי האחרים,זה מה שקורה כאן.עלתתיחסי ל"מוזיקה" הזות,היא מווטא את לבם הכואב והכועס של משתתפים מסוימים ולא עונה על שאילתך.תרגעי,אגויסט אף פעם לא חושש שהמידה הזו שייכת לו (-: שבת שלום ומבורך.תהי אגויסטית,תכיני לעצמך משהו טעים לכבוד שבת ותחייכי (-:

שלום **, זה בסדר גמור לא להתאהב במטפל/ת, ואין לכך כל משמעות של אגואיזם. הרבה מאוד פעמים מטופלים חיים דרך הקשר עם המטפל/ת "דרמה" רגשית שמקורה במקום אחר (למשל בקשרים הראשוניים עם ההורים). מאחר ולכל אחד מאיתנו יש "דרמה" פנימית אחרת, אין כל סיבה לצפות שלכולם יהיה אותו סוג של קשר עם המטפל/ת. התאהבות היא מן הסתם אירוע רגשי מאוד מעורר ודומיננטי, ואולי לכן כותבים עליו יותר... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לפסיכולוג או פסיכולוגית. באופן כללי ביותר גדלתי בבית עם הרבה בעיות כולל כלכליות כאשר ההורים הלבישו את הבעיות שלהם על הילדים.כמו כן בגיל חמש עשרה חליתי במחלה כרונית. בכל מקרה התוכנית שלי באופן כללי הייתה תמיד ללמוד ולמצוא עבודה מסודרת וכו' אבל דברים לא הסתייעו בגלל הבעיות של ההורים שלי. בגיל 29 בקושי הגעתי לאוניברסיטה וזה אחרי שבמשך שנה אח שלי היה חולה בסרטן ונפטר. ולמרות כל זה לא רציתי לוותר למרות שכבר הייתי שחוק נפשית. שנה וחצי אחרי שאח ראשון נפטר אח שני התאבד. באוניברסיטה עצמה נתקלתי בקשיים רבים של ריכוז וכו' אבל עשיתי מאמצים גדולים להתמודד עם זה.ניסיתי גם להסתייע בשירות הפסיכולוגי של האונ' אבל בדיעבד אני מבין ש"קיבלתי" מתמחה צעירה ונראה לי שהיו לה יותר בעיות ממה שיש לי כולל גם ממה שתיארתי אותה אחרי כן לפסיכולוגים אחרים. בכל מקרה אחרי שאח שלי התאבד ובגלל שהייתי חולה הפסדתי הרבה מבחנים והאונ' הפסיקה לי את הלימודים. הייתי אז בגיל 31 עם אותם הורים בעייתיים ,עם אכזבה קשה מהחיים שכלום לא זז ושסתם חיכיתי הרבה שנים ללימודים ולא מספיק שלא סיימתי אלא שבדרך הפסדתי את שנות העשרים וגם שני אחים שלי נפטרו. ואז כנראה הייתי במצב שאתם קוראים לו פוסט טראומה אלא שלא ידעתי מזה.פשוט הרגשתי שאין לי עוגן להאחז בו. בתחילה לא רציתי לגשת לטיפול ומאוד נרתעתי אבל בסוף בגלל עליות וירידות חריפות במצב רוח והתפרצויות זעם פניתי לטיפול דרך הקופה אבל אז לא ידעתי שיש שיטות טיפול וגם הפסיכולוגיצת של הקופה לא יידעה אותי לגבי זה.פשוט חשבתי לתומי שזה כמו ללכת לרופא. בדיעבד מה שאני יודע שהייתי אצל פסיכולוגית פסיכודינמית מיושנת,שעודדה אותי למה שאני מבין היום נקרא אסוציאטיביות שבמקרה שלי גרמה לי להתפרק לגמרי מבחינה נפשית (למרות שהייתי כבר די מפורק). מאחר והפסיכולוגית לא נתנה לי תשובות לשאלות ששאלתי אותה חשבתי שלפסיכולוגים אין מה להגיד ולכן ניסיתי לפתח שיטת טיפול כולל הסברים במקומה על רקע כל מה שעלה במונולוגים שלי איתה (מונולוג כי בסופו של דבר ממנה לא קיבלתי כלום חוץ מאוזן קשבת ועידוד לאסוציאטיביות). וכך בלי לדעת את זה ,כפי הנראה עברתי רגרסיה חריפה במהלך הטיפול (בערך שנה של שיחות ואחרי זה המשך של פעם בחודש) ויש לי כל מיני סימנים שאכן הייתי במצב רגרסיבי. ובגלל הניסיון לטפל בעצמי לבד כתשובה לשאלות/הבנות שהטיפול גרם לי להבין (שהיום אני מבין שהן היו שטותיות כמו שאני אף פעם לא התפתחתי להיות מי שאני באמת בגלל שלא היו לי הורים מתאימים ולכן אני צריך למצוא מי אני באמת ! ) הייתי תקוע במצב הנפשי שסיימתי את הטיפול במשך ארבע שנים וחצי שבמהלכן גרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך גם כלכלי ,גם בריאותי ( חליתי קשה למשך שנה וחצי כולל ניתוח בנסיבות טראומטיות בגלל שהייתי יותר מידי פתוח ותלותי עקב הניסיון לשנות את עצמי בגלל הטיפול)ורציתי באופן נחוש להתאבד אלא שעצרתי את עצמי בגלל התחשבות בקרובי המשפחה שלי , וכך אחרי הניתוח ניסיתי להבין מה קרה לי או איפה טעיתי ורק בסוף כשהגעתי לפסיכולוגית קוגנטיבית שאיבחנה מהר מאוד שהטיפול ההוא לא התאים לי התחלתי בהדרגה לצאת מהבועה הזו שהייתי בה כולל מהמצב הרגרסיבי ולחזור לחשוב עם השכל ולא רק עם התנהגות אינפטנטילית מלאת אשליות. בסופו של דבר אחרי עוד כמה שטויות שעשיתי הבנתי שאני פשוט צריך לוותר על כל ההבנות של הטיפול ובמיוחד על הניסיון המלאכותי כביכול לגדל את עצמי או לבגר את עצמי ולהפוך את עצמי למי שאני כביכול הייתי אמור להיות(מה שגרם לי לכפייה עצמית ולהתרחקות מהאופי האמיתי הספונטני האמיתי שלי וזה מה שגרם לי לנזקים החמורים שגרמתי לעצמי) והיום שנה אחרי שהתחלתי לצאת מכל הבועה והבלגן הזה אני בגיל 37 בלי כלום כולל בלי עבודה ובלי כסף ובלי בריאות כמו פעם ומקווה לנסות למצוא לעצמי איזו פינה או נישה שתאפשר לי קיום וחיים סבירים. והשאלה שלי היא קודם כל ממאמר שקראתי באינטרנט טיפול פסיכודינמי יכול לגרום נזק והוא לא מתאים לאנשים במצב של משבר אובססיה או דיכאון חריף.כמו כן ע"פ אמירה של יו"ר איגוד הפסיכולוגים הקליניים,אפרתי,בכתבה שהייתה בידיעות אחרונות רגרסיה יכולה לפרק אנשים במידה והיא לא מתאימה להם. וכמו שהיום אני חש הרבה זה שפשוט נעלם לי זמן..או שהייתי במעין איזה חלום או שהשתגעתי במשך כמה שנים...משהו מוזר מאוד. כאילו שזה לא הייתי אני או שזה היה חלום לעומת כשאני מנסה להיזכר בתקופה שלפני הטיפול אז אין לי בעייה כזו.כלומר כל התקופה של אחרי הטיפול מאופיינת במעין חור בזמן או כאילו שזזתי מהמציאות. וזה מעניין אותי לדעת ,מעבר לכל הניסיון העצמי שלי להבין לבד.... מה לעזזל קרה לי שם?? האם עברתי רגרסיה כל כך חריפה שבעצם המבנה של האישיות שלי השתנה וחזרתי לחוות את הילדות שלי מחדש כולל לראות את העולם מפרספקטיבה של ילד?? במהלך התקופה של השנה האחרונה בניסיון לצאת מהמצב הזה חוויתי אירועים של ממש תחושה שאני בכיתה ו' או ז'...או כל מיני רגעים כאלה ובמיוחד התחושה של החור בבזמן או שאני לא מרגיש או חש באיזה שנה אני נמצא למרות שבהכרה אני יודע שאני בשנת 2005. מצטער על התיאור הארוך אבל זה משהו שממש מטריד אותי ומעסיק אותי הרבה זמן והייתי רוצה פעם לדעת האם יש לזה הסבר מקצועי. בכל מקרה....ככה לא מטפלים באנשים.אלא גורמים יותר נזק מתועלת.

http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=34683&mode=threaded

אמנם הרעיון יפה של ריגרסיה ליניארית..., אך זה נראה לך לעניין כאשר אדם שואל שאלה רצינית ואת מפנה אותו לקישור הזה?

החלטתי איך אני אעניש את אמא שלי!!!!!!! החוצפנית רוצה לקבל קבלת מס של פירוט תשלומים לפסיכולוגית שלי, כסף ש*אנייייי* שילמתי מעבודה קשה ומעצבנת!!!! שתחנק, מצידי שהכסף ישרף. הוא תמיד היה הכי חשוב לה.

שלום איילון, אתה מתאר סיפור חיים מאוד לא פשוט, רצוף במחלות ובפרידות מכאיבות. אני יודעת שהתנסית בטכניקות טיפוליות שונות מאוד, ובאמת חלק מהעבודה של פסיכולוג קליני היא לבחור בטכניקה מסוימת מבין מגוון האפשרויות העומדות לרשותו. עם זאת, לא תמיד אפשר לצפות מראש את תגובת המטופל לטכניקה שנבחרה. אני יכולה להדגים זאת דרך העבודה שלי, שברובה מתנהלת עם אנשים הסובלים מ- OCD. המחקר מראה בבירור שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב טיפול תרופתי נוגד-חרדה הוא הבחירה המועדפת עבורם, אבל יש לי מספר מטופלים שמחפשים משהו אחר לגמרי, שהוא הרבה יותר בתחום הדינמי של טיפול. ולאחר שניסינו אני יכולה לומר שזה מתאים להם ונכון עבורם, למרות שזה לא מתאים לאנשים אחרים. מה שאני מנסה לומר הוא שלפעמים אי-אפשר להימנע ממידה מסויימת של חיפוש, של ניסוי ותהייה, וגם של ניסוי וטעייה... בעיני, האלמנט המכריע הוא למצוא מטפל/ת שנוצר עמם קשר משמעותי שמאפשר עבודה טובה, ואז אפשר גם לשנות טכניקה בהתאם לצרכים המשתנים. אני מאחלת לך המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שהמצב שלי קשה פי כמה יותר ממה שהיה והלוואי והייתי יכול לחזור אחורה ולא ללכת לחרא הזה. אם לא הייתי מתחשב בקרובי משפחה לא הייתי חי היום אבל איני יודע אם אני אחזיק מעמד לאורך זמן. ואני בטח לא מתכונן ללכת שוב פעם לפסיכולוגים. פשוט חבל על הזמן ועל החור בראש וכל הניסיונות המיותרים שלא מובילים לכלום.

הערה קטנה אתה או את ב2006 ולא ב2005

יהודה עמיחי\נסי שוב <מתוך "ולא על מנת לזכור", עמ' 123> וצעקתי עשויה זיזים מוזרים כמפתח מסובך. קשה יהיה לפתוח בה את העולם, קשה ומכאיב לשינה. נסי שוב, בואי עוד פעם. עלים באילן מרשקשים פתאום. הם יודעים קצת לפנינו על בוא הרוח, נסי שוב, ישנה דלת אחורית, דרך הגן. אולי נס של דיבור שקט ומשכנע שיוציא מים מסלע. ללאאא להכות, רק לדבר. לאורנה :) בהמון הערכה

<מתוך "שלווה גדולה: שאלות ותשובות", עמ' 88> יחסיות יש אנית צעצוע שגלים מצויירים עליה. ויש שמלה שאניות שטות מצוירות עליה. ויש מאמת זכירה ויש מאמץ פריחה, ויש קלות אהבה ויש קלות של מוות. וכלב בן ארבע מקביל לאדם בן שלושים וחמש, וזבוב בן יומו בסוף ימיו- לאיש שבע ימים ומלא זכרונות. ושלש שעות של מחשבה שוות לשתי דקות של צחוק, וידל בוכה מגלה מחבואו במשחק, וילד שותק, ישכח. ושחור מזמן חדל להיות צבע אבל: בחוצפה דוחקת בחורה את בשרה לתוך בגד ים שחור. ותמונה של הר געש על הקיר נותנת שלוה ליושבים בחדר. ובית קברות מרגיע בכמות מתיו איש אחד אמר לי שהוא יורד לסיני, כי הוא רוצה להיות לבד עם אלוהיו: הזהרתי אותו.... :)

http://clickit.ort.org.il/files/upl/574231398/792310011.doc

ניב\רחל יודעת אני אמרי נוי למכביר, מליצות בלי סוף. ההולכות הלוך וטפוף, מבטן יהיר. אך ליבי לניב התמים כתינוק וענו כעפר. ידעתי מילים אין מספר-+-= על כן אשתוק. התקלוט אזנך אף מתוך שתיקה את ניבי השח? התנצרהו כרע, כאח, כאם בחיקה? תל אביב, תרפ"ו

http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/4557.html

http://www.seeklyrics.com/lyrics/PINK-FLOYD/Eclipse.html

לילה לילה מסתכלת הלבנה בפרחים אשר הנצו בגינה, בפרחי היקינטון בגננו הקטון לילה לילה מסתכלת הלבנה. ואומרת הלבנה לעננים תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים שיפרח היקינטון בגננו הקטון כך אומרת הלבנה לעננים. בא הגשם וצלצל בחלוני שר ניגון עליז לפרח בגני. וענה היקינטון בשמחה ובששון. למטר אשר צלצל בחלוני. ומחר נצא כולנו אל הגן ונראה שם את הפרח הלבן, ולכבוד היקינטון, בני ישיר את הפזמון ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן.

http://www.lyricsfreak.com/p/pink-floyd/108616.html

מישהי מאוד נחמדה הפנתה אותי לכאן דרך פורום OCD בתפוז, אני מאוד אשמח לעזרה. אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית נהדרת, ממש נחמדה ונעימה. הבעיה היא שאני לא פתוחה איתה. יש לי או סי די, חרדה חברתית ודיכאון. אני מצליחה לדבר רק על האו סי די. קשה לי לדבר איתה על הדיכאון, אולי זה קשור לחרדה שלי, אני פוחדת שתראה בי מסכנה. למרות שידוע לי שכרגע- רק היא יכולה לעזור לי. מה אני אומר לה? שלפעמים בא לי ממש למות? אני לא מסוגלת... מה אני אומר לה? שהדבר היחידי שנותן לי חשק לחיות זה אך ורק מוזיקה? מה היא תחשוב עלי? על תצחקו עלי, אבל באמת שזו בעיה בשבילי... ועוד משהו, קשה לי לדבר איתה על דברים שלא קשורים להפרעה שלי. כמו למשל שההורים שלי הולכים להתגרש וזה ממש מפריע לי. זה לא שאכפת לי אם יהיו או לא יהיו יחד, אני מספיק גדולה בשביל לקבל את הרצונות שלהם... וזה גם לא מעניין אותי ממש. אבל הם מכבידים עלי בצורה לא נורמלית, אני עומדת בינייהם, אני מקבלת את כל האשמות, אני בוכה בגללם, אני רואה אותם בוכים בלילה... וזה לא ממש עוזר לי להבריא. התחלתי לקחת רסיטל לפני שלושה שבועות והעייפות הורגת אותי, הפסיכיאטרית אמרה שזה יחלוף עוד מעט, אבל זה קורה... ואני נאלצת למצוא אנרגיות משום מקום בשבילהם. ולמרות הכל, אין לי האומץ לדבר איתה על זה... אולי בגלל שהיא אישה. מה עושים? אין לי ממש עם מי לדבר... פעם זה היה עם אמא אבל עדיף שאניח לעיניינים ביניהם להרגע, למרות שזה תהליך לא קצר שדיי יהרוג אותי. אני אשמח לכל מילה. באמת. שיהיה סוף שבוע נפלא וצבעוני לכולם

אני במקום מאוד אגוצנטרי עכשיו, אבל הרי לך שיר: :) ************************************************************* אבשלום רוקפור מילים: אורי זוהר, נועם ענבר, שלום חנוך לחן: שלום חנוך יום אחד, יום אחד, שם נולד לטייל ביער, ורקמה מחוטים של זהב בן מלך קטן, אם חורגת וסוס לבן. יום אחד, יום אחד בית קט ונפתח השער... נסיכה עייפה נרדמה על קרן של אור, בא אורח על סוס שחור. למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא רק מחר. למה לא, למה לא עכשיו מה שבטח יבוא מחר. לא היה, לא היה סוס לבן, נסיכה ביער לא היו אגדות מעולם היה רק חלום לא באושר, אך עד היום לא היה לא היה שלום. אבשלום, אבשלום כמו חלום, כמו חלום בקיץ למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו מה שבטח יבוא מחר.

אני התקבלתי לבן גוריון לאוני' בירושלים ולטכניון אבל בחרתי בתל אביב ברגע האחרון.. סתם, סנטימנטים

תופח הוא תפוח, ומוז היא הבננה... ג'ס הוא אגס ובלהבלהבלהבלהבלהבלהבלה

שלום מור, אני בטוחה שאת מכירה את הקושי לדבר בפתיחות מעוד מקומות בחיים, ולא רק מהקשר עם המטפלת. העניין הוא, שהקשר שלך איתה מהווה הזדמנות לבדוק את זה לעומק: מה קורה לך כשהמגע הרגשי מתהדק והאינטימיות גוברת? מדוע יש דברים שמותר להגיד ויש דברים ש"אסור"? מה מבייש אותך בדיכאון שאת חווה? ועוד המון שאלות. אני יודעת שזה קשה מאוד, אבל נסי בפגישה הבאה "לקחת אוויר" ולהגיד לה שקשה לך להגיד דברים מסוימים. גם אם עדיין לא תדברו על התכנים עצמם, משהו ייפתח ביניכן... ובכל מקרה, את תמיד מוזמנת לספר גם לנו בפורום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב. אנו מתלבטים בשאלה ואשמח לדיעה נוספת. אנו גרים בשכונה מסויימת במרכז הארץ כבר 8 שנים ברצף. בתנו הגדולה היא בת 7 כיום וכבר בכיתה א. שנה הבאה אנו רוצים לעשות מעבר לשכונה סמוכה ומתלבטים האם להשאיר אותה באותו בית הספר ( נסיע אותה כמובן הלוך וחזור) או להעבירה לבית הספר בשכונה החדשה, שם בית הספר הוא ברמה טובה ואיכותית כמו בית הספר הזה. אנו מתלבטים מאוד כי בעוד כ 3 שנים בערך אנו רוצים לעבור לעיר אחרת ואז זה יצור ( לדעתנו) יותר מדיי מעברים. בהנחה שילדתנו היא ילדה חברותית מאוד ויוצרת קשרים היטב, האם 2 מעברים כאלה יכולים להסב איזה שהוא "טראומה" שיכולה לערער את בטחונה? האם כדאי להשאיר אותה עם אותה חברה ואוכלוסיה ולא לשנות לה שוב ושוב את הסביבה? שמעתי דיעות מכמה פסיכולוגים מנוגדות אחת לשניה, ואשמח לקבל דיעה נוספת. בתודה מראש, קרן

אני עברתי דירה בגיל 8-7, וביום האחרון עשו לי בכיתה מסיבה חביבה וחברים הביאו תמונות ומתנות.. ובסוף היום כשהלכנו לקחת את אחותי מהפעוטון אני בכיתי ובעטתי באבן וירד לי דם, ואמא שלי ניחמה אותי שהם גם ככה לא אהבו אותי באמת, שהם תמיד צחקו על צבע העור שלי והמציאו שירים ובדיחות על חשבוני, שקראו לי חנונית ומשעממת ומתחנפת למורה, ושהמורה (עירית\אירית) באמת שנא-ה אותי. אפילו הכריחה אותי להביא אישורים מאמא שאני ילדה טובה פעם בשבוע... זה עזר להתגבר על ההפרדות מהחברים, כן אף פעם אל תעשי משהו כזה :) אבל הרעיון של התמונות והמסיבה עם החברים לא רע...

דווקא אני גם עברתי בגיל 7 וזה עשה לי ממש טוב... החשש שלי הוא עקב העובדה שאני מתכוונת לעשות מעבר נוסף כשהיא תהיה בערך בגיל 10. מעבר 1 לילד בגיל כזה לא אמור לעשות טראומה. אני יודעת שלי זה לא עשה.

שלום קרן, קיבלת דעות מגוונות משום שהאופן בו אנו מתמודדים עם מעברים הנו מאוד אינדיבידואלי, ותלוי גם בנסיבות וגם באישיות. באופן כללי, אין הכרח שמספר מעברים יפגעו בבתכם, אבל חשוב לעשות הערכה של הכוחות שלה. בשלב זה בחייה אתם מתארים אותה כילדה מלאת כוחות, חברותית ומסתדרת, ולכן יש סיכוי טוב שתצליח להשתלב בבית-הספר החדש בצורה דומה. לגבי האופן בו היא תהיה בעוד שלוש שנים, ממילא איננו יכולים לדעת... בכל מקרה, בין אם תחליטו על מעבר אחד או על שניים, כדאי להכין אותה מראש, לשוחח איתה על המשמעות של הפרידה ולבדוק איתה מהם הדברים שייקלו עליה. למעשה, בתכם לומדת דרך התגובות שלכם כיצד נכון להתנהג, ואם אתם תשדרו שאפשר להתכונן לקראת מעבר ולהתמודד אתו בצורה טובה, גם היא תגיב כך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שבוע שעבר הייתי בשיחת יעוץ עם פסיכולוגית.ידוע לי שהיא לא פסיכולוגית קלינית.מהשיחה איתה הבחנתי שהיא לא מקצועית.בשיחה עצמה אמרה לי דברים שערערו אותי מאוד כמו למשל:שיש לי הפרעה נפשית "את משוגעת קטנה" אמרה "ואמך משוגעת גדולה"(אימי חולה במחלת נפש קשה)אמרה לי שאני כמו אמא שלי.קראה לי דפוקה וטיפשה.אמרה לי שאין לה סבלנות אליי כי אני כל הזמן מדברת על אותן בעיות ושאני לא מנסה לפתור אותן אמרה לי"בשביל מה את באה אליי מה אני יכולה לעזור לך עדיף שכבר תקליטי אותי על קלטת ותשמעי כל פעם במקום לבוא אליי" ובנוסף אמרה לי "אני את הכסף שלי מרוויחה ואילו לך הטיפול לא עוזר" על זה אמרתי לה בציניות "תודה רבה לך שאת מדברת אליי ככה" אז היא ענתה לי "לא אכפת לי שלא תבואי אליי יותר" . ושיא השיאים היה כשהיא נקבה בשמות של תרופות שאני צריכה לדעתה לקבל ואמרה לי לבקש אותן מהפסיכיאטר(אסור לה להמליץ איזה תרופות כי היא לא רופאה....) והכי חמור שהיא אמרה שאמא שלי חולה ובגלל שהיא כל כך סובלת כבר עדיף לה למות. דבריה של "הפסיכולוגית"פגעו בי וערערו אותי מבחינה נפשית ויצאתי מהשיחה מתוסכלת ובמצב נפשי קשה ורציתי למות. כשהגעתי הביתה ביקשתי שתתנצל בפניי על מה שאמרה בשיחה האחרונה וזו לא מוכנה להתנצל,אני מנסה כל יום "להוציא את זה" ממנה והיא בוחרת להתעלם ולא לענות לטלפון. עד שלא אקבל התנצלות ממנה על מה שאמרה אני לא אהיה רגועה-אני מאוד מבינה שאני ילדותית וקטנונית וכאדם נורמלי אני צריכה לשכוח את זה ולהבין לא ללכת אליה יותר אבל הבעיה שאני מתעקשת שהיא תתנצל. אני מרגישה שעברתי התעללות קשה וקשה לי להיות בתפקיד הקורבן.מעולם לא אמרו לי דברים כל כך פוגעים וקשים,וכל זה החריף את מצבי שקשה ממילא. ברצוני להזהיר את כל משתתפי הפורום תבחרו טוב טוב את המטפל שאתם הולכים אליו ותמנעו מעצמכם נזקים מיותרים.

מי זאת המפלצת הזו? תחשפי את השם שלה שכולם ידעו לא ללכת אלייה . אולי היא בכלל לא אשת טיפול אולי היא מתחזה. אולי היא מטפלת שהשתגעה לגמרי. ברור לך שהדברים שהיא אמרה לא הגיוניים. וכן התפקיד שלה להגיד לך שמונים אלף פעם את אותם הדברים גם אם זה שוחק אותה. העבודה שוחקת לפעמים. באיזה זכות היא אומרת לך שאת משוגעת קטנה????? אז מה היא ? היא מטורפת לגמרי. בטח שאת פגועה. איך את יכולה אחרת. כמה זמן הלכת אלייה? תמצאי מהר פסיכולוג אחר וחשוב שימליצו לך עליו . את חייבת לדבר עם אדם מקצועי שירגיע אותך. במקום לחזק אותך היא דירדרה אותך. אם אפשר אז גם תתלונני עלייה ...

היי, הייתי אצלה בערך 6-7 פעמים.הבעיה שאני לא יודעת איפה להתלונן... אשמח לקבל כתובת. אם הייתה מתנצלת בפניי לא הייתי מתלוננת.לדעתי היא לא מודעת אפילו שעליה להתנצל והכי גרוע שהיא חושבת שהיא בסדר והיא לא מבינה שאסור לה כפסיכולוגית להתנהג כך. אין לי ספק שהיא השתגעה ונכנס בה שד באותו יום.אבל השאלה איך אני מתגברת על המצוקה והסבל שנגרם לי???

תארי לך שאת היית לומדת לבד פסיכולוגיה וכמה מונחים ראשוניים מרגיזים בפסיכיאטריה פה ושם, מלקטת תוך כדי הלימודים(שבנושאים אחרים לגמרי ולא קשורים כלל לפסיכולוגיה), והיית מתעללת בעצמך תוך כדי.... נשמע לי יותר גרוע :) מעצמך אי אפשר להפרד (גם לא רצוי, זו פתולוגיה גרועה יותר) אויה.

שלום אלמונית, התיאור שלך נשמע מאוד חריג ומוזר. למעשה, הוא כלל לא שייך לעולם התוכן של התרחשות טיפולית. אני מאוד ממליצה לך להתנסות בקשר טיפולי אחר, מיטיב יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה, מדוע אינך אומרת לה היכן אפשר להתלונן על מנת שאנשים אחרים לא יפנו אליה בעתיד? זה לא נחוץ? הערה כללית- שמתי לב שאתם ממליצים (לא רק את) לפנות לטיפול אך כאשר מובא מקרה כזה, חוץ מלהחליף מטפל אתם לא אומרים דבר. לילה טוב

שלום, חבל שאי אפשר למכור חיים, כמו שמוכרים כליה. אני קצתי בשלי, למרות שאין לי תכניות להתאבד. אני מתאבדת כל יום קצת, משקיפה על החיים (של אחרים), אוכלת את עצמי למוות, תרתי משמע, מתעבת בני אדם, מנופחי אגו ומתפוצצים משביעות רצון עצמית, ולא מצליחה להתחבר לאשלייה, שפעם יהיה אחרת, טוב יותר. הרי פעם מזמן קיוויתי, לפני עשרים שנה, וכלום לא קרה, אולי רק להיפך. יודעת מה תגידו, זה הדכאון מדבר, אבל אולי יש צדק בדבריו? כבר אמרו אחרים שהדכאוניים רואים את המציאות הכואבת במיטבה, ואין להם מנגנוני הדחקה, לא? הרוטינה מוכרת, "נסי תרופות אחרות", "נסי טיפול פסיכולוגי ", וכל יתר הקלישאות שיש לאנושות להציע כנגד סבל נפשי, אבל האם הן עוזרות או שזה שכנוע עצמי? מנסיוני, התקווה מתחזקת לתקופה מאוד קצרה ואז שוב מכה המציאות בפנים. מה לעשות, כשחסר לך "אנזים" האהבה העצמית לא תזכה גם באהבתם של אחרים, או שתשמש להם מטרה נוחה לפגיעה. אלה היו שישים שניות על החיים: סתמיים, עלובים ומיותרים

אנונימית יקרה, נכון, לפעמים הכל נשמע כמו קלישאות, ולא מתקרב בכלל לגעת בכאב. אני רוצה שתדעי שהאופן הרהוט והבהיר שבו ניסחת את היאוש מאוד נגע בי. אני מקווה שיש סביבך אנשים שמכירים מקרוב את היכולת הנפלאה הזו. והרשי לי לגלוש לרגע לקלישאה אנושית, ולכתוב שיום אחד, אולי, מישהו סביבך יוכל להנות מההתבוננות הרגישה שלך, ולהחזיר לך משהו מחמם ומנחם... אורנה

כל מילה- מלמיליאן! ניחנת ברגישות ובאנושיות מופלאה! כל טוב לך אנונימית יקרה

היי לכולם, אני סתם משתפת... הייתי אצל הפסיכולוגית שלי וסיפרתי לה מה עבר עלי בזמן האחרון. כל מיני דברים שקרו לי, לא עצובים או קשים. אני הוספתי דרמה (בצחוק) לסיפורים והיא פשוט התחילה לצחוק. היא ממש התגלגלה מצחוק באופן כל כך אמיתי. עד עכשיו כשאני נזכרת בזה, זה מצחיק אותי. כל כך שמחתי שהצחקתי אותה. היה לי ממש כיף לראות אותה מתגלגלת מצחוק. אני ממליצה בחום לבחור איזה פגישה ופשוט להביא דברים מצחיקים. יותר כיף לצחוק איתה מאשר לבכות... נורית

אולי כי לצחוק- אתן צוחקות יחד, וכשאת בוכה - את נשארת קצת לבד.... אהבתי את הרעיון הדר

שלום נורית, מקווה שאולי יום אחד גם אנחנו נוכל להנות קצת. למה תמיד מביאים לכאן רק את הצרות, למה? :-) ליאת

היי לכן, הדר, לי אישית עדיין לא יצא לבכות בטיפול. וכן, אני יודעת שזה מוזר. אני בוכה אבל לא אצלה. אני מספרת לה שאני בוכה ואנחנו מדברות על זה. אבל מולה לא בכיתי ואני בטיפול שנה וחצי. יש לנו (למטפלת ולי) עבר מאוד מאוד "עשיר". "הלכנו מכות" הרבה פעמים והיו גם צעקות... הייתה לנו חצי שנה מאוד קשה של "תככים ומזימות". היא הכי טובה בשבילי והיא יודעת את זה. אבל במקביל מאוד מאוד קשה לי איתה. אני ארחיק לכת ואומר שאני חושבת שעם הזמן אנחנו, המטופלים, גם לומדים להכיל את המטפלים שלנו. את הטעויות שהם עושים. והיא בדר"כ מודה ולוקחת אחריות. ובפגישה האחרונה כשראיתי אותה צוחקת משהו השתחרר. פתאום היה רגע של קירבה אמיתית. אני מסתכלת עליה והיא מתגלגלת מצחוק. ושוב, אני ממש ממליצה לנסות... אה, ואני לא צחקתי... היא צחקה... ליאת, קודם כל, מה שלומך? כיף לקרוא אותך. ראיתי שאתמול הייתה לך הרבה עבודה. ונדמה לי (אולי אני טועה) שלא היה לך מצב רוח אתמול. כמו שכתבתי להדר נוצר רגע של קירבה ופשוט היה לי כיף להסתכל עליה צוחקת. אם שאר החברים יסכימו אני חושבת שאפשר להכריז על יום (נניח יום שלישי, בדיוק באמצע של הימים שלך) שבו "מותר" להביא רק דברים טובים, משמחים, מצחיקים, בדיחות, אולי פדיחות עם המטפלים שלנו וכו'. אני חושבת שבאמת נלמד הרבה אחד על השני מיום כזה. אז מה אתם אומרים אנשים? ניתן לליאת קצת נחת? ליאת, אני חייבת להודות שבהתחלה כשקראתי את הכותרת של ההודעה שלך נבהלתי. חשבתי לעצמי "קנאה? למה? איזה תיק היא הולכת להדביק לי?" :-) נורית

ליאת, אני מודה לך על תשובתך (התאהבות במטפלת). בגלל השרשור הארוך "פספסתי" אותה. אני מבקשת לשאול שתי שאלות המשך, סליחה מראש על אורכן... 1. שמחתי לקרוא את דברייך, כביכול קיבלתי "לגיטימציה" לרגשותיי. אני חייבת להתוודות ולספר לך שפרסמתי את שאלתי בפורום נוסף, ושם קיבלתי תשובה ש"היממה" אותי: נעניתי שלפי תיאוריי אני משתמשת בטיפול כדרך מילוט מהחיים עצמם, ובמקום ליצור קשרים אמיתיים אני מטילה את כל יהבי על הקשר עם המטפלת, וזה מצב חמור. תחושת ה"הלם" נבעה מכך שביני לבין עצמי (וביני לבין המטפלת) אני מתחבטת בשאלה זו - אם רגשותיי העזים אינם אלא בריחה מהמציאות ומשמשים מערך "אשלייתי" ו"נוח" לנסיגה מהחיים האמיתיים. איך אפשר לדעת זאת ??? דיברתי עם המטפלת על כך. היא טענה שבשלב מסוים בטיפול המטפל הופך להיות כל עולמו של המטופל, ונוכח עברי ה"מפואר", הקשר עמה מעורר בי רגשות כה עזים ובלתי נסבלים בגלל החסך והחסר העצום, ובהמשך זה יחלוף. איך אפשר לדעת אם הרגשות המתעוררים הם מטרה (אמצעי לבריחה ולנסיגה), תחליף, או "תופעת לוואי" של הטיפול ??? 2. אף על פי שאני יודעת את התשובה מראש אשאל בכל זאת שאלת תם (מפורים לפסח...) - לגבי מגע פיזי: החוק אוסר מגע במסגרת טיפול, מתוך רצון להגן על המטופל, אבל אולי כדאי לרגע לעצור ולשאול - האם תמיד זה נכון? מחקרים רבים מראים שמגע פיזי רך (תרתי משמע) ולא מיני מסייע, תורם והוא אחד מן הצרכים הבסיסים של האדם. במקצועות רבים המושתתים על קשר בין בני אדם יש מגע (גננות ומורים נוגעים בתלמידים, רופאים בחולים - ורואים זאת גם בכתבות בטלוויזיה (ואין כוונתי למגע הקשור בבדיקות וטיפולים רפואיים), עו"סים, סוכני מכירות "מעודדים" לגעת קלות בצרכנים, מחקרים הוכיחו שמלצריות שנגעו קלות בסועדים זכו ל"טיפ" גבוה יותר ויש רבים נוספים. אם למגע קל יש כוח כה רב מדוע אוסרים אותו במסגרת שאמורה לתקן ולהשלים חסכים ונזקים מן העבר. מטופל שאינו רוצה בכך, יכול לומר זאת, ומי שזקוק לכך ומביע את רצונו לכך (בהנחה שגם המטפל מסכים לכך) - האם אין מקום להפעלת שיקול דעת מצד המטפל (במיוחד כשהמטפל והמטופל בני אותו מין והזהות המינית של שניהם מגובשת וברורה), האם לאורך כל הקריירה המקצועית שלך לא מצאת את עצמך (ו/או קולגות שלך) מתלבטת בשאלה זו ? תודה מראש, דנה

שוב שלום דנה, אני חושבת שאם הרעיון של 'טיפול כבריחה מהחיים עצמם' מדבר אלייך, או לפחות אינו נפסל על הסף, כדאי מאד לדבר על כך בטיפול עצמו. כל התייחסות שלי מכאן לא תהיה אלא ניחוש, העלול להכניס 'רעש' לבירור האמיתי שצריך להיעשות בחדר. חשבי למשל על ילד קטן, התלוי כל כולו באהבת הוריו. כאשר הוא ילד צעיר, אהבה זו ממלאת אותו, מספקת את כל צרכיו, ו'מתדלקת' אותו לקראת היציאה החוצה, לעולם שבחוץ. אני מאמינה שיגיע הרגע, בו תוכלי להשתמש בקשר הטיפולי ככן-שיגור אל קשרים נוספים, בוגרים, מלאים והדדיים יותר. בשאלת המגע בטיפול עסקו ועוסקים מטפלים רבים, הנתקלים בעבודתם בצרכי קרבה של מטופלים. אני יודעת שיש מטפלים הנוהגים ללחוץ יד למטופלים, ומכירה גם מטפלים שנפרדים בחיבוק. יש להניח שסוג המגע שמטפל מרשה לעצמו לקיים בטיפול קשור גם לגישה הטיפולית, ול'אסכולה' ממנה מגיע הפסיכולוג. אני מסכימה שמגע פיזי הוא צורך אנושי חשוב, אבל טיפול אינו מיועד לסיפק צרכים. איש לא היה מעלה בדעתו לבוא לטיפול כדי לאכול, הגם שרעב הוא צורך פיזי חשוב מאין כמותו. כנ"ל לגבי שינה או מין. בטיפול, יש התכווננות לצרכים, היענות להם, הקשבה להם - אך לאו דווקא סיפוק שלהם. זה הבדל חשוב. אישית, איני מתלבטת בשאלה זו, ומאמינה שקשר טיפולי אמיץ וקרוב יכול וצריך להתקיים גם ללא מגע פיזי. האם זו התשובה שידעת מראש שתקבלי? :-) ליאת

שאלתי עוסקת בהתאהבות של מטופלת במטפלת (שתי נשים): טופלתי כשנה+ אצל מטפלת (כעת לקחתי "פסק זמן" ממנה). בחרתי במכוון באישה. מאחר שאיני לסבית, סברתי שבכך תימנע ה"התאהבות" וה"משיכה", וכך אמנע מעצמי סבל, כאב וייסורים. הערכתי כי אקשר רגשית למטפלת, אך לא שיערתי שאגיע לעוצמת רגשות כה עזה, ולהזדקקות כמעט נואשת לקרבה ולמגע פיזי (לא מיני) עמה. אציין כי פניתי לטיפול מאחר שכל חיי הייתי ילדה-נערה-אישה לא אהובה ולא רצויה. אמי לא יכלה לטפל בי, ודמויות חלופיות אחרות הופיעו ונעלמו תדירות בחיי. גם היום (בת 36) אני לבד, ולא ממש מעניינת אף אחד. חזרה לשאלה - כפי שציינתי, אני חווה סבל רב ומיוסרת, ואני שואלת את עצמי מה הטעם בכך? האם סבל הבדידות לא "כדאי" ו"עדיף" יותר, מאשר הסבל של "להרגיש עם, להיות בלי"??? כתבת בעבר שזה "חלק מהטיפול", שזה "עוזר", "מקדם", ו"עובר מעצמו". האמנם ??? כדי להמחיש את מצבי בדיוק אשתמש במטאפורה הבאה: אני מורעבת. בשל הזמן הרב שחלף ללא מזון אינני מרגישה כל-כך בחסרונו. הקיבה כמעט "התנוונה", וכבר לא מרגישים את הכאב. הקשר עם הפסיכולוגית משול להנחת פירורי מזון על הלשון. תחושת הטעם שמעוררים הפירורים מפעילה את מיצי הקיבה ומע' העיכול ופתאום הגוף הרעב והתשוש מרגיש בעוצמה חדה את הרעב הכבד ורוצה להשלים את כל החסר לו. אבל נתנו לו רק פירורים... האם במקרה זה לא עדיף היה שלא לתת פירורים ולהישאר במצב הקיים...? לא עדיף לא להרגיש מאשר להרגיש רגשות כמה קשים אלו שלא יבואו על סיפוקם? הרי אומרים תמיד "על תעיר דובים ישנים"... אשמח לקבל תשובה מפורטת וישירה, ואשמח עוד יותר אם תתייחסי אל הנושא לא רק "לפי הספר" ותאוריות אלא גם על סמך ניסיונך המקצועי עם מטופלות במצב דומה לשלי. תודה רבה לך.

ליאת, ראיתי רק עכשיו שבעצם ענית לי. סליחה, ראי את ההודעה החוזרת כמבוטלת, וכתבתי לך בשורה חדשה הודעת המשך, אשמח עם תעני עליה.

מאיה יקרה, כדי שנוכל להמשיך ולהיות עבורך (ועבור האחרים) מקום בטוח ומכיל, יש צורך לקיים חוזה בלתי כתוב של התנהגות הולמת בפורום. אני חשה את הצורך שלך להביא את עצמך הנה בדרך שלך, וכדי לאפשר לך את המקום, אני מבקשת ממך לכתוב את ההודעות שלך ב'עץ' נפרד, שיוקדש לחומרים שאת מביאה. כאשר השירים שלך משתרבבים ל'עצים' אחרים או לפניות של אנשים אחרים, הם נחווים כפולשנות מפריעה, ולעיתים אני נאלצת להעלים אותם, כדי שלא ייווצר כעס כלפייך. אני מבטיחה לקרוא את כל ההודעות שלך, כל עוד הן ייכנסו ל'עץ' אחד. מקווה שאת מרגישה טוב, ומצליחה לשרוד את החג ערב טוב ליאת

הבנתי... אשתדל לעשות כך שיהיה לך שמח חג :)

שלום רב, ביתי בת 4 שנים ובכל פעם שהיא רואה כלב ברחוב, אפילו ממרחק, היא נכנסת ללחץ מתחילה לבכות ומנסה לטפס עלינו כדי שנחזיק אותה בידיים. גם לאחר שהכלב נעלם מהאופק היא עדיין מחפשת אותו מפוחדת ואינה מוכנה לרדת מהידיים עד שאנו מתרחקים לחלוטין מהמקום וגם אז יש צורך בשכנוע כדי להרגיעה. יש לציין כי יש כלבים שהיא מכירה אצל קרובים אותם היא רואה בתדירות גביה שאינה מפחדת מהם ואף מתקרבת אליהם לליטוף. כמו כן היא מעולם לא חוותה חוויה לא טובה עם כלב או צפתה במצב שבו כלב תוקף אדם או חיה אחרת. כיצד ניתן להרגיע אותה שלא תפחד מכלבים או שלא תגיב בצורה זו? תודה

אין לי ילדים משלי, אבל אפשר לנסות להרגיל אותה תחילה לחיות קטנות יותר או בובות או צפייה\האזנה לאודיו של כלבים למה מפריע לך שהיא לא אוהבת\מפחדת מכלבים?

לאב המודאג, בהנחה שלכלבים מוכרים הילדה שלך כן מתקרבת, יש לשער שלא מדובר בפוביה רצינית, אלא בפחד חולף, המופיע לפעמים בגילאים האלה. ככלל, לתגובתכם במצבים האלה יש חשיבות מכרעת על עתידו של הפחד: ככל שתתרגשו ממנו, כך עולים הסיכויים שהוא יימשך. אם תגובתכם תהיה עניינית ורגועה (אפשר להרים לרגע על הידיים, בלי לדבר הרבה, ולהורידה כשהכלב מסתלק, מבלי להמשיך ולדון בכך), כך סביר שהתופעה תחלוף בלי להשאיר עקבות. חשוב לנסות ולצמצם בכל מחיר רווחים אפשריים מהמצב, כמו תשומת לב מיוחדת או שינוי התכניות (או המסלול) בגלל הפחד. ילד שמרגיש שבאמצעות הפחד הוא משיג יחס מיוחד או שליטה על הוריו, לא ימהר לוותר על ההישג :-) והרעיון של גור קטן בבית תמיד נהדר בעיני. יש המון גורים שמחפשים נואשות בית. ככה מרוויחים שתי ציפורים: נפטרים מהפחד ועושים מצווה. (תודה עב) חג שמח ליאת

שלום רב, יש לי חברה מאד טובה שסובלת מהפרעת אכילה (בולמיה). היא איננה מודעת לעובדה שאני יודעת על מצבה אך מה שכן הצלחתי לדבר איתה ולגרום לה להפתח אלי והיא אכן הודתה שיש לה בעיה עם דימוי הגוף שלה. עודדתי אותה ללכת לדבר על כך עם פסיכולוג בתקווה שהטיפול יעזור גם בנושא הפרעת האכילה. היא אמרה שהיא מאד רוצה ללכת לטיפול מקצועי אך יש לה מגבלות כספיות ואין היא יכולה להרשות לעצמה את הטיפול גם אם הוא יערך בסבסוד מסוים. אני מאד חוששת בגלל מצבה ומפחדת לדבר עימה על כך מחשש שהיא תתרחק ממני. שמעתי שישנה אפשרות כלשהי לקבל יעוץ בחינם. האם מישהו יוכל להסביר לי בבקשה את התהליך, תנאי הזכאות וכמו כן היכן ניתן לקבל שירות זה באיזור חיפה. תודה רבה.

למיטב ידיעתי יש בבית חולים רמבם בחיפה, מרכז לטיפול בהפרעות אכילה. כדאי להתקשר לשם ולשאול. אם הטיפול הוא של בית החולים יתכן וניתן במסגרת סל השרותים הרפואיים ואין צורך בתשלום. תתקשרי לשאול. אם אין שם טיפול מסוג זה תוכלי לברר אצלם היכן ניתן לקבלו.

שלום אלינור, נוסף על המלצתו הטובה של שלמה, אפשר לפנות גם למרפאות הציבוריות של משרד הבריאות (מרפאות בריאות הנפש), רק יש להביא בחשבון רשימות המתנה ארוכות (יש ביקוש גדול לשירותים חינמיים). בהצלחה, וכל הכבוד על הדאגה החברית. ליאת

שלום, לפניכם ציטוט מתוך תשובה שהופיעה בפורום "פסיכותרפיה".התשובה היתה לשאלה על בעיות שיש למטפלים: "לפני מספר שנים גם התפרסמה כתבה עיתונאית על פסיכולוגית קלינית בכירה שאושפזה בכפייה עקב דיכאון קשה. בזמנו התפרסם גם שמה של הפסיכולוגית". האם מישהו מכם יודע במי מדובר ? ואיך אפשר להשיג אותה ? היכן היא פורסמה? אני זקוקה למידע לצורך כתיבת עבודה והעברת רפרט. תודה לכל עזרה.

הכתבה פורסמה במוסף יום שישי של ידיעות אחרונות לפני כחודשיים. שמה של הפסיכולוגית לא זכור לי. את יכולה לפנות לארכיון של העיתון ולבקש לחפש שם. תמורת תשלום צנוע אני בטוח שיעזרו לך, אם לא יענה כאן מישהו שיודע יותר פרטים.

הנה קישור שאולי יעזור. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/15447/xFP/15561

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=9&article=600

בשוק ישנם מקצועות רבים בעלי אופי טיפוליים, אך לא כולם מקבלים תעודת מטפל. רציתי לשאול אילו מהם מקבלים תעודת מטפל, אשמח לקבל גם הפניות למקומות בהם אוכל לקבל תשובה. אני כמובן לא מדברת על לימודי פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית אלא על אלא על טראפיות למינהן תודה מראש

<XX_^> wish i could love myself half of the amount i can love others <XX_^> it's a necessary condition for a normal life <XX_^> but i hurt meself so much over the years <XX_^> how could i forgive myself for that

שלום דנה, נדמה לי שהשאלה החשובה אינה האם יש או אין תעודה, אלא מי מעניק את התעודה הזו, ומה היא מאפשרת כתעסוקה מכובדת ומוכרת בעתיד. כמו שכבר נאמר כאן לא מזמן, השוק מוצף במטפלים מתחומים שונים ומגוונים, חלקם מייחדים גם מקום נרחב לעבודה על הגוף (רפלקסולוגיה, שיאצו, וכד'). יתכן שאת מתעניינת בתחום הטיפול בהבעה (תרפיה במוסיקה, בתנועה, באמנות, בדרמה, וכיוב'). הללו נלמדות במוסדות מוכרים, המעניקים תעודה של מטפל מוסמך בהבעה. נדמה לי שחלקן מוכר ע"י משרד הבריאות או משרד החינוך, אבל עלייך האחריות לברר זאת לאשורו. אם תפני אלי למייל האישי, אוכל לתת לך מס' כתובות לבירור. ערב טוב ליאת

זה לא פעם ראשונה שאני קוראת בפורום על התאהבות מטופל במטפל. ממה זה נגרם? מהמפגשים הקבועים שיוצרים תלות וגעגוע או מה?

שאלתי עוסקת בהתאהבות של מטופלת במטפלת (שתי נשים): טופלתי כשנה+ אצל מטפלת (כעת לקחתי "פסק זמן" ממנה). בחרתי במכוון באישה. מאחר שאיני לסבית, סברתי שבכך תימנע ה"התאהבות" וה"משיכה", וכך אמנע מעצמי סבל, כאב וייסורים. הערכתי כי אקשר רגשית למטפלת, אך לא שיערתי שאגיע לעוצמת רגשות כה עזה, ולהזדקקות כמעט נואשת לקרבה ולמגע פיזי (לא מיני) עמה. אציין כי פניתי לטיפול מאחר שכל חיי הייתי ילדה-נערה-אישה לא אהובה ולא רצויה. אמי לא יכלה לטפל בי, ודמויות חלופיות אחרות הופיעו ונעלמו תדירות בחיי. גם היום (בת 36) אני לבד, ולא ממש מעניינת אף אחד. חזרה לשאלה - כפי שציינתי, אני חווה סבל רב ומיוסרת, ואני שואלת את עצמי מה הטעם בכך? האם סבל הבדידות לא "כדאי" ו"עדיף" יותר, מאשר הסבל של "להרגיש עם, להיות בלי"??? כתבת בעבר שזה "חלק מהטיפול", שזה "עוזר", "מקדם", ו"עובר מעצמו". האמנם ??? כדי להמחיש את מצבי בדיוק אשתמש במטאפורה הבאה: אני מורעבת. בשל הזמן הרב שחלף ללא מזון אינני מרגישה כל-כך בחסרונו. הקיבה כמעט "התנוונה", וכבר לא מרגישים את הכאב. הקשר עם הפסיכולוגית משול להנחת פירורי מזון על הלשון. תחושת הטעם שמעוררים הפירורים מפעילה את מיצי הקיבה ומע' העיכול ופתאום הגוף הרעב והתשוש מרגיש בעוצמה חדה את הרעב הכבד ורוצה להשלים את כל החסר לו. אבל נתנו לו רק פירורים... האם במקרה זה לא עדיף היה שלא לתת פירורים ולהישאר במצב הקיים...? לא עדיף לא להרגיש מאשר להרגיש רגשות כמה קשים אלו שלא יבואו על סיפוקם? הרי אומרים תמיד "על תעיר דובים ישנים"... אשמח לקבל תשובה מפורטת וישירה, ואשמח עוד יותר אם תתייחסי אל הנושא לא רק "לפי הספר" ותאוריות אלא גם על סמך ניסיונך המקצועי עם מטופלות במצב דומה לשלי. תודה רבה לך.

דנה, קראתי את התיאור בו את מתארת את ההזדקקות שלך לקשר, והתיאור כל כך חי שגם אני הרגשתי רעבה... התחלתי לחשוב מה ממלא את ההזדקקות : כמות פגישות או איכות פגישות. כי יכול להיות שכמות הפגישות תשאר בגדר פירורים כשלצידן אין איכות, אין את הדבר שנוגע שלאט לאט ימלא, יגע בחסך הגדול. אני יודעת שזה נשמע מעט, אבל זו התחלה... שולחת לך חיבוק גדול ורחב ניבה

דנה יקרה, קראתי בעניין את דברייך, ואנסה להשיב באופן לא מדי תיאורטי :-) הדוגמא הציורית שלך, של פירורים הניתנים לגווע ברעב, המחישו היטב את תחושותייך, אבל הרשי לי להקשות ולשאול: מדוע פירורים? אני חושבת שקשר כה משמעותי ועמוק כמו שאת מתארת הוא מעבר ל'פירורים', מה גם שאת עצמך אומרת עד כמה קשר כזה היה חסר בעברך. את שואלת גם, למה לסבול מ"להרגיש עם, ולהיות בלי". אני לא בטוחה שגם כאן האמירה משקפת את המציאות. מטפלים בהחלט חשים רגשות כלפי המטופלים שלהם. את לא "בלי". אני מניחה שהקשר הזה הוא קשר מסוג שונה ואחר, ובהיותו כה חשוב ויקר, הפחד לאבד אותו קיים כל הזמן. אני מסכימה שלקשר הטיפולי יש את מגבלותיו האתיות, שהוגדרו כדי למנוע מצב בו ייעשה שימוש לרעה באותן תחושות עזות כלפי המטפל. מבחינה זו, אין מדובר בקשר מלא והדדי, כמו אלה המתרחשים במציאות. לכן, גם מגע פיזי אינו חלק מן הטיפול. בניגוד אלייך, אני לא חושבת שמכאובי הבדידות עדיפים. לטעמי, הבדידות קשה מקשר, גם אם קשר זה הוא קשר טיפולי. הידיעה שאינך לבד, ושיש מי שרואה אותך ואת מצוקתך, כואב איתך את מכאובייך ושמח בהישגייך, אינה עניין של מה בכך. ועוד הערה קטנה לסיום: לפעמים, לפחות בעיני, אחת ממטרותיו החשובות של הטיפול היא דווקא כן להעיר דובים ישנים ! לפעמים כשמתעוררים דובי הכאב והתסכול, יש סיכוי שיתעוררו גם דובים אחרים (אם כבר שמח, שם, במאורה): דובי התשוקה, אלה המחברים אותנו מחדש אל החיים במלוא החריפות והעוצמה. דובי החיים, הסקרניים, המחפשים, המשתוקקים להרפתקאות. לא הייתי מאחלת לאף אחד להסתובב בעולם כשהדובים שלו ישנים. זה משעמם, ונוטל מהחיים את טעמם. חג שמח, איכשהו ליאת

רק דבר אחד,לדעתי,האהבה שלך ממש לא קשורה למין.זה לא זה.גם לי יש זמנים ותקופות שאני "מתה" על חיבוקים חמים ומחזיקים וביכלל נראה לי גם כי גדלתי ללא חום(מטופלת ומפותחת אך ללא חיבוק אחד שניתן להזכר בו ללא ספק) אני כה הרבה חום נותנת לאנשים וכה זקוקה בו בעצמי.אני אישית למדתי דרכים לבטא ולספק את הצורך הזה.יש נחמה חלקית בעולם הזה לפצעי הילדות.נכון שלא תהי לעולם ילדה אהובה ומחובקת,לא תשבי על בירכיים של אמא והיא לא תלתף אותך,הכאב של ההבנה הזות הוא זוועתי(אולי אותו את עכשיו מרגישה)כשהגעתי להבנה הזות פשוט זרחתי חנוקה מהדמעות...אבל זה לא אומר שאת צריכה לווטר על הצרכים הרגשיים שלך!!!את יכולה ללמוד להיות מוקפת ומחובקת בחברות,בן זוג וילדיך.סתם אשתף אותך.ביתי בת 4כמעת ניכנסה אלי למיטה בבוקר,לא היה לי כח לפתוח עינים,ליטפתי אותה,היא חיבקה אותי, נישקה כמה פעמים, ניצמדה אלי ונירדמה.את יודעת עד כמה זה מתוק,לא רציתי לקום גם אני...גם בזה יש נחמה...ואולי הנחמה היא באה אך ורק כשלב האחרון של האבל הזה...הרבה כח וחום...

הי ליאת ופורים שמח שאלה: אני כל כך רוצה חיבוק מהפסיכולוגית שלי, כל כך רוצה להרגיש את מגע כף ידה. אני יודעת שבטיפול לא נוגעים, אין מגע. מה אני עושה עם מה שהתעורר בי, אני לא מסוגלת לדבר איתה על זה ומה שמוזר הוא שעד לא מזמן , פחדתי כל כך מהקירבה שלה אלי, אפילו לעמוד לידה, שמא בטעות אגע בו. אפילו לקחת עט מידה קשה לי, אבל יחד עם זאת כרגע יש פנטזיה לחיבוק, מגע. זה כל כך מביש להרגיש נזקקת למגע מסוג זה ממנה. מה אני עושה? אם אשתף אותה והיא תגיד שזה לא מקובל, זה יביך אותי אבל אני מאמינה שגם אותה. מה אני עושה. למה אני מרגישה כל כך נואשת ופאטית והאם מטופלים בדר"כ זקוקים למגע פיזי גם בטיפול? תודה ניבה

ניבה, קראתי את דברייך, אני עדיין מחכה להתייחסות מעמיקה ומפורטת ממנהלת הפורום. ויחד עם זאת... "יצחיק" אותך לשמוע שמה ש"מחבר" בינינו (ואני מזדהה איתך - תכף תראי גם למה) הוא תיאור הניסיון שלך להימנע ממגע עם המטפלת. ב"הפוך על הפוך", מרוב שאת רוצה לגעת את כל-כך נזהרת שלא לגעת, לא בה, לא בעט שלה. גם אצלי זה ככה - אני לא לוקחת ממנה כלום כדי שלא יווצר מגע: לא כלי כתיבה, לא קבלה, לא נוגעת בשום דבר שבחדר שלה. תראי מה אנחנו גורמות לעצמנו... כמה כאב מצוי גם בפרטים הקטנים והכל-כך לא חשובים...

כמו שת כתבת לי פעם שהרצון שלי בחיבוק חם חזק ובסיסי הוא מובן ונורמלי גם אני חושבת כך.את יודעת שב"סיפור" שלי היה לי מותר להתחבק כי זה משהו אחר לגמרי אבל מוזר שכאשר היא פעם שמה לי יד על הכתף ניבהלתי.שנתיים לקח לי עד שהתחבקנו כמו חברות בדלת...כן אני מתה על החיבוק התומך הזה מידי פעם אבל איכשהו בו בזמן למדתי להרגיש חיבוקים של אנשים אחרים.גם דרך הטלפון ניתן להתחבק ...רק שניראה לי שבישביל זה הדובים אמורים להתעורר...אולי...אהבתי את הדימוי.

גל יקרה, אם תערכי חיפוש קצר בפורום זה (מילת המפתח: "העברה"), תוכלי לקרוא המון על תופעת ההתאהבות במטפל/ת. ככלל, בשל העובדה שהמטפל הוא דמות משמעותית, קבועה ויציבה בחיי המטופל, ועם זאת, מבחינות רבות, המטופל אינו יודע כמעט כלום על חייו האישיים - נוצרת קרקע פוריה להשלכות של רגשות עוצמתיים, בהם גם אהבה והערצה, או להשלכות של תכונות אישיות אידיאליות. זהו קשר שאינו נשחק בחיי יומיום משותפים, ואינו עומד במבחני המציאות, וככזה - נותר עמיד יחסית לאורך זמן. כמובן שהנסיבות המיוחדות לטיפול (אמון, קרבה, ביטחון, וכד') תורמות גם הם לתופעות עליהן את מדברת. כאשר מתרחשת התאהבות כזו, מומלץ מאד לדון בה עם המטפל, ולהבין כיצד ניתן לרתום אותה לטובת התהליך הטיפולי. חג שמח ליאת

קראתי את 3 התגובות שלך כמה פעמים. כל כך הזדהיתי, הן כל כך מרגיעות... כשאני מתיאשת ורוצה לברוח מהכל וממנו, גם המטפל שלי מדבר על חשיבות הקשר עם הרגש, מה שכינית "דובים". אני מתווכחת איתו ורבה איתו, מה אכפת לי להתווכח בסביבה הטיפולית המוגנת... בפנים בפנים אני יודעת שזה נכון. עובדה, שככל שמתקדם הטיפול, מתגברות גם העוצמות של הרגשות החיוביים שלי. אני חושבת שאני עדיין נלחמת בחלק מהם. כנראה שגם הם לפעמים מפחידים... תודה שאת פה. הדר

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3226930,00.html

בהחלט חומר למחשבה.

האם שימוש בתרופות נוגדות דיכאון הן מעין בריחה מהמציאות? אז במה הן שונות למשל מאלכוהול או סמים?שבו האדם גם כן בורח מהמציאות בה הוא נמצא. תקני אותי אם אני טועה.הרי זה דבר אשר מקל על הסובל. לא? (בואי נניח בצד לרגע את העניין החוקי, ואת הפגיעה בכבד או מה שזה לא יהיה). וכיצד ניתן לפתור בעיה של עצבנות? לילה טוב

היי אין כינוי! "רק על עצמי לספר ידעתי", ואולי תרוויחי משהו מנסיוני... היתה לי שנה כייפית, בה טופלתי בסרוקסט. קשה לי לתאר כמה שקט חוויתי מכל הקשיים שהציבו לי החיים בתקופה זו. התחושה היתה, ששום דבר שקורה שם במציאות, לא יכול לפגוע בי. כאילו שמישהו הניח מסננת ביני לבין העולם הקשה (אוביקטיבית) שהיה שם בחוץ. ישנתי כמו תינוקת כמה שרק התאפשר לי. הייתי מאושרת. אבל (עכשיו מגיע "אבל" גדול).... המסננת הזאת פעלה בכל התחומים, כך ש: כמעט שכחתי מהי אורגזמה..... ואני כל כך אוהבת... לא יכולתי לנהוג יותר משעה רצוף מחשש הירדמות.... ואני כל כך אוהבת לנהוג ולטייל. לא יכולתי לבכות... הדמעות לא יצאו, ואני כל כך אוהבת לבכות. הרגשתי כאילו החיים עוברים לידי, ואני כל כך אוהבת להרגיש את החיים. המשכתי בפסיכותראפיה גם כשהפסקתי לקחת סרוקסט. רק אז הצלחתי להיכנס באמת פנימה, לתוך הפצע, יחד עם המטפל המדהים שלי, ולהתחיל להבין את מקורותיו. קשה? מאוד. מעייף? נורא. מייאש? המון פעמים. אבל לצד זה נבנה אצלי משהו חדש ואחר, שמאפשר להביט למציאות בעיניים (בלי לטשטש אותה) ולהתמודד (מילה שחוקה, אבל מתאימה) איתה. ורק סוגיית ההתאהבות שלי במטפל לא מוצאת את פתרונה... מעניין, בדיוק בשבוע שעבר אמרתי לו, שנראה לי שרק סרוקסט יציל אותי מההתאהבות הזאת והנזקקות הבלתי אפשרית הזאת אליו... שוב שיתפתי.... הדר

הדר היי, האם היית מאושרת בתקופה שהשתמשת בכדורים למרות המציאות שחיית בה? את אומרת שבתקופה זו לא יכלת לבכות? הרגשת טוב או רע בתקופה זו? ושורה תחתונה- האם היית ממליצה? ובהצלחה במציאת פתרון בהתאהבות במטפל

חג שמח (בכל זאת!) הדברים של הדר, כמו תמיד, נוגעים ומרגשים, אבל הם מספרים את הסיפור שלה. כדורים נוגדי דיכאון, בניגוד לאלכוהול או סמים, אינם פוגעים בשיפוט ובכושר התפקוד היומיומי שלך. הם אינם משפיעים על קבלת החלטות ואינם מטשטשים את התודעה. תופעות הלוואי (הנסבלות) שלהם מזיקות הרבה פחות מאלה של אלכוהול וסמים. משפחת ה- SSRI היא גדולה ורחבה, ובדר"כ אפשר למצוא את סוג הטיפול שפגיעתו מינימלית (הן בתחום האורגזמה והן בתחום ההשמנה). מניסיוני, אני יכולה להעיד שיש אנשים שתרופה ספציפית גורמת להם להפחתה בחשק המיני, בעוד אצל אחרים, אותו כדור ממש, גורם לזקפה ממושכת והגברת החשק המיני. לכן חשוב להתייעץ, לדווח לפסיכיאטר על כל תופעת לוואי, עד שמוצאים את הטיפול האופטימלי. בכל מקרה, יש לזכור שלכל תרופה יש השפעות רצויות ולא רצויות. מדובר בסיכון מחושב, הבוחן את המחירים בהשוואה לתועלת. גם לדיכאון ממושך יש מחירים, כמו שאנו שומעים כאן חדשות לבקרים. אני מקווה שלפחות בימים אלה, יהיה לכולנו קל יותר. אחרי הכל, לא כל יום פורים !!! ליאת

ציינת שני תחומים של פגיעה, הפגיעה בד"כ בשני התחומים הנ"ל? למרות שעדיין איני רואה את יתרונם של כדורים נוגדי דיכאון

לפני 37 דקות תם לו יום הולדתי. יום מאוד קשה ואמוציונאלי עבורי, יום שנושא צלקות מאוד לא נעימות מהעבר ובשנתיים האחרונות קיבל משמעות נוספת וזה המקום שבו אני נמצאת עתה שרחוק עד מאוד מלהיות המקום שאותו ראיתי עצמי בגיל זה. יום קשה של חשבון נפש נוקב. השנה נכנסתי לחרדות עמוקות חודש לפני, כולל מגרנות, פצעים בפנים ובעיקר דיכאון. עד לפני שנתיים נסיתי לעבוד על עצמי ולצאת ולחגוג עם מסיכה של חיוך ענק, במשבר גיל 25 (ככה אני קוראת לו כי זה היה וואחד משבר) לא הצלחתי עוד להחזיק במסיכה ויום ההולדת שלי קיבל צבעים שחורים וקשים. יום הולדת של שנה שעברה היה זוועתי. לא הצלחתי לתפקד וחזרתי לבית לאחר שעה ורק בכיתי כל היום הולדת. השנה ממש פחדתי מהתגובות שלי ליום הולדת הרבה יותר מאשר מהיום הולדת עצמו וככה מצאתי עצמי בחרדות ודיכאונות חודש מראש. אני תוהה לעצמי האם ייתכן שיבוא היום בו לראשונה אני אחגוג את היום בו הגעתי לעולם ואצליח להנות מהאהבה שמורעפת עלי ביום ה מהסביבה-בנתיים לא משנה מה הם עושים זה לא מספק (אני מתייחסת לחברים עם המשפחה זה מורכב ומכאן מתחילה בעיית יום ההולדת שלי). רק להדגיש-הבעיה היא אינה שאני מזדקנת או משהו כזה, אלה רק הצלקות מגיל ילדות וחוסר הסיפוק שלי מהמקום שבו אני נמצאת היום. אגב, אני בטיפול מצויין אז אין צורך לשלוח אותי לאחד כזה :) לא יודעת אם יש לי שאלה או משהו כזה סתם שיחרור קיטור. לילה טוב

המון מזל טוב!

דנה יקרה, בלוז יום ההולדת הוא תופעה מוכרת למדי. למרות שהוא נגמר בעצם, הרשי לי לברך אותך באיחור של שעה ועשר דקות, ולאחל לך הרבה טוב בשנה הנכנסת. תוכלי להתחיל במסיבת פורים, שתמחק את התחושות הקשות, ותאלץ אותך לחייך אפילו חיוך קטן. בימים קשים גם זה משהו... כל טוב והרבה הצלחות והישגים בהמשך הדרך. ליאת

מממ ליאת חשבתי שכבר פרשת לטובת המיטה :) תודה רבה על האיחולים. לא נראה לי שאני אלך לאיזו שהיא מסיבה השבוע, בא לי להתמסר לבעעעעסה. נראה לי שמצפה לי עודל לילה לבן בדיוק כמו קודמו, וזאת למרות שמזרן והכרית צורחים בשמי כבר שעות. שיהיה לנו לילה טוב

Hairspray Queen Lyrics Artist(Band):Nirvana Review The Song (0) Print the Lyrics Hairspray Queen Lyrics MP3 Downloads Send Nirvana polyphonic ringtone to your cell phone I was your mine, you were mine, my enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were, mine, i was your, your enemy You were, mine, i was once your en... aahh! You rang Your ears rang.... uh! I was you mine, you were mine, my enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were mine, i was once your en... aahh! At night, wishful goddess At night, works the hardest At night, disco goddess At night, we'll go... gaaahh I was your mine, you were mine, my enemy, You were, mine, i was your, your enemy, You were, mine, i was your, your enemy, Your were, mine, i was once youe en... aahh! Wishful goddess, at night Wish the hardest, at night Wishful goddess, at night Wishful goooooooood.... I was you mine, you were mine, my enemy You were, mine, i was your, your enemy You were, mine, i was your, your enemy You were, mine, i was once your en... aahh! At night, wishful goddess At night, wish the hardest At night, disco goddess At night, you were so modest At night, Crisco lovefest At night, a mouthful on me It's like, fish-filled garbage At night, we'll go...gaaahh

It's not cold enough Please put this side up She is moving through (Alt: She is moon grey) Can we show our faces now? I'm not interesting She's not turning green Shameful as it seems Can we show our faces now? Endless climb I am blind Why can't I leave? (Alt: Why can't I hear?) Color blind Speaking a phrase Instantly grown I am blind Waiting in line It's not cold enough Please put this side up She is moving through (Alt: She is moon grey) Can we show our faces now? I'm not interesting She's not turning green Shameful as it seems Can we show our faces now? Endless climb I am blind Why can't I leave? (Alt: Why can't I hear?) Color blind Speaking a phrase Instantly grown I am blind Why am I sure?

האם כוונתך היתה לשאול את מנהלי הפורום, פשוטו כמשמעו, למה הם התחפשו השנה? או לחליפין האם הפסיכולוגים ה"רציניים" הללו שאומרים "אהה" גם להם יש צדדים ילדיים ומשתטים? או שמא שאלה זו והאמירה שבאה אחריה היו בהן כדי ללמד על תחושתך הסובייקטיבית בחג זה? או זו היתה סתם תובנה שרצית לשתף. או שאני בכלל לא בכיוון וניסיתי להתחפש בשאלותיי לסוג של פסיכולוג... בכ"א חג שמח וכתשובה לשאלתך גם אנשים עם מסיכות יכולים להנות בפורים לעיתים לא מזיקה מסיכה משמחת ומבדחת. ועל אף כל זאת, אכן, ליאת, למה התחפשת השנה?

http://wmh.walla.co.il/archive/93645-5.jpg

מה התסמינים של דיכאון שמצריך כדורים ? מהו הזמן הנורמלי להתמודד עם חוויה מאד קשה נפשית ? כיום, 3 שנים אחרי, אני כבר לא בוכה ממה שקרה לי וגם שמחה שזה קרה גם אם בצורה הקשה כי כעת אני נמצאת "במקום טוב יותר" אבל המקרה "לקח" לי את השמחה ובהרבה כח החזרתי לי את השמחה וחזרתי להיות הבחורה עם שמחת החיים אבל החיוך כבר לא על הפנים שלי קבע וכיום אני בוכה משטויות ונשברת די בקלות. האם זה נחשב דיכאון ? בגדול, אני מדברת על מה שקרה לי ומשתפת ברגשות שהרגשתי אז וכיום ולא נראה לי שטיפול פסיכולוגי יעזור כי התגברתי על זה, אבל מפריע לי שאני בוכה משטויות (רגישה יתר על המידה) ונוטה להישבר בקלות לעומת פעם.

שלום גל, 'דיכאון שמצריך כדורים' הוא דיכאון של מי שמחליט להיעזר בכדורים כדי להפסיק לסבול. יש מי שיחליטו לעשות זאת גם במקרה של דיכאון מתון, ויש אנשים עם דיכאון קשה, שיעדיפו שיטות טיפול חלופיות. ככלל, דיכאון מתאפיין בתחושות עצב ממושכות, בחוסר יכולת לחוש הנאה מדברים שפעם היו מהנים, בהפרעות בשינה (קשיי הרדמות או קושי להתמיד בשינה), שינויים קיצוניים בתיאבון (חוסר תיאבון, או זלילה), חוסר מוטיבציה, קשיי ריכוז, ועוד. את מזכירה אירוע טראומטי כלשהו שחווית לפני שלוש שנים, אשר עקבותיו ניכרים בך גם כיום. למרות שאת מציינת שהצלחת להתגבר עליו, ואפילו החזרת לעצמך את שמחת החיים (כל הכבוד!!!), כדאי - דווקא עכשיו - להתפנות ולעבד את אותו מקרה עם איש מקצוע, שכן עדיין קיימת נטייה לבכי, וקיימות רגישויות שלכאורה נראות בלתי קשורות לאירוע. ניסיון מצטבר בנושא מלמד שאירועים טראומטיים יכולים להשפיע גם שנים רבות לאחר התרחשותם, וכדאי מאד לטפל בכך. אני ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ולברר כיצד ניתן לעזור לך. אשמח לשמוע אם יהיו התפתחויות. בהצלחה ליאת

אני בת 32, לפני כשנה אובחנתי כסובלת מדיכאון מז'ורי - רוב הזמן שכבתי במיטה. פסיכיאטר המליץ לי על כדורים אך מכמה סיבות (שלא קשורות לסטיגמות) התנגדתי, הוא אמר שהתרשם שעדיף שלא אשאר ללא טיפול בכלל והמליץ על טפול פסיכולוגי לפחות. במשך כחצי שנה נפגשתי עם פסיכולוגית של קופ"ח, המצב השתפר יחסית (חזרתי לתפקוד מינימלי,מצב הרוח השתפר וכו' אך היו ירידות רבות) עזבתי את הטפול מסיבה כלכלית בעיקר. כבר בסמוך לסיום הטפול, (בעיקר במהלך החודשיים אחריו ועד היום) , המצב התחיל להתדרדר בהדרגה. זה התחיל בעיקר עם התעוררויות רבות בלילה, אחר כך התעוררות בשעה שלוש לפנות בוקר בלי יכולת להרדם חזרה ,וכעת התעורררות בשעה מוקדמת בבוקר ובנוסף מצב רוח ירוד עצבנות וכו' אחת הבעיות הקשות היא שאין לי חשק לעבוד. אני ממש מקללת את הרגע בבוקר שצריך לצאת מהמיטה וללכת לעבודה. קשה לי מאוד להחזיק מעמד בעבודה,אני מאחרת כל בוקר, מחסירה רבות בתירוץ של מחלה, במהלך שעות העבודה אין לי סבלנות, קשה לי להתרכז, ואין לי חשק ואנרגיה לתפקד, אני מכריחה את עצמי לתפקד מינימלית כדי שהמנהלים לא ירגישו כמה התפוקה שלי נמוכה, כיון שאין לי ברירה, אין מי שיפרנס אותי או יעזור לי מבחינה כלכלית. אני מבינה שהיכולת לעזור בפורום מוגבלת, אך רציתי לשמוע את דעתכם, ואם יש לכם איזו עיצה בשבילי (שלא כוללת לקיחת כדורים בבקשה). אני חוששת לפנות לבטוח לאומי מכיון ששמעתי שהועדות שם משפילות ולא נעימות. אני חוששת מהתהליך שאצטרך לעבור, וכן אני לא בטוחה שבמצב שבו אני נמצאת כיום (מתפקדת ברמה מינימלית) הם יוכלו לסייע במשהו. הסיוט הזה נמשך הרבה זמן, עוד לפני האפיזודה החריפה, אני לא מוצאת שום פתרון, אין לי ימי חופש, יש לי מינוס בימי מחלה, וגם לאחר שבוע "מחלה" שבו אני לא עושה כמעט כלום,אני מוצאת את עצמי חסרת חשק להגיע לעבודה. אני צריכה חופש מהכל ומכולם, לכל החיים הארוכים והמגעילים האלה. קשה לי מאוד,אין לי כוח להמשיך כך כל בוקר וכל היום (הבוקר קשה במיוחד עד שעות אחר הצהריים בדרך כלל). תודה על כל מידע.

שלום תמי, חוויות הקושי והדכאון נשמעות בהחלט מוכרות.... (גם) אני גיליתי שטיפול פסיכותרפי עוזר. האם ידעת שאפשר לקבל טיפול חינם דרך התחנות השונות של בריאות הנפש? התור שם ארוך אמנם, אבל כדאי לך כבר "להרשם בתור". בנוסף אם את גרה באזור המרכז או בירושלים, יש את "מרכז יעוץ לאישה". יש שם מטפלות פמיניסטיות עם מחוייבות חברתית. התשלום עבור הטיפול הוא על פי יכולת ההשתכרות, ולפי תשלוי משכורת שאת מציגה, כך שבהחלט זו אלטרנטיבה. אם את גם סטודנטית (למרות שלא ציינת זאת) וגם אם לא - שירותי היעוץ באונ' תל אביב ובבר אילן מאפשרים לקבל טיפול במחיר נמוך - כדאי לבדוק גם את זה. ובעניין הקושי לחיות, למשוך מיום ליום ולקום בבוקר - אני גיליתי שקצת טבע מאד משפר לי את מצב הרוח. עכשיו זו עונת פריחה נהדרת ולי לפחות לראות פרחים ופרפרים עושה טוב. קשה לי להוציא את עצמי מהבית ולמצוא קצת טבע (ולצורך העניין גם הגינה הציבורית או הפארק העירוני לפעמים מספיקים), אבל אם כבר הצלחתי, אני מאד שמחה על כך. סתם לשכב בדשא/ביןהפרחים/על ספסל ולהקשיב לציפורים. זה לא עוזר אולי בבוקר שלמחרת, אבל גם כמה שעות של הקלה שוות את זה... שיהיה בהרבה הצלחה, ואת מוזמנת להמשיך ולשתף. לדעתי, אחד הדברים הקשים ביותר בדכאון זו הבדידות.

כל מי שמבין יגיד לך שאין קיצורי דרך בטיפול בדיכאון. הטיפול הטוב ביותר הוא שילוב של פסיכוטרפיה יחד עם טיפול תרופתי. אני יודע שלא זה מה שאת מצפה לשמוע אבל זו התשובה האמיתית. אפשר כמובן להמשיך לא לעשות כלום ולהמתין שהדיכאון יחלוף מעצמו , אבל זה עלול לקחת זמן רב וכרוך בסבל רב. את יכולה להקלעל עצמך ע"י פעילות גופנית כמו התעמלות או הליכה ספורטיבית במשך שעה פעמיים שלוש בשבוע. פעילות כזו יוצרת אדרנלין בגוף שגורם לעליה בתחושת המרץ . אבל לדעתי אין מנוס מטיפול תרופתי. כל טוב לך וחג פורים שמח.

תמי יקרה, הלוואי שהיינו יכולים עם 'איזו עצה' - כמו שאת מבקשת - לסלק דיכאון מז'ורי. את חוסמת כמעט את כל נתיבי הגישה האפשריים (לא טיפול, לא תרופות, לא עו"ס מהביטוח הלאומי). יעל וברוך כתבו לך דברים יפים ונכונים, ואפילו עצות טובות להפגת הדיכאון באופן זמני (ספורט, טיולים בטבע). יעל אף פרטה את הדרכים להגיע לטיפול מוזל. כמי שעונה בפורום פסיכולוגיה קלינית, זהו הכלי שאיתו יש לי מידה של היכרות. גם תרופות עוזרות מאד, אך בשביל זה צריך פסיכיאטר והסכמה שלך. אשמח לשמוע אם למישהו ממבקרי הפורום יהיו עצות מועילות נוספות. אני מאחלת לך שתצליחי לחוש הקלה בקרוב. אולי באמת לאביב תהיה השפעה טובה? ליאת

לקחת כמה חפצים, לארוז מזוודה ולנסוע לתאילנד- שמש ים ומסאז' לא מזיק לאף אחד

אודה באם תוכלו לחוות את דעתכם . אני נשואה + ילד ולבעלי יש אחות שבכל פעם שאני נוסעת לחו"ל במסגרת עבודתי היא מזמינה את בעלי ואת בני לארוחה ביום שישי . יפה מאוד מצידה כי הם לבד אבל: הסיפור לא קורה כאשר אני בארץ וזאת אני לא מבינה , היחסים ביני לבין אחותו בסדר האם לדעתך לשאול את השאלה הזו ישירות אותה למה זה לא קורה כאשר אני בארץ כי זה לא צירוף מקרים זה קורה כל הזמן והרבה פעמים באותה שיטה , האם היא לא סובלת אותי ? האם יש סיבה אחרת לדעתך , האם להתעלם מהתופעה ? כי זה ממש מפריע לי ההתנהגות הזו היא פשוט לא ברורה לי כאילו קיימת התעלמות ממני כשאני בארץ . מודה על התייחסות .

שלום רב, כדי לדעת אם גיסתך אכן אינה סובלת אותך, מוטב להתבסס על עובדות מוצקות יותר. מן הסיפור הקצר שלך דווקא עולה ניחוח של אכפתיות ורצון לעזור. מדוע היא לא מזמינה אתכם יחד, זאת באמת שאלה. האם את מזמינה אותה אליכם? האם התקשורת ביניכן טובה בימים כתיקונם? האם ההתעלמות היא אכן חד-צדדית? נדמה לי שכדי לברר את השאלות הללו, כדאי לזמן שיחה יזומה איתה, ולשמוע מה באמת היא מרגישה כלפיכם בכלל וכלפייך בפרט. תוכלי להזמין אותה ל'ארוחת בוקר של בנות', אולי כמחוות תודה על הארוח של בעלך ובנך, ושם להעלות את השאלות שלך ברוח טובה. נשמח לשמוע מה גילית :-) חג שמח ליאת

פורים זהו חג שאותו אני אוהבת אך השנה אני שונאת אותו

רצה הקיפוד עמישהו לרקוד אך לא מצה חבר כי הוא דוקר מה לשות מה לשות הקיפוד ימשיך לרקוד שמו של הקיפודליצן הוא דיסו, הננס הקוגניטיבי דיסו-ננס קוגניטיבי בע"מ חחח

אני מקווה שבשנה הבאה שוב תצליחי לשמוח. ליאת

רציתי לשאול אם עצם הייתכם מנהלי פורום ומטפלים לא מעמיד אתכם בבעיה מסויימת מול המטופלים שלכם, כלומר אם מטופל שלכם מוצא את דרכו לפורום האם הגבולות אינם מטשטשים... למצוא אתכם פה זה לא בעיה, כשאני התחלתי טיפול ישר רצתי לגוגל לחפש משהו על המטפלת שלי...

דנה שלום, שאלה מעניינת - ואני מתאר לעצמי שכל מקרה לגופו. גבולות הטיפול ופרטיות הטיפול נשמרות וחובתי כמטפל לשמור על גבולות הטיפול ופרטיותם של מטופלי. יחד עם זה כל מטפל מתמודד אחרת עם זה שמטופליו מכירים אותו ממקומות נוספים או חלקים פומביים יותר שלו. גם לגבי כל מטופל זה שונה. יהיו כאלו שעצם פגישה עם המטפל בסיטואציה של אינטרנט תגרום להם לזעזוע. אחרים יהיו סקרניים . אני חושב שבכלל זו סיטואציה מורכבת שכן נראה לי ש"המטופל" (אם יש בכלל דבר כזה מטופל אחיד) רוצה בו זמנית גם להכיר את המטפל שלו וגם לא להכיר אותו. מה דעתך? בברכה, גדעון

לילה טוב גדעון, תודה על התשובה. אני יודעת שזה נכון לפחות לגבי שאני רוצה לדעת עליה יותר אבל גם לא רוצה... משום מה אני מנסה להגיב ולא מצליחה, כבר כמה דקות אני כותבת תגובה ומוחקת, מוחקת וכותבת... מעניין על מה זה יושב אצלי... בכל אופן אין לי ספק שאתה שומר על גבולות עם מטופלייך ועל פרטיותם, אך כיצד היית מגיב (אם בכלל) על פנייה פה בפורום ממטופל שלך? אני מניחה שלא משנה כיצד היית בוחר להגיב לדבר יש השפעה בהמשך הטיפול... מטופל יכול גם להיכנס בעילום שם... (אגב לכל החוששים- לצערי אין לי הכירות עם אף אחד ממנהלי הפורום ;-) )

מעניין, אבל זו מחשבה שעברה גם במוחי לאחרונה. מצד אחד הייתי רוצה לדעת עליו הכל. מצד שני, נוח לי עם העובדה שאני כמעט לא יודעת עליו כלום. זה כאילו עוזר לי בתחושה ובמחשבה הילדית, שהוא רק שלי.... לפעמים אני מקריאה לו דברים שכתבתי כאן ואת התגובות של הקוראים והפסיכולוג/ית. אבל אם הוא היה עונה כאן, זה בטוח היה מאוד שונה, ובטוח לא קל. מעניין.... הדר

בני בן 15 וחצי ילד רגיש מאוד, ילד כדבריו לא חברותי, תלמיד ברמה נמוכה, סובל מלקויות למידה, דימוי עצמי נמוך, בישן וכו' אינו מרבה לצאת מהבית ואפילו כמעט ולא יוצא חברים לא באים אליו, הוא לא מנסה ליצור קשר עם חברים, כולם דפוקים בעיניו כולם חנונים וכו'. בעקבות כל הדימוי העצמי הנמוך בטחון עצמי הנמוך וכו' פניתי לעזרה פסיכולוגית אצל פס' קליני. השכנוע לא היה קל, לאחרונה (בערך 14 פגישות עד כה) הוא מסרב לכת, טוען שחצי מהזמן הפס' משחק איתו ש בש או קלפים, מדבר שטויות לפי דברי הילד, מעיט לדבר, והילד לא מאמין שזה יכול לעזור לו. פשוט פסימי לגבי הטיפול. בשבוע שעבר הטיל וטו ולא הלך, לפני מס' שבועות ביקשתי מנו שיסע באוטובוס מאחר ואני צריכה לצאת מוקדם מהעבודה ולקחת אותו למרות שיש אוטובוס ליד הבית ותחנה ליד הפסיכולוג, כל נסיעה באוטובוס היתה סיפור. עד שהוסכם שצד אחד יסע באוטובוס וצד שני אני אקח אותו. מחר הטיפול הבא, בשבוע שעבר הפסיכולוג קיבל בהבנה את חוסר הרצון להגיע ואמר שיקח חופש מטיפול אחד כי טיפול קודם היה מאוד סוער. התקשרתי כדי להודיע שמחר בני לא יגיע ושבכלל הוא מסרב להמשיך. אני די דיברתי איתו שיבין שצריך להאמין שהטיפול יצליח ואני חושבת שצריך לנסות, אך אין עם מי לדבר. אפילו שאלתי אם הוא רוצה להחליף פסיכולוג אך רעיון זה גם לא התקבל. ברור שאי אפשר לקחת אותו בכח וברור שמצבו (שאף לעיתים דכאוני) אינו תקין, אך מה עלי לעשות? אודה לתשובתכם למרות שהכתוב ארוך מאוד. בתודה

:((((

Gorillaz - Clint Eastwood Lyrics Oh oh oh oh oh Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on It's coming on, it's coming on (Rah, yeah) It's coming on, it's coming on Finally someone let me out of my cage Now time for me is nothin' 'cos I'm counting no age Now I couldn't be there now you shouldn't be scared I'm good at repairs AND I'm under each snare Intangible (ah y'all) I bet you didn't think so I command u to, panoramic view (you) Look I'll make it all manageable Pick AND choose, sit AND lose All you different crews Chicks AND dudes, who you think is really kicking tunes Picture you getting down IN A PICTURE TUBE Like you lit the fuse You think it's fictional, mystical - maybe Spiritual hero who appears IN you to clear your view (yeah) When you're too crazy Lifeless for THOSE A definition for what life is Priceless to you because I put ya on the hype shift Ya like it? GUN smokin' righteous but one talkin' psychic Among knows possess you with one though Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm useless but not for long (That's right) The future is coming on It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on The essence, the basics without it you make it Allow me to make this child like IN nature Rhythm you have it OR you don't That's a fallacy, I'm in them Every sprout AND tree, every child of peace Every cloud AND sea, you see with your eyes You see destruction AND demise (That's right) Corruption in the skies From this fucking enterprise that i'm suked into your lies THROUGH Russell NOT HIS muscles BUT percussion he provides WITH ME AS YOUR GUIDE, y'all can see me now 'Cos you don't see with your eye You perceive with your mind That's the end (fuck em) So I'm gonna stick around with Russ AND be a mentor Bust a few RHYMES of motherfuckers Remember but the thought is I brought all this so you can survive when law is lawless(right here) FEELINGS, sensations that you thought was dead No squealing, remember it's all in your head I ain't happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... My Future (future) It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... My future It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... אם אי פעם אני אתגייס לאיזהשהו צבא זה יהיה צבע הישע.

אסתי שלום, הרבה אי אפשר לעשות. הוא לא רוצה. הוא בן 15.5 וזה לא גיל שאפשר לכפות עליו. אשפר להתייעץ עם הפסיכולוג המטפל ולשמוע אם יש לו רעיון מקורי, אך כרגע יתכן שמה שניתן לעשות זה פסק זמן מהטיפול. אפשרות שעומדת בפניכם היא שאתם תפנו להתייעצות והדרכת הורים, איך לנהוג איתו. נראה לי שחשוב לנסות לשמור על האופציה הטיפולית פתוחה, אולי לעוד כמה חודשים, אולי אצל מטפל אחר. דברו עם המטפל הנוכחי ונסו לקבל עיצה . העיצה שלי היא להיות סבלניים. בנכם בגיל ההתבגרות והבעיות בתקופה זו מקבלות עוצמה וקושי אחר. סבלנותכם חשובה. בהצלחה, תעדכנו בהמשך, גדעון

ממש ממש קשה להיות פה בימים האחרונים.... התחושה היא של "השתלטות עויינת" בחסות עילום השם. אני בטוחה שזאת שמכנה את עצמה מאיה, היאמ, * , ****, ********, וכיוצ"ב, זקוקה לעזרה. אבל אני לא בטוחה שהיא מקבלת אותה כאן, ואותי זה מאוד חוסם. הפורום הזה מלא אהבה ותמיכה, הן מצד המשתתפים והן מצדכם. לפעמים אני רק קוראת, לפעמים מגיבה. הדיונים כאן ממש מעשירים ומלמדים. לפעמים, בימים קשים,הפורום ממש מחזיק אותי בין פגישה לפגישה אצל הפסיכולוגית שלי. בימים האחרונים היו כמה דיונים מאוד משמעותיים, שנחסמו. אנשים לא יכולים להיפתח כשהשירשור מוצף בדברים שאינם קשורים ואינם מובנים. אני חושבת שלא כל הודעה חייבים לפרסם. חבל... ענתי

ענתי שלום, זה לא פשוט לאף אחד. לא למאיה - היאם ולא לשאר משתתפי הפורום. אנו יכולים למחוק הודעות, אך תמיד נתונים בדילמה של חופש הפרט להגיב מול המצוקה הנשמעת של שאר חברי הפורום . אני בטוח שעם סבלנות, הכלה ואהבה נצליח להתגבר גם על תקופה קשה זו. בנתיים את מוזמנת לשתף, בידיעה שאנו קוראים את כל ההודעות , מסננים את מה שלא רלבנטי ומתיחסים למה שרלבנטי. ברכות, גדעון

מאיה יקרה, כל כך הרבה מילים את שופכת פה. אני מודה שזה מכביד על הפורום אבל איכשהו, לפחות עד עכשיו אני קוראת את כולן. לפעמים אני מבינה, לפעמים פחות, ולפעמים, בעיקר בימים האחרונים, קשה מאוד לעקוב.דבר אחד שאי אפשר לפספס בכל ההודעות שלך זה את הכאב והמצוקה הגדולה. אם מעבר למילים הרבות שאת כותבת פה, את מסוגלת לחשוב על איזושהי דרך שאפשר לעזור לך או להקשיב לך באיזה אמצעי אחר, את מוזמנת ליצור איתי קשר [email protected] מקווה שבכל מקרה יוקל לך בקרוב, יעלה

מאיה יקרה, אני מצטרפת לדברייה של יעלה. אולי תנסי לתת לנו צ'אנס להיות פה בשבילך ותגלי שאנחנו יכולים להיות מאוד מחזקים ומעודדים. אני בסך הכל מבקשת את שיתוף הפעולה שלך. אולי תנסי לכתוב לנו בצורה שנבין. האם את באמת מסתפקת רק ב"השפרצה" של הכאב? אני בטוחה שתגלי שיש כאן אנשים מקסימים שמוכנים לעזור. אותי הפורום מחזיק מידי פעם. אולי נצליח להחזיק גם אותך. מאיה, תני לנו צ'אנס. נורית

החברים שלי מבינים וזה מספיק לי :) חברים בכל מני צבעים

שלום גדעון. אני מודה לך על התגובה, ידעתי ששכחתי משהו אני כן מטופל אצל פסיעולוג והוא מייצר הרבה רעיונות מעניינים והגיוניים שלא הייתי חושב עליהם שהביאו אותי לפאסיביות. העניין הוא שאובייקטיבית, עם החברים שלי אני לא יכול יותר מדי לחדש. באופן די פרדוקסלי אני יכול לומר שהדימוי העצמי שלי רחוק מלהיות נמוך-אני מאוד מרוצה מהרבה תכונות שיש לי ואין סיבה הגיונית של ממש לכך שאני לא בקשר זוגי כלשהו-החברה שלי הייתה המומה מזה שלפניה לא הייתה אף אחת. מה שהכי מטריד אותי הוא תחושת הניכור השונות שלי ביחס לאחרים כפי שאני ורבים אחרים תופשים אותה.אני לא יודע עד כמה הפסיכולוג שלי באמת יכול לטשטש את הניכור שאני מרגיש.בדכאון קליני אני לא ואני גם יכול להרגיש טוב אבל ברוב הזמן התחושה ממש מעיקה ואיכשהו אני מצליח לתפקד, בכל מקרה תודה על תגובתך.

ניכור סביבתי גורם גם לניכור עצמי, לא?

בהחלט. סביבה מנוכרת בעיקר בתקופות קריטיות עלולה להביא לניכור עצמי. בברכה, גדעון

דור שלום, תודה על תגובתך ועדכונך. יתכן שמה שצריך זה סבלנות ולתת לתהליך הטיפולי לעשות את שלו. בהצלחה, גדעון

אני בן 23 ואני נוטה למצבי רוח דכאוניים. החיים שלי די ריקים מתוכן חלק מזה באשמתי אולם גם החברים שלי לא כל כך יכולים לעזור לי במצבי.למרות שזה כשלעצמו נשמע כמעמסה רצינית, עוד יותר מזה מפריעה לי העובדה שאני לא מצוי בקשר זוגי-הייתה לי רק חברה אחת ובאופן כללי כל קשר ביני לבנות הוא מקרי בהחלט.למרות זאת עם החברה שלי הרגשתי ממש בנוח והייתי מאוד אקטיבי בהשוואה לעכשיו.אני לא מצליח לדמיין את עצמי כרגע מתחיל עם מישהי והשילוב הקטלני של שגרה מעיקה רצון לקשר שלא בא לידי ביטוי למעשים וסביבה חברתית מוגבלת מוציאים אותי לפעמים מדעתי.בשביל להרגיש "חי" אני לפעמים יוצא לי לטיול לשום מקום וכל מה שקורן מהסביבה גורם לי פשוט להרגיש מנוכר מהעולם.למשל בכל הקשור לסקס,עם חברה שלי לא הייתה לי בעיה ליזום אבל הנסיון המיני שלי כעובדה מאוד מוגבל וזה כל כך מדובר ומתוקשר ואני פשוט לא חלק מזה.הרצון שלי הוא תמים לחלוטין ואין לי עניין בדרך שבה אני מתרשם שהרבה פעמים מתנהלת מערכת יחסים-רושם ראשוני שמושפע מגורמים כל כך קטנוניים ומטופשים-כך זה נגמר עם החברה שלי.בקיצור יותר מנוכר ממה שאני מרגיש עכשיו אני לא יודע אם ניתן להגיע.אני לוקה כנראה במנטליות של מבוגר אבל זה אני ואני לא מתרשם שזה תופס.אני מסתכל על הגיל שלי ועל הצרכים שאני לא מממש וזה יותר ממטריד אותי בכל זמן.

דור שלום, נראה שהפוטנציאל לקשר ביו אישי מתקיים אצלך. גם המצב שבו תהיה אקטיבי ביחס לעולם, חי, מרגיש ומעורב בחיים מוכר לך. משהו קורה בתקופה הזו שיוצר אצלך את תחושת הפאסיביות, הניכור והדיכאון. אני חושב שטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית יכול לסייע לך מאוד להבין את עצמך ולהיות עם היכולת לממש את הפוטנציאל שבך. חלק גדול ממה שאתה מתאר: מצב הרוח, הפאסיביות, חוסר החיות מאפיין גם מצבים דכאוניים. איש המקצוע יוכל לאבחן בצורה מלאה יותר את מצבך ולהציע לך תוכנית טיפולית. בקצרה, אל תהסס לפנות לסיוע ולטיפול. בהצלחה, אשמח לשמוע בהמשך מה קורה איתך, גדעון

כושי כלב קט, נשאר אתה לבד את אוזניך פתחת ואת עיניך פקחת תשמור נא על ביתי תשמור על חצרי בא שועל גדול לטרוף התרנגול הכושי נבח והשועל ברח איזהו כלב טוב? איזהו כלב טוב המון זמן כבר חשבתי על הדימוי של פסיכולוג=כלב=ידידו הטוב ביותר של האדם :)

*

כשהבת שלי היתה בת 5, לפני 4 שנים, היא היתה אומרת שהיא רוצה למות. זה עבר לה עם הזמן ועם טיפול פסיכולוגי. עכשיו הבן שלי בן 5, וכל פעם שהוא קצת כועס או שקצת כועסים עליו הוא הולך לחלון ומאיים לקפוץ. הוא לא ראה את זה אצל אחותו כי הוא היה אז בן שנה. אנחנו לעולם לא מדברים ככה בבית ואין אצלנו אנשים מדוכאים או משהו. מה זה יכול להיות, ומה אני יכולה לעשות לגבי הבן שלי? טיפול פסיכולוגי? הוא ממש יציב ובריא בנפשו בדרך כלל, חוץ מהדבר הזה.

במשפחה שלי מניפולציות רגשיות היו הכרחיות, אבל זה לא העניין כלל. ייאוש הוא פריבילגיה של מבוגרים.... או של ילדים קטנים שאין להם שומדבר להפסיד ותמיד הייתה תולעת מעצבנת שכרסמה בי עם ה"למה דווקא אניייייייייי??? למה אני??? אז הרגתי אותה.

ילנה שלום, איום בהתאבדות אצל בן 5 הינו דבר שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אמנם זו יכולה להיות מניפולציה ודרך להשיג את מטרותיו. זו יכולה להיות גם דרך שלמד להביע את מצוקותיו. (איפה הוא למד דרך תקשורת כזו?). בכל מקרה, צורת תקשורת כזו מחייבת התיחסות. הייתי ממליץ לכם לפנות לאיש מקצוע בבקשה ל"הדרכת הורים". הפסיכולוג יוכל לברר יחד איתכם את מהות הבעיה. לעמוד על הקשר, במידה ומתקיים, בין דיבור על מוות אצל האחות בהיותה בגיל 5 ואצל בנכם כיום. ובאופן כללי לאבחן את מהות הבעיה ולהציע דרכי פיתרון וטיפול. היות והטיפול סייע בפעם הקודמת , אני ממליץ לפנות גם עתה להתייעצות מקצועית. בברכה, גדעון

blackalicious-i changed my mind מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? :)

מה דעתך על טיפול אצל שני פסיכולוגים במקביל כאשר אחד מהם מטפל בגישה דינמית והשני בגישה התנהגותית? האם יש מקום לכזה דבר? או שהדבר מיותר ואף מזיק?

ככ שלום, איני רואה מניעה עקרונית לכך. יש עוד המון משתנים שכדאי לתת את הדעת עליהם: סוג הבעיה. מה העילה לכך שיהיו שני פסיכולוגים . האם מדובר על טיפול שכבר מתקיים? ואם כן מה דעתו של הפסיכולוג המטפל? האם מדובר על טיפול שעוד לא התחיל ואז מה הרציונאל הטיפולי לסוג כזה של טיפול? איך מתקיימת התקשורת בין המטפלים? האם מתקיימת? ועוד שאלות שכדאי לחשוב עליהן... אבל ברמה העקרונית - איני רואה מניעה לכך. בברכה, גדעון

אני נמצא כבר חצי שנה בטיפול דינמי לטיפול בהפרעת אישיות סכזואידית. מכיוון שהתלוננתי גם על חרדה חברתית הפסיכולוגית הציעה שאני אפנה בנוסף למטפל בהיביוריסטי. האם מבחינה מקצועית קיימת בעיה לשלב שני טיפולים במקביל? האם חייבת להיות תקשורת בין שני המטפלים?

אסביר שוב , נכון שכאילו שאני שאתה שקוע במשהו כל כך ועסוק בו אז פתאום יש לך "התעוררות " למצב שבו אתה נמצא במקום בו אתה נמצא . אולי זה סתם מחשבות שבאות לי ממקום שאאבד את הזיכרון ופתאום לא ידע איפה אני נמצאת יש לציין כי אני מתנהגת כרגיל , חושבת רגיל לא מבולבלת בפוקוס וזוכרת דברים אולי זה פסיכולוגית ?! האים איזה ממצא נירולוגי(גידול) יכול להפיע על דברים כאלה ? אולי איזו חוסר של חומר מסויים בראש שגורם לזה?

את מתארת תופעה שראוי לבדוק אותה ביתר תשומת לב. יתכן שזה ממקור נוירולוגי ויתכן ממקור פסיכולוגי. הייתי מתחיל בבדיקה רפואית ורק לאחר מכן עובר לבדוק את הרכיב הפסיכולוגי. בברכה, גדעון

לאחרונה אני מרגישה משהו מוזר כאילו אני נמצאת באיזה מקום בעבודה , בבית, או מדברת עים אנשים ופתאום מרגישה רגע אני נמצאת פה" מדברת /עובדת/ שוטפת כלים/ מתרחצת" כאילו יוצאת מפוקוס כזה של חוסר ריכוז האים זה חוסר ריכוז או הפרעה נירולוגית בראש כאילו אני נמצאת פה אבל לרגע אומרת הא רגע אני באמת פה ?! עיזרי לי אני מאוד מפחדת מהמצב הזה וכל הזמן זה בראש שלי ואני נורא מפחדת אני אמא בת 26 לשני ילדים חמודים ורוצה לנהל חיים רגילים אודה לך על תשובה כנה ומפורטת

שלום לך, את מתארת תחושה לא ברורה ולא מפרטת לגביה ולכן קשה לי להתייחס. זו יכולה להיות בעיה רפואית -נוירולוגית וגם יכולה להיות תופעה חרדתית. יש צורך באבחון יותר מדוקדק. את יכולה להתחיל אצל רופא המשפחה והוא כבר ינחה אותך הלאה. בברכה, גדעון

סוף :)

למשתתפי הפורום שלום, בתקופה האחרונה הפורום מוצף בשירים במקרה הטוב וביטויים לא נאותים במקרה הפחות טוב. גם אם כותבי השירים מרגישים שזו דרך ביטוי לגיטימית , עדיין יש בכך פגיעה בשאר המשתתפים, ביכולת לשתף ובתחושה של פורום מכבד את ומגן על משתתפיו. בואו נשמור על דרך התבטאות תרבותית, מכבדת ומשתפת. מנהלי הפורום שומרים לעצמם את הזכות להוריד הודעות לא נאותות. בברכה, גדעון

תודה על שאתה שומר על הפורום ועלינו! הדר

שלום גדעון, האם פסיכולוגים העובדים במרפאותבריאות הנפש של משרד הבריאות, יכולים לקיים גם קליניקה פרטית או שהם חייבים להיות רק עובדי מדינה? במידה וכן, האם פסיכולוג שטיפל בי במסגרת המרפאה יכול לקבל אותי באופן פרטי אחרי שנגמרת לי הזכאות לטיפול בחינם? תודה

רותם שלום, בקצרה: כן וכן. כלומר: הפסיכולוג שעובד במשרד הבריאות יכול לקיים קליניקה פרטית במקביל. והוא יכול גם לקבל אותך להמשך טיפול באופן פרטי עם תום הזכאות. בהסתייגות אחת: ישנם לא מעט מקומות שמטעמים אתיים מונעים מהפסיכולוג לקבל מטופלים מייד עם תום הטיפול הציבורי אל הקליניקה הפרטית שלו ודורשים תקופת צינון כלשהי. את כמובן יכולה לבדוק את זה ישירות עם הפסיכולוג שלך. בברכה, גדעון

אולי תורידו את ההודעות המיותרות זה בלתי נסבל כל הכבוד שאתם נותנים גם לפרסם שירים למי שקשה לו לשתף זה לא צריך לבוא על חשבון אחרים לי לא נעים להכנס לפורום שמוצף בשטיות ואני כבר בקושי נכנסת רציתי לכתוב על חוויה מהטיפול ואני לא יכולה בגלל ההצפות המיותרות

תודה על הערתך הצודקת. כתבתי אכן משהו ברוח זו למשתתפי הפורום. את מוזמנת לשתף. שוב תודה על ההערה, גדעון

ניבה יקרה, כל כך שמחתי שהחלטת לשתף. שמחתי לקרוא שהיה מדהים. אה, סליחה מ ד ה י ם :-) אחרי שקראתי את ההודעה שלך זה חיזק אותי. הבנתי שיש תקווה ושאולי גם לי יהיה יום אחד אומץ להתנהג לרגע כמו ילדה קטנה... גם אני (מאוד) רוצה להתחיל להוריד מחסומים... הפסיכולוגית שלי כבר יכלה להיות דוקטור עם כל המבחנים שאני עושה לה... השיתוף שלך בהחלט נותן לי זוית ראייה מרגיעה. ניבה, ברור שיש סיפור מאחורי כל שם ווירטואלי בייחוד בפורום כמו שלנו... את דמות מלאה תוכן גם אם את ווירטואלית. אני זוכרת הרבה דברים שסיפרת לנו. אני זוכרת את התקופה של ההפסקה אחרי לידת בתך הקטנה. ושוב, אני ממש מקווה שאני לא מבלבלת (פדיחות...). בכל אופן אני תמיד נהנת לקרוא את ההודעות שלך. ההודעות שאת כותבת מאוד מדברות אלי. תמשיכי לכתוב. כל הכבוד לך על האומץ. ליל מנוחה ושבוע מצויין. נורית

הי נורית מסתבר שלכל אחד יש את הסיפור שלו מול הפסיכולוגית ואת הדרך לטיפול שלו. לקח לי אישית המון זמן לשתף את הפסיכולוגית, אבל אני כבר בשלב של די להרפות מולה, לא להיות תמיד בשליטה. אני מאחלת גם לך להגיע אל הדרך שאת רוצה להגיע, כמובן שקצב שמתאים לך ובדרך שלך... אכן זו אני שעשתה הפסקה אחרי הלידה, ושוב מאד נחמד שאת זוכרת... ומשהו אחר- נורא מפריע לי שהפורום לאחרונה הפך להיות משהו פחות נעים מבעבר, הרבה "רי'קנות עם מילים חלולות, משהו שאולי היה מתאים יותר לצ'אטים. אבל כנראה גם לזה צריך שיהיה מקום... שבוע נעים גם לך ניבה

שלום , רציתי לשאול למי מיועדת "קבוצה טיפולית" ז"א מתי עדיף קבוצה על טיפול פרטי? תודה

שימי שלום, בטיפול הקבוצתי ישנה אפשרות לקבל התייחסות מעוד אנשים, לאו דוקא מקצועיים על בעייתך וגם להתייחס לבעיות אחרים. מעבר ליתרון הגודל וליתרון ראיית בעיותיך בפרופורציה מתאימה ישנו יתרון חשוב בכך שאתה יכול לקבל פידבק על התנהגותך ואיך אתה נתפש בקבוצה. הדרך בה אתה נתפש בקבוצה יכולה להדגים משהו על מה אתה "משדר" בחיי היום יום לסביבתך וכמובן לתרום ליתר מודעות. בעיקרון אם הבעיות שלך שיכות לתחום היחסים הבין אישיים אזי קבוצה טיפולית היא הפיתרון המומלץ. מומלץ , לטעמי לפחות, לשלב טיפול קבוצתי עם טיפול פרטני. נוצרת סינרגיה והעצמה של הטיפולים ואפשרות לעבד את החויה של הטיפול הקבוצתי ומה שנלמד שם בטיפול הפרטני. בברכה, גדעון

שלום, רציתי לקבל מידע על שיטת הטיפול אמנה. עד כמה היא אפקיטבית והאם היא נחשבת כטיפול קונבנציונלי או שזו שיטה אלטרנטיבית

אפרת שלום, זו כפי הנראה שיטה אלטרנטיבית , המתבססת על לחיצות ומגע כדרך להגיע אל הכאב הרגשי. מצ"ב קישור : http://www.keshet-tv.com/Item.asp?GroupID=878&ItemID=21372&ProgID=164 בברכה, גדעון

אני בחורה נכה בת 29 וכתבתי ספר נעורים. חלומי הגדול ביותר להוציאו לאור הספר הוא ספר אהבה רגיל אך מזווית מבט קצת שונה, של נערה נכה. מיכל היא נערה טיפוסית הלומדת בכיתה יא', מבלה עם חברותיה וקשורה למשפחתה. כביכול, מדובר בספר נעורים שגרתי עם בעיות יומיומיות ובעיות של הלב. ספר זה מקבל בהמשך צורה של רומן בוגר ונוגע ללב, שכן מיכל היא נערה נכה. מיכל משותקת ברגליה מלידה. החיים השגרתיים שלה מקבלים מפנה כאשר היא מכירה בחור דרך האינטרנט. דבר רגיל בימינו. למיכל זה קצת יותר מורכב כיוון שהבחור בריא. מיכל מבולבלת ולא בטוחה כיצד להתמודד עם הקשר החדש. בטוחה שעולם האינטרנט מנותק מן המציאות, מיכל מחליטה להעלים את בעייתה הפיזית מעיני הבחור והשניים מתאהבים ומרגישים קרובים זה לזה. מיכל לא יכולה לחיות עוד בשקר כאשר דן מציע לה להפגש והאמת על מצבה מתגלה בצורה כואבת במיוחד הן לדן והן למיכל. בעוד מיכל מתמודדת עם שברון הלב הראשון שלה, היא מגלה שעליה להתמודד עם החלטה נוספת. החלטה קשה בהרבה. מיכל צריכה להחליט אם כדאי לה לעבור ניתוח קשה, עם כל הסיכונים הנילווים, בידיעה שהניתוח יכול לאפשר לה ללכת. הספר כנראה ייצא בהוצאת פרדס במהלך יולי, זאת בתנאי ש500 אנשים יסכימו לרכושו ב 30 ש"ח בלבד. אני חושבת שמלבד שזה חלום גדול עבורי, הספר יכול לסייע לנערים/ות נכים/ות וגם להראות גם שנכים הם בעצם כמו כולם. לכן אני מבקשת מכם לסייע לי ולרכוש עותק או/ו להפיץ הלאה. אין זו פרסומת ואינני טרולית. זו פשוט בקשה שתעזור לי מאוד. למי שמעוניין לרכוש שלחו לי שם מלא+טלפון+כתובת למייל [email protected] בתודה מראש נורית

שלום הדר, קראתי את מה שכתבת, והיה נדמה לי שאת כותבת עליי ועל מה שקרה לי. גם לי קרה מה שקרה לך במהלך טיפול, ואני החלטתי להפסיק את הקשר עם המטפל. עברה מאז חצי שנה. זה מאוד מאוד קשה ומייסר, ולמרות הזמן הארוך שעבר, אני כל הזמן(!!!) חושבת על המטפל ועל הקשר איתו, וכל פעם שאני רואה מישהו ברחוב, שדומה למטפל, או שומעת קול שמזכיר את קולו, או שאני צריכה להגיע לסידורים באזור שבו נמצא המטפל, אני "נשברת" וכמעט מתקשרת אליו שוב כדי לקבוע פגישה נוספת. מצאתי לי כל מיני "שכנועים" למה כדאי היה לנתק את הקשר, ולמה לא כדאי לחזור אל המטפל, אבל אני לא יכולה לומר שמצב שלי טוב יותר מאז שניתקתי את הקשר איתו. ולפעמים אני חושבת שזה ש"מחקתי" אותו גורם לו להיות עוד יותר מרכזי בחיים שלי. כמובן שמאז לא הצלחתי ליצור שום קשר רגשי עם שום אדם אחר, ואני מרגישה שאני "תפוסה" לגמרי, ולא פנויה לאחרים. רציתי שתספרי לי, אם את מוכנה, מה המטפל שלך אמר לך על כך, איך הוא התייחס לרגשות שלך, האם הוא הסביר לך שזה טבעי, האם הוא אמר לך שזה יעבור מתשהו ובכלל - כל התייחסות שקיבלת ממנו על כך. וגם האם הרגשת שהוא חש משהו כלפיך, או שאת רק "העבודה שלו". אני אודה לך אם תכתבי על כך, זה יכול אולי לעזור לשתינו, ואולי נמצא נחמה הדדית ונחזק אחת את השנייה בתקופה קשה זו. לילה טוב ושבת שלום, גילי

*

אם תקראי את המקהלה העליזה שהגיבה, תביני למה יהיה לי מאוד קשה להסביר לך כאן מה הוא אומר לי... אני מבינה שהנושא מאוד מעורר, ואולי קשה לאנשים לענות ישירות, אז הם עונים דרך השירים.....גם אני עושה זאת לפעמים. אוכל להגיד לך שהתגובה של הפסיכולוג שלי באמת מאוד מעניינת ולא פשוטה. אוסיף שזה כלל לא קשור לבעייה בזוגיות. יש לי אחלה זוגיותהמון שנים. אני כל כך מודה לך על מה שכתבת. זה מאוד מחזק אצלי את מה שכיניתי "הקול השני". זה שגם ליאת חיזקה. להישאר ולהמשיך לדון בזה איתו עד שגם זה ייפתר. תודה הדר

הפסיכולוגית שלי חזרה השבוע לארץ בתחילת השבוע, קצת אחרי שהיא חזרה היא צלצלה אלי... ההודעה שהיא השאירה לי בפלאפון מרחה לי חיוך על הפרצוף. הבנתי שהתגעגעתי אליה... אבל לא הצלחתי להגיד לה את זה. אז כתבתי לה במייל וזה שימח אותה. ובשבילי זה היה הישג גדול. אני חושבת שאף פעם לא הראתי ולא אמרתי לה שהיא טובה בשבילי. ביום ראשון בבוקר אנחנו נפגשות. עברתי כל כך הרבה בחודש ומשהו שהיא לא היתה ובעצם גם בשבועות שלפני הנסיעה שלה (כי בגלל שידעתי שהיא נוסעת לא דיברתי). אני מנסה לחשוב על הפגישה ביום ראשון ולא יודעת ממה בכלל להתחיל. חודש בחיים שלי זה המון זמן. חשבתי על זה השבוע. כל כך הרבה דברים קורים אצלי בחודש. אני לא יודעת אם זה נורמלי ואם ככה זה אצל כולם, אבל ככה זה אצלי. נסיעה מהירה ברכבת הרים. מצד אחד אני רוצה שהיא תדע הכל, אבל מצד שני אני כל כך רחוקה עכשיו. לא יודעת איך ובמה להתחיל... אורנה, תודה על שהיית איתה בתקופה הזו. זה עזר לי מאוד. הרגשתי שאת רואה אותי לפעמים גם בלי שאגיד יותר מיידי. זו חוויה טובה, שלא קוראת לי עם אנשים בדרך כלל... המון המון תודה ושבת נעימה רשת

לא ידעתי שהפרתי את החוזה

יקירתי, אני אמשיך להיות איתך ככל שאוכל, אבל הפורום הוא באמת לא המקום לזה. אני מרגישה את הכאב שלך נוראי "ומשפריץ" לכל הכיוונים, אבל המשתתפים האחרים בפורום לא יכולים להבין מבלי שתסבירי, ואני חושבת שבסופו של דבר את נשארת עוד יותר לבד. אז בבקשה, תלכי לישון עכשיו , ובבוקר תמשיכי לכתוב לי באופן אישי. אורנה

ככה זה כשמשחקים באש

רשת יקרה, שמחתי להיות איתך בתקופת הנסיעה של הפסיכולוגית שלך. ההודעות שלך היו תמיד נוגעות ללב ומרתקות מבחינתי, ולימדו אותי רבות - גם על המטופלים שלי וגם על עצמי. שמרי על עצמך, ואל תשכחי לעדכן מפעם לפעם, אורנה

די, מספיק ארבע צלעות לריבוע צריך לנוח קצת לפעמים :)

שלום, נראה לי שאני סובלת מאיזו חרדה וחוסר ביטחון. אני מנסה לעבוד על כך אבל צריכה עיצות מה ניתן עוד לעשות? הבאתי דוגמא למקרה שהגביר את החשש: החבר שלי ספר לי שהוא יוצא עם חברים. ניסיתי לעבוד על עצמי ונתתי לחבר שלי הרגשה טובה. אמרתי לו שיהנה ושאני סומכת עליו. למחרת הוא סיפר לי שהצטרפו אליהם 2 בחורות שהן חברות של חברה של אחד החברים, וזאת מכיוון שהן יכלו לעזור להם להכנס לפאב הזה (לא יודעת בדיוק למה). הוא טוען שרוב הזמן בילה בקרב החברים ובלי הבחורות (שהוא בד"כ טוען שהוא לא סובל אותן) ברגע שהוא סיפר לי הרגשתי כעס. למה הן באו בכלל? זה לא מצא חן בעיניי. אני משתדלת להתגבר על הפחד ועל הקנאה, והוא מספר לי דבר כזה שמגביר אותן. חבר שלי כעס מכיוון שהוא טוען שאין לו שליטה על החברים שלו. ושהוא בכלל לא מעוניין שהן יבואו איתם. לי אין שום כוונה לריב או משהו כזה אני מנסה לעבוד על עצמי אבל הדבר מקשה. הוא רוצה שאני אגיד לו מה לעשות, אך מצד שני כועס ולא מבין מה לא בסדר במה שקרה. מה עושים במקרה כזה? אני לא רוצה להגביל אותו, אבל אני רוצה להרגיש בטוחה.

המלט אנטי-גוונה רומאו ויוליה אפיקורס בעל כורחו חפץ לא חפץ :)

קראתי את הספר הזה בגיל 13 וגם את...תהילה של עגנון ועבד וכה אמר זרתוסטרא שחמט? :)

במקום בו גונבים ספרים\שוכחים אותם\שורפים אותם\מוחקים אותם לא ימחקו יותר לעולם אנשים שכל מה שנשאר להם זו שפת האם שלהם. תודה, שוש :)

זאת אומרת, נה הנה הנהנהנהננהנהנהננהנהנהנהנהנה נהנהננהה בנהנהנהנהנהנהנהנההנה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נהההההההההנהנהנהננהנהנ!!!!!!

יש את הספר הידוע... יש את הרב לייבוביץ, יש הרבה כאלה מי זה לייבוביץ? לייב-בו-בובי-ביבי-לייבו-ליבה-איכ'ליבהדיך-ליבה-ליבסט-ליבן חשבון

מהיום אני לא אוכלת פרות יותר, רק דגים קרים אין להם רגשות.

מהים אני לא אוכלת פירות קרים יותר, רק דגים קרים.

אכן. אויה. כנראה

Bob Dylan-everybody must get stoned האמנם?

שלום שקד, ברמה הזוגית, נראה לי חשוב שתמשיכו לדבר על כך ולהסביר זה לזו כיצד הדברים נראים מנקודות המבט השונות שלכם. ברמה האישית, כדאי שתנסי לברר לעצמך ממה נובעת תחושת חוסר הביטחון. למשל, האם את מכירה את התחושה הזו מסיטואציות אחרות בחיים? כיצד טיפלת בכך בעבר? מה יכול לעזור לך להרגיש יותר אמון וביטחון? מה יכול לעזור לחבר שלך להתייחס לקושי שלך יותר בהבנה? נסי לברר את הנושאים האלה בינך לבין עצמך, בשיחה עם אדם קרוב, ואם תרצי - אפשר לעסוק בשאלות של אמון וביטחון גם במסגרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

התשובה בגוף הספר

שקד, תראי, אני קוראת את מה שאת כתבת ומה שאורנה הגיבה, וברור שאת התשובה את חייבת למצוא בעצמך, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש קודם כל, מה הקטע שבכזה ערב הוא יוצא לבד עם הח'ברה? למה לא הוזמנת להצטרף? במיוחד אם חברה של אחד החברים הגיעה והביאה חברות, מה הקטע הזה??? ואם על זה הרגשת זעם, אז את בהחלט צודקת!!! ושלא תתני לאיש לגרום לך לחשוב שאת לא בסדר ואת מגיבה בהתקפי קנאה, אם היית עושה בדיוק אותו הדבר לחבר שלך ויוצאת עם חברות ושני בחורים היו מגיעים ומבלים אתכן ערב שלם אני רוצה לדעת איך הוא היה מרגיש!!!! ולסיום, למה את בכלל מרגישה שאת רוצה להמשיך להיות עם מישהו שגורם לך להרגיש כזה זעם????? שבת נעימה בחוץ, צאי לך עם אנשים שאת אוהבת, או לבד ותחשבי על מה בדיוק את רוצה מהקשר הזה בנכם, הוא בטוח לא הגבר האחרון בארץ שבת נעימה לך יפית

אכן היתה תחושת חוסר ביטחון שהיתה בקשרים קודמים...אבל לפעמים היו לכך סיבות מוצדקות..ולפעמים חוסר הבטחון נבע יותר ממשהו פנימי ולא מוגדר. לעיתים קיימת גם תחושת הערכה עצמית נמוכה בחברה (לימודים, עבודה וכד') וזאת בפער רב מהיכולות ומהמראה החיצוני. אך יש לציין שיש שיפור בביטחון העצמי עם הזמן (גם בזכות בן הזוג הנוכחי שמעודד ומעריך). לגבי ההווה רציתי לדעת האם זה חשש לא ריאלי, שצורך עזרה מקצועית? האם יש המלצות לגבי יעוץ או יועץ מסויים?

דימוי, זה רק דימוי

ידוע שתמיד לבאד גאיז הכי רעים יש עינניים כחולות, מבטא זר, מבט רחום ושיער פנים סנטה קלאוס? נו, איזה רב אמריקאי? אנגלי? גרמני?עם מבטא יידישקעייט.

היהודונים האלה הורסים את הגרמנית. ich bin seife machen auf dem schmutzen schwartzen juden a schwartze chaye? no, a schwartze nicht chaye ferschtunden? dunno i'm not sure myself all i know is that i had to say it and it's easier in english you know, sentimental issues :(

i mean, i'm not sure if i said it right i just had to say it in german

*

just kiddin :)(חיוך כמנגנון הגנה?)

כנ"ל, בסדר? אני רוצה ויכולה לשמוע הכל, אבל אני לא חושבת שהפורום הוא מקום מתאים. אורנה

;-)

המפוזר מכפר אז"ר\לאה גולדברג שוליית הקוסם\גיתה 40 שירים\נתן אלטר-מאאן :) שחמט יחי האיחוד מולטיפל?

לא כמו ההתנתקות, יותר כמו האנוסים בספרד...

עד שלא הכרחתי את עצמי להפסיק להאמין באלוהים, אלוהים היה כלי נשק בידיהם הרגתי את אלוהים בעל כורחי ונותרתי עם שק אמונות טפלות פאגאניות

יש מבין? :) (מופנה לקוראת החביבה עלי מכל)

באאאאאאאאארור ואת הבנת, אורנע?

בואי נמשיך את כל זה בשיחה אישית. אורנה

גלי, גלי מדוע צחקת כשלקחת את הדובון והשכבת אותו לישון? מדוע צחקת? האם הוא סיפר לך דבר מצחיק על שעון שתקתק שתקתק ותקתק ותיק תיק? בואי גלי, בואי גלי לי, מאין הצחוק המתוק? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לצחוק. גלי, גלי מדוע שאלת מה קרה ומה פתאום שכבר לילה ולא יום? מדוע שאלת? האם את נזכרת איך הוילון מן השמש פחד כל היום, כל היום בואי גלי, בואי גלי לי, מאין זכרת את האור? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לזכור. גלי, גלי מדוע בכית כשהגשם הראשון התדפק על החלון? מדוע בכית? האם הוא סיפר לך דבר איום על חתול שנרטב שנרטב ועלה לו החום? בואי גלי, בואי גלי לי, מאין באות הדמעות? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לבכות

גם בשואה צחקו

הי הדר, ההתאהבות הזאת במטפל היא כמו כל התאהבות - וגם אם פסיכולוגים מסבירים לך שזה חשוב לטפול - אני לא חושבת ככה. בסך הכל אם יש לך התאהבות במישהו שאין לך סיכוי איתו - הכי טוב זה למנוע את הכאב ולנתק באופן חד. אחרת זה יכול להמשך ולהמשך. זה בדיוק כמו ניתוח. יש גידול שחייבים להסיר. אם את לא מנתחת בכאב- הגידול הזה גם אם הוא ל ממאיר הוא ימשיך להכאיב. הכי טוב זה להסיר את זה וזה מה שיעזור לך לשכוח. את לא צריכה את הכאב הזה ואף בחורה או אשה לא צריכה את זה זה סתם בזבוז אנרגיה וכחות נפש שכדאי לך להשאיר אותם למשהו יותר פרודוקטיבי.

שלום ורוניקה, אני מבינה שאת מתייחסת לדיון קודם בפורום. אם יש לך שאלה ספציפית שלחי אותה שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

(נו, באמת)

היי ורוניקה! הלואי שזה היה כל כך פשוט. הקול הזה שאת משמיעה נמצא כמובן גם אצלי, לעזוב אותו, להתאבל ולהחלים. אבל מולו קיים הקול האחר.... שהרי זאת לא התאהבות "רגילה", היא במובנים מסויימים כואבת יותר, דווקא בגלל שהוא באופן מסויים כן מחזיר "אהבה"... כל כך הרבה גידולים הוא כן עזר לי להסיר... ואני יודעת שהוא יטפל בכל "גידול" שאביא לחדר בצורה הכי טובה עבורי. רק בגידול הזה הוא עדיין לא הצליח לטפל, למרות ששורשיו כבר ברורים לי... שבת שלום הדר

בני בן 13 בלי שום קשר הוא ילד ADHD לאחרונה אני שמה לב וחושדת שהוא גונב. זה מתבטא בסופר לאכול משהו ולא לשלם, לזרוק את האריזה. למשל נכנסנו לחנוץת אשר בה היה מבצע של 10 חטיפים ב- 10 שקלים וכשבדקתי בשקית שלו היו 12 חטיפים אני הוצאתי את 2 החטיפים המיותרים וכעסתי עליו מאוד שאני לא צריכה את הבושות שהיו סופרים ומגלים יותר חטיפים והיו חושבים שזאת אני. אני כועסת עליו אם אני רואה שהוא נוגע בכסף שנמצא על השולחן ולא שיך לו. אני חושבת שבית שלי אני לא צריכה להחביא כסף אלא להיפך. קודם כל לעניין החטיפים, החלטתי שאני לא נותנת לו כלום כעונש על מה שעשה. אני אף צעקתי עליו שיותר אני לא אלך איתו לשום מקום כי לא נעים לי להיות עם ילד כמוהו (היו עוד מקרים שאני חושדת בו שהוא לקח דברים מחנויות למרות שאמר שיש לו כסף והוא שילם). האם העונש שלי למנוע ממנו לגעת בחטיפים הוא נכון? ומה אני או אבא שלו (למרות שהוא לא פוחד מאיתנו) צריכים לעשות במקרים אלה, איך עלינו לנהוג. אנא תגובתכם הדחופה

מצחיק, אבל פעם הייתי מנסה לקפוץ למסקנות. אין מספיק נתונים על מנת לתת תשובה מבוססת די הצורך, לטווח הארוך עדיף פסיכולוג\ית ילדים. איך הוא באופן כללי, הילד? הוא ילדטוב חוץ מהארועים הללו? למה הבעת שאט נפש חריפה כל כך? מה גניבה מסמלת עבורך?

שלום אסתי, לצד התגובה הברורה והעקבית שכדאי להגיב כאשר בנך גונב (ובהקשר הזה, למנוע ממנו להנות ממה שגנב נראה לי עונש סביר), כדאי לנסות להבין האם הוא מנסה לומר לכם משהו דרך ההתנהגות שלו. לפעמים, ילדים משתמשים בהתנהגויות מסוג זה כדי למשוך את תשומת ליבנו ולקבל מאיתנו משהו שחסר להם (לאו דווקא ברמה החומרית). כדאי לחשוב על כך, ולשוחח איתו מתוך התעניינות כנה ברגשותיו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אף פעם לא עשיתי את זה קודם...

שלום איך מתמודדים עם רגשות שליליים, כגון עצב, כעס פחד. כלומר איך מתמודדים איתם בצורה כזאת שלא מתנתקים מהם. האם חווים אותם בלי להדחיקם אך עד מתי? יש סיטואציות שעצב לדוגמה יכול להפוך לדיכאון (לפחות אצלי). לדוגמה, קרתה לי סיטואציה הבאה לאחרונה: התחלתי תואר שני והלימודים מאוד מבאסים אותי. אני עצוב בגלל הלימודים ואני לא רוצה להתנתק מהעצב אבל השאלה כמה זמן העצב צריך להימשך? האם הוא נמשך עד שהוא נעלם מעצמו או שאנחנו צריכים להתגבר עליו באמצעות הגיון? איך זה אמור "להתנהל" בצורה יעילה? תודה

שלום טל, אין דרך אחת "נכונה" להתמודד עם רגשות מכאיבים. אני יכולה להגיד לך מהתחום שלי - טיפול בחרדה, שדווקא הניסיון לא לחשוב על דברים שמפחידים אותנו ולא להרגיש דברים שמעציבים אותנו, מוביל להתגברות התחושות הקשות. אני חושבת שכיוון טוב לעבודה עצמית וטיפולית, הוא לקבל את הרגשות הקשים כחלק לגמרי נורמלי וסביר מהחוויה שלנו. זה אומר, למשל, שאפשר ללכת ללימודים גם אם מבואסים, ואפשר לעבוד ולתפקד עם תחושות חרדה ועצב. במקביל, כמובן שכדאי להתמדד עם הבעיות עצמן. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל