פורום פסיכולוגיה קלינית

מה עושים אם גם אחרי כמעט 4 שנות טיפול דו שבועי התחושה היא שאין עדיין תקשורת מובנת עם המטפל? המתח והתסכול הם איומים ורק מתגברים אבל לא ברור אם זאת עדות כלשהי להתקדמות בטיפול או תסכול שנובע מבעייתיות בקשר עם המטפל, הוא מתעקש על זה שזה חלק מהטיפול אבל אני מתלבט אם גם זאת רק עוד עדות לחוסר התקשורת שאני חש ומדבר עליה איתו כבר כמעט מההתחלה... במיוחד לאור העובדה שהייתי לפני כן, בטיפול של מספר פגישות בלבד, אצל מישהו אחר והיתה כימיה מדהימה מבחינתי, תחושה שקוראים אותי בצורה מושלמת ויכולים לעזור לי בקלות, עד לנקודה שבה התחילו ספקות גדולים לגבי התחושה הזאת וגם חוסר יכולת להמשיך והפסקתי באותה מהירות שבה הכל התחיל, המטפל ניסה לשכנע אותי לחזור פעם אחת אבל סירבתי ואחרי תקופה שכבר רציתי הוא התחמק ואין לי מושג אם זה אולי בגלל שנעלב או סיבה מקצועית כלשהי?

שלום לך שואל יקר, כמעט ארבע שנים ופגישות דו שבועיות זה לא קצת יותר מידי כדי שזה יהיה "חלק מהטיפול" כדבריו. משהו שהוא "חלק מהטיפול" מעבדים ועוברים הלאה, לא? ארבע שנים זה הרבה זמן, לא? המון הצלחה בהחלטה הנכונה. אני בעצמי עומדת כרגע בצומת דרכים. וחג שמח! נורית

זה הרבה כסף והמון זמן מכדי לזרוק הכל לפח ולהתחיל במקום אחר שעלול להתברר בסוף כמשחזר את עצמו ואז זה יתברר כטעות ויהיה עוד יותר מצער. אז איך יודעים? איך אפשר לדעת אם החרדה שלי היא מהמטפל או מדברים שבתוכי, איך אפשר לשפוט באובייקטיביות בלי להסתמך על מטפל שאולי טועה?

ערב טוב לשואל, הלוואי שהייתה לי תשובה חד משמעית כמו שנורית אומרת... גם אני חושבת שאחרי ארבע שנים של טיפול כל כך אינטנסיבי, אמורים להתגבר על מחסומים של תקשורת. איכשהו, יש לי הרגשה שהתסכול והמתח אינם תוצאה רק של תקשורת בעייתית. כדי להעריך יעילותו של טיפול חשוב מאד לבדוק מה קורה בשאר זירות התפקוד שלך. נסה להיזכר מדוע הגעת לטיפול מלכתחילה, איפה היית אז ואיפה אתה היום. אם הקשר עם המטפל מורכב, אבל ניכר שינוי משמעותי בתחום אחד או יותר בחייך, זהו מצב שונה, ועדיף על פני תקיעות בכל התחומים. נראה שלאחר תקופה כה ממושכת, יש מקום להערכה מקיפה של עבודתכם המשותפת. לעיתים אפשר להיעזר לצורך כך במספר מוגבל וידוע מראש של שיחות עם מטפל אחר (המוסכם גם על המטפל שלך), שיוכל לסייע בתהליך ההערכה הזה. בהצלחה ליאת

יכול להיות שאני באמת ישתמש באופציה לבדוק בהסכמה עם מטפל אחר כפי שהצעת, ואם אין לך התנגדות אז שאלה נוספת שאולי יכולה לעזור במשהו אם בטיפול הקצר הראשון הגעתי למצב של בכי ובנוכחי זה לא קורה, האם זה מעיד משהו יותר ברור על הטיפול הנוכחי?

הי ליאת! רציתי לשאול מה את חושבת על לבכות בטיפול. מה התגובה שלך כמטפלת כאשר מטופל בוכה בפגישה? האם זה משנה אם מדובר באחת הפגישות הראשונות? תודה וחג שמח! רעות

אומנם שאלת את ליאת,אך חשוב לי לשתף אותך תובנה שהגעתי אליה - לגביי,שאני שמתי-לב שעד שלא בטחתי במטפל שלי לא העזתי לבכות בפניו, ובכיתי רק פעמיים, שהן היו כמובן אחרי מס' פגישות-כאשר כבר הרגשתי ביטחון אצל המטפל.ואצלי מה שהיה טוב שבאותן פגישות-שבאמת הייתי בדכדוך רציני ו/או כעסתי עליו ובכיתי,הוא היה רציני ומחד- לא 'נלחץ' מהבכי שלי ומאידך-לא זילזל בי או בבכי ,וזה עזר לי מאוד כי הוא נתן לי מרחב לבכות -בצורה טבעית ביותר,אך לא עודד את הבכי. אך היו פעם או פעמיים שלא ממש בכיתי,ואפילו צחקתי,והוא ראה שלא הייתי מדוכדכת, ואז הוא אמר לי (בפגישה שהיתה עם משפחתי) 'בטח עכשיו תתחילי לבכות כדי שנרחם עליך'{איני בטוחה בניסוח המדוייק של הדברים}-וזה כן היה בזילזול,אבל ברורה לי הסיבה שהוא אמר זאת -כשרצה שאיפטר מבעיית הנקיון ויצר לי 'חשיפות' שרציתי להימנע מהן, אז הוא לא נתן לי לרחם על עצמי, וזה אולי באותו רגע קצת פגע בי (שלא נתן לי'לשחק' את המסכנה) אבל בהמשך עזר.

תודה על התגובה וחג שמח... אני בוטחת במטפלת שלי ומרגישה מאוד פתוחה איתה למרות שהיו לנו רק 3 פגישות, אבל אני ממש מפחדת מהתגובה שלה. היום הייתי בפגישה והייתי על סף דמעות כמה פעמים במשך הפגישה. יש דברים שאני יודעת שאם אפתח אותם אני בטוח אבכה, ולכן אני מעדיפה בינתיים שלא לפתוח אותם. ברור לי שאם התגובה שלה תהיה מזלזלת לא אגיע לשם יותר, אבל זה לא נראה לי המצב ובכל זאת אני מפחדת. הייתי אצל מטפלת אחרת בעבר והרגשתי זילזול מצדה ולכן החלפתי מטפלת (לא בכיתי אצל הראשונה). אך עם הנוכחית המצב שונה לחלוטין. הבעיה היא שאני יכולה לבכות כמעט מכל דבר, אך אף פעם לא בכיתי בנוכחות מישהו...

רעות, השאלה שלך העלת שאלות אצלי (את כמובן לא צריכה להגיב) איך המטפלת שלך הגיבה שבכית? איך חשת עם התגובה שלך... מדוע שלא תבררי אצלה מה היא חושבת על כך אם זה מענין אותך? בסך הכל לעניות דעתי זה מעיד על היכולת שלך להרגיש טוב על ההתחלה .. (אצלי הדרך להרגיש נוח הייתה ארוכה הרבה יותר (-:)

רחל, אני לא בכיתי. לא הרשתי לעצמי. אבל אני חושבת שאשמע לעצתך ואשאל אותה מה היא חושבת על כך. כי אחרת כנראה לא אוכל לדבר על דברים מהותיים בטיפול שלי. תודה רבה לך ולמשתנה!!! וכמובן שאשמח לשמוע על כך גם את דעתה של ליאת! חג שמח!!!

ערב טוב לרעות, וכמובן גם למשתנה ולרחל, הבכי הוא בן לוויה כמעט טבעי בטיפול, הגם שיש מי שבוכה בדמעות ויש מי שבוכה בדממה. אין זו ההבחנה היחידה: יש את הבכי שבוכה הילד שבנו, ויש בכי בוגר, מתאבל, ויש את הבכי המשחרר, והבכי המחטא. כל מיני. תגובות המטפל לבכי (לפחות ככל שאני יכולה להעיד מניסיוני) גם הן משתנות בהתאם לנסיבות. לפעמים המטפל נשאר מרוחק ומנותק מעט, כדי לאפשר למטופל לבכות ולחוש 'מוחזק' בביטחון. לפעמים המטפל נרגש ודומע יחד עם המטופל, בדר"כ כאשר כבר נוצרת קרבה וסוג של אינטימיות בקשר הטיפולי. ברוב המקרים זה איפשהו באמצע. אשר לתזמון, יש מטופלים שמרגישים שכדי לבכות עליהם לחוש קודם ביטחון ואמון, ויש מי שבוכים בפגישה הראשונה עוד לפני שהוציאו הגה מפיהם. ככה שאין חוקים... בסופו של דבר, כל מה שמקדם את המטופל, מקל עליו, מסייע לו להתמודד עם תכנים מעולמו הפנימי, או לפגוש את הגרעין האמיתי של עצמיותו - מתקבל בברכה בחדר הטיפול. בברכה ליאת

ומה את חושבת על מקרה שבו פעם המטפל אמפטי ונותן מרחב-מעין 'רשת ביטחון' למטופל לבכות,כשהמטופל ממש מדוכדך,ופעם הוא מראש מגחך על הבכי ואומר "יופי בטח תיבכי עכשיו כדי שנרחם עלייך..."וכו'(וכפי שציינתי למעלה זה היה במצב שלא הייתי מדוכדכת,אך 'נאבקתי' נגד משהו בטיפול שלא רציתי לקבל)?

"לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה"

רביץ יקרה, הגעת למקום הנכון. כאן תזכי לקבל הרבה מילים טובות. אנחנו פה! חג שמח! נורית

שלום, גיסתי בת 24 ואמא לתינוק בן 9 חודשים. הוא חולה בדכאון קליני וכרגע אינה מטופלת (היא מאוד בררנית ומסרבת לכל מטפל אליו היא מופנת). היא ואחי נשואים כמעט 3 שנים, וכבר עם אירוסיהם היא לא הייתה מתייחסת לאמא שלי ובהדרגה לאבי ובהמשך אינה מתייחסת אלי ואל אחיי. בחודשים האחרונים נוצרו המון בעיות בינה לבין אחי (בעלה), עד לימים האחרונים בהם היא הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד. יש לציין כי מבחינת שניהם הפרידה אינה סופית (קרי גירושין). עוד עניין חשוב הוא, שגיסתי מאמינה שאימי לא הייתה אמא טובה ולכן היא לא מוכנה לאיזשהו קשר בין אימי (ובהמשך אבי וכו') לבין התינוק. בררתי קצת על הנושא של דכאון קליני, (אולי יש לה בכלל הפרעת אישיות? מי יודע...) ואמא שלי פוחדת פחד מוות מפגיעה מתינוק. היא חוששת שגיסתי עלולה פתאום לפגוע בתינוק. האם יש איזשהם חששות מוצדקים לכך? מה ניתן לעשות חוץ מלהכריח אותה ללכת לטיפול? האם להכריח זה אפקטיבי? תודה וחג שמח.

שלום רבקה, לא ברור לי מדברייך מי אבחן את גיסתך כ"חולה בדיכאון קליני", ואני מבינה שגם הפרעת אישיות היא ניחוש או אפשרות מתוצרת בית. כדי לקבל אבחנה תקפה יש צורך בפסיכולוג או פסיכיאטר. האפשרות של פגיעה בתינוק נראית כרגע ללא בסיס ממשי, לפחות על סמך התיאור שלך. יש להניח שאם היה ניחוח של סכנה כזו, אחיך היה מבחין בכך ודואג גם הוא. להכריח אדם להגיע לטיפול זה צעד חסר תכלית, לפחות כל עוד הוא אחראי למעשיו, בעל בוחן מציאות תקין ואינו מפר את הסדר הציבורי. מטיפול יכול להרוויח רק מי שרוצה להיעזר בטיפול ולהשקיע ביצירת שינוי. נדמה לי שכרגע המוקד הוא ביחסים בין אחיך לאשתו, ויש לאפשר להם לקבל את ההחלטות בצורה אחראית ושקולה. יתכן שהדיכאון של גיסתך קשור בזוגיות המעורערת שלהם. לטעמי, מוטב להניח להם כרגע, מבלי להתעקש על היחסים עם המשפחה המורחבת. בברכה ליאת

שלום רב, ברצוני לשאול אותכם שאלה: אני בן 23, בן להורים שנשואים 28 שנה. להורים יש כל אחד סיפור חיים קשה עוד מהבית, שאותו הם נושאים הלאה איתם.חוץ ממני, יש לי עוד 2 אחים: אחות בת 17 ואח בן 27 שלא חי בבית כבר. זה מספר שנים שבכל תקופה מסוימת מתרחשת מריבה ביניהם, שלעיתים אף מגיעה לאלימות פיזית "קלה מאוד" (השלכת כוס תה וכדומה). הבעיה היא שהאמא עברה שינוי משמעותי בחייה, וקיבלה טיפולים ממספר גורמים (הילינג, הומאופתיה) ולעומת זאת אבא נשאר באותו מקום תקוע. האמא לא רואה אותו כשותף מלא וכאחד שנשאר ילד מאחור ולא התקדם, ולא רואה את העתיד. יש לציין, כי בכל ריב מחדש האיומים לגירושין חוזרים על עצמם, רק שהפעם התוצאה הופכת ליותר ממשית. בנוסף, אמי באופן קבוע מתחרה באחותי על היחס מאב המשפחה, כאילו שמדובר בתסביך אלקטרה, ולכן מבקשת תמיד שאב המשפחה יצדד אותה (את אמי) בכל מחיר, גם במחיר של אי כיבוד הבת (כבוד מינימאלי). אני בהתלבטות לאיזה טיפול לשלוח את אב המשפחה, מכיוון שהאמא נמצאת כרגע בטיפול הומאופתי צמוד. כמו כן, יש לציין שזו הפעם הראשונה שאב המשפחה מסכים ומכיר בעובדה שהוא זקוק לטיפול הזה, רק שמהידע הכללי שלי אני יודע שטיפול פסיכולוגי, לדוגמא, לא יעיל במקרים האלה והוא מתמשך לאורך זמן רב ללא הואיל. אשמח לקבל מכם ייעוץ בהקדם האפשרי. בכבוד רב.

שלום a מאוד יפה בעיני שאכפת לך ממה שקורה בין הוריך. יחד עם זאת צרמה לי השאלה שלך: "אני בהתלבטות לאיזה טיפול לשלוח את אב המשפחה". אבא שלך כבר "ילד גדול", והוא צריך ללכת לטיפול בעצמו ומרצונו. נראה לי שהבעייה המרכזית שנוצרה במשפחה שלכם היא בדיוק זאת, שמתייחסים לאבא כאל מי ש"נשאר באותו מקום תקוע. האמא לא רואה אותו כשותף מלא וכאחד שנשאר ילד מאחור ולא התקדם". אני מניחה שלא קל לאבא שלך עם ההתייחסות הזאת אליו, ויכול להיות שזאת הסיבה בגללה הוא מרגיש צורך מפעם לפעם לתבוע את מקומו בבית, גם אם בדרך שלילית ואלימה. אני חושבת שכדאי לערוך שיחה משפחתית בוגרת ומכבדת, ולבדוק יחד מה נכון להורים שלך. בתחושה שלי, נכון להמליץ (להמליץ, לא לשלוח...) על טיפול זוגי. כך גם לא תהיה לאבא שלך תחושה ששולחים אותו ל"תיקון", אלא שהוא ואמא הולכים יחד לטפל בזוגיות שלהם. אגב, 28 שנים ביחד זה המון זמן, והזדמנות נהדרת לעבוד מחדש על הזוגיות, שתמיד מקבלת פנים אחרות עם עזיבת הילדים את הבית. יום טוב וחג שמח הדר

אני מאוד מסכים עם הדברים של הדר. חוץ מזה, חשוב לזכור שלא רק שלכל אחד מההורים שלך יש הסטוריה, גם לך יש כזו. ההסטוריה שלך כוללת מגיל צעיר מצבים של מריבות אלימות בין ההורים וחשש שהכל עומד להתפרק. שהקליפה שמחזיקה את הקיום שלך נסדקת ועוד מעט לא יהיה לך בית והורים... זו גם החוויה שאני מרגיש כשאני קורא את ההווה שלך- פחד שלך שהכול יתפרק ותישאר בלי כלום. אני חושב שלצד הדאגה להורים ולאחות שסובלים כל כך, מגיע לך לחשוב על עצמך ולהיות בטיפול משלך. אני חושב שבמקום "לשלוח את האב" (אבא שלך או "האב"?) אולי נשלח את ה"בן"? טיפול פסיכולוגי מאוד יעיל, תאמין לי... לא תמיד זה כל כך ממושך, לפעמים דברים זזים די מהר כשלומדים להסתכל עליהם. חוץ מזה, די להתמקד בהורים, גם אתה קיים לא? תסתכל בראי... יהיה טוב. גוד

שלום רב, הדברים שכתבו לך הדר וגוד נכונים ויפים. לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר. הייתי מבקשת רק לחזק את המחשבה על טיפול זוגי (או משפחתי - דיווחת על קואליציות תוך-משפחתיות מזיקות) להורים, גם בשל העובדה שטיפול הומיאופטי אינו בהכרח מכוון לקשיים הנפשיים העמוקים (ואולי אני לא יודעת - אין לי כל הבנה בתחום זה), וגם כדי לשחרר אותך מהאחריות לחייהם המשותפים. זוהי אכן אחריות של שניהם! גם אם יבחרו שלא להגיע לטיפול כזה, אני מציעה לך להתמקד כרגע בבניית חיים משל עצמך, בנפרד מתלאות הזוגיות של הוריך. בהצלחה וחג שמח ליאת

האם אנורקסיה היא בעצם ocd בנושא אוכל ושומן? או שיש משהו מעבר?

א' שלום, באנורקסיה ישנו עיסוק יתר אובססיבי בנושא אוכל, מראה הגוף, השמנה, שליטה ובמובן הזה דומה לעיסוק של האובססיבי במושא האובססיות שלו. יחד עם זה ישנה הפרדה בספרי האבחון הפסיכיאטרים בין הפרעת ה-OCD השייכת לתחום הפרעות החרדה, לבין האנורקסיה השייכת לתחום הפרעות האכילה. בברכה, גדעון

אני מבין שבאנורקסיה יש עיוות בתפיסת הגוף שזה הרבה מאוד מעבר ל- OCD. עיוות בתפיסת המציאות זה פסיכוזה לא? זו הפרעה מאוד קשה שגורמת למוות בה אנשים, לרוב נשים, מרעיבים עצמם למוות מתוך הפרעה בתפיסה של המציאות. ממש לא נוירוטי אלא פסיכוטי....

שלום, יש לי ocd, ואני לקראת טיפול התנהגותי-קוגנטיבי, אך הבעיה היא שככל שאני מרבה לחשוב על כך, אינני רוצה להפטר מה"איסורים" המוזרים שלי על עצמי, ולגבי המחשבות על הגיינה, אני מאמינה בהן בכל ליבי, ולא רק "מרגישה" שזה לא הגיוני ו"יודעת" שאני טועה. מה דעתך?

שני שלום, בחלק מהפרעות החרדה וגם ב-ocd ישנה תחושה של אמיתיות האיסורים , החרדות והיותן חלק מהעצמי. הטיפול אינו תהליך של לקיחת משהו ממך והשארתך נטולת כל , אלא תהליך של משא ומתן שלך עם עצמך על מה את מוכנה לוותר ומה תרוויחי ותפסידי בכל שלב. אין אפשרות לקחת מאדם את ה -OCD שלו אם אינו מעוניין בכך. מקווה שהמסע הטיפולי שלך יהיה מעניין ותורם, בהצלחה, גדעון

עברתי טיפול כושל אצל פסיכולוג שניסה לנצל אותי. עד היום לא החלמתי ממה שקרה שם. יש לי התקפי חרדה שבאים פעם אחר פעם, חלומות רעים עליו בלילה ותחושה בלתי נסבלת של חוסר אונים וכשלון. אני בטיפול אצל מטפלת חדשה אבל לא ממש מצליחה להאמין לה. היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ומראה שאכפת לה ממני. היא באמת אנושית ומקסימה. אבל הכל נראה לי כהצגה הכי טובה בעיר. המבט האמפתי? סתם פרצוף כזה שלומדים לעשות אותו באוניברסיטה. הכל נראה לי לא אמיתי. היא מודעת למה שקרה בטיפול ההוא ומנסה לעזור לי להאמין לה אבל ברוב המקרים זה ממש לא משנה מה היא אומרת או עושה. אני פשוט לא מצליחה להאמין שבאמת אכפת לה ממני. גם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ופגע בי. כאילו אהבה זה תמיד מן חרב פיפיות כזה. מי שאמור לאהוב אותך פוגע בך. ככה היה גם בבית. בילדות. אני מנסה מאוד להאמין לה? לפעמים אני רוצה להתעלל בה. לרדת עליה, לצעוק עליה. לא יודעת למה. לפעמים היא אפילו מזמינה את זה. אומרת לי שזה בסדר ושהיא מבינה. אבל שום דבר לא עוזר. העניין הוא שככל שאני מרגישה אליה יותר הפחד שלי מפניה מתגבר. העובדה שהיא אישה מקילה במקצת כי אז אני מוגנת מפני דברים אחרים אבל בכל זאת היא יכולה לפגוע בי בדרכים אחרות. לפסיכולוג ההוא האמנתי. לפחות בהתחלה. איך לומדים להאמין שוב?

נרדפת שלום רב, את עברת ארוע טראומתי של פגיעה וניצול ע"י דמות טיפולית. התוצאה הינה פגיעה באמון. פגיעה זו באמון הינה רחבה - גם באמון באחרים וגם באמון בעצמי. תהליך השיקום ושחזור היכולת להאמין באחרים ובעצמך הינו תהליך ארוך. בסופו של דבר לומדים להאמין בתהליך של עיבוד פגיעות העבר והתנסות בחויות טובות בהווה. כאמור זה תהליך ארוך. מאחל לך חוויות טובות של מתן אמון בעצמך ובאנשים קרובים, בברכה, גדעון

שלום, אני לא יודעת אם משהו או מישהו פה יוכל לעזור לי אולי אני כותבת סתם כדי להוציא את הכל בכל מקרה תודה מראש למי שיקרא: שמי רותי אני בת 23 ובשנה וחצי האחרונות אני יורדת מהפסים פעם היתי ילדה מאוד אופטימית למרות שלא היו לי הרבה סיבות אמא שלי חלתה בסרטן אושפזה כשהיתי בגיל 12 ונפטרה כשהיתי בת 16 בגדול גדלתי לבד ובכל זאת היתי ילדה חייכנית ואופטימית כשיו אני כל הזמן עצובה אני בוכה בלי סיבה ובוכה עוד יותר עם סיבות אני שונאת את אך שאני נראת ומצטרפת לזה העובדה שאני כבר למעלה משנה בלי חבר בחורה שחושבת שהיא נולדת כדי להיות האישה של.... אין דבר נורא יותר מלא הוציא את האהבה והרצון לתת הזה החוצה תוסיפו את העובדה שאני יותר מחמש שנים בולימית ובחצי שנה האחרונה התחלתי לחתוך את עצמי בקצור העניינים על הפנים אני לא יודעת אך לצאת מזה ואך לחזור לאותה ילדה חייכנית אין לי חברים אין לי אהבה ואין לי אושר בחיים ויותר מתסכל שאני מודעת לכל זה אני גם מודעת שיש אנשים עם בעיות יותר קשות וכועסת על עצמי על זה שרע לי למרות שהחיים שלי די סברים אני גרה לבד מפרנסת את עצמי בקשר טוב עם אבא שלי אבל נורא נורא בודדה וכל הזמן עצובה. תודה על כל תגובה מראש

היי רותי, ראשית אין לך מה לכעוס על עצמך שאת עצובה ומדוכדכת בעוד שחייך די סבירים ואילו לאחרים יש בעיות הרבה יותר קשות משלך. כל כאב ועצב הוא לגיטימי ודורש טיפול אם הוא מציק ומפריע לאדם ומונע ממנו לפעול במלוא מרצו ולהנות מחייו. אין ספק, לפי דעתי, שמותה של אמך בגיל כה צעיר-16 הטביע את חותמו באופן ניכר על חייך ויש לפי דעתי, מקום לפנות לאיש מקצוע, כלומר לפסיכולוג. תרגישי הרבה יותר טוב אם יהיה לך אדם שאותו תוכלי לשתף בבדידותך ובהרגשותייך.כדאי אולי שתחשבי מה גרם לך אז, לפני כמה שנים להיות ילדה חייכנית ומאושרת ומה בעצם השתנה בחייך שגרם לך להדרדר. כדאי לך אולי גם לשתף את אביך בתחושותייך, שהרי את בקשר טוב עימו. אומנם נתתי לך כמה עצות אך שווה לך לפי דעתי לפנות לקבלת עזרה מקצועית שכן את מתארת מצב שדורש טיפול. בהצלחה :) :)

תודה רבה על התגובה תודה רבה שהקדשת זמן וקראת והגבת באמת תודה וחג שמח

אני מודעת לעובדה שאני צריכה עזרה מקצועית אבל צערי כל מי שרציתי לפנות אליו עולה המון כסף ולצערי אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי אולי תוכלו להפנות אותי למקום בו עוזרים ללא תמורה כספית אפילו סתם כדי לדבר עם מישהו מישהו שאני אדע שלא רוצה שום דבר בתמורה אלה מקשיב מסיבה אחת פשוטה כי אכפת לו ושוב תודה רבה

רותי שלום רב, את מתארת עצב, בולימיה ובדידות. בעיות אשר נמשכות זמן רב ומותירות את הילדה החייכנית והשמחה שהיית מאחור. אני סבור שאת יכולה להעזר רבות בטיפול נפשי. גם אם יש לך מגבלה כספית את יכולה לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. שם הטיפול חינם ומוגבל בזמן ועם זמן המתנה ארוך. או לפנות דרך קופת החולים אליה את משתייכת, שם הטיפול זול יחסית לאופציות הפרטיות. אני ממליץ שלא תוותרי לעצמך על האופציה הטיפולית. מאחל לך תקווה והתחלות חדשות, בברכה, גדעון

מהו התקף פסיכוטי? גלישה? מה ההבדל ביניהם?

מיכל שלום, התקף פסיכוטי הינו מצב של פגיעה בביקורת המציאות כפי שבא לידי ביטוי בהזיות או מחשבות שוא. גלישה פסיכוטית הינה כניסה למצב של התקף פסיכוטי וחזרה ממנו למצב לא פסיכוטי, בד"כ תוך זמן קצר. ההבדל הינו בפרק הזמן של המצב הפסיכוטי. בברכה, גדעון

רשמתי לך שאלה בהמשך לשרשור על 'אמפטיה של המטפל' ועל 'מניפולציה רגשית'.

שלא מובן לי למה אחרי שכבר חזרתי לבטוח במטפל שלי ואני באמת מרוצה ממנו ומחכה לפגישתינו הבאה(ושגם הוא בן-אדם ומותר לו פעם אחת לא להיות בסדר),למה שוב מילה או משפט אחד שנאמר מחזיר אותי מיד אחורה וגורם לי מיד לתהות אם הוא לא שיקר לי בעיניין המניפולציה שעשה לי ואם לא ניצל זאת לטובתו רק לאחר שסיפרתי לו על כך; אני מרגישה אשמה שעולות לי בכלל מחשבות אלו בראש.האם זה אומר שאיני אאדם נאמן? וזה גורם לי לתהות האם גם באנשים אחרים אני מפקפקת בצורה כזו -עם ובלי להיות מודעת לכך?

נכון,אני כעת שביעת-רצון מהמטפל והטיפול,אבל למה שקראתי את השאלה שוב עלו לי הספיקות לגבי אמיתות המניפולציה,האם זה אומר שאיני מאמינה למטפל שלי ושאני אפילו לא מודעת לכך,האם זה יכול 'לקפוץ' בהמשך-בטיפולים הבאים?למה זה כאילו 'עורר'אותי מחדש? {בד"כ אני אדם סקפטי לגבי דברים רבים}.

אובחנה אצלי דיסמורפוביה(דימוי גוף לקוי) עם דיכאון קל וחרדה קלה. ישנה אצלי איזשהי בעיה אסטטית שמציקה לי מאוד ויש סיבה אובייקטיבית לדיכאון שלי כי מדובר במשהו מכוער מאוד,הבעיה האסטטית אצלי היא ברגל ואני לא יכולה ללכת לים וכו' וזה נורא מפריע לי גם איני יכולה ללבוש חצאיות קצרות ושמלות וזה דיי מציק לי למרות שחוץ מהבעיה ברגליים אני נראית טוב,זה משהו אסטטי בלבד לא איזשהי הגבלה בהליכה או משהו כזה,אני במקביל מטופלת במכון יופי כדי לפתור את הבעיה ופניתי במקביל לפסיכיאטר. האם כדאי לקחת תרופות כמו רסיטל\ציפרלקס כאשר ישנה בעיה אובייקטיבית ומוצדקת או שכדאי להמשיך עם טיפולי יופי ופסיכותרפיה בלי תרופות כמו רסיטל וכו' וגם אם אפשר להסביר לי שוב מה זה בדיוק דיסמורפוביה והאם צריך טיפול קוגנטיבי או טיפול דינמי. מישהי

מישהי שלום, אז קודם כל מה זה דיסמורפופוביה? דיסמורפופוביה: עיסוק יתר בפגם גופני בהופעה החיצונית (פגם דמיוני או הגזמה במשמעות של פגם קיים), באופן שגורם לסבל נפשי יומיומי. קרוי גם "הפרעה דיסמורפית גופנית". הטיפול דומה לטיפול ב- OCD. הן טיפול תרופתי מאותה משפחה והן טיפול בגישה התנהגותית קוגנטיבית. אנשים עם הפרעה כזו יכולים להגיע לניתוחים או לשעות טיפול רבות מאוד במכוני יופי כדי להסתיר או לשפר פגם דימיוני, או בשל הגזמה רבה במשמעותו של פגם קיים. שאלת האבחנה כאן היא חשובה: עד כמה את נותנת חשיבות מוגזמת לפרט האסטתי, שמציק לך. אשאל זאת אחרת: האם גם נשים אחרות עם פגם אסטתי כזה היו מתיחסות באופן דומה . כלומר עד כמה ישנה בעיה אובייקטיבית ועד כמה היא סובייקטיבית. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם אנשי המקצוע אצלם את מטופלת לגבי המשך הטיפול המומלץ לגבייך. בברכה, גדעון

שלום, הייתי רוצה לדעת באם ישנם קבוצות תמיכה או מטפלים מוסמכים להפרעת הדיסמורפופיה בישראל?

אני באמת מאמינה שיש לי סכיזופרניה. קראתי על כל ה"תסמינים" ועל כולם עניתי בחיוב. מה לעשות?

א שלום, לא מומלץ לעשות אבחון עצמי ע"י קריאת תסמינים . רצוי להשאיר את תחום האבחון לאנשי המקצוע. אם את מוטרדת מזה שיש לך סכיזופרניה הייתי ממליץ לך להיבדק ע"י פסיכיאטר. בברכה, גדעון

קראתי למשל, שיש לסכיזופרנים לצחוק בדיוק ברגעים ש"לא מצחיקים", זה קורה לי כל הזמן, אנשים חושבים שאני מוזרה..

הייי.. יש לי "הפרעה" די מעצבנת. חלק מההתארגנות שלי בבוקר זה מול המראה, לסדר את השיער (ווקס וכו'). אני מסדר, מבלגן, מסדר, מבלגן - עד שזה מגיע לצורה המתאימה וגם אז.. לא מושלם בעיניי ואני יוצא מהבית בהרגשה של "אוף, איזה מכוער אני נראה, מי יסתכל עליי בכלל, מי ידבר איתי, מי יתחיל איתי" וכו'. הייתי בכמה טיפולים. אבל מה אפשר להגיד לעצמי, שאני אוכל לחיות עם זה?

כרובי22 שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי. ובנתיים מחשבותי: א. נדמה לי שאנשים רבים יכולים להזדהות עם בעייתך. וזה אולי מנחם במעט. ב. אתה יכול להגיד לעצמך שבלאו הכי חלק גדול מהאנשים עסוקים בעצמם ולא כל כך רואה את מי שעומד מולם. ג. אתה יכול לומר לעצמך שכשתהיה עסוק פחות בצורך להיות מושלם אז גם תרגיש טוב יותר עם עצמך. בברכה, גדעון

אודה לך אם תסביר/ימה פירוש המונח "אקטינג-אאוט" וכיצד הוא קשור לטיפול פסיכולוגי. תודה.

דנה שלום, ACTING OUT בפסיכותרפיה פירושו שהמטופל פועל את דחפיו מחוץ או בתוך המסגרת הטיפולית, במקום לבטא אותם מילולית. למשל מטופל כועס על המטפל ובמקום לומר לו שהוא כועס עליו הוא לא מגיע לפגישה הטיפולית. בברכה, גדעון

שמעתי על מקרים של אנשים מחוננים, או "גאונים" ברמה גבוהה מהרגיל, שנשלחו בילדותם הרכה לכל מיני ניסויים רפואיים. מדובר בילדים שנולדו עם מנת משכל גבוהה ביותר, ברמה שעולה בהרבה על מנות משכל של גאונים "רגילים".ילדים אלו פתחו בעיות נוירולוגיות קשות במערכת תפקוד המוח שכתוצאה מכך, אינם מסוגלים לתפקד באופן נורמלי. בניסויים אלו, הרופאים ביצעו בהם כל מיני ניסויים שאינם נופלים מניסויים שעושים על בעלי חיים למשל, כשרוצים לבדוק את מנת המשכל שלהם או את הפעולות המוחיות שלהם וכיו"ב. מדובר בסיפורים אמיתיים על אנשים שבעקבות אותם הניסויים קצת "נדפקו" וכיום מקבלים פיצויים כספיים על עגמת הנפש. רציתי לדעת אם זה נכון ואם מישהו מכם שמע על אותם המקרים האלו? במה מדובר בדיוק? תודה.

דנה שלום, לא שמעתי על כך. במידה ויש לך מראה מקום את מוזמנת לצרף ואז אוכל להתייחס באופן יותר מדוייק. בברכה, גדעון

אז זהו, שאם היה לי... לצערי אין לי שום דוגמאות להביא, חוץ מסיפורים כאלה. אגב, מדובר על מקרים שקרו בארץ. קיוותי שאולי יהיה מישהו שיהיה מוכן לבאר בפני את המתואר...

במסגרת לימודי למדתי על הפרעת הטורדנות הכפייתית והבנתי שמעורב בה מרכיב של *חרדה*. למדתי גם שיש אנשים שאצלם ההפרעה מתבטאת במחשבות טורדניות בנושאי מין. שאלתי היא אם אדם מוטרד ממחשבות טורדניות בנושאי מין למשל מה החרדה המסתתרת כאן והאם זוהי טורדנות כפיתית או משהו אחר? כמו כן רציתי לשאול האם קיים קשר בין טורדנות כפייתית לבין מחלת הרדיפה-פראנויה?

רוני שלום, בהפרעה טורדנית כפייתית ישנו מרכיב של מחשבות טורדניות וזה המרכיב מייצר החרדה. המרכיב של הכפייתיות הוא המרכיב המשכך חרדה. החשיבה על מין יכולה ליצר חרדה מסיבות שונות, למשל חרדה להשתגע או חרדה שמשהו לא בסדר איתי בעצם המחשבות על מין בצורה "מוזרה". ולגבי הקשר עם פאראנויה - הוא לא קיים בהכרח. בברכה, גדעון

שלום, לפני כשנתיים כשביליתי עם חברים בצפון הארץ, קבוצה של בנים עקבה אחריי בעיניהם, וכשעברתי מלית ברירה לידם לאחר מכן, (אני מניחה שתכננו זאת מראש- מכיוון שהייתי במצב שלא היה לי לאן לברוח, עם הגב אליהם, וזה הפתיע אותי), אחד מהם נגע לי בחזה, באופן משפיל, למספר שניות ארוכות. אני חושבת שבעיקר נפגעתי מזה שהשאר גיחכו/ צחקו. המקרה נמחק מזכרוני לגמרי, עוד באותו היום ונזכרתי בו רק לפני כחצי שנה. מה דעתך על המקרה ועל שכחתי המוזרה?

מ' שלום, זכרונות בעלי גוון טראומתי, מעליב, משפיל וכדומה יכולים להישכח ולהיות מודחקים. הם קמים לתחיה כשרמזים בסביבה או בחיים נוגעים במשהו מהזיכרון. זה יכול להיות נגיעה בחזה, זה יכול להיות צליל של קול מגחך, או אפילו לבקר במקום שבו לא היית חצי שנה. משהו הזכיר לך את הארוע. כך שהשיכחה שלך אינה חריגה כלל וכלל. בברכה, גדעון

מה המשמעות של זכרונות שעולים ככה סתם אחרי הרבה שנים, לכאורה בלי קשר לכלום, כולם זכרונות של סיטואציות קשות מביכות כאלה שהשכחה שלהם עושה רק טוב. למה הזכרונות השלילים מציפים פתאום?

המשמעות היא שמה שהודחק או נשכח , כבר לא יכול להחזיק מעמד בחשכה הברוכה של ההדחקה. הזכרונות הללו קוראים לך לעבד אותם ולהבין את משמעותם. מדוע זה קם לתחיה? קשה לדעת. בד"כ זה קורה בתקופה של שינויים בחיים. השינוי מעיר לתחיה תקופות מהעבר. מקווה שתשכילי להפיק מ"תחיית הזכרונות" את הטוב והמשמעות, בברכה, גדעון

בני הבכור בן 3 והקטן בן חצי שנה. מזה כחודש הבן הגדול שלי מתעורר אחת לשעה בערך במשך כל הלילה. כל התעוררות מלווה בצרחות , בכי "קורע לב", ובעיטות רבות. בכל פעם הוא אינו מצליח לחזור לישון בעצמו, אלא קורא לנו לעזרה. חשבתי שמדובר בקנאה באח החדש, אולם זו אינה קיצונית במשך היום. בסיוטים אנו שומעים שמות של ילדים בגן וסיפורים מוזרים כגון: יונתן הקטן הפריע לי. דיברתי עם רופא הילדים שאמר שמדובר בתופעה שחולפת. כיצד מתמודדים מלבד העייפות הבלחתי נסבלת והלילות שאינם נגמרים?

שלום לך, גיל 3 מאופיין בפחדים רבים: מפלצות, חיות, ושאר מזיקים מאכלסים את עולמו הדמיוני של הילד. השינה הינה המקום בו הם באים לידי ביטוי. אז מה לעשות? א. שיהיו בבית ספרים טובים על התפתחותו הרגשית של הילד. עצם המידע על מה צפוי בכל גיל מרגיע את ההורים ותורם גם לשלוות נפשם של הילדים. ב. נסו ששעת ההשכבה תהיה רגועה ומנחמת. ג. דובי גיבור, וחיות שומרות אחרות יכולות לשמור עליו כשהוא ישן. האם יש לבנכם חיית מחמד כזו שתעזור לו לעבור את השעות הקשות כך שלא ירגיש לבד? כשתהיה חיה כזו גם לילותיכם יהיו קלים יותר. ד. סבלנות - גם התקופה הזו תעבור... בהצלחה, גדעון

איני רוצה להישמע כמו 'תקליט שרוט' אך למה בכל פעם שקצת יש לי זמן לעצמי-שזה דבר חיובי (שאני עושה הכל כדי שיקרה) מיד חוזרת תחושת הדכדוך והיאוש מהכל, ופתאום אני נזכרת עד כמה חיי לא מתקדמים לשום מקום ושאין להם סיכוי להתקדם,ובעיקר הבעיה היא גם שאין לי כל חשק לעשות צעד כלשהוא כדיי לקדמם. אני מצטערת,כי בטוח נמאס לך כבר לקרוא על 'שינויי מצבי-הרוח' שלי,אבל למרות הטיפול,ולמרות שאני מיישמת את המלצותיך - להסתכל על זה כמצבי-רוח חולפים,נמאס לי כל פעם להרגיש גרוע-לחוש יאוש/חוסר תקווה. תודה מראש, וחג-שמח, משתנה

למשתנה שלום, תשובה ברוח החג: בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה עד שיצאו מעבדות לחרות. כלומר המעבר הפנימי מעבדות לחרות הינו תהליך שלוקח זמן. התאזרי בסבלנות, בברכה וחג שמח, גדעון

תודה על תשובתך, הבעיה היא ש'העבדות' שלי נראית כמו 'לנצח נצחים' ואצלי שום-דבר בחיים לא הולך בקלות-לא עבודה לא זוגיות,לא חברות וכו',ובנוסף לכל הצרות הOCD מקשה עליי את החיים עוד יותר; כמה עוד אפשר לסבול,ואיני צוחקת,במחשב לא ניתן להביע רגשות,אך כשאני כותבת זאת אני מרגישה ש'דמעות חונקות את גרוני'ועצוב לי נורא,ואני מפחדת שמישהו יגיע ויראה אותי ככה; כרגע איני ממש מסוגלת לחשוב שזה מצב-רוח חולף - הכל נראה לי כ"כ עגום ונמאס לי מהכל. הייתי חייבת לכתוב מה אני מרגישה,מקוה שלא נמאס לך ממני,ואם כן אני מצטערת שכתבתי שוב.

שלום! האם העובדה שאין לאדם זיכרונות מגיל צעיר מעידה בהכרח על הדחקה או שמדובר סתם בשיכחה? (הכוונה היא עד גיל 12 בערך) תודה, חג שמח וסוף שבוע נפלא, ענת.

ענת שלום, בהדחקה מדובר על זכרונות כואבים או טראומתיים , שהוצאו מהמודעות ונשמרים בלא מודע. שיכחה הינה תהליך ספונטני או הדרגתי שבו זכרונות ישנים נמחקים ממאגר הזכרון שלנו. כך שבתשובה לשאלתך: יתכן שמדובר בסתם שיכחה אך זה שאין כלל זכרונות בהחלט מעורר שאלה האם ישנם זכרונות כואבים או טראומתיים שהודחקו. בברכה וחג שמח, גדעון

שלום לכולם ברצוני לבקש את עזרתכם,אני רואה שרוב המשתתפים נמצאים בטיפול ואולי המבינים יוכלו לעזור לי,כמובן אם אפשר גם עזרה מהפסיכולוגים. אני אספר בקצרה: הייתי בכמה שיחות עם פסיכולוגית, הפגישות עודדו אותי והייתה ביננו כימיה טובה. עד שיום אחד(לפני חודש בערך) הפסיכולוגית אמרה לי דברים שמאוד העליבו אותי(אני לא רוצה להיכנס לפרטים) מאז עזבתי,כמובן,את הטיפול כי לא יכולתי להמשיך ללכת אליה, נגרם לי המון כאב מדבריה שעד היום אני מרגישה אותו. והתסכול הזה ששילמתי 300 ש"ח לפגישה וקיבלתי יחס שלא מגיע לי(כולל התבטאויות לא יפות מצידה) דבריה מהדהדים באזניי עד היום וגורמים לי המון כאב נפשי,אני בוכה כשאני נזכרת בדבריה,שבוע שעבר יצא לי לבכות במקום עבודתי וזה יצר לי מצב מביך,אף פעם לא הייתי בוכה בקלות ועכשיו ממש "יוצא לי" צי'ק צ'אק הבכי. בנוסף החיים שלי מאוד לא קלים,אני לוקחת טיפול תרופתי במינון נמוך,והטיפול לא כ"כ עוזר. מאז הפגישה אני פוחדת ללכת לטיפול אחר מחשש שזה יקרה לי שוב,כי אולי משהו בהתנהגות שלי דורש יחס כזה אולי מגיע לי? אורנה כתבתי לפני חודש וענית לי כבר,אבל אני עדיין מרגישה מאוד רע עם זה.לא יודעת למה לקחתי כל כך ללב את דבריה.האם זה מעיד על כך שיש לי בעיה? האם מישהו היה פעם במצב דומה ויכול לספר לי איך מתמודדים? המון תודה וחג שמח אלמונית

אלמונית שלום. לשאלתך, כן. הייתי כמה פעמים באותו המצב. אנשים חושבים שפסיכולוג אמור להיות כל הזמן אמפתי, מבין, תומך, "מלטף". אם הוא יסתפק בכך לא תהיה צמיחה מהמקום בו את נמצאת. לא יבוא שינוי. כאשר הפסיכולוג מתסכל אותנו, אנו נדרשים לבדוק את עצמנו. מה קורה לנו, למה אנחנו מרגישים כך, באילו עוד מערכות יחסים אומרים לנו את זה, איך אנחנו מגיבים כשפוגעים בנו כך, האם אנחנו בורחים ממערכות יחסים כאלה וכ"ו. הטיפול אמור להיות מקום בטוח, שמאפשר את הבירור ומאפשר שינוי וצמיחה. כשהדבר קרה לי בפעם הראשונה, רציתי לעזוב. בכיתי המון, קרו לי דברים דומים לשלך. אבל אז אמרתי לו כמה נפגעתי ומה הרגשתי. בדקנו את זה יחד. הוא היה שם בשבילי ושמר עלי. לאט לאט הבנתי, הפנמתי ויכולתי להרגיש בשינוי. גם היום כשמגיע מצב מתסכל אני כועסת. אבל אני יודעת שאחרי הייסורים תבוא הגדילה. אני לא יודעת איך הפסיכולוגית שלך, אבל נוצר ביניכן קשר טוב. אני מציעה לך מאוד לתת לה צ'אנס ולפתוח את הדברים איתה. הדרך מאוד קשה, אבל גם כך קשה לך... ואני חושבת שאם תלכי לטיפול אצל פסיכולוג אחר, במוקדם או במאוחר יגיע משהו דומה שתצטרכי להתמודד איתו בתוך חדר הטיפולים. אז למה להתחיל שוב קשר חדש? מאחלת לך הצלחה, ושיגיעו ימים טובים יותר הדר

לאלמונית שלום, אני לפני כשבועיים התייעצתי בפורום על בעיה דומה,שהפסיכולוג לא התייחס אליי,ואמר דברים שפגעו בי, וכפי שעידכנתי כאן בפורום- דווקא העובדה שבפגישה שלאחר-מכן נתתי לפסיכולוג לקרוא דף מודפס שבו כתבתי את כל תחושותיי ותלונותיי ומה אני מרגישה כלפיו וכלפי הטיפול ובעיקר כלפי אותו מפגש,והוא קרא אותו בקול רם ודנו במהלך הקריאה על כל טענה שהועלתה וכן על איך שאותן סוגיות שהפריעו לי במפגש זה מפריעות לי גם בחיי היום-יום,והן שגרמו לי להיפגע כ"כ ממנו באותו מפגש,ואומנם 'הזלתי הרבה דמעות'באותו מפגש, אך בסופו יצאתי מחוזקת ועם רצון חזק-ותיקווה-להמשך אותו סוג טיפול ואצל אותו מטפל. הפגישה שלאח-מכן גם היתה מוצלחת - ומצידי היתה תחושה שהוא שינה את יחסו לטובה כלפיי לאחר שאמרתי לו מה אני מרגישה,או מה שיותר נכון - הוא 'הפסיק לשחק אותה'-כי הוא אמר לי שבאותה פגישה הוא היה בכוונה חסר-רגישות כלפיי ו'שיחק אותה' שלא איכפת לו ממני כדי שאצא מהאדישות שהייתי בה,וזה באמת עזר כי זה 'זיעזע' אותי ונתן לי להעריך מחדש את כל עיניין הטיפול-שגם אני למענו מוותרת על רוב חסכונותיי(שהיו יכולים לשמש לי להרבה מטרות לא פחות חשובות) וגם את זה אמרתי לו. אינני יודעת אם גם אצלך המצב עם הפסיכולוגית דומה,אך אני כן יודעת שאם לא תאזרי אומצ ותגידי לה(או שתרשמי זאת-יותר קל)מה שאת מרגישה,תמשיכי להרגיש גרוע ולבכות מכל דבר,ותרגישי שאת 'עומדת להחנק מרוב שהרגשות מציפים אותך בפנים',ומניסיון-לאחר שתשוחחי איתה על מה שאת מרגישה תרגישי הקלה עצומה(כך אני הרגשתי לאחר הפגישה), ואולי אף תחזרי להעריך אותה ולצפות כבר לפגישה הבאה.אני יודעת שזה קשה ומפחיד,אך זו הדרך היחידה-לדעתי-לצאת ממצב זה; וגם תרוויחי מכך שתלמדי שאולי בחיים קורים לך אותם מקרים בדיוק ואינך מודעת לכך-וקשרים עם אנשים (או הזדמנויות כלשהן) נהרסים בעיקבות כך,ובחיי היום-יום אי אפשר לדבר על זה ולהפיק לקחים,וכאן כן תוכלי ללמוד מה כ"כ פגע בך ואיפה זה קורה לך(אם בכלל זה קורה לך...)בחיים. בהצלחה, וחג-שמח, משתנה

אלמונית יקרה, אני חושבת שאם לא אמרת לה שנפגעת אז שווה לחזור אליה ולהגיד לה כל מה שאת מרגישה. יש אנשי מקצוע טובים ויש גם כאלה שפחות... אני מאוד מבינה לליבך. אסור להתייאש, תפני לפסיכולוגית אחרת. אל תפחדי. לעזוב תמיד אפשר. מגיע לך טיפול מזין ויציב. למה לסבול? ואם באמת יקרה לך אותו הדבר גם עם הפסיכולוגית החדשה תישארי ותבדקי את הנושא לעומק. ואם זה מנחם, אני אישית בטוחה שגם מהתנסויות כאלה לומדים. כך שזה לא היה לחינם ששילמת 300 ש"ח. המון הצלחה! נורית

אלמונית שלום רב, אמנם עזבת פיסית את הטיפול לפני כחודש, אך למעשה דברי המטפלת עדיין חיים בתוכך ואת מרגישה אותם ומגיבה אליהם. לדעתי מומלץ מאוד שתחזרי אל המטפלת לשיחת ברור והבהרה, שבה תשתפי אותה בכל מה שעברת בחודש הזה ובשיחה הקודמת ביניכן. כפי שקראת מהתגובות אלייך את לא לבד בסיפור הזה וההמלצה המשותפת של מי שהיה שם זה לחזור לטיפול ולעבד את החוויה בטיפול. אני מקווה שיהיה לך העוז לעשות זאת, שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום גדעון, סיטואציה דומה קרתה גם בטיפול שלי, שבה נאמרו לי דברים מאוד "לא לעניין", וכאלה שלא ציפיתי לשמוע מאשת מקצוע. כשאמרתי לה שנפגעתי מדבריה אמרה (במילים אחרות), שזה בסדר שהתנהגה כך, מפני שזה טיפול דינמי. שכיביכול, אני זו שגרמתי לה (בלא מודע) להתנהג אלי ברשעות- ולכן התנהגה בצורה זו. אני חושבת שגם בטיפול דינמי אין למטפל זכות לשנות יחס, ולתרץ את זה ב- "הוא גרם לי" או "הוא התחיל". ועוד מסקנה שהסקתי, זה שאני מעדיפה מטפל שהוא "מסך ריק" כמו שפרויד הציע. מטפל שלא מביא את עצמו לפגישה. מיותר לציין שמאוד מאוד נפגעתי, ומבחינתי הטיפול אבוד. סגרתי את דלתות נפשי לאחר הפגיעה שספגתי, ואינני מוכנה לפתוח אותן בפניה שנית. לכן אינני רואה טעם להמשיך ולדון איתה על כמה נפגעתי, ולשמוע תירוצים של "טיפול דינמי". אם היא לא מסוגלת להודות שאמרה דברים שלא במקום ולבקש סליחה, מתוך חוזק ויושר פנימי, מדוע שאשתף אותה בדברים הכל כך יקרים וחשובים לי? תודה רבה מראש. שיהיה חג שמח וכשר.

לאורנה ראובן מגריל מה ההבדל בין סתם מצב רוח רע לבין דיכאון?

עוד משהו לחצתי שלח בטעות. אם ישנם עמה ימים של מצב רוח רע ואח"כ זה מסתדר אז איך קוראים לזה בפסיכולוגיה?

שלום אירית, ההבדל הוא "באיכות ובכמות"... על-מנת לאבחן אפיזודה דכאונית צריך לראות יותר ממצב-רוח ירוד. אמורים לראות אובדן של ההתעניינות וההנאה, אנרגיה מופחת המובילה להתעייפות מהירה ולירידה בפעילות, ולעיתים קרובות יש גם ירידה בריכוז ובקשב, ירידה בהערכה העצמית ובביטחון העצמי, מחשבות אשם ופחיתות-ערך, השקפות עגומות ופסימיות על העתיד, הפרעות בשינה ובתיאבון, ועוד... לגבי "כמה ימים של מצב-רוח רע ואח"כ זה מסתדר", תלוי כמה ימים ואיך זה מסתדר, וגם תלוי האם אפיזודות כאלה חוזרות הרבה פעמים. אני רוצה להזכיר שבכל מקרה של ספקות ותהיות בנושאים כאלה כדאי להתייעץ עם איש מקצוע באופן אישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בתי המתבגרת סובלת מזה כמה שנים מהפרעת חרדה ומאו.סי.די. היא סובלת ממחשבות טורדניות. כשהיא מתחילה להתעסק במשהו, היא מתקשה להפסיק לחשוב עליו. יחד עם זאת, בניגוד למה שאני קוראת על התופעה, אין היא מסודרת באופן כפייתי, אין לה בעייה עם הבלגן בחדר שלה, הילקוט שלה לא תמיד מסודר, וזה לא ממש "מזיז" לה.(כמה חבל...) יש לציין שהיא מטופלת תרופתית, ובעבר טופלה גם בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ובטיפול פסיכולוגי של כמה שנים. המצב היום טוב יותר. האם האו.סי.די, יכול להגיע בצורות שונות? תודה אמא של

אמא של יקרה, אכן, ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית יכולה לקבל פנים שונות, למשל: קומפולסיות שקשורות לניקיון, קומפולסיות שקשורות לבדיקה, טקסים מחשבתיים בלבד ועוד. אגב, גם אצל נקיינים "מובהקים", מרחב המחייה אינו בהכרח נקי ומסודר. למעשה, לעיתים הם עסוקים בניקיון מושלם של אובייקט ספציפי, ושאר הסביבה מוזנחת למדי... בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה ראובן-מגריל

בתור מישהי שיש לה OCD כבר זמן רב,אני יכולה להגיד לך שלמרות שחשוב לי מאוד הסדר והנקיון (בעיקר),בחפציי האישיים-תיק,מסמכים וכו'איני מסודרת במיוחד ואני אפילו 'בלאגניסטית'-כי לוקח לי זמן רב להחליט מה לעשות עם..ואיפה לשים את אותו מסמך/חפץ, ובעיניין בנקיון אני שומרת מאוד על הנקיון,אך איני אוהבת כ"כ לנקות,כי אם אני מנקה זה חייב להיות נקיון יסודי ו'מושלם'-שגוזל ממני כוחות רבים,לכן אם אין צורך אני מעדיפה לתת לאחרים לנקות,כדי 'להימנע מהסבל 'הכרוך בנקיון יסודי. דבר אחד במה שכתבת הפריע לי,כתבת ש'בתי המתבגרת סובלת מזה כמה שנים מהפרעת חרדה ומאו.סי.די',וOCD זו הפרעת חרדה,זה לא שני דברים שונים. עד לפני כחצי שנה-שאז אובחנתי כסובלת מOCD לא ממש ידעתי מה פירוש ההפרעה הזו,למרות שאני סובלת ממנה כעשר שנים,ורק אז למדתי ש'מחלת-הנקיון' שאני סובלת ממנה היא חלק מההפרעה. מודעות לOCD משפרת את המצב,כי יודעים שזו הפרעה מוכרת,ולא צריכים להתבייש לחשוף אותה בפני המשפחה הקרובה ואנשי מקצוע. תמיכה בביתך-לא הזדהות ו'כניעה'-אלא הבנה של מה שהיא עוברת, תעזור לה לדעתי 'להחלים'ולצאת יותר מהר ממצב זה. הרגשתי צורך לשתף אותך,בתור מישהי שחווה את החיים הקשים עם הOCD ,מקווה שעזרתי במשהו.

למשתנה תודה על השיתוף. ברור לי שה או.סי.די.הוא הצורה בה הפרעת החרדה באה לידי ביטוי. אצל בתי הדבר העיקרי הוא המחשבות הטורדניות שלא עוזבות אותה, לפעמים עם תוכן חרדתי, ולפעמים סתם משהו שהיא נתפסת אליו. לא קל... שוב תודה

מעניין אותי אם נניח קלסטרופוב מבצע עבירה על החוק והוא צריך להיכנס בגללה לכלא, אפשר לכלוא אותו ? זה לא ישגע ?

מר בחור יקר, אני מניחה שהקלסטרופוב היה צריך לחשוב על זה קודם... וברצינות - יש מגוון פתרונות יצירתיים, למשל כליאה במתקן פסיכיאטרי. אורנה ראובן-מגריל

הי כולם, ושוב חג שמח. כמה זמן אחרי שאתם יוצאים מהפגישה, הדברים עוד מהדהדים לכם בראש, בלב? קורה לכם, שאתם ממשיכים "לשוחח" איתו בימים שבין הפגישות? תפסיקו רגע לטגן/ לאכול/ לארח/לישון שוב לאכול , ותגידו לי שאני נורמלית, שזה לא קורה רק לי..... ולפסיכולוגים, מה ההסבר לתופעה? לפעמים זה מרגיש לי משוגע... הדר

שלום הדר, חלק גדול מהעבודה הטיפולית מתרחש בין הפגישות, ולפעמים אפילו זמן רב לאחר סיום הקשר הטיפולי. זה קשור לאופן בו דמות המטפל מופנמת בתוכנו, והופכת ל"קול" פנימי משמעותי. בקיצור, לא משוגע כלל וכלל... חג שמח גם לך, אורנה ראובן-מגריל

אורנה הי, אני לא חושבת שהמטפלת שלי הפכה לקול פנימי, האם זה באופן מודע או לא מודע שאפשר לזהות את אותו הקול? תודה מראש ניבה

הי הדר, אני מכירה את התחושה , היא מהדהדת לי ובתוכי כל הזמן, אפילו באמצע הלילה כשאני מתעוררת , מיד חדר הטיפולים עולה בדמיוני, אני נזכרת בדברים שהיא אמרה, איך הגבתי ואיך הרגשתי וכך משחזרת . לפעמים אני מחפשת לשחזר את זה בכוח. בתקופה האחרונה, עברתי משהו מאד קשה, והיה לי כל כך קשה שלא יכלתי להתעסק בה, שתהדהד בתוכי כמו שכתבת, ולא הבנתי איך זה כשהכי קשה לי , דוקא אז אני לא מתעסקת בה, לא שואבת כוחות... כאילו במציאות האמתית אין לה כוח בתוכי. אני אגלה לך סוד, אני מנהלת יומן וכותבת לאחר כל פגישה מה היה, על מה דיברתי, איך היא הגיבה ולאן זה לקח אותי, יש ואני כותבת גם בין הפגישות כי אני כל כך מתגעתגת אליה. אני כותבת משהו כמו שנה,לקח לי זמן בכלל להעיז לכתוב, אבל היא כאילו כל הזמן מונחת על ידי. השקעתי, קניתי חוברת כתיבה יפיפיה ואני ממלא אותה כמו משהו יקר, נדיר, טוב. חשוב. כך שהיא עוד נשארת איתי הרבה זמן אחרי. אפילו את ההודעות שלה בפלאפון אני שומרת, כאילו שלא תמחק, תלך לאיבוד... אבל הצורך הזה יורד אט אט , ואני מתגעגעת לעוצמות של ההתחלה.. המשך חג שמח ניבה

היי תודה אורנה, זה מרגיע. הוא באמת כל כך משמעותי עבורי, ואני מפנימה אותו יותר ויותר.. ניבה, תודה על ששיתפת. גם אני כותבת. פעמים רבות אני כותבת את המונולוגים האלה שרצים לי בראש, כדי להשקיט את ה"רעש" שהם עושים לי... זה גם שומר על הנוכחות שלו אצלי במהלך השבוע. לעיתים, אני מביאה את מה שכתבתי לפגישה ומקריאה. זה חוסך המון זמן, ומביא חומרים לעבודה. לפעמים אני שומרת לי את מה שכתבתי, לפעמים משמידה, ולפעמים (נדיר), נותנת לו. שוב תודה הדר

הי ניבה, מה שתיארת הוא בדיוק "הקול הפנימי" אליו התכוונתי... אורנה

את נורמאלית לחלוטין,הרי בד"כ לגבי כל סיטואציה שעוברים 'מחשבות רצות בראש' ובטח שלגבי פגישה אל פסיכולוג שהיא משמעותית ובעלת עוצמות הרבה יותר חזקות מכל סיטואציה-שבד"כ-עברנו. אני איני ממשיכה לשוחח אך אני נזכרת בפגישה ומדמיינת שוב את הסיטואציה.

בטח כבר נתקלת בתכתובות שלי בפורום זה-בד"כ עם גדעון,אבל גם עם ליאת ואיתך, אני זו שקראתי לעצמי "מתוסכלת", ועכשיו- פשוט בעיקבות החג היתה הרעה ביחסים-שגם ככה לא במיוחד קיימים-ביני לבין אחי הגדול,זה פשוט הפך להיות 'סיוט',איך שהוא רואה אותי הוא מיד 'יורד עליי' ומקניט אותי ואני עונה לו,ויש 'מלחמה',שאין לי כוח יותר אליה; גם אני 'יורדת עליו' מידי-פעם אבל בד"כ הוא מתחיל במריבה; וכפי שכבר דנתי פה בפורום- כל ויכוח הכי קטן איתו בד"כ מסתיים ב'לכי לפסיכיאטר שלך-את משוגעת- את צריכה אישפוז' או 'תקחי כדורים שירגיעו אותך'-ומשפטים אילו כמובן נאמרים מתוך לעג ולא מתוך טוב-לב. מה עושים,אני כבר מיואשת,היום יש קצת הטבה מסויימת(כי עברנו את לחץ האירוח בחג)אבל אין לי כוח יותר לריבים איתו,ובעקבותיהם לחלומות הרעים בלילה-שבהם אני מתווכחת איתו(אפילו בלילה אין לי שקט-נפשי)?

שלום משתנה, אם אני זוכרת נכון, התכתובת הקודמת שלנו עסקה בצורך לבנות חומה רגשית למול אחיך, והרעיון של חומה עורר פה לא מעט תגובות... זה אולי המקום להסביר, שלא התכוונתי לחומה קבועה ובלתי חדירה, אלא לאיזשהו מגן מול מי שפוגע בנו שוב ושוב, ולא משנה את התנהגותו גם כשאנחנו מסבירים ומבקשים. במקרים כאלה, במקום לנסות לשנות את האחר, אני חושבת שכדאי לשנות משהו בעצמנו - כך שיהיה לנו יותר קל לידו. הרי אם תוכלי פחות "לשמוע" אותו, פחות להרגיש את כאב הדקירה כשהוא מעליב, יהיה הרבה יותר קל להתמודד... בהצלחה בהמשך החג, והחזיקי מעמד, אורנה

תודה על תשובתך, ומובנת לי ה'חומה' שדיברת עליה,ולמעשה את הרעיון הזה (במילים אחרות)שמעתי גם מהפסיכולוג שלי,אך הבעיה היא שבפועל קשה לי מאוד ליישמו,אני מצליחה בקושי רב בחלק מהמקרים ליישמו; אולי יש לך כמה 'טיפים' לגבי אופן 'בניית החומה'? תודה וחג-שמח, משתנה {אחרי שקראתי את תשובתך,סגרתי אותה מהר-כיוון שאחי הגיע,ובטעות זה לא נסגר לגמרי ובלי כוונה והוא נכנס לפורום וקרא זאת,וזה נתן לי להרגיש תחושה מעורבת-מצד-אחד של מבוכה ממנו ומצד-שני של שמחה חלקית-שאולי הוא ידע בדיוק מה אני מרגישה ולמה הריבים איתו גורמים.הוא לא כעס,אך גיחך על מה שכתבתי ועל הכינוי שבחרתי לי.}

שלום :) כתבתי פה לפני חצי שנה נראה לי. אני בת 19. בכל מקרה, בתקופה ההיא סיפרתי שאני מרגישה פיזית מאוד רע, שאני לא יכולה לתפקד, שיש לי פחד להיחנק מאוכל (גם מכדורים..) ושאני רוצה למות. התחלתי בתקופה ההיא ללכת בפעם הראשונה בחיי לפסיכולוגית. והתייעצתי פה בפורום אם לקחת כדורים אנטי דיכאוניים. בעקבות העצה שלך, החלטתי ללכת על זה. זה עזר לי מאוד. והפסיכולוגית גם עזרה לי. התחלתי להרגיש פיזית טוב יותר (אעפ"י שבגדול יש לי כמה בעיות רפואיות אז עדיין יש הרגשה לא משהו, אבל היא השתפרה בהרבה), התחלתי לאכול כמו שצריך, עבר לי כמעט לחלוטין הפחד להיחנק מאוכל, אין לי שום בעיה לבלוע כדורים, חזרתי לתפקד פחות או יותר, יש לי הרבה יותר בטחון עם אנשים וזה נראה שדברים השתפרו מאז... בכל החצי שנה האחרונה הייתי במצבים עזים של רצון למות. והתחלתי גם לדפוק את היד בריצפה, לשפוך על עצמי מים רותחים ולעשות חתכים עם סכין. הגעתי לפסיכולוגית ממש ממש במצב נוראי, כשאף אחד לא מבין אותי, והיא נתנה לי את ההרגשה שסוף סוף יש מישהו שיכול להבין את הכאב שלי ולגרום לי להרגיש שאני אמיתית ושרואים אותי. היא עזרה לי גם בתהליך החזרה בשאלה שלי שגם מאוד מאוד עזר לי. נעשיתי קצת תלותית בה והרגשתי רגשות ממש חזקים אליה. בתקופה האחרונה, אני מרגישה אליה שנאה עזה. ואין לי מושג למה. אני פשוט שונאת להסתכל עליה. באחת מהפגישות האחרונה התעלמתי ממנה ולא התקשרתי. היא התקשרה והחלטתי לבוא. אבל אני לא יודעת אם לבוא לפגישה הבאה. אני משום מה לא מצליחה לחשוב עליה בצורה חיובית כ"כ, וגם אני מרגישה שהיא לא יכולה לעזור לי. כנ"ל לגבי הפסיכיאטרית. בזמן האחרון אני לא מקפידה על לקיחת הכדורים. ולא באתי אליה מלא זמן, אפילו אני לא מתקשרת אליה. אז היא אמרה לי שהיא מסירה ממני כל אחריות כי אני לא מקשיבה למה שהיא אומרת. גם הרופא משפחה שלי התייאש ממני אחרי שאני לא עושה מה שהוא מבקש ממני. קצת התייאשתי מהכל, אני לא באמת חושבת שהדברים האלו יוכלו לעזור לי. אז... אני מאוד מתלבטת אם להמשיך ללכת לפסיכולוגית שלי. אני כבר לא רואה בזה טעם, אבל מצד שני אני מרגישה כאילו שאני חייבת ללכת. כי אני לא ממש רוצה לחיות, אני שונאת את עצמי ואני שונאת את זה שאני צריכה לחתוך את עצמי כדי להרגיש טוב יותר. אולי כדאי להחליף מטפלת? אני לא יודעת מה לעשות. יש רעיונות? :/ תודה. :)

שלום נשמה "ריקה" וכאובה, השיפור שתיארת בחלק הראשון של הודעתך כל-כך מרשים ונפלא, עד שאין בי ספק שחשוב וכדאי שתמשיכי את הקשרים הטיפוליים עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית. אני בטוחה שאפשר להבין את רגשות השנאה שאת חשה, ואת הדחפים "לקלקל" את ההתקדמות (ע"י אי לקיחת התרופות באופן סדיר ואי הגעה לפגישות הטיפוליות), בתוך הטיפול עצמו. בבקשה תני לעצמך סיכוי להמשיך את ההתקדמות! אורנה ראובן-מגריל

האם שני הדברים הללו - פחד מדחיה וחרדת נטישה הם אותו דבר בעצם?

בפורום פסיכיאטריה הרחבתי ואני מצטט: "שלום, אני סובל מפחד מדחייה או שאולי זה נקרא גם חרדת נטישה? אני בן 21... זה בא לידי ביטוי - שאני רוצה לרצות את כולם. אני מתחיל להיות עצבני ולסבול מתי שאני לא מקבל תשומת לב ושאני לא במרכז העינייינים. אני עושה הכל כדי שאנשים יתלהבו ממני. ואני ממש לא טוב מאינטמיות עם אנשים ואני לא הכי חברותי בעולם מהסיבה שאני מפחד לנסות להתקרב ולהדחות. המתח והחרדה מלווים אותי במשך כל הזמן ועושים אותי עצבני ומדוכא. אני לוקח כרגע קלונקס על בסיס קבוע (1 מ"ג מחולק במשך היום) אבל אני מדוכא ועדיין עצבני. האם ישנה תרופה נוספת שכדי לקחת שיכולה לעזור לי? (כבר ניסיתי בעבר ציפראמיל, אפקסור,מובמיד, אנפרניל - אבל נראה לי שאז לא הייתי על קלונקס שמייצב אותי ואולי שווה לחזור לתרופות מסוג זה). הבעיה היא שאני חווה גם עצבנות וגם דיכאון בו זמנית - והתרופות שעובדות על הסרוטונין והנוראדרנלין מעלות עצבנות לא? בכל מקרה אשמח לחוות דעת פסיכיאטרית בנושא - ובכלל מהי התרופה הכי מומלצת לפחד מדחייה?" וענו לי שם שכנראה מדובר בבעיית אישיות נרקסיסטית או משהו כזה. מה אתם חושבים?

שלום רז, תחושת החרדה מדחייה והצורך התמידי להיות במרכז העניינים יכולים (אני מדגישה - רק יכולים!) להתקשר להפרעת אישיות נרקיסיסטית, או להפרעות אישיות אחרות. עם זאת, אינני רואה כל טעם באבחון "בשלט רחוק", ובמקום זאת אני רוצה להציע לך לצרף אל הטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי. בטיפול פסיכולוגי תוכל להבין את הסיבות להתנהגות זו, ובהדרגה ללמוד להגיב אחרת במצבי פגיעות בהם אתה חש דחוי. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 21 1.67 67-63 ק "ג.(תלוי בתקופה ובמצב רוח....חחח). יש לי בעייה שנמשכת מאז תחילת גיל הבגרות ואף פעם לא דיברתי על כך כי אני חושבת של90% יש את ההפרעה הזו.וגם אם כן זה לא עושה את זה נורמאלי. אני באמת רוצה להגמל מן ההרגל הזה והייתי רוצה להבין ממה הוא נובע. ניסיתי לחשוב מה מפריע לי מה חסר לי? מה החסכים הנפשיים....וכלום. הכל בסדר גמור בעולמי כל אדם אחר במקומי היה מאושר ואני מודה לאלהים יום יום על כל שיש לי. אני אוכלת בריא ועושה ספורט אך יש לי מדי פעם התקפי זלילה בלתי נשלטים... זה מתחיל עם זה שאני חייבת מתוק....ואני לא מפסיקה...עוברת למלוח...מתוק... באמת שאין לי שליטה על זה....זה כבר שנים ככה והפעם הגעתי להחלטה שאני רוצה להבין איך להפסיק את זה לחלוטין. ולמה זה קורה? ממה זה נובע? יש לי פגישה עםם דיאטקנית,האם אני צריכה לומר לה זאת? היא תדע מה לעשות? מה כדאי לשאול אותה?! האם יש ו/או מומלץ כדורים שמורידים את הכמיהה לאכילה אובססיבית זו,הכמיהה למתוק ותחושת הרעב השקרית? איך ניתן להגיע להבנה ממה זה נובע? איך מפסיקים?????? האם זה יימשך כל החיים?! בבקשה....עזרו לי!

מומלץ לקרוא את הספר "נשים אוכלות את עצמן"

כדאי לבדוק לגבי אגודת או.איי (o.a). אכלנים כפייתיים.

עד כדי כך גרוע.....

האם עשיתבדיקות רפואיות ? יכול להיות שאולי חסר לך בגוף סוכרים ומלחים האם את אוכלת מאוזן?

שלום לבעלת ההפרעה הסודית, כפי שיכולת אולי להבין מהתגובות שקבלת, ההפרעה הסודית איננה באמת כה נדירה... מצויין שאת הולכת לדיאטנית שתתאים לך תפריט מאוזן, ובוודאי שחשוב לדבר איתה על רגעי הכמיהה ועל התקפי הזלילה. חשוב שהיא תדע מהם הרגלי האכילה הנוכחיים שלך, כדי שתוכל לעזור לך למצוא פתרונות מתאימים. בנוסף, אני ממליצה לך ללוות את ההתמודדות שלך בטיפול פסיכולוגי, שבו תוכלי לנסות להבין מהם המקורות העמוקים של התנהגות זו. המון הצלחה (בדיאטה ובכלל), אורנה ראובן-מגריל

אשמח אם תוכלו לענות לשאלותי, שעלו תוך קריאה בספר "בעיות ההתאבדות": "...מאשר נאגירה את ההשקפה הרווחת בין פסיכיאטרים רבים, שמבלי התחשב עם הסיבות השונות להתאבדות- יש לראות במעשה זה חזיון פאתולוגי גרידא." 1. למה הכוונה בחזיון פאתולוגי? והנה המשכו של המשפט... "וכשם שפידיראסטיה, סאדיזם, מאזוכיזם, פיטישיזם וכיוצא באלה הם מחלות האינסטינקט המיני- כן היא ההתאבדות, מחלת האינסטינקט של שמירה עצמית" 2. מהי פידיראסטיה, ופיטישיזם? 3. אילו עוד מחלות של האינסטינקטים אנו מכירים? (מלבד מיני, ושמירה עצמית) תודה רבה מראש, וחג שמח. קרן

שלום קרן, אני לא מכירה את הספר שהזכרת, אך נדמה לי שהוא כתוב בשפה ארכאית למדי, ואני מקווה שתכניו אינם מיושנים בהתאם. אני מניחה שהמושג "חיזיון פאתולוגי" נועד לבטא את הרעיון שהתנהגות אובדנית מנוגדת לדחף החיים, ולכן לכאורה אינה "נורמלית". הכוונה היא לכך שהאדם פועל על-פי אינסטינקט של שמירה עצמית, שאובדנות מנוגדת לו. אינני יודעת אם הטקסט שאת קוראת מזכיר את "אינסטינקט המוות", ואת המאבק בין שני האינסטינקטים, אך בעיני זה מהותי להבנת הנושא. בהמשך המשפט שציטטת מוזכרות בעירבוביה הפרעות של הרגלים ושל דחפים, והפרעות בהעדפה המינית. על-מנת לעשות סדר, ההפרעות המוכרות ביותר בתחום ההרגלים והדחפים הן: הימור פתולוגי, הצתה פתולוגית (פירומניה), גניבה פתולוגית (קלפטומניה) ומריטת שערות (טריכוטילומניה). הפרעות בהעדפה המינית כוללות: פטישיזם, טרנסווסטיזם פטישיסטי, אקסהיביציוניזם (התערטלות בפומבי), וויריזם (מציצנות), פדופיליה, סדומזוכיזם ועוד. על כל אחת מהפרעות אלה תוכלי לקרוא בספרי פסיכולוגיה, או פשוט יותר, אם תקלידי את המינוח באחד ממנועי החיפוש. חג שמח ובריא, אורנה ראובן-מגריל

שלום, למה כוונתך ב"אינסטינקט המוות"? ומהו אותו מאבק בין אינסטינקט שמירה עצמית? האם המאבק מוכר לנו?

תמיד היתה לי רתיעה מגומיות שיער ותכשיטים (בעיקר תכשיטי מתכת). התפיסה הבסיסית שלי היא שהגוף מפריש אל העור בתגובה למגע עם התכשיטים. כל מגע עם גומיית שיער או תכשיט גורם לי לרצות לרוץ לשטוף את האיזור שנגע. האם התופעה מוגדרת/מוכרת ? האם קיימות דרכי טיפול בנושא ?

שלום דון, אני הייתי הולכת בשני כיוונים: הראשון, לבדוק האם את סובלת מאלרגיה כלשהי למתכות, גומי וכד'. הכיוון השני, הוא לבדוק בטיפול פסיכולוגי מה פשר הרתיעה שתיארת, והאם "מסתתרת" מאחוריה חרדה. במידה וכן, בהחלט אפשר וכדאי לטפל בבעיות חרדה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכם. אני בן 23 . הוריי נכנסו לחובות עתק. הם חייבים כיום חצי מיליון שח בערך עקב מחלת אימי (סרטן). אימי עברה ניתוח קשה ויקר ומטופלת באופן תדיר. הוריי גם בתהליכי גירושין,אחותי לא מדברת עם אימי בגין משהו כס]פי לכן אני נשארתי התומך היחיד שלה ,יחד עם חברותיה. משפחה כרגע במאבק משפטי מול הוריי כיוון שהם ערבים. אני סטונדנט. הוריי לא מצליחים להתנהל כלכלית כי אבי מאוד פסיבי ואימי חולה קשה כרגע. אני נאלץ לחתום על יפוי כח להתעסק בעניין הפיננסי. אני לא בדיכאון או משהו אבל מאוד קשה לי להתמודד עם כל זה.אחד מהתיקים כבר עבר להוצל"פ ואני צריך לטפל בכל העניין. ננסה להגיע להסדרים וכו אבל מה שמדאיג אותי עכשיו זה מלחמת ההתשה הזו-לא בגללי כי לי עצמי אין החובות אלא בגלל שלפי היכרותי אני מפחד להתחיל להסתבך לתוך הסיפור הזה באופן בלתי נמנע. אני הולך ברחוב ומקנא באנשים בני גילי שמתעסקים במה ללבוש למסיבה כאשר אני נאלץ להתמודד עם זה. נכון שזה יחשל אותי וכו' אבל ברור לי שזה יקשה עלי להתקדם בחיים מכל בחינות-גם ככה יש לי בעיות מיניות, נפשיות משל עצמי-אין לי כסף כעת גם לטיפול וגם ללימודים. גם אין לי זמן להשקיע . אני חש ממש רע והעניין הוא כאן שאין לי תקווה-גם אם הוריי יגיעו להסדר זה ייקח שנים-ואני מאוד קשור לאימי ואני יודע שאם היא תסבול והיא כנראה תסבול אני גם אסבול. ואני חייב כבר להיות עצמאי אך איני יכול לנטוש ככה את אימי-כפי הנראה היא אפילו תצטרך אותי לתמיכה כלכלית. אני לא ישן טוב ביומיים האחרונים ואין לי תקווה.אני מפחד גם מהעתיד-אני משער שאימי תצטרך עוד הלוואות כדי להמשיך לשלם על טיפולים וכיו"ב-כלומר אין תקווה-גם אם חובות יתחסלו עוד 20 שנה אזי לפי היכרותי עם הדברים זה לא הולך להגימר בקרוב. מה אעשה.? האם לצאת מהסיפור מהר? האם לא לעזור? אני חייב גם לדאוג לעתידי. תודה

אורי יקר, קראתי בעיון את פנייתך, ואני חושבת שאתה מתמודד עם 'תיק' כבד מאד. יש כאן באמת אוסף של קשיים אובייקטיביים, החוברים יחד ויוצרים תחושת ייאוש וחוסר אונים. גם אם אינך בדיכאון, הנסיבות מאד תובעניות כרגע, וגוזלות משאבים נפשיים רבים. הבנתי בין השורות שאתה סטודנט, ואם כך הדבר, אני ממליצה לך מאד לפנות לשירותי הייעוץ ולבקש סיוע פסיכולוגי במסגרת האוניברסיטה (אם לא, נסה לפנות דרך קופ"ח) בשתי המסגרות המחיר מוזל מאד בהשוואה למחירים בשוק הפרטי. את המצב החיצוני באמת קשה לשנות עכשיו, אבל אפשר לסייע לך להתמודד איתו טוב יותר, וליצור סוג של מרחב קיום פנימי, בו אתה יכול להישאר צעיר בן 23 'ללא תיק'. דבר נוסף ולא פחות חשוב, הוא לנסות לגייס מקורות תמיכה במסגרת הבית והמשפחה. אחותך היא כתובת חשובה בעניין זה. גם אם היא רבה עם אמא, היא יכולה לחלוק עמך חלק מהמשא הכללי, ולהישאר קרובה ותומכת עבורך. נסה לשוחח עמה ולשתף אותה בתחושות העומס שלך. עד שתגיע לאיש מקצוע, נסה להתייחס אל הקשיים בנפרד, ולא כאל חבילה כוללת. תמיד קל יותר להתמודד בדרך של 'פרה פרה', ולא לבזבז כוחות על כל החזיתות בו-זמנית. אני שולחת לך הרבה כוח מכאן, ומזמינה אותך להמשיך ולספר לנו איך מתקדם. הרבה בריאות לאמא, וחג שמח ליאת

תודה על תגובתך לצערי אחותי לא רוצה להיות מעורבת-היא רבה עם אימי ופשוטו כמשמעו אין לה רצון להיות מעורבת היא בת 28. יש לה משקעים עם אימי לגבי העבר-טוענת שהיא גרמה לה נזק נפשי ביחסים המעורערים עם אבי. בכל מקרה אין לי תמיכה מאף אחד כי חבריי לא מבינים בכלל את גודל המשבר או לא רוצים להבין וגם אין להם פתרונות. והתייעצתי עם הרבה גם עם עורך הדין וזה פשוט סיפור אדיר. אין לי מודג בפועל מה לעשות כי גם לי יש "צרות" משלי.

הי אורי, אכן, לא קל וגם לא כל כך רואים את הסוף... בנוסף למה שליאת המקסימה שלנו כותבת, אני רוצה לומר שאתה כותב באופן מאוד קיצוני, שזה או הכל או לא כלום. או שאתה או אבא או האחות לוקחים אחריות מוחלטת, או שמתגרשים, תובעים ונוטשים- יש גם אמצע לא? אני חושב שאתה צריך לשים גבולות כמה אתה יכול ומוכן לתת במצבך הנוכחי. למשל, לא נראה לי שתחתום ערבות אישית... חוץ מזה יש גורמים ממסדיים שיכולים לעזור כמו "סיוע משפטי" שיכול לעזור מבחינת ייצוג עו"ד בלי כסף בהוצאה לפועל וביהמ"ש. כמו כן יש את "מרכז אדווה לצדק חברתי" שיכולים לעזור לאימך מבחינת זכויות או אגודה למלחמה בסרטן שיכולים לעזור בתמיכה, זכויות ואפילו מתנדבים שיסייעו לכם. יש את המחלקה לשרותים חברתיים וכמובן את המרפאה לבריאות הנפש במקום המגורים שלכם - כל אלה נותנים שרותים בחינם ויש להם אתרים באינטרנט (משרד המשפטים בריאות אדווה ומלחמה בסרטן). פשוט, נראה לי שאצלכם במשפחה עוזרים עד שמתמוטטים ואז אין ברירה אלא לחצות את הקוים ולהפוך לאוייב. תחשוב על זה. יש גם את "שביל הזהב" ולא חייבים לקחת הכל על בן אדם אחד חכם צעיר ורגיש שעתידו לפניו. המון בריאות וכוחות חג שמח

עבורי-בשנתיים האחרונות, ערב חג - ובמיוחד ליל-הסדר,זה לא בדיוק דבר מהנה וכיפי, אלא יותר 'סיוט' שבו אצטרך לפגוש בני-משפחה ולהתחיל להסביר למה אני עדיין מובטלת ומתי אתחיל לחפש בן-זוג,וכל זה בניסיון רב להתחמק מכך שידעו משהו על הדיכאטון ו/או הOCD ש'תקפו' אותי,ושאנשים רגילים(שעובדים,נשואים עם ילדים או שיש להם חבר/ה)לא יקלטו מה עובר עליי,אין לי כוח שוב 'לשבת לשיחה' עם דוד/ה ולדבר,הלוואי שפשוט יעזבו אותי במנוחה. בנוסף לכך הסדר אצלינו ואני שונאת את הלכלוך והבלאגן הכרוך בכך,וכולם בלחץ לארח טוב וכו' והריבים -עד לפני זמן קצר -התישו אותי,הלוואי כבר שיהיה מחר ושנגמור עם ה'סיוט' הזה. מצטרת שאני ככה מאכזבת, אבל זו הרגשתי.

תשקרי. מה זה עניינם בכלל, את לא חייבת להם הסברים. תגידי שהכל בסדר ותסגרו עניין.

אני מאוד מבינה אותך ליל הסדר דורש מאיתנו יותר מידי אנרגיות מיותרות.אני ממש מקווה בשבילך שלא תסבלי יותר מידי ושזה יעבור מהר .אני יודעת שזה לא אפשרי אבל תנסי איכשהוא להוציא את עצמך מהתמונה להסתכל על כולם מהצד זה מה שאני עשיתי בשנים קודמות וזה מאוד עזר לי.

חן שלום, אשמח לקרוא איך עברה עלייך הפגישה הראשונה אצל הפסיכיאטר,ומה החלטתם,כמובן- שזאת במידה ותירצי לשתף. חג-שמח, משתנה

משתנה שלום, אשמח לשתף אותך ואת ליאת ולספר שהפגישה עם הפסיכיאטר הייתה טובה ומעודדת אפילו מעבר למה שציפיתי. לא קיבלתי תרופות אנטי דכאוניות או אנטי חרדתיות,לא היה צורך.הומלץ לי להמשיך בטיפול הפסיכולוגי כי הבעיה יותר פסיכולוגית ואין ממש פתרון תרופתי לכך. קיבלתי תרופה שנקראת ZYBAN שהיא עוזרת להפסקת עישון והיא גם מרגיעה ויש לה תופעות לוואי זניחות ביותר. אני עדיין ממשיכה להיות בקשר עם הפסיכיאטר ובמידה ואצטרך תרופות SSRI או משהו אחר הוא יתן לי. חוץ מזה,משתנה,מה שלומך? שמחתי מאוד לשמוע שנהנת בליל הסדר,למרות הקושי שלך. גם לי היה חג נחמד שהשכיח ממני את הצרות של היום יום. תודה על הדאגה והאכפתיות שלך "לגורלי" ותודה ששאלת אשמח לשתף אותך כל הזמן בגלל זה אני פה-לשתף. חג שמח חן

כתבתי לך כבר פעמיים הודעות והן נמחקו 'ברגע האחרון', אז אכתוב שוב בתיקווה שהפעם זה לא ימחק. החג היה קשה בעבורי-כפי שקראת-הרבה אורחים,לכלוך ,בלאגן,ואפיסת כוחות, ו'תודה-לאל' שזה נגמר כבר-אומנם נהנייתי להיות עם המשפחה המורחבת,אך לא היה לי כוח לזה (וזה כמובן מושפע מה-OCD והדיכאון שלי). אבל- בלי לחשוב על הלכלוך והבלאגן,הלוואי שתמיד תהיה לי משפחה גדולה לחגוג איתה,כי זה מה שחשוב-ואני כן רואה זאת-למרות הכל. בהקשר אלייך-שמחתי לקרוא שהפגישה עם הפסיכיאטר הלכה טוב ושהוא לא נתן לך כדורים; נו,עכשיו את רואה שזה לא כ"כ נורא לגשת לפסכיאטר?

"כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע." הגיע ערב פסח. מאחלת לכל באי הפורום ליל-סדר חגיגי ונעים. חג שמח ליאת

אוי ליאת ליאת, והנה שוב הדמעות באות לבקר... תודה לך ליאת שאת פה בשבילינו! חג שמח! נורית

ליאת! איזה יופי שיש לנו אותך. את כל כך מרגישה אותנו ואיתנו. המחשבה שתהיי כאן הלילה כל כך מרגיעה. היה לי קשה אתמול. הבאתי לפורום את נושא החגים, ופתאום, שוב זאת צרת הרבים שכל כך מנחמת. מאפשרת להרגיש נורמלית. והבוקר, חדש, אביבי, מרענן, אופטימי. "חלום אביב עולה ואותי הוא ממלא" חג שמח! לך, לכולם. הדר

ליאת, אורנה, גדעון, נורית, הדר, דנה, חני, מאיה, ניבה, חן וכל משתתפי הפורום המקסים והתומך הזה, שניה לפני היציאה ל"פקק של השנה", מבקשת לאחל לכל אחד ואחת מכם, חג חירות נפלא. מבחינתי השנה הזו היא שנה של שינויים גדולים ומטלטלים בחיים, ולפורום הזה, ולכל אחד מכם, יש חלק גדול בחוויות שאני עוברת עם עצמי - ובכלל. שיהיה לכולכם רק טוב ולהשתמע בצד השני של הפקקים. יעלה

עוד כמה שעות ליל הסדר, אני לא יודעת איך אתם מתוכננים, אך אני לאחר שהקדשתי מס' שעות לעטוף אפיקומנים לילדים הקטנים בשלל ניירות עיתון כדי להקשות על הפתיחה ובשביל הצחוקים. עכשיו עסוקה בלאסוף בדיחות לחג, כדי להעביר את הזמן של קריאת ההגדה עד הארוחה עצמה. להלן בדיחה נחמדה: שני זקנים יושבים בפארק, ונועצים מבטים ב-2 בחורות חתיכות שעוברות מולן, לפתע אומר אחד מהם: מוישל'ה אתה זוכר שהיינו צעירים איך היינו רודפים אחרי בחורות? אז מוישל'ה עונה לו- בטח שאני זוכר, אבל אני כבר לא זוכר למה. אז חג שמח לכולללללללללללם.

דוקא השנה האווירה אצלי אחרת, אולי השוני הוא שאין בי מתח וחשש, ודוקא הפעם אני מארחת.. הכל זורם יותר וטבעי יותר, משהו התחבר סוף סוף. ואתמול היה ממש טוב ואפילו הצליחו לי כל הבישולים... ומה שנשאר זה להוריד כמה קילוגרמים לקראת הקיץ ולהסתער אל האביב .... והשמש זורחת לי בלב, הכל מסתדר איך שהו מסתבר.. תפקחו את העיניים הסתכלו סביב פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב בשדה .. יש כבר דגניות אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות.. חג אביב שמח לכל באי הפורום ולכל המכילים ומקשיבים ונותנים עצות ו"קסמים", באהבה ניבה

והנה שוב המועקה הזו – המחנק בגרון שמגיע לפני החגים אין כמו החגים ועדיף שלא יהיה שוב השאלות ושוב המבטים – אני כל כך שונאת אותם ........... את החגים נו......... מה איתך את עוד לבד ? כן – אני עדיין לבד – כמעט בת 35 ועדיין לבד – זה עושה אותי דפוקה ? יכול להיות שכן ! הריקנות הזו האיכס שמכרסם בפנים ויוצא לאור במלוא הדרו בעיקר בתקופת החגים הוא תמיד נמצא שם תמיד האיכס הזה של החיים.... אך בתקופה זו של החגים הרבה יותר ממשי מרגישה OUTSIDER לא שייכת לשום מקום והחג הזה שהוא חג משפחתי .......... אני לא .... אני לא משפחה ואני לא כלום לא שייכת לשום מקום, הייתי בורחת אבל לאן השנים עוברות וכולם מגיעים בזוגות, ילדים, נכדים ואת....... עדיין לבד כן כן השנים עוברות ואת עדיין לבד לא יוצלחית שכזו (היא בטח בררנית ..הם אומרים – למה היא מחכה...? לנסיך על סוס לבן ?) והם לא יודעים שזה קשה – הרבה יותר קשה ששואלים זה חותך כמו סכין –רוצה להיבלע או לא להיראות העיקר שיגמר כבר הקנאה, הבושה או החוסר נוחות הזו מכרסמות מבפנים – כלפי חוץ הכל נראה סבבה למה להראות שרע (אופי פולני) מרגישה כמו איזה צלע שלישית שלא שייכת לכאן, לשם או לשום מקום גם כשלא שואלים ולא מנג'סים - - - עצם המילה החגים עושה רע רע רע אז אחרי החגים וחזרה לשיגרה נשמע טוב יותר מרע

מרורית, אצלינו בפורום האנשים הבודדים הם הצלע המרכזית :-) את צודקת. החגים יכולים להעצים תחושות של תסכול, בדידות ועצבנות. במקרה של פסח מתלווים לכך לפעמים גם כאבי בטן ממשיים. מול שאלות נוקבות סביב שולחן הסדר אפשר תמיד להשיב מלחמה שערה (כדי לא להישמע כמו עיתון נשים זול, אדלג על דוגמאות, אבל תאמיני לי שאפשר להתחמש ביופי של תשובות, שישתיקו כל נודניק - יש לך עוד כמה שעות לחשוב...). אהיה כאן בלילה כדי לשמוע איך היה. ליאת

מצאתי משהו נחמד- קישור עם עצות לאורחים ולמארחים על מפות, דודות ושאר ירקות... (אולי תספיקי לקרוא לפני הארוחה) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3236174,00.html שיהיה חג שמח!

עדכון בסופו של דבר הסדר עבר נחמד ובסיידר בלי שאלות מציקות וכו' לשם שינוי התארחתי בצד הפחות מציק של המשפחה וטוב שכך עבר בשלום סופ"ש נעים ושבוע טוב

שלום,האם ידוע לכם האם רספידל מפחית מיעילות גלולות למניעת הריון?

שלום סופיה, נסי לשאול בפורום פסיכיאטריה, גניקולוגיה או רוקחות ותרופות. אלה שאלות שיש להפנות לרופא (מוטב לרופא פסיכיאטר או לרופא נשים). בברכה ליאת

שלום, ברצוני לדון בנושא חשוב מאוד ועם זאת מודחק מאוד בקרב עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה: התעללות נפשית. בתור התחלה אני ממליצה לקרוא את המאמר הבא הדן ומבהיר את הנושא: http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp מעבר לכך, אני מפרסמת פה מכתב שעוד לא נשלח, למטפל שלי, שהעביר אותי התעללות נפשית במהלך כל הטיפול שלי, עד שלבסוף הגעתי לנקודת שבירה ופשוט עזבתי: "ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25 זומנתי לשיחה בחדר המנהל. נושא השיחה היה: קריאת לעג מצידי כלפי אחת המטפלות. יום ראשון ה-5 בפברואר היה היום ה-7 להפסקת תרופת הציפרלקס (דבר הנודע לדוקטור *** באותו יום ראשון), הוא היה לאחר שבוע רצוף וקשה עם תרופת הריטלין, ולאחר התקף חרדה קשה. כבר מתחילת היום הרגשתי שאני במצב קשה ואני על סף התקף חרדה נוסף והתפרקות, עד שלבסוף בשעה 15:15, אכן התפרקתי. לא שלטתי בעצמי, מיררתי בבכי, הרגשתי נורא. בין השעה 15:15 לשעה 15:25 בה זומנתי לחדר המנהל עברו כ-10 דקות, ומכך ניתן להסיק שעוד הייתי מאוד נסערת. אף על פי העובדות הנ"ל החלטת לנכון לזמן אותי לשיחה (למרות שידוע לך באופן חד משמעי שבמצבים כאלו עליכם להשאיר אותי לבד ובכך לאפשר לי להתאושש). כבר מתחילת השיחה ניתן היה לראות שאיני במצב ההולם לשיחה, ושכל ניסיון לתקשר איתי גרם לי להתכנס בתוך עצמי ולבכות חזק יותר. אתה, המנהל, החלטת שאני צריכה להישאר ולהמשיך בשיחה. מי אני, המטופלת שלך, שאסרב? לכן נשארתי, למרות שהרגשתי שהמצב מדרדר, וכמו ששנינו יודעים-המצב באמת הדרדר. אני לא זוכרת בדיוק את מהלך השיחה מכיוון שהכל סביבי היטשטש, אבל אני לעולם לא אשכח את הרעד, את השריטות שצרבתי בפניי, ואת השערות שתלשתי מראשי. לראשונה בחיי פגעתי בעצמי, ולא סתם פגעתי בעצמי... פגעתי בעצמי מול המנהל. לא מטופל, לא מטפל, המנהל, שעומד בראש הטיפול שלי ואמור לרצות בטובתי. המנהל שישב והסתכל לי בעיניים בזמן ששרטתי את עצמי וחרטתי את הכאב הבלתי נסבל על הפנים, הסתכל לי בעיניים בזמן שתלשתי לעצמי שעירות מהראש, הסתכל לי בעיניים בזמן שיללתי, במצב הכי פגיע הכי רגיש והכי אנושי שיש, הסתכל, והמשיך לנזוף. הושפלתי כמו שלא הושפלתי בחיי. לאחר התקרית לא העזתי לצאת מהבית במשך שבוע מרוב הבושה, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה בגלל השריטות. עד עכשיו, בכל פעם שאני נזכרת בתקרית שהתקיימה ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25, בכל פעם שיש לי הבזק מהיום ההוא, אני בוכה כמו אז, ההשפלה מציפה אותי מחדש והרעידות גם כן. אני מנסה להבין בכנות, איך מסוגל מטפל בכיר, מנהל, שמכיר את כל נקודות התורפה של המטופל שלו, לנצל אותן לרעה. איבדתי כל אמון בבני אדם. מה-5 בפברואר אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, קשה לי לתקשר עם הסובבים אותי, ושלא נדבר על לגשת לטיפול פסיכולוגי חדש. מה שאירע בחדר המנהל ביום ההוא, בחדר שלך, היה התפוצצת של כדור השלג שגדל במהלך כל הטיפול שלי, שהוזנח במהלך כל הטיפול שלי. הוא היה האירוע הטראומתי ביותר שחוויתי בחיי. אני ילדה, ילדה בת **. אני לומדת בתיכון, יש לי בית, הורים, חברים. אני בן אדם, כמוך! יש לי חיים, כמוך! איך היית מרגיש אם היית רואה את הילד שלך חוזר הביתה מהמקום שאמור לטפל בו עם שריטות על הפנים? שריטות שהוא יצר במו ידיו ואף אחד לא טרח לנסות להפסיק אותו או להרגיע אותו, שריטות שהיו יכולות להימנע אם רק למישהו היה אכפת. איך היית מרגיש אם היית רואה את הבן שלך במצב כזה? מה היית חושב על מי שישב מולו באותם רגעים והראה חוסר אמפתיה ואדישות מוחלטת? היית מבין אותו אז? לאן נעלמה החשיבה האובייקטיבית שאמורה להיות למטפל? לאן נעלמו יחסי האנוש? איזה מין בן-אדם עושה דבר כזה? האם בן-אדם כזה מתאים לניהול אשפוז פסיכיאטרי? מה שקרה ביום ראשון ה-5 בפברואר היה: א. לא מקצועי. ב. ניצול לרעה את מעמדך כמנהל. ג. משפיל. ד. התעללות של ממש." מקווה שקראתם הכל, ושהצלחתי להעלות אפילו במעט את המודעות לנושא. שיהיה לכולנו חג שמח.

שלום saya לפעמים, עצם כתיבת הדברים מקלה קצת. אני מקווה שיום אחד תוכלי להתבונן בדברים ממרחק מספיק, ולגלות שזה כבר לא פוגע בך, לא נוגע בך, לא מכניע אותך כמו היום. פסח נעים ליאת

היי מה נשמע? קוראים לי הדס, ואני בת 16... ויש לי בעיה... אני כל הזמן חושבת על מוות.. אני כל הזמן מפחדת מאיך שאני אמות... הכוונה היא.. שאני מפחדת למות מרעידת אדמה או כל אסון טבע אחר.., מתאונות דרכים, ותאונות בכללי... אני חיה במן פחד תמידי... אני יודעת שמשהו הופך לאובססיה ברגע שזה מתחיל להשתלט על החיים, וזה מתחיל... אני כל הזמן פוחדת שיקרה משהו ושאני אמות, אני לא יודעת למה.. אבל ככה זה.. מה אני יכולה לעשות?? תודה רבה! וחג שמח!!!

שלום הדס, נראה שאת שייכת לאותו סוג של אנשים, שחושבים כל הזמן איך ייראה מותם, במקום לחשוב על איך נראים חייהם. את צודקת- הדאגנות והחרדה המתמדת אכן משתלטות על החיים, ומפריעות למהלכם התקין. גיל 16 הוא לכל הדעות מוקדם מדי מכדי להרגיש כה מובס מול פחד המוות. לכן, כדי שתוכלי לחזור לשגרת חיים נורמלית כמו יתר בני גילך, כדאי מאד לא להישאר לבד עם החרדות האלה ולטפל בזה. אני מציעה לך להגיע לצורך הערכת מצב לפסיכולוג או פסיכיאטר, ולקבל איתם החלטה לגבי אופי הטיפול המתאים לך. תוכלי להיעזר בהורייך לצורך כך, ובלבד שלא תשאירי את המצב כך. בהצלחה ליאת

לאחרונה יצא לי לעבור מס' ראיונות עבודה, ושמתי לב לתופעה שהמראיינים מצדם לא מגיבים בד"כ לא לחיוב ולא לשלילה. ושמאוד מאוד קשה לפענח מה הם חושבים, מרגישים וכו'. ובמקרה הטוב הם אומרים בד"כ: כן, נכון, אמת.... או מהנהנים וברגע שהם שואלים שאלות שאני משערת חשובות להם "דופקים מאין מבט חודרני" ובערך משחקים אותה בלשים, שמשום מה, מה שהם מחפשים זה לא את היתרונות של המועמד, אלא דווקא את החסרונות, חולשות וכו'. כאילו הם מחפשים "רוצח פוטנציאלי" או משהו בסגנון. השאלה שלי מה זה אמור להביע. הרי לא הגיוני למרות שזה די מצחיק אותי לפחות. שהכניסו את כל המראיינים לאיזה חדר והורו להם איך להתנהג להגיב וכו'. אשמח לתגובות וחג פסח שמח לכולם.

ש' יקרה, להיות בעמדה של מרואיין זה לא קל ולא נעים. זהו באמת מצב של עמימות, ולא תמיד ברור לנו מה עלינו לספק שם, בראיון. אני מניחה שכדי להפיק מהמרואיין תגובה אותנטית במידת האפשר, המראיינים נוטים להישאר נייטראליים בתגובותיהם, ולנסות לא להטות את המועמד בכיוון של רצייה. חשבי על זה: כאשר אנחנו לא יודעים אם רוצים אותנו אסרטיביים או קונפורמיסטיים, יש סיכוי טוב יותר שנתנהג 'כמו שאנחנו באמת'. זהו בדר"כ מצב רצוי עבור המראיין, שכן אז הוא יכול לעמוד על טיבו של המועמד. מקווה שתצליחי למצוא מהר עבודה כלבבך, ושתכונותייך הטובות יזכו להערכה הן בראיון והן לאחריו, בעבודה. חג שמח ליאת

שלום, אני מבקשת להתייעץ לגבי בעיה שמציקה לי: אני כבר לא צעירה, ובכל זאת אין לי נסיון רב בדייטים ובתקשורת עם בני המין השני. אני סובלת מדכאון וחרדות רבות, ביניהן גם חרדה חברתית וגם כך התפקוד היומיומי קשה לי, שכן עלי להסתיר את תחושותי האמיתיות ובעיקר את חוסר התקווה שלי לגבי העתיד. למעשה, אני מוטרדת מכך רוב הזמן ואיני מצליחה להינות כמעט מכלום או להאמין בעצמי. בנוסף, אני גם מאוד שמנה, ומאוד פגיעה לביקורת ולגסות של הזולת. אני מרגישה שאין בכלל טעם לנסות להיפגש עם גברים, שכן מי ירצה להכיר בחורה שמנה וחסרת נסיון בחיים? ואמנם, מעט נסיונות הדייטים שהיו לי הסתיימו ברובם במפח נפש: בין אם בשקרים, בעגבנות זולה או סתם בטריקת טלפון, לשמע העובדה שאני שמנה. אני חייבת לציין גם שהיו מקרים אחרים, אחד שנשאר ידיד שלי, אבל סובל גם הוא מחרדות ודכאון ועל רקע זה מצאנו שפה משותפת (אגב, הוא פסיכולוג!), ושניים נוספים שלא כל כך הפריע להם המשקל שלי, אבל כיון שלא כל כך משכו אותי, נשארו עמי בקשר ידידותי מרוחק. האחד מהם מתקשה גם הוא ביצירת קשרים חברתיים והשני, גבר בן חמישים עם "משיכה" דווקא לביישנות ולתמימות. אני מרגישה רחוקה שנות אור מההוויה של אנשים בגילי, מה גם שלאנשים בגילי כבר יש משפחות ונסיון בהתמודדות עם קשיי החיים ואילו אני עדיין ילדה בנשמתי. אבל...מה לעשות, אני בכל זאת מקווה למצוא זוגיות. אולי זה גם חלק מהתמימות שלי. ניסיתי טיפול פסיכולוגי ולא מצאתי בו כל תועלת מעבר לזה שהפסיכולוג/ית הבינו את קשיי. מה לעשות? האם להמשיך לנסות? אני די שבורה וכל ההתמודדות עם התחושות הקשות מאוד מכבידה עלי. אולי מוטב לוותר? תודה

דנה יקרה, נדמה לי שאת שמה משקל-יתר על משקל היתר שלך. הדיכאון והחרדות , כמו גם הקשיים בתפקוד היומיומי ובמפגשים הבינאישיים, יכולים לקבל מענה טוב הן בטיפול פסיכולוגי (בטח להמשיך לנסות!), והן בטיפול פסיכיאטרי (תרופתי). יש תרופות נוגדות חרדה/דיכאון המדכאות גם את התיאבון, ומבחינה זו תוכלי להרוויח שתי ציפרים במכה... אפשרות מעניינת נוספת יכולה להיות טיפול קבוצתי או סדנה ליחסים בינאישיים, בה תוכלי לבוא במגע עם אנשים אחרים שיוכלו לספק משוב מיידי וסביבה חברתית ידידותית. נסי לוותר על העמדה הקרבנית, לפיה הזולת נתפס כתוקפני ופוגע. לקיחת אחריות על חייך נראית מתאימה יותר, ויש בה הרבה יותר תקווה לשינוי. חג החירות נראה כמו זמן טוב להתחיל, לא? בהצלחה ליאת

נמאס כבר לשמוע חג שמח איפה אתם בחג? כמה אתם בחג?

נכון מתחשק לברוח??????

חגים אין דבר ששנוא עלי יותר. אסופה של אנשים שלא באמת קשורים אחד לשני מתכנסים יחד מסיבה שלא באמת ברורה לאף.ואני רוצה להיעלם התפיל ה היחידה שני נושאת היא שזה יגמר כבר בהחלט בא לברוח .......... בכל מקרה אני מאחלת לכולכם ולעצמי שייגמר מהר בלי ריבים ובלי צעקות. סופיה

כמו תמיד בחגים, מגיע הדכדוך והגעגוע למי שכבר לא.... והשמחה על מה שיש מתערבבת בעצב על מה שאין. והפעם, מתלווה לכך פתאום גם הגעגוע אליו... מבינה את כל ההקשרים בראש, אבל לא משתלטת על הרגשות קשה הדר

הדר, אני פה אם זה יכול לעזור... גם עצובה קצת בזמן האחרון. מקווה שאת מרגישה יותר טוב. שולחת לך תמיכה. נורית

הי נורית יום שלישי, זוכרת? בתוך העומקים והעוצמות, לפעמים די בתגובה כמו שלך כדי להרגיע. תודה. בתקווה ששוב יבואו ימים טובים. גם לך! חג שמח! הדר

עבורי -מאז שיש לי את ה- OCD ומאז שחיי השתנו לרעה-ואני מובטלת וכו',חגים ופגישות עם המשפחחה נהפכו עבורי לסיוט,כיוון שאני צריכה לס]ר על עצמי וכו' וכל מה שבא לי זה רק 'לברוח' מכולם וקצת להיות לבד{איני רוצה חלילה להישאר לבד בחג,אך עם כל ההכנות לחג אין לי 'דקה אחת שקט' רק לעצמי; וכמו-כן בעבר הייתי מאוד אוהבת לארח אנשים(אני עדיין גרה עם הוריי) והיום אנחנו מארחים ויש לי 'סיוט' מהמחשבה על לכלוך ובלאגן,וכמובן שאף-אחד לא מבין אותי. חג-שמח, משתנה

היי בנות, אני חייבת לציין שממש נעים לי פה עם התמיכה הוירטואלית הזאת. הרגשתי ממש לבד, למרות שאני אף פעם לא לבד. ועכשיו אני כבר לא מרגישה כל כך לבד. יהיה בסדר... עברנו את פרעה נעבור גם את זה... תודה לכן. נורית

שלום, שמי מיכל, יש לי חברה שאמורה לעבור ראיון קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. היכן ניתן לקבל הכנה לראיון והאם יש לכם המלצות/השגות מיוחדות בנושא? בתודה מראש, מיכל.

שלום מיכל, איני מכירה מקום שמכין לראיון זה ספציפית (אבל לא בטוח שאפשר לסמוך עלי בעניין זה). אישית (כמי שישבה בשני הצדדים בסיטואציה הזו) אני יכולה להמליץ למרואיינת להיות 'היא עצמה', ולשמור על איזון נכון בין החלקים הבטוחים לבין המקומות של הספק. כדאי להתכונן לשאלות אישיות ולשאלות בנוגע להתנסויות טיפוליות. הרבה הצלחה ליאת

שלום רב, לאחרונה אני לא נזכרת בחלומותיי. זה בולט כשאני ישנה עם בעלי. לפני החתונה , יש לי תחושה, שהייתי מודעת יותר לחלומותיי. הייתי רוצה שזה יחזור. איך אפשר לשפר את הענין? תודה

שלום נטלי, הגם שבעלים הם תמיד בחזקת חשודים, הפעם נראה לי שהאחריות ממש אינה של בעלך! לא תמיד אנחנו זוכרים את חלומותינו, וכדי לחזור ולזכור אותם יש צורך להתכ??וונן מעט יותר ולפתח סוג של הקשבה לעצמך. את יכולה להשתמש בבעלך השוכב לצידך, ולספר לו כל חלום ברגע שאת מתעוררת ממנו. זוהי טכניקה טובה, גם לזכור את החלום, וגם להשאיר אותו בתמונה בכל הנוגע לעולמך הפנימי. ליל מנוחה וחג שמח ליאת

כבר כמה חודשים שאני סובלת (ממש) מדיכאונות, אני לא מסוגלת לתפקד בכלל, אני לא הולכת ללימודים יותר, ניסיתי להסתיר את זה אבל ההורים שלי כבר עלו עלי, אני לא נפגשת עם חברים אני כל היום בבית, אני לא עובדת, כל היום מול המחשב, אני לא מסוגלת לתפקד, לא ניקיתי את החדר כבר כמה חודשים לא החלפתי מצעים שלושה חודשים, לא התקלחתי שבוע, אני צריכה לעשות כל מיני דברים ואני מרגישה שהם ממש גדולים עלי, למרות שהם לא. כמו למשל ללכת להתקלח. אני לא מסוגלת לעשות כלום אני כמו נכה! אני לא מסוגלת אפילו לצאת החוצה לקנות סיגריות, אני לא מסוגלת לעשות כלום לבד, אני לא יכולה יותר להתבשל בעצמי. אני אומרת שאני אלך לפסיכולוג ולא הולכת אין לי כוח אפילו להתקשר, מחכים לי בבית כל מיני טפסים שהוא שלח לי כדי שהוא יוכל לתת לי כדורים ולא שלחתי לו אותם חזרה כי אני אפילו לא מסוגלת ללכת לדואר. הכל אצלי בגדר דיבורים, כל כך קשה לי כבר בא לי למות!!!!!!!!!!

אני כ"כ מזדהה איתך! אבל כ"כ

שלום רב, דיכאון הוא אכן דבר קשה. העובדה שהצלחת בכל זאת להגיע עד אלינו לכאן, מעידה אולי על כך שקיים בך בכל זאת חלק שרוצה להיחלץ מהמצב ולהיעזר. ממצב כמו שאת מתארת קשה מאד לצאת ללא עזרה. נראה לי שאין ברירה אלא להגיע בדחיפות לפסיכיאטר שיוכל לסייע לך תרופתית. אם אינך מסוגלת לבד, גייסי את הורייך לעזרה. אין טעם בהפגנות גבורה בימים אלה. את בימים של חירום! נשמח להיות כאן בשבילך עד להקלה, מתוך תקווה שזו תבוא בהקדם. דברי מתייחסים, כמובן, גם ללי, בהנחה שמדובר בחוויה דומה. הלוואי שתצליחו, שתיכן, להרגיש חג למרות הכל. ליאת

בפורום השכן (פסיכיאטריה) המליצו לי ללכת למיון, האם זה עלול לפגוע בי בעתיד עם רשיונות נהיגה או יציאות לחו"ל? מה אני אמורה להגיד להם במיון? אני מפחדת מזה. הבעיה היא שאין לי בעיה להגיע לפורומים ולדבר על זה, אני עושה את זה כבר שלוש שנים. וזו הבעיה, אני מדברת הרבה ולא עושה כלום בנוגע לעצמי. אני לא רואה במה שאמרת התקדמות, אני רואה בזה דווקא תקיעות... תודה...

מצאתי כמה אמירות נחמדות שלדעתי יכולות ללמד המון תהנו לעיתים אהבה נמדדת לפי מה שתהיה מוכן לוותר למענה פתח זרועותיך לשינויים אך אל תוותר על ערכיך למד את כל החוקים כדי שתוכל לשבור אותם בצורה הוגנת נסו להפוך את המשיכה הזוגית לזוגיות נמשכת חיו בפשטות,העניקו יותר וצפו לפחות תנו לברק שלכם להאיר ובכך להעניק רשות לאחר להיות כמוכם ההצלחה אינה סופית והכשלון לא מוחלט התעוזה היא זו שנחשבת הדרך היחידה לנצח בויכוח-היא להימנע ממנו רק כאשר העץ נופל,אנשים רואים עד כמה הוא היה גבוה אהבה אמיתית היא אהבה ללא תנאים אי אפשר לקנות אהבה אך בהחלט אפשר לשלם עליה ביוקר כל זמן שלא אכפת לך איפה אתה נמצא-לא הלכת לאיבוד מה שיפה בזכרונות הוא שאתם יכולים לבחור אותם עשה מה שאתה אוהב ואהוב מה שאתה עושה זוג מושלם אפשר למצוא רק בחנות נעליים לעולם אל תפסיק לחייך,מישהו עשוי להתאהב בחיוך שלך קיימות דרכים רבות להיכשל ולהישמר באהבה לוקח שנים לבנות אמון ושניות ספורות להרוס אותו לא מספיק שאחרים סולחים לך-הנך צריך לסלוח לעצמך חלומות גדולים מתגשמים ע"י צעדים קטנים במציאות לאישה היכולת לעצב את פני העולם היעזרו בה באהבה החלט עם הלב והתייעץ עם הראש

כיצד אפשר להמנע מכסיסת ציפורניים? האם זו אובססיה?

שלום כוססת, כסיסת ציפרניים היא סוג של תופעה כפייתית, המקושרת בדרך כלל עם עצבנות ומתח. בפרקטיקה העממית, התפתחו שיטות שונות ומשונות למניעת התופעה, ואולי מישהו מבאי הפורום יוכל לספר על כך מניסיונו. גם טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות יכולות להועיל במקרים מסויימים. לפעמים הפחתת המתח והעצבנות יכולה להביא באופן עקיף להארכת חייהן של הציפרניים... בברכת חג שמח ליאת