פורום פסיכולוגיה קלינית

מצטער שאני מציק כל כך הרבה היום אבל באמת באמת אין לי כסף לשלם על טיפול שכזה ולדעתי זה נחלתם של עשירים בלבד ...דבר נוסף הוא שאני אוהב פתרונות אינסנט ואני ואת בטוח יודעת כי אין כאלה ושזה תהליך ארוך...אין לי כח לזה פשוט אין כח

היי, ליאת ענתה לך כל כך יפה וברור למטה.... כרגיל, אתה לא ממש מוכן להשתכנע... וכרגיל, גם אני משמיעה לך קולות שאתה מתנגד אליהם..... ובכל זאת, אני מכירה סטודנטים, שעוסקים בניקיון, ובעבודות מזדמנות אחרות כדי לטפל בעצמם. אני מכירה אנשים, שלוקחים אל עצמם עבודה נוספת, בלילות כדי לממן טיפול. אני מכירה אנשים שהתחילו טיפול דרך רפואה ציבורית, וזה הרבה יותר זול. אני מכירה את עצמי....ומה אני מוכנה לעשות כדי לממן את הטיפול...ומה אני מפיקה ממנו. כשאדם חולה במחלה קשה, הוא מוכן לשלם אלפי שקלים בחודש, עבור תרופות וטיפולים שיצילו את חייו. אם אתה מטפל בעצמך היום, אתה לא מבזבז כסף, אתה משקיע. קודם כל, טיפול יאפשר לך להחלים מבחינה נפשית, זה לא משהו ששווה להשקיע בו? אולי בזכות הטיפול, יהיו חייך מספקים יותר בעשורים הבאים? אולי בזכות הטיפול, תשפר את בטחונך העצמי בצורה כזאת, שתבחר בעתיד מקום עבודה טוב יותר, שמכניס יותר הנאה, יותר כסף? אולי בזכות הטיפול, תצליח לבחור בת זוג בצורה טובה יותר, ותזכה בזוגיות טובה ומהנה? אולי בזכות הטיפול תצליח לגדל ילדים מאושרים ושלמים עם עצמם ותרווה מהם נחת? כל הדברים האלה שווים המון, יותר מכסף. איכשהו נראה לי שאתה מעדיף לוותר, אגב, אפשר להתחיל את הטיפול בבדיקה של העניין הזה. לבדוק מדוע אתה מוותר לעצמך, על עצמך... אני שוב מתנצלת על התשובה הלא נעימה. (אני גם רגילה שאתה לא עונה לי...) אבל הייתי חייבת להשמיע עצמאות שמח

איך שאני מסכימה עם הדר, אתה נשמע מאד אינטליגנטי בדברייך ולכן אני בטוחה שתוכל להפיק המון מטיפול, גם אני לא "עשירה" אבל לטפל בעצמי באמת נמצא במקום חשוב ואחרי זמן גם מצאתי כמו שהדר אומרת עבודה יותר מספקת ומכניסה, ולדעתי הטיפול שבו השקעתי את מירצי ואת כספי היה אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי בחיים שלי! שיהיה לך בהצלחה

היי הדר אהבתי לקרוא את הדברים שלך.את יודעת אחרי שקוראים את דברייך, זה עושה חשק ללכת לטיפול ולהאמין בדבר הזה שנקרא טיפול.מכיוון שאת כותבת מהצד של המטופל ולא מהצד של הפסיכולוגים- מה נותר להם ,אלא אם לא להמליץ על טיפול למי שפונה לכאן... את כל הדברים שהזכרת למעלה את חושבת שהצלחת לקבל בטיפול? אני מבינה שאת מפיקה מהטיפול הרבה...בינתיים קשה לי קצת להאמין בזה לא יודעת אם את מוכנה לחשוף- אבל כמה זמן את בטיפול והתחלת להרגיש שינוי כלשהו. וכן אני יודעתשזה תהליך ארוך...(משפט מאוס...) כנראה שצריך הרבה סבלנות ביי בינתיים

MR BLUE יקר, אתה מחפש פתרון ש: -יהיה זול. -יהיה מהיר (אתה רוצה להגיע לתובנות אחרי 5 פגישות???). יותר מ-20 שנה לימדו אותך משהו אחד ואתה רוצה לשנות את זה בחודש וחצי? -לא ידרוש הרבה השקעה (שהמטפל יהיה דומיננטי). הלו! אין חיה כזאת. יש סיכוי יותר טוב שתמצא סוס עם כנפיים! אתה רוצה שיהיה לך טוב? תוכיח! קדימה לעבודה. לעשות בירורים. להתקשר למטפלים. להתחיל טיפול!!! בלי תירוצים!!! לא בקיץ ולא נעליים!!! מצטערת אבל לפי מה שאתה כותב כנראה שטוב לך במצב הזה... שולחת לך חום אנושי. נורית

תודה לכל המגיבים לחן אגב ללכת לנערת ליווי ולמועדון חשפניות זה שני דברים שונים אשתדל להעזר בהצעות כאן ואני שולח לכולכם ןךחתר המשתתפים בפורום חיבוק חם ועד כמה שיותר אנושי ובעיקר להדר שהצלחתי להרגיז אותה מצטער הדר את נפלאה

שלח מייל לתיבה זו [email protected] אני רוצה לומר לך משהו שלא במסגרת הפורום

כנראה אני אוהב נשים יפות חכמות ואנטלגנטיות בעיקר כאלה שהן הרבה הרבה הרבה יותר טובות ממני ולפי מה שאני חושב על עצמי אז זה לא בעייה.חוץ מזה שאני אוהב לסגוד לאישה שאני איתה ולהתבטל בפניה ...גם מה מצחיק ברגע שאישה שנדלקה עליי מבינה שאני לא יילך עליה היא מפסיקה להתייחס אליי ואז אני נדלק עליה(:

שלום לכולכם, לצערי נעדרתי ביממה האחרונה מהפורום, ומאד נעים לחזור ולראות את האחווה הזו. MR BLUE, נדמה לי שקיבלת כאן הרבה תמיכה ועידוד, ולא נותר לי אלא לחזק אותך על ההחלטה להגיע לטיפול. קיץ, חורף, זה ממש לא משנה, ובלבד שתצליח לארגן לעצמך מסגרת הולמת לעבודה עצמית. אני מקווה שהמילואים יעברו מהר מהר, וכך גם הבחינות. מקווה שכל האחרים בסדר גם הם (מפאת השעה המאוחרת והעייפות, אני בוחרת להתייחס אליכם הפעם כאל קולקטיב). מקווה שעבר על כולכם חג עצמאות שמח ליאת

אומנם בטח אראה את התשובות אולי רק מחר,אבל חשוב לי לכתוב זאת עכשיו.יש לי בעיה,נמאס לי להעמיד-פנים בפני כל העולם שהכל בסדר ואני שמחה והחיים טובים ונהדרים,כשהאמת היא שבפנים אני מרגישה 'אכולה' ואולי גם קצת מיואשת ואין לי כוח ל'משחק' לפני כולם יותר; פשוט נמאס לי מכל הקושי,וכדי שחלילה לא יובן לא נכון,איני מתכוונת שנמאס לי מהחיים או משהו כזה - בשום-אופן לא התכוונתי לזה,אלא רק שנמאס לי מקשיי החיים והעמדות-הפנים והאנרגיה הרבה שאני צריכה להוציא עליהן עקב כך. נמאס לי גם לנסות להוכיח את עצמי כל פעם מחדש (בניסיונות חיפוש העבודה),ו'לשחק' את הבחורה המאושרת בפני המשפחה המורחבת והשכנים - דבר שלא מקל עליי.אני פשוט מותשת(פיזית ונפשית). מצטערת אם העכרתי את מצב-הרוח של כולם.

היי בת כמה את?

בשנות ה-30 לחיי ולא אפרט את גילי,מסיבות מובנות.

הי משתנה! אני שמחה לראותך כאן! מה אפשר לעשות, אלו הם החיים, קשה לחיות עם מסכות כל הזמן, זה סוחט... אבל אם נוריד את המסכות נחשב לחלשים... נראה לי שהרבה אנשים (כולל אותי) מרגישים כמוך... אם זה מעודד אותך... מצטערת אם ביאסתי אותך עוד יותר... תמיד כאן בשבילך... שולחת חיבוק ענקי.... רעות

משתנה יקרה, אני מכירה מקרוב את התחושה הזו... להיות 'אכולה' מבפנים וכלפי חוץ לשדר ולהראות שהכל בסדר,ולשים מסיכה יפה על הפנים,לצאת ולתפקד ,כאילו לא קרה כלום זה מאוד מאוד קשה.. את יכולה לנסות לשתף אותי\אותנו לפעמים עצם השיתוף יכול מאוד להקל. את לא העכרת את מצב הרוח של אף אחד,אנחנו פה על מנת לתמוך בך ולהקשיב לך. חן

ראשית-כל שירי,בעבר פירטתי בפורום שאני רווקה וכו' (אבל בטח לא ראית את התכתובות הקודמות שלי),מצטערת אם איני מפרטת יותר, פשוט איני רוצה לחשוף יותר מזה פרטים מזהים עליי. שנית - שירי,רעות וחן, אני מודה לכןלכן על יחסכן החם,ואני שמחה שאתן 'מבינות על מה אני מדברת' ושעיניין זה לא מפריע רק לי,אלא לכולם,זה כן עוזר לדעת ש'אני לא לבד'בכך. כרגע אין לי כוח או חשק לשתף יותר. חג-שמח, משתנה

האם לפעמים קורה שמדברים עם מטפל על נושא מסויים בטיפול,ו'חושפים סוד',ואח"כ מצטערים על-כך שעשינו זאת,ואיך מתמודדים עם זה? האם המטפל חייב לשמור על סודיות ואסור לו לדבר על-כך עם אף אדם אחר?(זה לא 'סוד'שקשור לסכנת-חיים או משהו כזה.),פשוט זה מדאיג אותי.מה עושים?איני רוצה לשאול שוב את המטפל על כך - כדי לא להזכיר לו את העיניין.

הי משתנה, למרות שאני רק בתחילת הטיפול כבר חשפתי כמעט את הכל... אמרתי דברים שהתחרטתי שאמרתי ונורא התביישתי... כל אותו שבוע הייתי מלאת רגשות אשמה... עד שהגעתי לפגישה נוספת וסיפרתי לפסיכולוגית מה הרגשתי... אמרתי לה שאני חייבת להגיד משהו בקשר לפגישה הקודמת וביקשתי שלא תפסיק אותי באמצע כי אני ממש לא רוצה לדון בזה... כסיימתי להגיד מה שרציתי כמובן שדיברנו על כך, אבל לא על תוכן הדברים שנאמרו בפעם קודמת אלא על מה שהרגשתי אחרי שסיפרתי דברים שהיו כ"כ נוראיים לדעתי... אחרי הפגישה הרגשתי כל כך טוב! פשוט תדברי עם הפסיכולוג שלך על מה שמציק לך! בשביל זה הוא שם, לא?! וברור שהוא חייב לשמור על סודיות! חג שמח! רעות

שלום לכולם, אני מתנצלת שקצת נטשתי את הפורום ביממה האחרונה, בגלל מחוייבויות אחרות. שמחתי למצוא את הפורום חם, פעיל ולבבי, ואת ההיענות להירתם למען משתנה. גם אני רציתי לומר לך, משתנה, שטיפול - למרבה המזל - רחוק מלהיות בית משפט. מטופלים רבים חשים אשמה כאשר בחדר הטיפול הם מבטאים כעס גלוי כלפי דמויות בחייהם, אשר אינן יכולות 'להגן על עצמן' מול המטפל. אולי יעזור לך קצת אם אספר לך, שפסיכולוגים *יודעים* שאנשים נושאים עמם רגשות אמביוולנטיים כלפי הורים או דמויות אחרות. הם יודעים שאנשים יכולים לכעוס מאד, ועם זאת לאהוב בכל לבם את האנשים היקרים להם. פסיכולוגים גם יודעים שמטופלים מבטאים כעס או תוקפנות כלפי דמויות מפתח בחייהם, לא בגלל שהאחרונים הם אנשים רעים או מושחתים, אלא בגלל שכולנו בני אדם, ובני אדם החיים יחד מתחככים, נאבקים, מתחרים, מצפים ומתאכזבים, מקנאים, זועמים וסולחים. מבחינות רבות, כאשר אנו מבטאים את הכעס שלנו באופן גלוי, משהו מתפנה שם בפנים, לרגשות נוספים, חיוביים יותר. זכרי שמה שחשוב בטיפול זו לא האמת הצרופה מסוג האמת המתבקשת בבתי משפט, אלא החוויה שלך ב'כאן ועכשיו'. והחוויה שלך יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה משבוע לשבוע. הניחי לזה. לילה טוב ליאת

כ"כ שזה כואב. אני חושבת עילו בלי סוף, ואנחנו נחשבים לחברים. אבל למה כל פעם שהוא רוצה שניפש. אני מתחמקת? ואחרי זה לא הוא לא יורד לי מהראש בבית. למה אני כל הזמן צריכה את הבית. כל היום להיות בבית אני יודעת שבבית אני מרגישה בטוחה. אבל אני אוהבת אותוווווווווווווווווווווווו אני כ"כ רוצה לשכב איתו. וכ"כ מפחדת זה לא שאנחנו לא נפגשים. אנחנו כן . אבל לא הרבה - בגללי. עם יש מסיבה ב 11 בלילה . בשבילי זה מאוחר כבר. ואני כולה נערה בת 20. לא ילדה יותר לעולם. (חבל) הכי נוח. וזה לא שלא הייתי לידו כבר ערומה לגמריי כמה פעמים. כואב לי הלב אני אוהבת אותו, והוא מחכה לי יפה . אבל אני בבית רוצה ללכת לישון מוקדם. השמח לעזרה. דפנה

שלום דפנה, אמנם גיל 20 הוא 'כבר לא ילדה' אבל זה עדיין גיל צעיר, וכשמדובר ביחסים אינטימיים עם בן-זוג, צריך סוג של מוכנות ובגרות שאינם בהכרח קשורים לבני כמה אנחנו. החבר שלך כנראה טוב ומתחשב, מה שיוצר אצלך דווקא לחץ ואשמה. אני מציעה לך לתת לעצמך את הזמן, וכשתהיי מוכנה, הדברים יקרו מעצמם. נסי לשוחח איתו על הדברים באופן גלוי, להסביר שאת מאד אוהבת אותו, אך מרגישה עדיין חשש וספק בנוגע ליחסי מין מלאים. אם תמשיכי לחוש פחד כה מוגזם גם בעוד מספר שבועות או חודשים, תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל לברר איתך ביחד את מקורותיו, ולעזור לך להתגבר. בהצלחה ליאת

כן, הוא באמת לא לוחץ, אני פשוט רוצה לשכב איתו . אבל מפחדת. אני מפחדת גם מזה שאני יהיה צריכה לקחת גלולות, ושהם ישבשו לי כל מיני דברים

אני בקשר חדש עם בחור. בשבועות הראשונים הכל היה אחלה, הבחור השקיע ועשה מאמצים להיפגש הרבה - דבר שלא הייתי רגילה אליו בעבר מבחורים. אחרי 3 שבועות פתאום התחיל לו לחץ - פקק כזה, של עבודה ולימודים גם יחד. הרגשתי זנוחה, והיו בינינו קצרים שבגללם לא נפגשנו שבועיים כבר. אני לא יודעת אם זה מוגזם אצלי, אבל אני זקוקה לקשר עם תשומת לב, לא דביקות יומיומית אבל משהו רציף. אני מרגישה שהבחור מאוד עסוק ומרוכז בתוך עצמו, ושאשה זה משהו משני בחייו, או משהו למלא אצלו צרכים רגעיים. איני מרגישה בעדיפות עליונה בשבילו. אבל, הוא בכל זאת מעוניין לשמר את הקשר ולנסות - מנקודת ראותי - בדרכו שלו. אני בת 32 והוא בן 34. קשה לי להכיר כל פעם מחדש וליצור קשרים חדשים שיחזיקו מעמד, ולכן אני מתאפקת ומנסה להמשיך, למרות התחושה שזה לא מה שאני מחפשת. השאלה אם אני מרימה ידיים מהר מידי, או שמא אני אדם קצת חסר סבלנות וצריכה, או לעבוד על הסבלנות שלי, או פשוט להגיד שכזו אני, ולהתעקש לחפש מישהו שימלא אצלי את הצורך הזה - קשר זורם, אמפטי ומשתדל לקראתי. מה דעתך?

שלום שירי, כתבת כל מיני דברים על הקשר, אבל שום דבר על מה את מרגישה ביחס לבחור עצמו. האם כשאת אומרת "שזה לא מה שאני מחפשת" את מתכוונת לאופי הקשר או לבחור עצמו? יש הבדל. אם את מרגישה שמצאת גבר מקסים, שאת מאוהבת בו, שהמגע שלו מרגש אותך - או אז אפשר לחשוב על וויתורים אפשריים בקצב המפגשים ביניכם. אם הוא עצמו לא בדיוק מה שאת מחפשת, אז למה בכלל? אני זוכרת את פנייתך הקודמת, בה דיברת על המשיכה שלך לגברים שלא מעניקים לך את מה שאת צריכה. נראה לי שגם במקרה זה, את בוחרת במישהו כזה. בהחלט יתכן שגם קשרים שמתחילים טוב, נהרסים בגלל חרדת הנטישה שלך, שהופכת אותך ליותר לחוצה ומלחיצה, מה שמביא בתגובה להתרחקות מצידו. כמו שציינתי בתגובתי הקודמת אלייך, הדימוי העצמי הנמוך וחוסר הביטחון שלך, גורמים לך להתפשר על משהו שאינו מתאים לך. נושא חשוב מכדי להניח לו. אני ממליצה מאד על טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי להבין יותר לעומק את המכניזם ההרסני הזה ולנסות לשנותו. בברכה ליאת

אין לי פרפרים ואיני מרגישה שאני "ממריאה" או מתרגשת כשאני מדברת עליו. כשאני איתו כיף ונחמד, אבל כשאני לא איתו, מרגישה נתק. כנראה שאת צודקת באנליזה שלך לגביי.

היי ליאת אשמח אם תגיבי להמשך השרשור של בקשר ליום הזכרון... אני אמנם נחשב לאדם קשוח אבל אני באמת זקוק לחיבוק חם ואוהב מזמן לא קבלתי כזה......לא יעזור לי שום חיבוק וירטואלי אני צריך חיבוק אנושי מאנשים שיכולים להזדהות איתי שכואבים את הכאב שלי שיכולים להתחבר אליי אני יודע שאני חוצפן כי הרבה פעמים אני כותב כאן כדי לקבל תשומת לב(אני חושב שרבים כאן עושים את זה) אז אשמח אם תקראי ותכתבי לי תגובה כי אני לא רואה מצב שבו אני יאהב את עצמי ושאקבל אהבת אמת מאנשים אחרים או נשים אני מפחד שנגזר עליי להיות לבד עד סוף ימי אני מפחד...תמיד אני גם חושב על אנשים שנשארים אלמנים זמן קצר אחרי חתונתם יש לי פחד להיות בודד ולמות כזה בלי אהבה בלי אנשים שאכפת להם באמת מה יהיה איתי ומה יעלה בגורלי מתי יסתיים הדבר הנוראי שנקרא החיים שלי???אני לא יכול יותר!!!!ואין לי כח לטיפול שיימשך זמן רב ויגזול ממני את כל כספי ומרצי אני לא רוצה לשפר כלום אני רק רוצה שזה יגמר די מספיק......

MR BLUE היקר אני בוחרת להשיב לך כאן. איני חושבת שזאת חוצפה לפנות לכאן כדי לזכות בתשומת לב. לטעמי, זו אחת ממטרותיו של הפורום הזה - לסייע לאנשים באמצעות אוזן קשבת ותשובות שיקלו מעט על המצוקה. אבל (וזה אבל גדול!) זה באמת אינו יכול להוות תחליף לטיפול נפשי ממשי. לעיתים אני משתאה מול תופעה מעניינת: אנשים פונים אלינו, מתלוננים על אובדן טעם לחייהם, על דיכאון, על משאלה לקשר קרוב, על חוסר אונים והיעדר כוחות. ואז, כאשר אנחנו ממליצים להם להגיע לטיפול, הם מגלים התנגדות כה נחרצת, ומוכנים להגן על עמדתם בחיוניות רבה. אתה חושש שטיפול יגזול את כל כספך ומרצך, ובו בזמן מאפשר לדיכאון ולבדידות לגזול אותם באין מפריע. אנשים פוחדים לקחת תרופות כדי לא לפתח תלות בכימיקלים, אך מוכנים ברצון להיות עבד לחרדה, דיכאון, סמים או אלכוהול. הפרדוכס הזה אכן מתמיה. אם נדמה לך שחייך חסרי טעם וממילא לא תתחתן, או שתישאר אלמן, או בודד, או לא אהוב, מהיכן נובעת הדאגה הפתאומית לכסף? האם לא מוטב להשקיעו בך עצמך??? מאחר וחיבוק וירטואלי אינו מספק, וטיפול הוא סוג של גזלה, אני תוהה באמת ובתמים מהו סוג העזרה לה אתה מצפה. עלינו לזכור שחיבוק אמיתי, מאנשים אמיתיים, יגיע רק כאשר אנו עצמנו נושיט זרועות החוצה. חג עצמאות שמח ליאת

האם חומר ושאלות הגולשים המתפרסם בפורום בעל חיסיון מסוים? (למרות השימוש בשם בדוי). האם למשל ישנה הגבלה למנהלי הפורום או כל גורם אחר להשתמש במידע זה לצורך מאמרים וכד'? תודה

שלום אין כינוי, אני מציעה לך להפנות את שאלתך למפעילי האתר (פורום אתם ואנחנו). ממה שהצלחתי להבין מתנאי השימוש באתר (ראי בפינה השמאלית למטה) האחריות לחיסיון היא על הפונה, המתבקש לדאוג בעצמו לטשטוש פרטיו האישיים. פסיכולוגים נוהגים לפרסם מדי פעם מאמרים או תיאורי מקרה, המסתמכים על עבודתם או ניסיונם המקצועי, זאת - כל עוד אינם מפרים את חסיון המטופלים שלהם, ומבטיחים שכל פרט מזהה יושמט מן התיאור. בברכה ליאת

אני אמא טריה לתינוק בן 10 חודשים. בת 33. בתקופת התיכון היו לי בעיות אשר בעטין טופלתי אצל פסיכולוג. בתחילת הטיפול סבלתי מאנורקסיה, אך אחרי שבעיה זו נפתרה חזרתי לטיפול עקב בעיות אחרות. לא אוכל לתת מונח רפואי מדויק, אך באופן כללי מצבי אופיין בניתוק מכוון מהחברה עקב פחד וחוסר ביטחון, הסתגרות בחדר, שעות מול הטלויזיה, מצב רוח ירוד מאוד, התעסקות אובססיבית בפגמים החיצוניים וב"כיעור" שלי. בעזרת הפסיכולוג הנפלא פתרתי את בעיותי, וסיימתי את הטיפול. הבעיה היא שגם בתקופת הצבא וגם בתקופת לימודיי האקדמאים חזרו תקופות כאלה. למשל, במהלך לימודיי האקדמאים, הייתי מנותקת לחלוטין מהאנשים סביבי. לאחר החתונה חשבתי שבעיותי הסתיימו. חמותי היא אדם מאוד שטלתן, שחצן, וחסר ביטחון בו זמנית. היא כל הזמן מנהלת תחרות סמויה נגדי אליה לא הייתי מודעת עד אשר נולד בני. כיום היא גורמת לי לסבל רב. היא מערערת את בטחוני, מבטלת את כישורי כאם ופוגעת בי מאוד. אני מודעת לכך שאני סובלת לא רק בגלל התנהגותה והערותיה אלא גם בגלל האישיות שלי. אולם יש לקחת בחשבון שהיא פגעה באותה מידה באמי, כך שהבעיה איננה רק בי. חשבתי לקבל ממך תגובה קצרה שתעזור לי להתמודד. תודה

שלום רב, מבלי להיכנס כרגע להיסטוריה האישית שלך כמטופלת, א?ת כאם צעירה נמצאת בתהליך גיבוש זהותך ההורית (ואולי גם זהותך ככלה לחמותך). נדמה לי שכל אמא טרייה תוכל להזדהות עם החששות, הספקות וחוסר הביטחון בכישורי ההורות. ניבה כתבה כאן לפני כשבועיים מסמך מרגש במיוחד, בו היא מדברת אל בתה הקטנה, וחושפת את כאבי אהבתה אליה. כאשר אל הספקות הטבעיים שלנו מזדחלת גם ביקורת חיצונית, המצב הופך מסובך אף יותר. יחסים בין כלה לחמות ידועים מאז ומעולם כשבריריים במיוחד. החמות מרגישה שהטיפול בבנה (ובנכדיה) יוצא משליטתה, ועובר לידיים זרות, מנוסות פחות. הכלה הצעירה מרגישה במבחן (לפעמים יש יותר מבוחנת אחת. יש לכולנו גם אמהות...), מה שמפיל עליה תביעות נוספות (פסיכולוגיות) מעבר לאתגרי החיים הרגילים. אורנה הזכירה כאן לא מזמן את החומה הזו, שעלינו להרים לעיתים כחוצץ בינינו לבין העולם שבחוץ. זוהי מעין מסננת סלקטיבית, המאפשרת לנו להחליט מה היינו רוצים 'לקחת לריאות' ומה להשאיר בחוץ. מול חמותך תוכלי להחליט, למשל, להפעיל את החומה הזו. תוכלי לקבל אותה בביתך במאור פנים, אך מול הביקורת שלה להגיב בחיוך ולומר (לה ולעצמך): מותר לי לטעות. אני עושה כמיטב יכולתי, ובטוחה שאיני גורמת כל נזק לתינוק שלי. אשמח להקשיב לעצות שלך, אך בסופו של דבר אפעל עפ"י שיקול דעתי. כאשר הדברים נאמרים מתוך שכנוע פנימי עמוק, יש סיכוי טוב שיתקבלו כך גם אצל הצד השני. ואם זה לא חג עצמאות, אז מה כן? ליאת

ליאת יקרה! מתגובתך אני מבינה כי עלי לפתח "עמידות רגשית" כלפי הערותיה של חמותי. הדבר לא פשוט עבורי כלל. יותר מכל אני מוצאת את עצמי נרגזת ופגועה כאשר טענותיה כלפיי אינן נכונות ונאמרות במידה רבה של התנשאות וזלזול, גם אם לא בפני. בעיה נוספת היא שעם כל "יריה" המגיעה אלי מכיוונה אני נזכרת וכאילו חיה מחדש חוויות מזמן חופשת הלידה במהלכה הקשתה עלי מאוד. אני מבינה ומקבלת את עצתך. אבל, האם יש לך טיפ אשר יעזור לי לבנות את חומת המגן הזו? כיצד להיות אדישה כאשר אני בעצם ההפך הגמור מכך?. תודה רבה על עזרתך.

לליאת המון תודות על התשובות המהירות והממצות

שלום, כיצד אמורה להתנהל פגישה ראשונה בטיפול? או הפגישות הראשונות מה בד"כ נוהג המטפל לשאול(או המטפל לומר)

הפגישה הראשונה היא פגישת היכרות. אתה מציג את עצמך , מספר פרטים אישיים לפי שאלות של הפסיכולוג, מספר על הבעיה שבגללה באת לטיפול ומה אתה מצפה מהטיפול. הפסיכולוג אמור להסביר לך את מהות הטיפול, כמה זמן ידרש, סדרי הפגישות ( בדרך כלל פעם בשבוע 50 דקות) ,התשלום. הפגישות בהמשך נועדו ליצור אמון בין המטפל למטופל, ועבורך כמטופל להבין אם יש לך כימיה, שפה משותפת והבנה עם המטפל. הנושא של "כימיה" והבנה ביניכם מאוד קריטי להצלחת הטיפול, כי אם תחוש בהמשך שמשהו בתקשורת ביניכם לא עובד או לקוי , יש לדבר איתו על זה. משך הטיפול תלוי בסוג הבעיה שבגללה פנית אליו. רק לידע כללי, בפסיכוטרפיה בדרך כלל המטפל שותק ומקשיב והמטופל הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה ומדבר על בעיותיו. פסיכולוגים לא נוטים לתת עצות מעשיות לפתרון הבעיה. הפתרון אמור לבוא ממך באמצעות התובנות שתקבל במהלך השיחות. שיהיה בהצלחה.

שלום רב, אוסיף מעט על דבריו הנכונים של נחום. בפגישות הראשונות (בדר"כ שתיים-שלוש) הנקראות בשפה המקצועית intake, המטפל עסוק בעיקר באיסוף מידע חשוב על הפונה. מידע זה יכלול את סיבת הפנייה, המתוארת באופן מפורט ביותר באמצעות שאלות מנחות, וכן את ההיסטוריה האישית והמשפחתית הרחבה, תוך התייחסות מיוחדת ליחסים עם דמויות ההורים ודמויות מפתח אחרות בחיי המטופל, לחוויות ילדות מוקדמות, למערכות יחסים משמעותיות בעבר הרחוק והקרוב, לאירועים חשובים במהלך חיי המטופל, וכיוב'. בפגישות אלה מרבית הפסיכולוגים מעדיפים לרשום את הדברים, אפילו במהלך הפגישה. לאחר היכרות ראשונית זו, מצליח בדר"כ הפסיכולוג לגבש סוג של אבחנה (היא עשויה להשתנות קצת בהמשך), ולהתוות באופן כללי כיוון התערבות הולם. אופי המפגשים הבאים יהיה שונה מפגישות ההיכרות, ויוכתב במידה רבה מסוג הטיפול שנבחר, מצרכיו של המטופל, וכמובן מאישיותו וסגנונו של המטפל. בברכה ליאת

מהי הכוונה בסגנון שיטת הטיפול (הבנתי שלכל מטפל יש שיטת טיפול משלו) בתוך הטיפול הדינמי? וכיצד אתה אמור לדעת שזוהי השיטה המועדפת עבורך תוכלי בבקשה לתת דוגמאות

היי רציתי לספר משהו כואב שאולי קשור ליום הזכרון משהו שמפיע עליי גם היום בצורה כלשהי כשהייתי חייל חשתי בדידות כמו היום כאן בתל אביב הבדידות הזו מכאיבה מאוד אני רואה את כל הזוגות בבתי הקפה ואנשים שיושבים עם החברה שלהם על בירה וזה כואב כואב מאוד.....כך הרגשתי גם שהייתי חייל .....הייתי חייל בתחילת האינתיפדה יום אחד היה מאומה המוצב שלנו שם היה קרוב למוצב של משטרה פלשתינית מה שנקרא DCO בכל מקרה העמידו אותי בעמדה משום מה לא שמתי לב ובא אליי שוטר פלשתיני עם נשק מכוון לראש שלי הוא ביקש ממני ללכת למקום אחר פחדתי אך סרבתי הוא אמר לי שהיום יהיה יום רע מאוד לאחר התערבות אחד הקצינים שהיה במקום נסגר הארוע בלי שירו עליי(אני יודע שהסיפור קצת הזוי ולא ברור) לאחר זמן מה נפגע ברגלו חייל שעמד לידי לא מכיר אותו הוא מיחידה אחרת אחכ תפסנו עמדות (ממש לא משהו זה היה חשוף מאוד) בכל מקרה חבר שלי כרע ברך לידי ממש לידי מילימטר ממני הראש שלי היה צמוד לברך שלו הוא קיבל כדור בברך זה היה מדהים הכגור עבל מילימטר מהראש שלי ופגע לו בברך נבהלתי תפסתי אותו וחילצתי אותו למחרת נפצעתי בתאונה מבצעית והיינו יחד בבית חולים בכל מקרה שם הפסקתי להאמין באלוהים כל כך לא הבנתי למה אלוהים הזה אם הוא קיים בכלל משחק איתי ולמה אנשים אחרים שהיה להם חברים ואהבה אמיתית לפחות אז..נפגעו ואני לא...למה זה לא נגמר בשבילי באותו יום ואז התחלתי לקחת על עצמי כל מיני סיכונים דבר שגרם לאחרים לראות בי אדם אמיץ אל לא הייתי כזה בכלל רציתי למות בשל הבדידות בשל חוסר היכולת שלי למצוא אהבה(כפי שאתם רואים זה מעסיק אותי כל חיי ואני משקיע בזה את כל מרצי) לכן החלטתי לחזור מהר וויתרתי על כל הגימלים (היה לי גימלים לחודשיים וחזרתי תוך 3 ימים מהארוע במקום להיות בבית) אם היה לי סיבה להרגיש חי לא הייתי הולך לגיהנום הזה חזרה לאחר מכן הכרתי את חברתי לשעבר והלכתי לחומת מגן היא דאגה לי וחכתה לי שמרתי על עצמי בשבילה שנפרדנו שוב היה לי מילואים והפסקתי לשמור על עצמי שוב......יש ספר של יהונתן גפן שנקרא ציפציף שם מסופר על חייל שקראו לו ציפציף הוא לא היה גיבור הוא רק היה שם במקרה ומצא את מותו ובשבילי זה היה דרך נפלאה למצוא את מותי ואני באמת רציתי בזה........אני יודע שאני נשמע חלאה יש לי חבר שמת בצבא ואני ממשיך לחשוב על עצמי אבל אני חושב גם עליו הוא היה בנאדם נפלא הוא רצה להיות קרבי אבל הוא לא יכל נתנו לו להיות קצין גובניק כזה שאחראי על מסמכים וכאלה דברים במחסום הוא היה מאוכזב אני זוכר שהוא אמר לי שהוא רוצה לבכות אבל בסופו של דבר זרקו עליו רימון או בקבוק תבערה אני לא זוכר למשרד שבו הוא עבד והוא מת......אני מקווה שאני לא מעיק כאן עם התיסכולים מאז שממשיכים גם היום כשאני בוגר ביי

MR BLUE יקר, הסיפור שלך הצליח לרגש אותי. אנשים שפוגשים את המוות מפגש כה אינטימי, לעולם אינם חוזרים להיות כמו קודם. אפשר לשמוע בדבריך ציניות והומור שחור, אבל גם הרבה כאב, פגיעות ואפילו אשמה. אני חושבת שיהיה נבון מאד אם תוכל לשתף את המטפלת שלך בסיפורים הללו. נדמה לי שהם יכולים להרחיב את ההתבוננות וההבנה לקשיים שלך בחיי היומיום. הרבה חיילים שיצא להם להיות תחת אש, בעיקר כש'כמעט נפגעו', מדווחים על תחושות ורגשות מעיקים, המתעוררים לפעמים זמן רב לאחר האירוע, מבלי שיהיו מודעים לקשר אפשרי ביניהם. אם הזכרת את ציפציף, אי אפשר שלא להזכיר את יצירת המופת של פוצ'ו, הספר "אני פחדן אני", בו הוא מתאר בהומור מטורף הוויה של לוחם צעיר מאד במלחמת השחרור, המשתתף בקרבות על הנגב, כשהוא מת מפחד. במקביל, הוא נאבק גם בתדמיתו ה'נחנחית' בענייני נשים, כאשר לא ברור איזו חזית מטילה עליו פחד גדול יותר. מומלץ מאד. לילה טוב ליאת

דברתי על זה אז עם הפסיכולוגית יש עוד הרבה מקרים שאני כנראה מטיל על עצמי אחריות למרות שזה לא רציונלי בכל מקרה זה לא הסיפור...פשוט קצתי בחיים האלה אני לא רואה טעם שהם יימשכו החיים האלה זה סיוט ארוך ומר אני פשוט רוצה שזה ייפסק יש ימים שלא בא לי לקום מהמיטה אז אולי אני צריך לישון לצמיתות אני רוצה להיות מאושר למה אני לא מצליח למצוא את זה..........עוד מעט אני הולך למילואים שם כל אחד יש חברה אישה חברים שמתקשרי שאכפת להם מה קורה איתם שם למרות שיש אנשים בסדר אני לבד לאף אחד לא אכפת מה קורה איתי אני ממש מתפלל שאולי יקרה לי משהו ואני יסיים את הטרגדיה הזו שנקראת החיים שלי אני נגעל מעמי שאני רושם את כל הדברים האלה אבל ככה אני מרגיש באמת אני מפחד להתאבד יש לי הורים וכו אף לא אכפת לי למות בצורה אחרת מתי זה כבר יגיע???!!!

האם הריטואל החוזר על עצמו, של ניסיון להתחבר לאנשים שלא יכולים לתת אהבה ואמפטיה, מעיד עליי? כי זה מוזר, אלה שמרעיפים עליי אמפטיה, אני מתרחקת, ואלה שלא מסוגלים לעטוף אותי בתשומת לב, אני נמשכת אליהם יותר - למרות הסבל. איך עושים את הסוויץ' הזה, של לבחור ולהבין מה מתאים לנו באמת ומה נרגיש בו טוב? התכוונתי לזוגיות.

שלום שירי, כמו שנאמר כאן לפני שעה קלה, הבחירה או המשיכה למי שאינו מעוניין בנו, יכולה להיות קשורה לדימוי עצמי שלילי והערכה עצמית נמוכה. כאילו אמרת: "לא מגיע לי בן זוג טוב ומתחשב" או "אם מישהו אוהב ורוצה אותי באמת, הוא כנראה פגוע ובעייתי בעצמו". כמובן שאין אלה אמירות מודעות, אלא דפוס מורכב בהרבה, המתפתח במהלך השנים בהן מתגבשות האישיות והזהות שלנו. את הסוויץ' האמיתי עלינו לעשות בעמדה שלנו כלפי עצמנו. זוהי דרך ארוכה וקשה, אך משתלמת מאד. טיפול, כבר אמרנו? ליאת

היי שירי אני מזדהה איתך רוב הנשים שהייתי איתן בקשר התייחסו אליי כמו זבל וזלזלו בי ונמשכתי אליהן מי שאהבה אותי באמת לא נתתי לה הזדמנות כי אני שונא את עצמי מזלזל בעצמי ברגע שהן נמשכו אליי נגעלתי מהן ...........ועכשיו אני לבד מפחד להיות לבד לצמיתות פגוע מאוד ומרגיש חרא עוד יותר

הזדהות השלכתית היא כאשר אדם משליך על אובייקט מסויים, והאובייקט מתחיל לחוש רגשות שכלל אינם שייכים לו. קודם כל, האם בגדול זהי הגדרה נכונה, ובמידה וכן, אז מה שמבדיל את ההשלכה ההזדהותית לבין השלכה רגילה היא רק בכיצד חש האובייקט שעליו הושלכו הרגשות. אם כך, אז האם נכון יהיה לומר שבעצם האדם בהזדהות השלכתית מפעיל בעצם אותו מנגנון של ההשלכה, ורק זה שמולו קובע האם מדובר בסתם השלכה או בהשלכה הזדהותית? אני מסתבכת בשאלה ובעצם מעניין אותי לדעת האם בהזדהות השלכתית דווקא האובייקט הוא זה שצריך לבדוק ולאו דווקא את זה שהשליך. אוי מקווה שמישהו הצליח להבין משהו, אני הסתכתי עם עצמי בשאלה

דנה יקרה, שתי השורות הראשונות אכן מגדירות באופן גס מהי הזדהות השלכתית. מעבר לכך, היה לי קושי להבין מה את שואלת. התוכלי לנסות ולנסח שוב? תודה ליאת

סליחה על הסיבוך בנסיון השאלה, זרקתי על המחשב בליל של מחשבות לא מעובדות. אז הנה נסיון לשאול את השאלה קצת אחרת. השאלה היא כללית אבל אני אצמצם אותה לחדר הטיפולים. המטופל משליך על המטפל. אם המטפל מרגיש את תחושות המטופל אז זו השלכה הזדהותית ואם לא אז זוהי השלכה רגילה. אז אם ככה, האם בעצם לא המטפל הוא זה שקובע האם מדובר בהשלכה הזדהותית או לא?? בעצם המטופל עושה אותה פעולה בדיוק בהשלכה פשוטה ובהזדהות השלכתית. יש לי המשך לשאלה, אבל פרה פרה קודם אני בודקת אם הפעם התנסחתי ברור יותר.

18 שנים של מציאות מבולבלת, 18 שנים שהרגשתי לא שייך לעצמי, הרגשתי שעם כל השמחה, ועם כל הטוב שמלווה בה, משהו כאן לא אמיתי, היה לי ניסיון מיני עם גברים, בניתי מערכות יחסים, עם נשים, עם גברים, לא מצאתי את עצמי, ניסיתי למצוא איזון.. מצאתי את בצורה מאד מעורפלת, לא ידעתי אם זה הטוב בשבילי, לא ידעתי כלום.. הייתי מאושר בחלקי, יצרתי לעצמי אושר מזויף, כלום לא באמת היה טוב... לא הרגשתי את זה, עכשיו , אחרי ההתמוטטות, אני מזהה את החולשות שלי, אני מוצא את הלא נכון , מוצא את המקומות בו הייתי מבולבל, מוצא את המציאות המקושקשת שיצרתי לעצמי, ורע לי עם זה... רע לי עם זה שעשיתי לעצמי כל כך הרבה פרצופים, לא ידעתי במה לבחור, הגעתי לגיל גיוס, מאד מאד התרגשתי , מצאתי את עצמי כמעט ולא ישן בלילה מרוב מחשבות על " מה יהיה ? " " מה אעשה ? " "איך אציג את עצמי בחברה חדשה מול אנשים חברים ? " המון שאלות שהתעוררו בו והטרידו אותי נורא, חשבתי שהצבא זו תיהיה הבמה האמיתית שלי , ציפיתי שכאתגייס אמצא לי חברים שיואהבו אותי באמת, אנשים שיקבלו אותי כמו שאני, אם הבלבול שלי, ועם התסכולים שלי.. התגייסתי, ומתוך תחרותיות להגיע להדרכה בקורס מסוים שעשיתי עברתי התקף פסיכוטי, דימינתי שמאזינים לי לטלפון, דימנתי שרוצים לקחתי אותי לקורס קצינים, דימנתי שמארגנים לי מסיבה, הרגשתי את זה אמיתי. שבוע אחרי המקרה מצאתי את עצמי , הבנתי , שאני נמצא במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. לא הבנתי מה עבר עלי.. לא הבנתי מה המשמעות של זה.. לא הבנתי מי נגד מי , מה נגד מה , לאט לאט אחרי המון דימיונות שאני קשור לשב"כ למוסד, עקב כל מיני משפטים שאנשים סביבי זרקו לי וניסיתי לקשר אותם למקרה שקרה לי , שבאותו שלב לא בידיוק הבנתי שמשהו רע קרה לי, חשבתי שקיבלו אותי להיות סוכן מוסד, אחרי ארבעה חודשים , הבנתי שקיבלתי התקף פסיכוטי, שכל העולם סביבי נחת עלי, לאט לאט כל החיים שלי התחברו לי כתמונה אחת שלמה, לאט לאט הבנתי מה עברתי, לאט לאט הבנתי כמה טעויות עשיתי, לאט לאט הבנתי את החיים שלי, לאט לאט הבנתי שהחיים זה לא צחוק, ואני חייב להכניס א תעצמי למציאות מסוימת, והפעם אמיתית, הפעם בלי להכניס את עצמי למצבים שקריים, וככה עשיתי, יש לי חרדות, זה התחיל מקטן , ולאט לאט זה עובר... , בהתחלת ההחלמה חשתי שמכוניות לבנות רודפות אחרי, שמסתכלי עלי ובוחנים אותי, אחרי שדיברתי עם המטפלת המקסימה שלי שהבהירה לי בצורה חד משמעית שאין שום קשר למציאות ולרדיפת מכוניות אחרי, אחר כך החלתי לפרד מקומות פתוחים, מלדבר לאויר הפתוח, לאט לאט, הכל עובר, לאט לאט כל החרדות עוזבות אותי.. אני נפרד מהן לשלום ... כיום אני מרגיש שונה, אני לא מרגיש את האושר שהיה לי בעבר, כי אותו אושר לא היה אושר אמיתי, זהו היה אושר מזויף , אשר שלא באמת קיים... , ועכשיו אני כמעט מבלי חרדות, מטופל ע"י טיפול תרופתי, אני מרגיש מחובר למציאות יותר משהייתי מחובר מעולם.. סוף סוף אני מבין כמה אני לא צריך להתייחס לסביבה.. כמה אני צריך לחשוב רק עצמי, כמה אני צריך להתרכז רק בהצלחות שלי וכמה אני צריך להתרכז בעשייה שלי. חזרתי לצבא, לתפקיד קל, בתנאי יומיות.. , ואני מרגיש שאני סוגר מעגל, ולמרות ההתמוטטות אני חוזר למסגרת הזו , בכדי להוכיח לעצמי, שכמו כלום אני יכל לעשות את זה, מבלי הרבה מאמץ... , ושוב מתעוררת בי השאלות האם לספר על נסיוני המיני לחברים ביחידה, האם לשתף אותם במה שעבר עלי, אך מצאתי לעצמי תשובה, כל דבר בעיתו, לאט לאט האמון יבנה לו בעצמו, ולאט לאט אמצא לעצמי את החברים האמיתיים שלי, וכך אמצא לי מציאות אמיתית, שארגיש בה מחובר , שארגיש בה עצמי, שלא ארגיש שאני צריך לשים על פניי מסכות... תודה שהייתם לי לאוזן קשבת, אשמח לתגובות. עומר

וואו...סיפור מרגש. הייתי אומרת שאתה גיבור עם כל מה שעברת.. אממ....אני לא חושבת שבן אדם צריך להרגיש חייב לאנשים שהוא לא מכיר....יכולים להיות לך המון מכרים שלא בהכרח חברים שלך.........למשל בקנדה.....כולם מחייכים אליך ובאמת זורקים לך גרזן בגב כשאתה מסתובב...אבל אני לא בטוחה אם זה אותו המצב פה. חברות נבנית עם זמן...ועם הזמן קורים מקרים שלפיהם אתה לומד לבטוח באנשים. "חברים אמיתיים הם אלה שרצים לקראתך בזמן שכולם רצים ממך" אתה לא יכול לדעת מה הם חושבים על גברים שנמשכים לגברים אחרים אבל תמיד אפשר לשאול בצורה עקיפה(או דרך בדיחה) ואולי לקבל איזשהו קמצוץ של מושג איך הם יקבלו אותך אם תספר להם על העבר המיני שלך. חוץ מזה....היום זה חברה שונה לגמרי ולך תדע...אולי הם יתקרבו אליך יותר אחרי שהם ירגישו שחלקת איתם משהו כל כך אישי (ואולי לא..). הזמן שבו היית צריך לשים עליך פרצופים ...אני חושבת שזה רק הטעה אותךת כי ככה אתה מתחיל להתקבל לסביבה שאתה לא רגיל אליה(למשל אם יש לך ידיד ויש לו חברה וגם לך יש חברה.....והוא כל הזמן מדבר על כמה טוב לו איתה אז אתה מתחיל לחשוב על עצמך "מה לא בסדר איתי?" וזה מאוד מסבך). וזה מה שגרם לך לכל הבלבול. צריך להרגיש חופשי עם מה שאתה ומי שאתה .למי אכפת מה אחרים חושבים? זה החיים שלך ואתה צריך לבחור את הטוב בשבילך וגם עם כל הכבוד להורים.......הם לא יכולים להחליט לך את מי לאהוב ומי לא. אני לא מכירה את האנשים ביחידה שלך אבל אם הייתי במקומך הייתי לוקחת תזמן שלי להכיר אותם יותר ואולי אחר כך אם הנושא הזה יעלה אז לספר לבן אדם שאתה סומך עליו.....או במילים אחרות.........לזרום זה מילת מפתח ואם אין לך סנפיריפ אז הגיע הזמן להשיג אותם לפני שהזרם יקח אותך. וחוץ מזה...אני בטוחה שיש לבן אדם מה לחלוק עם החברה חוץ מהעבר המיני שלו. אני לא יוצעת מקצוענית אבל מקווה שעזרתי: \ מזל טוב על החזרה לצבא!!!!.

עומר יקר, כמה אמיץ מצדך לחלוק איתנו את הסיפור המרגש שלך. אומץ, הוא משהו שמבצבץ כמעט מכל שורה בדברים שלך. האומץ להודות שהיו מסכות, האומץ להסיר אותן לאט לאט, האומץ להישבר, והאומץ להיאסף חזרה, לאט לאט, לכלל מהות חדשה, בוגרת יותר, איתנה יותר, המאפשרת כל כך הרבה התחלות חדשות. אני חושבת שהמשאלה למצוא איזון קיימת בנו כל הזמן. כולנו מיטלטלים בתוך אירועי חיינו, פעם בתוך מים סוערים ופעם על מי מנוחות, יוצאים מאיזון וחוזרים אליו, מתנדנדים, ומנסים כמיטב יכולתנו לא ליפול. כל הכבוד על ההחלטה לחזור ולשרת בצבא למרות הכל. אני יודעת שזוהי החלטה מורכבת. אני סומכת על תבונתך ועל השיפוט שלך בכל הנוגע לחשיפה ביחידה החדשה. גם כאן נדרשים זהירות ואיזון. (תוכל לחשוב ולשוחח על כך גם בטיפול שלך). מעניין יהיה לשמוע תגובות ממשתתפים אחרים בפורום. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ליאת

עומר יקר, כמו הזוהרת בחושך וליאת, גם אני התרגשתי מהסיפור שלך. למרות מסכת הייסורים, הכאב, הפחד והבלבול שתיארת, התחושה שעוברת מהדברים שלך היא של הרבה מאוד חוזק, שכל ישר, והרבה הרבה רגישות.נראה שלמרות שהחוויות הקשות שעברת הותירו אותך מפוכח וקצת פחות תמים, אתה מצליח לגייס אותן לטובתך. נראה לי שהעובדה שאתה מקבל באהבה, השלמה וסלחנות את כל מה שעבר עליך מאפשר לך לקחת מכל אלו את הדברים הטובים בדרכך קדימה ולהשאיר מאחור את הרע. בכל ליבי אני מאחלת לך שתמצא את האושר האמיתי עליו אתה מדבר. אתה אכן נשמע אמיץ ומלא בכוחות. רק דבר אחד... אתה עדיין נורא צעיר. הלוואי שבכל זאת תצליח להשיב לעצמך גם משהו מהתמימות שאבדה ותגלה שלא הכל בחייך הקודמים היה מזויף. יעלה

קציצה שלי.. לא חדשת לי פה הרבה.. למרות הכל, כולל הכל.. אתה יודע שאני אוהבת אותך מאד מאד.. אחרי כל השנים האלה.. שלא תמיד היום קלות.. ובכל דבר שתצטרך אני פה בשבילך.. אני לא צריכה להזיכר לך את זה.. את כל מה שאני חושבת על זה כבר אמרתי לך אז אין טעם שאני אחזור על זה שוב.. אם תרצה אני אזכיר לך שתבוא לפה.. חולה עליך קציצה שמנה שלי!!!

למה כל פעם שאני לא מרגישה טוב ואני צריכה לבטל עם חברים שקבעתי איתם. אני צריכה להגיד להם כל כך הרבה פעמים סליחה ומצטערת וסליחה ולא נעים לי.. ולפני שאני מתקשרת ואומרת להם.. אני כבר מתארת לעצמי מה הם יגידו לי או שלא ידברו איתו יותר.. ואני כל כך לא מרגישה טוב וכל מה שאכפת לי זה שעם הם הכעסו עליי. עזרה..

שלום נטע, כדי לחיות בשלום בעולם החברתי והבינאישי, אנו נדרשים לא פעם ללהטט בין רצונותינו וצרכינו לבין רצונותיהם וצרכיהם של האחרים. יש אנשים המתקשים יותר מאחרים לשמור על איזון בריא בין שני הכוחות הללו, ומאמצים תפיסת עולם מעוותת, לפיה, כדי להיות אהוב כל הזמן ובכל מחיר, עליהם לסלק את רצונם מפאת זה של זולתם. כאשר אין הם מצליחים או יכולים לנהוג לפי הציפייה מהם, הם מתנצלים ומתפתלים, ובלבד שלא להתמודד עם כעס או דחייה. נטייה זו קשורה ככל הנראה לדפוסי ההתקשרות בילדות המוקדמת, ואפשר להתחקות אחריהם ולשנותם (אם רוצים) במסגרת טיפול פסיכולוגי. איני יודעת בת כמה את, אבל נדמה לי שככל שאנו מתבגרים אנו מבינים, שללא קשר למה שנעשה או לא נעשה, תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותנו, שיכעסו עלינו, או יתאכזבו מאיתנו. ידיעה זו מאפשרת חירות ושחרור שערכם לא יסולא בפז. נסו ותהנו :-) ליאת

שלום נפרדתי מחבר לפני שנתיים בערך אנחנו תמיד שמרנו על קשר אבל לא נפגשנו עוד.עד לפני כמה חודשים שהיה במקרה וזה התגלגל לסקס. ומאז אנחנו נפגשים רק בשביל זה למרות שיש לו חברה והוא בוגד בה עם עוד בחורות חוץ ממני. מצד אחד זה מגעיל אותי ומצד שני אני רוצה את זה (מה לא בסדר איתי???). אני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו כמו בעבר אני רק רוצה את הסקס. וזה הדדי לפחות כך נראה לי. אני לא נהינת מהסקס כי כואב לי אבל בכל זאת הולכת על זה. מה לא בסדר איתי?? אני מודעת לזה שאני רוצה חום ואהבה ויודעת שזה לא יהיה איתו גם אם הוא ירצה!ממש לו! לפעמים אני חושבת איך אהבתי אותו פעם בכלל לא ידעתי שהוא כזה.מה אני יכולה לעשות?? תודה מראש

שלום עדי, הבחירה להמשיך ולתחזק קשר כה חלקי וכה מתסכל יכולה להיות קשורה בדימוי עצמי פגוע מאד, ובצרכי תלות חזקים, עד כדי ביטול העצמי ונכונות לסבול יחס משפיל ופוגעני. אני ממליצה לך מאד לנסות וללמוד עוד על נטייה זו שלך, על מקורותיה העמוקים, ועל המנגנונים המכשילים אותך בקשרים שלך עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים המומלצות לעשות זאת. בהצלחה ליאת

נורית, טוב,אין לי הרבה לחדש ישבתי היום שעה אצל הפסיכולוגית+עשרים דקות בונוס כי הפציינטית שאחריי ביטלה,שעה ועשרים דקות ולא יצאתי מחוזקת במיוחד מהפגישה היום. היא רק הבהירה לי שאני חיה בנסיבות מאוד קשות, ואני יודעת את זה ברור לי, ושאני צריכה להיות יותר סלחנית עם עצמי,ולהפסיק עם ההאשמות וכו'.... בערך מה שאתן אומרות לי כל השבוע ככה שאין שום חדש.אין נוסחת פלא להקל עליי,גם לא הטיפול. לגבי האוניברסיטה הפתוחה זה רעיון ממש טוב והציעו לי אותו המון פעמים אבל יש לי בעיה כספית,ואני לא לוקחת מאבא לא בא בחשבון.... וגם לא בטוח שהוא יתן,היחסים ביננו לא כ"כ טובים. אני מנסה לחסוך כסף לליאת, איזה כיף שאת פה... למשתנה ורעות, תודה מתוקות על העידוד\ טוב עוד מעט תשמע צפירה אני זזה ביי בינתיים. חן

הי חן! אני מקווה שאת בכל זאת מרגישה קצת יותר טוב היום! בקשר ללימודים... תנסי לברר על מלגה. כנסי לאתר: http://www.milgot.co.il/ וחפשי משהו מתאים... אם תלמדי באוניברסיטה הפתוחה תוכלי גם לעבוד במקביל. אני יודעת גם שבשנה הראשונה לוקחים רק שניים או שלושה קורסים בסמסטר, וזה ממש לא נורא... (ככה שמעתי בכל אופן). תעדכני... רעות

רעות, נכון,אבל כל קורס עולה בסביבות אלפיים ש"ח וזה לא סכום שאני יכולה לעמוד בו... לגבי מלגות כבר ביררתי ולא מאשרים לי כי מצב כלכלי של משפחתי טוב. אפילו כשגרתי בשכ"ד ביררתי לגבי מילגות ואמרתי שאני שוכרת דירה ולא אישרו לי... התייאשתי כבר... חוץ מזה יש לי המון בעיות במשפחה,עם עצמי וכו' וחשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה-שנתיים. כי כרגע אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה... תודה בכל זאת. חן

רעות, נכון,אבל כל קורס עולה בסביבות אלפיים ש"ח וזה לא סכום שאני יכולה לעמוד בו... לגבי מלגות כבר ביררתי ולא מאשרים לי כי מצב כלכלי של משפחתי טוב. אפילו כשגרתי בשכ"ד ביררתי לגבי מילגות ואמרתי שאני שוכרת דירה ולא אישרו לי... התייאשתי כבר... חוץ מזה יש לי המון בעיות במשפחה,עם עצמי וכו' וחשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה-שנתיים. כי כרגע אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה... תודה בכל זאת. חן

חנ'וש, קודם כל קבלי ממני חיבוק על זה שהלכת לפסיכולוגית שלך בלי הברזות! טיפול זה תהליך ארוך. ונכון יש פגישות שלא יוצאים מהן מחוזקים. ויש פגישות שכן... בכל אופן תני לזה זמן. לא לוותר. אני אישית חושבת שעדיף לדחות דברים אחרים ולא את הלימודים. ולא בגלל שצריך ללמוד. בגלל החברה וכו'. בגלל שתי סיבות אחרות: -לימודים תורמים מאוד לערך העצמי שלנו. ככל שאנחנו 'חושבים' (-: שאנחנו חכמים יותר כך הערך העצמי שלנו עולה. כמו שאנחנו צריכים להרגיש פרודוקטיבים. ובגלל זה גם חשוב לעבוד. -הלימודים מאפשרים בריחה מסוימת מ"הנסיבות המאוד קשות". לומדים משהו שאוהבים ומקבלים חופש קל לכמה שעות מהמציאות. ככה זה אצלי לפחות... אבל בלי לחץ. שווה לנסות. לקחת קורס אחד ולראות איך זה מתקדם. תמשיכי לעדכן. נורית

נורית, לא נותר לי אלא לחזק את דברייך... (-: חן, כבר גיבשת לעצמך מה את רוצה ללמוד?

כיוון שלא היתה לי אפשרות עד עכשיו להתקרב למחשב,ראיתי רק עכשיו את הודעתך, ואני תמיד שמחה לעודד אותך. ביי בינתיים, פשוט היה לי יום ארוך ו'מפרך' וחזרתי רק עכשיו, אעדכן מחר, משתנה

תודה רבה לכן על החיזוקים. האמת שהתחום שמעניין אותי ללמוד אי אפשר ללמוד באונ' הפתוחה,ואני דיי נעולה עליו,ודרישות הקבלה אליו הם דיי בשמיים,פסיכומטרי מאוד גבוה וממוצע בגרויות משוקלל צריך להיות מאוד גבוה.אני דיי נעולה על התחום הזה(לא אפרט כאן שלא יזהו אותי,אבל באופן כליי זה מקצוע פרה-רפואי) אבל אם אני ריאלית אז ברור שאני לא יכולה להתקבל לתחום הזה,אז חשבתי ללמוד משהו אחר באונ' הפתוחה,כי אין דרישות גבוהות באונ' הפתוחה... לא ממש יודעת מה מתאים לי ומה אני אוהבת,חשבתי ללכת לייעוץ תעסוקתי. אבל בגדול החלום שלי ללמוד את התחום שציינתי שהדרישות אליו גבוהות. תודה רבה על המידע ועל העזרה. חוץ מזה מה שלומכן אתן? חן

"ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת." (נתן יונתן) בערב יום הזיכרון, כשעם ישראל מתייחד עם בניו שנפלו, נזכור - אולי יותר מבכל יום אחר - את חובתנו למצות ככל יכולתנו את החיים שציוו לנו במותם. ליאת

מצטערת, לא יכולתי שלא להגיב... השורה הזו, החובה למצות את החיים (ובאמת, הם ציוו לנו את החיים?) מרגישה לי כמעט כמו "מוכרחים להיות שמח".יש בה משהו מדכא, ממשטר ואפילו שומט את הלגיטימציה לשלל רגשות. היום, כשעמדתי בצפירה בכביש עמוס מכוניות שנהגיהן יצאו החוצה, חשבתי כמה מיוחדת התחושה הזו, הביחד הזה וכמה שהוא טבוע בנו. כמה שאני שקשה לי כל כך בקבוצה, עם כל החובות וה"צריך", לא אוותר על הביחד הזה לעולם, וכמה כשהייתי בחו"ל ביום הזה הוא חסר לי מאד והרגשתי איך נפער כאב בתוכי. כמה שהצפירה הזו מחלחלת לי בכל שנה עמוק עמוק לגוף ומצמררת אותי במחשבה על כל המשפחות שהאנשים היקרים להם מתו, נהרגו, נפלו, נרצחו - כל אחת ונסיבותיה, כל אחת והגדרתה. חשבתי על כמה נפלא הרגע הזה וכמה הוא נורא. חשבתי כמה אנחנו מתאחדים סביב אתוס לאומי/חברתי הכרחי, שמצדיק לנו ולעולם את דרך החים שלנו, שבה נהרגים ילדים, הורים, אחים, בני זוג... לפעמים באמת אין ברירה וצריך. חברה לפעמים צריכה להקריב פרטים כדי להמשיך ולהתקיים. ולמרות כל זאת, אני לא חושבת שיש לנו חובה כלשהי. זו החירות שלנו לחיות וכל אחד מאיתנו עושה את הבחירות שלו. מותר לנו לרצות גם למות (גם אם בסוף אנחנו נשארים בחיים...) בלי להרגיש שאנחנו מפרים איזו חובה שכזו, אחרת, איפה המקום שלנו? ואולי אפשר להסתכל על זה גם אחרת - אנחנו לא מתים, אנחנו חיים ובידנו הבחירה, וכל זמן שלא בחרנו, שווה לנסות ולנצל את המקסימום שניתן עבורנו - כי אי אפשר לדעת מתי נמות ומתי ימותו היקרים לנו.

ב' יקרה, תודה על דברייך. אבהיר רק כי לתפיסתי החובה למצות את החיים אינה שומטת את הלגיטימציה לחוש את כל שלל הרגשות, בהם המר והמתוק. הגם שקיימת סתירה סמנטית בין חובה לבין חופש בחירה, יש מקומות בהם שני המושגים הללו דרים בכפיפה אחת. אולי המילה *מחוייבות* הייתה הולמת רעיון זה יותר. ערב טוב ליאת

חורף 73 אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה. כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה

בתי בת ה-10 חלתה בדלקת עיניים אלרגית (קשה) ולאחר זמן די ממושך החלימה. במהלך הדלקת החלה למצמץ בתואנה שיש לה תחושה של יובש בעיניים וגירוי מה שהיה נכון מבחינה פיסיולוגית. אלא שלאחר ההחלמה, נמשך סינדרום המיצמצוץ ולא פסק. מה עושים? תודה

שלום יעל, ברוך רופא חולים... לפעמים, בעיקר לאחר מחלה כרונית, ילדים 'גוררים' ספיחים מיותרים שלוקח זמן להכחידם. היכרתי ילד שכל יציבת הגוף שלו השתנתה בעקבות מצב רפואי שחלף. נסי להתייעץ עם רופא העיניים ולברר אם יש לו ניסיון בנושא. אינטואיטיבית, הייתי מציעה לכם להתעלם מהמצמוץ, ולקוות שיחלוף במהרה. במידה ותחליטו ללכת על האבחון הפסיכולוגי (אני מניחה שאת אותה יעל מהשאלה הקודמת :-) ), תוכלו לברר האם יש במצמוץ גם מרכיב של לחץ פסיכולוגי. גם במקרה כזה ההמלצה היא לא להגיב, אלא לכוון את ההתערבות לגורם הלחץ עצמו. בברכת בריאות טובה ליאת

בתי בת ה-10 נמצאת ב"שיחות" עם פסיכולוגית קלינית. לאחר מספר פגישות כ-10 אמרה לי הפסיכולוגית שהילדה אניגמטית עבורה והיתה שמחה להעביר אותה אבחונים פסיכולוגיים. שאלתי- מה הם אותם אבחונים, מה בדיוק הם מלמדים אודות הילדה ואם אכן נמצאים ממצאים מסויימים כמה הם מדוייקים, וכיצד אפשר להשתמש בתוצאותיהם להמשך טיפול ושיחות תודה יעל

שלום יעל, המבחנים הפסיכולוגים אכן נועדו להערכה ותיאור של הנבדק באופן רחב, אמין ומאורגן ככל האפשר. יש כיום מגוון גדול מאד של כלי מדידה והערכה פסיכולוגיים, חלקם בעלי תוקף ומהימנות גבוהים, וחלקם פחות. חשוב לזכור שבניגוד ל'בדיקת דם' או מדחום המספקים ערכים חד משמעיים, כאן מדובר בהערכה בלבד, הגם שבדר"כ מדובר בהערכה מהימנה למדי. כדי להגיע לתוצאות טובות, מבסס המאבחן את מסקנותיו על מס' מבחנים ("בטריה"), המתקפים, למעשה, זה את זה. כאשר עולה חשד ללקויות למידה, לפעמים יש צורך בטסטים נוספים, הבודקים באופן ספציפי יכולות מוגדרות, בהתאם לשאלה שעולה מן האבחון הראשוני. אבחון סטנדרטי לילדים בגיל 10, יכלול בדר"כ מבחן אינטליגנציה, מבחנים השלכתיים (בהם הילד מתבקש לצייר או להגיב לגירוי עמום כלשהו) ומבחן תפיסתי. כך מקיפים, למעשה את ההיבטים הקוגניטיביים, החברתיים, הרגשיים, וההתפתחותיים בחייו. אבחון יכול לספק מידע לא רע בכלל לגבי נושאים כמו: דימוי עצמי, דימוי גוף, אופני תגובה קבועים או משתנים, זהות מינית, תפיסה בינאישית ואופני התקשרות לזולת, חרדות, מנגנוני הגנה, רמת אינטליגנציה, ועוד. תוצאות המבחנים אכן מאפשרות היכרות מעמיקה עם הילד, כאשר לצד התיאור שלו, מסתמנת גם תחזית לעתיד, לפיה אפשר להתוות טוב יותר את תכנית ההתערבות הטיפולית. בסוף כל דו"ח אבחון יופיעו גם המלצות מעשיות, בהן יפורטו הדרכים בהן אפשר וצריך לעזור לילד במסגרת המשפחתית, החינוכית והקלינית. החיסרון הגדול של המבחנים הללו הוא העלות הגבוהה שלהם, אולם בחישובי עלות מול תועלת נדמה לי שערכם רב, בעיקר במקרים בהם קיימת עמימות וחוסר הבנה. בברכה ליאת

שלום בנ בן 10 והוא ילד רגיש מאוד. אני לא תמיד יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו הוא התקשר אלי לעבודה, בוכה, שהעליבו אותו במשחק כדורגל כי הוא לא עצר שער. צחקו עליו, אפיחו החברים הטובים שלו, ובגלל זה לא רוצים לשתף אותו במשחקים נוספים. הוא מאוד, מאוד , נפגע וכל הנסיונות שלי להגריע אותו לא הועילו. מה עלי להגיד לו למשל במצב כזה? איך לחזק אותו ולעזור לו להתחסן מעט? תודה

שלום חני, אם בנך נבחר מראש לעמוד בשער, כנראה שמצבו לא עד כדי כך קשה... ולעצם העניין- הלוואי ויכולנו, כאמהות, לסלק כל מפגע ומכשול מדרכם של ילדינו. לרוע המזל, אין לנו כל דרך לחסוך להם את העלבונות והאכזבות שמזמנים החיים. מה שכן אפשר לעשות, זה לחזק את יכולות ההתמודדות שלהם, לעודד, להניח 'תחבושת' רכה על הפצעים, ולאהוב ככל האפשר. כשהוא מצוייד באהבה ובעידוד שלנו, יכול הילד לעמוד בפגיעו?ת הבלתי נמנעות של החיים, ולצאת מהן מחוזק. במקרה של היום, אפשר לשוחח איתו, לגלות הבנה למצבו ("גם לי זה קרה פעם...."), ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר על העלבון. רק אתמול מכבי הפסידה בצורה מכובדת לצ'סקא, וככל שיכולנו לראות, איש לא פרץ בבכי או סולק מהקבוצה. זו יכולה להיות דרך נחמדה להמחיש לו את הרעיון שאי אפשר תמיד רק לנצח. אפשר להסביר לו שדברים שנאמרים בשעת לחץ והתרגשות (ע"י החברים) אינם בהכרח משקפים את דעתם הקבועה עליו ועל יכולותיו. ככלל, חשוב להימנע מרחמים או מעיסוק-יתר בכל תקרית כזו. כשאנחנו, ההורים, עוברים בקלות לסדר יום, אנו מהווים דוגמא טובה ומחזקת עבור הילדים שלנו. לחיי הנצחונות שבדרך ליאת

דווקא רציתי להעצר במשפט זה, ואשמח אם תפרטי מה יכולות להיות ההשלכות של רחמים, לגיל מבוגר יותר "חשוב להימנע מרחמים או מעיסוק-יתר בכל תקרית כזו."

תודה רבה

שלום , אני נשוי מזה כשנתיים.לאחרונה הייתי עד למספר מצבים ונקודות "נסיבתיות" אשר התגבשו לידי מצב שבו אני מרגיש שישנה אפשרות כי רעייתי אינה נאמנה לי.אני חייב לציין שזוהי תחושה בלבד ואין לי שום הוכחה.החשד התעורר בתקופה האחרונה(מספר ימים) וקצת קשה לי להחליט כיצד להתמודד עם מצב זה.בשיחה איתה אמרה שאין זה כך אולם היה זה רחוק בכדי להסיר את התחושה כי משהו אינו כשורה.זו אינה הרגשה שנובעת מחרדה כללית שאין לה אחיזה במציאות.עליי להוסיף כי מצבינו הרגשי פחות או יתר בסדר והזוגיות נעה על ציר נורמטיבי.מצד אחד,אני מרגיש שאיני יכול להמשיך בצורה בה איני מרגיש בטוח.משהו נשבר ואני מרגיש שאני חייב לקבל תשובה ברורה,משהו שיעזור להפיג התחושה.(בשאלותיי לגבי ארועים כמו היעלמויות,אי מענה לטלפון,שירי אהבה וכו-שכולם יכולים להיות מוסברים ומאידך זה מאד לא אופייני).מטבע הדברים ,איני יכול להשאיר את המצב תלוי באוויר.ההתלבטות שלי היא מה לעשות.האם לשוחח איתה ולהסיבר להא ת תחושתי,הבעיה היא שאיני יודע עד כמה תשובה שלה תהיה מספקת כדי שאוכל להמשיך.אני יודע שאולי תציעי מטפל זוגי,אולם כבר היינו שם ויש לציין שהוא עזר.אגב,נושא הפניה כלל לא היה קשור לנושא של אמון או יציבות אלא לנושא של מקומו של בן חורג והיחסים עימי.אפשר לומר עכשיו שבדיוק בתקופה הזו נתבשרנו על הריון שלנו(?) ולמעשה כל מיני רמזים מעליחם החשש(גם אם מופרך) כי יכול להיותשזה אינו שלי.אני אוהב מאד את בת זוגי והיא אותי אולם אני יודע שמשהו כזה ,לא הגיוני ככל שיהיה עלול להלקח מסיבות שונות במציאות מתפתחת.חשבתי לבחון דרכים אחרות עקיפות כדי לקבל תשובות בהירות יותר,כמו מעקב או כדומה.. יצא לי מאד מבולבל,אני קצת בהלם. הייתי רוצה לבקש מאד,הכוונה שלך מעבר לשליחה אפשרית לטיפול זוגי או לייעוץ אישי.האם ישנה דרך מתאימה בשלב הזה למצב הזה?

טוב, אז דברים קרו מהר ובשיחה איתה התגלה הסוד.חשדותיי היו מבוססים והתברר שהיא מנהלת קשר מזה כשבועיים.מצד אחד ישנה אהבה מצד שני רגשות עזים של תיסכול כעס פחד וכאב.אני יודע שבגידה היא לא תמיד המסמר האחרון ואני לא מאלו שרואים בזה ארוע שאין ממנו דרך חזרה.לפחות לא תיאורטית. האם כדאי לי לבחון את המצב עם מטפלת באופן אישי?להבין את המצב טוב יותר?לבחון את המשמעויות השונות,של ההיריון(שלי לא שלי) בנוסף,עד כמה אני מסוגל לחזור לקשר ובאילו תנאים?גם אם ההיריון ממני,האם זה הוגן להחליט החלטות רגשיות,להשאיר מתוך מערכת יחסים שאיני בטוח ביכולתה להתקיים? הזמן מתקתק,מגביל ואני מרגיש שאולי אני זקוק להכוונה ממקור אובייקטיבי.אולי טיפול אישי,פגישות ייעוץ ממוקדות לפני,טיפול זוגי,אם בכלל?

שלום למתקשה, אתה מצוי כרגע בעין הסערה, והחלטות שמתקבלות באווירה של סערה ובלבול יכולות ללקות בשיפוט מוטעה. אני מבינה שסימני השאלה מפנייתך הראשונה, הפכו תוך זמן קצר לסימני קריאה מכאיבים. מאחר ומדובר במשפחה עם ילדים קיימים וילד שבדרך, זו סוגייה סבוכה מכדי לדון בה במסגרת פורום אינטרנטי. נדמה לי ששווה לדון בכך עם איש מקצוע (פסיכולוג או מטפל משפחתי מנוסה) שיוכלו לקבל תמונה רחבה יותר, ולהציע כיווני פעולה אפשריים. להרגשתי, מוטב להגיע אליו תחילה בעצמך, ורק בהמשך לצרף (בכפוף להמלצתו) גם את אשתך. בכל מקרה, אתה ניצב בפני תקופה תובענית ומאתגרת, ואני שולחת לך הרבה כוח. בהצלחה ליאת

יש לי מערכת יחסים מורכבת... לאחר תקופות ממושכות של דיכאון עדיין נשארו מצבי הרוח. אני יכולה להיות מאוד מאוד שמחה, ופתאום ולפעמים גם בלי שום סיבה להיכנס למין דיכאון לכמה שעות או לכמה ימים. ואז אני אוכלת והמון. יש לי מין מערכת יחסים מוזרה כזו עם האוכל... התעסקות תמידית... הוא יכול להרגיע אותי, יכול גם לשמח לרגע... אבל אח"כ אני מרגישה רע! גם פיזית (כאבי בטן- גם כשאני כבר נורא מלאה אני ממשיכה לדחוף עוד...) וגם נפשית, אני מגעילה את עצמי... משמינה... שונאת את עצמי... שונאת את איך שאני נראית... אח"כ עושה דיאטה שבוע ויורדת את זה... נמאס לי מזה כבר! אחרי הבולמוסים האלה אני כל כך עייפה, אבל אני לא יכולה לישון - יש לימודים, עבודה... עייפה כבר מהחיים האלה! התחלתי טיפול רק לא מזמן, אני מנסה לדבר על זה עם המטפלת אבל נראה שהיא כל הזמן דוחה את זה... זה ממש מתסכל! זה לא יגמר לעולם... בא לי למות... רעות

לרעות, אני מציעה לך במקביל לטיפול לפנות לעמותה של אכלני יתר אנונימיים. אני לא ממש מכירה את העמותה הזו,אבל לעניות דעתי זו יכולה להיות כתובת נכונה עבורך... נסי גם דיאטיקנית שתעזור לך דרך אכילה מבוקרת ותפריט שמתאים לך,לרדת במשקל. צר לי שאני לא יכולה לומר מעבר לכך. צריך להשאיר גם עבודה לליאת למחר(סתם בצחוק) ובטוח שליאת תעזור לך הרבה יותר ממני... אני תמיד כאן לרשותך. ליל מנוחה מחבקת חזק חן

רעות יקרה, האמת שבדיוק חשבתי עליך כשהגבת לעץ 'קניתי'. שאלתי את עצמי מה אני יודעת עליך. והגעתי למסקנה שלא הרבה. אז אני שמחה שאזרת אומץ לשתף אותנו. תנסי להגיד למטפלת שלך שיש לך צורך לדבר על זה. שאת לא מעוניינת לדחות את השיחה הזאת. בטח שמעת מיליון פעם שאכילה נכונה מתחילה בראש. אבל אולי יותר מהכל היא מתחילה בנפש. כשהנפש שלך תתיצב. אני חושבת שגם האכילה שלך תתיצב. תהייה חזקה. תעדכי אותנו מה קורה. שולחת לך חיבוק גדול. תמשיכי לשתף. אני פה. נורית

הי נורית! מה שלומך היום? תודה לך על ההתעניינות והעידוד (-: אני מנסה לדבר על זה עם הפסיכולוגית בכל פגישה אך היא תמיד אומרת ש"נדבר על זה עוד בהמשך". קראתי כאן בעבר כשמישהי כתבה שיש לה בעיה דומה (נראה לי שקראו לה דנה אך איני זוכרת) ושבטיפול הן בכלל לא נגעו בנושא, אז אולי כך באמת צריך להיות... אני יודעת שטיפול פסיכולוגי יכול לקחת כמה שנים... אבל העניין הוא שאיני יכולה להמשיך כך, זה פוגע וגם פגע בעבר בלימודיי... כרגע איני יודעת כ"כ מה לעשות... מצפה לראות מה לליאת יהיה להגיד על זה... המשך יום נפלא, רעות

רעות יקרה, מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, עם הורינו, עם הזולת וכן...גם עם אוכל, הן לעיתים קרובות מורכבות ורב-ממדיות. זה מה שהופך את חיינו לפתלתלים, מרתקים ומכאיבים כאחד. כשהמטפלת שלך מזיזה הצידה את נושא האוכל, היא עושה זאת (יש להניח) מתוך רציונל כלשהו. לפעמים לסימפטום הגלוי יש תפקיד ממסך או מסיח, בעוד הקונפליקטים הנחים תחתיו מעניינים וחשובים הרבה יותר. לפיכך, נדמה לי שכדאי להמשיך ולהתמסר לתהליך הטיפולי, להתאזר באורך רוח, ולזכור שגם בחיים שלאחר הדיכאון נשאר כל רפרטואר הרגשות שלנו חי ופעיל, לטוב ולרע. מקווה שתצליחי לחוש הקלה בקרוב ליאת

הי ליאת, מה שלומך?! קודם כל תודה על התשובה... את חושבת שכדאי לנסות במקביל לטיפול גם משהו כמו קבוצת תמיכה לאכלנים אנונימיים כמו שחן הציעה? האמת שמפחידה אותי המחשבה על זה... אני מפחדת להיות בין הרבה אנשים, מפחדת שיפנו אלי, לא מסוגלת להשתתף בדיונים... אבל אולי בכל זאת כדאי לנסות? אולי יש מסגרת אחרת? תודה, רעות

אני צריכה אוזן קשבת,כיוון שאתמול עבר עליי סיוט. יצאתי עם מישהו בערב,נסענו לחוף הים בת"א,ושתינו קצת,הבחור היה קצת שתוי והוא אמר לי שהוא חרמן,והתחיל לדבר איתי על סקס וכו'(אני לא שידרתי לו שום דבר שקשור לסקס...) הסברתי לו שאני לא מעוניינת בסקס ואמרתי לו שאני רוצה ללכת הביתה,והוא במקום לקחת אותי הביתה אמר לי שהוא מסטול והוא מפחד לנהוג במצב של 'סטלה' אז אמרתי לו שיתן לי לנהוג כי אני רוצה להיות בבית שלי,ולא אכפת לי מכלום,והצעתי לו שינוח ליד הבית שלי עד שהוא ירגיש טוב ויהיה במצב שהוא יוכל לנהוג,אז הוא לא הבין את זה המשיך לדבר איתי על הוא ועל דא... עד פתאום הוא שלח ידיים,אמרתי לו שיעיף את הידיים שלו ממני והוא המשיך לשלוח ידיים,אז יצאתי מהרכב שלו והתחלתי לרוץ ולרוץ העיקר להגיע למקום כמה שיותר רחוק ממנו,וצלצלתי לחבר לשעבר שלי ואמרתי לו שיבוא לקחת אותי, וכשחבר לשעבר שלי הגיע סיפרתי לו מה עבר עליי,שפחדתי ונבהלתי נורא,וחבר לשעבר שלי במקום להרגיע אותי התחיל לצעוק עלי שאני יוצאת עם גברים שאני מכירה שתי דקות וממש ממש ירד עליי,במקום לתמוך בי ולהבין אותי(הוא לא יודע שאני נפגעת תקיפה מינית וכל קטע כזה שבחור שולח לי ידיים מהווה לי טריגר) בקיצור, רבנו ממש,הוא צרח עליי ונפגעתי מדבריו, אמרתי לחבר לשעבר שלי שיוריד אותי מהרכב ואני אחזור במונית או שאני אתקשר לחברה שלי ובינתיים אני אחכה לה.אז הוא באמת הוריד אותי מהרכב וזה היה באיזשהו מקום ביפו,והיתה שם חבורה של בנים ערבים שדיי נטפלו אליי,והייתי לבד ופחדתי והיו לי דפיקות לב כמו התקף חרדה,כי היה חשוך שם והם היו שישה או שבעה גברים ואני הייתי ממש לבד... אבל מזלי שחבר לשעבר שלי חזר אחרי ארבע דקות שההיתי לבד והארבע דקות האלה נראו לי כמו נצח.... כי כל כך פחדתי.... הוא חזר ואמר לי בואי כנסי לרכב אני אקח אותך הביתה,והוא לקח אותי הביתה וביקש ממני סליחה בדרך,והיום הוא עשה לי שטיפת מוח על כמה שאני לא בסדר שאני יוצאת עם בחורים שאני לא מכירה וכו'.... חוץ מהסיוט הזה שעברתי,אתמול בערב חלמתי חלום מפחיד נורא,והתעוררתי בשלוש בלילה ולא האמנתי שאני בבית שלי... חשבתי שאני נמצאת במקום איום ונורא שחלמתי עליו, והתחלתי לבכות כשראיתי שאני מוגנת ושאני במיטה בבית... חוץ מזה ההורים שלי רבו בינהם אתמול ניסיתי לפייס אותם וחטפתי צעקות,אז החלטתי לצאת עם הבחור המטומטם הזה, בגלל זה אמרתי שאני בחורה אפס,ואני אמשיך להגיד את זה כי זאת עובדה. אני מצטערת על ההשתפכות הבלתי נסבלת שעשיתי פה.אבל הרגשתי צורך לשתף אתכן,ושאתן הכתובת הנכונה עבורי לשיתוף.יש לי מין תחושה כזאת שאתן תמיד תגנו עליי,ותעטפו אותי בחיבוקים וחום.אני מרגישה בנוח לספר ויחד עם זאת אניי יודעת שאני קוטרית ובטח שנמאס לכולכן ממני. גם לי נמאס מעצמי. אני שונאת את עצמי ויש לי סיבות. תודה על ההקשבה חן

חן שלום, נשמע לי שעברת ארוע קשה ומפחיד ואת צריכה לתת לעצמך זמן להתאושש ממנו. אחרי סידרת ארועים כאלו, את יכולה גם לכעוס על עצמך אך גם להודות למזלך הטוב שזה לא הסתיים בצורה גרועה יותר. גם התמיכה והאהבה הרבה שאת מקבלת מחברותייך לפורום מעידות שאת ראויה לא רק לכעס עצמי. בברכה, גדעון

לגדעון, אני כועסת על עצמי יותר מתמיד. אני לא רוצה להיות מי שאני אני רוצה להיות אחרת אבל אני טיפשה מידי 11 שנות לימוד למה אתה מצפה? בור ועם הארץ שכמוני ואני לא מצפה מעצמי ליותר מידי אם לא הייתי נוסעת בטרמפ היום היתה לי בגרות מלאה והיתה לי אפשרות ללמוד באונ' אבל עליתי על טרמפ ואיזה בחור בן זונה פגע בי ופצע את נשמתי והפצע הזה פתוח ומוגלתי ומדמם עד היום ולא יכולתי לחזור ללמוד אז בתיכון אפילו שבמסגרת בית ספר עשו הכל כדי שאני אחזור ללמוד ולא חזרתי ללמוד אז איך אתם יכולים להגיד לי שאני לא אפס?? תראי לאן הבאתי את עצמי... חוץ מזה אני בטיפול פסיכולוגי ואני לא רואה שינוי כי זה תהליך,ככה אומרים,שלוקח זמן. אבל אני לא מאמינה שאני יכולה להיות בסדר אני חושבת שאני תמיד אשאר אפס!! חן

רק עכשיו קראתי את מה שעבר עליך,וחורה לי באיזה 'עולם דפוק' אנו חיים,ושבחורה טובה וחכמה(וכן תמיד תזכרי זאת- את חכמה מאוד,אולי קצת תמימה,אבל בשום-אופן לא 'טיפשה' ולא 'אפס') כמוך,צריכה 'לסבול' כל פעם מחדש ע"י טיפשים -אידיוטים חסרי מוסר,שחושבים שהעולם כולו שייך להם,זה פשוט מקומם. גם אני נוצלתי לא פעם בחיי(לא בצורה שאת נוצלת),אבל מספיק כדי לדעת שיש אנשים 'רעים' בעולם,ושאיני אשמה בכל פעם שנוצלתי,למרות שגם אני שילמתי 'מחירים כבדים' על תמימותי. בהצלחה, איני יודעת עד כמה זה יעזור,אך - שולחת לך חיבוק גדול, משתנה

חן, לא יודעת מה לכתוב לך, אני מצטערת שנאלצת לעבור ערב נורא כל כך אתמול, ואני שמחה שאת משתפת אותנו. את לא קוטרית ולא אפס ובטח שלא נמאס לי ממך! ואני שוב בטוחה שכולם כאן יסכימו איתי. הבחור הזה שיצאת איתו אתמול הוא אפס לא את! תיזהרי כשאת יוצאת עם בחורים שאת לא מכירה... אם הבחור שיכור תזמיני לו מונית, אל תסיעי אותו. כבר אמרתי לך שאת דואגת לאחרים יותר משאת דואגת לעצמך. תמשיכי לשתף אותנו, אני אוהבת לקרוא מה שאת כותבת! אבל באמת הכי חשוב, תזכרי כמה שאת נפלאה! תרגישי טוב! רעות

חן, יש לך עוד זמן להמשיך ללמוד! את בחורה חכמה ותפסיקי לשפוט את עצמך! עברת טראומה ואף אחד לא מצפה שתחזרי פתאום לחיים הרגילים שהיו לך לפני כאילו כלום לא קרה. את עדיין צעירה ועוד יהיו לך הכוחות להתחיל ללמוד שוב! גם זה יגיע! רק תאמיני בעצמך! רעות

חן יקירתי, קודם כל שלום. מה שלומך היום? ואיך היה אצל הפסיכולוגית? ועכשיו... תקשיבי ותקשיבי לי טוב... (-: את לא אפס! ואת לא טיפשה! את רוצה להוכיח לעצמך שאת לא טיפשה? תרשמי לאוניברסיטה הפתוחה. אין תנאי קבלה ותתחילי לאט לאט. שמעתי שהיום יש הרבה יותר מפגשים לימודיים מבעבר. תאמיני בעצמך. ואת תצליחי. והערך העצמי שלך יזנק כלפי מעלה. תנסי. מה יש לך להפסיד. אבל לאט לאט. בלי לחץ. את עברת טראומה מאוד קשה. מה את רוצה מעצמך? להיות סופראומן? לא נמאסת על אף אחד! את לא דבק! ולא נזקקת! את מבקשת עזרה. וטוב שאת עושה את זה! וטוב שאת עושה את זה כאן! ואף אחד לא יברח (כי גם אין לנו לאן... (-: ). שיתוף זה צורך. תשתפי אותנו. לי אישית קשה עם השעות המאוחרות... אז אני אגיב בבוקר. ובבוקר תמיד הכל נראה קצת יותר טוב. אנחנו פה. תתמידי בטיפול. על כל פגישה שלא תפספסי תקבלי מאיתנו חיבוק... מחבקת אותך. נורית

אני על צומת דרכים בטיפול ואיני יודעת לאן מועדות פניי. אם אשאר בטיפול ארוויח בטח עוד השגים ותובנות על עצמי. אם אם אשאר אקשר עוד יותר לדמות הטיפולית, אפתח ציפיות ובעקבותן אנחל אכזבות. לא יודעת אם ליבי יעמוד בזה. אם אעזוב... יהיה שקט ושלווה. מה עושים? נשארים וצוללים לעומק, או עוזבים ושומרים על שלווה מסוימת? תודה לעונים.

אביב שלום, כמובן שרק את תוכלי לתת לעצמך תשובה לגבי המשך הטיפול. ועם זאת נקודה למחשבה: מה קרה דוקא עכשיו שהחלטת שהגעת לצומת ההחלטה? לפי מה שאת כותבת, נראה שהצומת הזו קשורה להיקשרות למטפל/ת. עוד משהו : את קוראית למטפל/ת "דמות טיפולית". את מוזמנת לפיכך לחשוב על מה קורה בקשר הטיפולי ביחוד בתקופה האחרונה. בברכה, גדעון

אני מודה שזה קשור להיקשרות למטפלת שלי. אבל זו המציאות, זה או להיקשר ואח"כ לכאוב את הפרידה או לעזוב ולחסוך מעצמי את זה. הבעיה שאחסוך ממני גם סיכוי להתפתחות יותר משמעותית.

לא יכולה כ"כ לכתוב למה הביאו אותי לעולם הזה מי רצה לראות כ"כ הרבה סבל אין לי טעם להמשיך החיים יותר מידי קשים לי זה מעל ומעבר בשבילי אין לי כח לספר מה קרה אני רוצה למות רק בקבר יהיה לי שקט ואני שנים כבר מייחלת לקצת שקט נפשי אבל למה אין לי אומץ לפגוע בעצמי??? אני פוחדת למות אני לא רוצה למות למרות שכל אחד שהיה נמצא במצבי היה מתאבד הדתיים אומרים שהכל הבל הבלים בעולם הזה נכון? אז בשביל מה צריך לחיות בעולם שבו הכל הבל הבלים הכל הבל חן

חן, אני פה. מחבקת אותך. נורית

נורית אני אסירה בבית סוהר שנקרא "הסבל" ולא יכולה לצאת משם.. עצוב לי ואני מרגישה רע תודה שאת פה חן

חן מה קורה? מספר שעות אני לא בפורום וכשאני חוזרת אני רואה שרע לך ושאת חושבת שאת 'אפס', כוונתי היא שאדם מוכשר וחכם כמוך,שמחזק אחרים כל הזמן, לא אמור להרגיש שהוא 'אפס',וגם אם כן - תיקחי את העיצה שגדעון ועוד אנשים נתנו לי- להבין שזה רק מצב-רוח חולף,ושאפילו אם עכשיו רע עוד מס' שעות יהיה טוב. גם אני מרגישה כל מספר שעות או ימים שאני 'אפס' ושחיי לא שווים,אבל אז אני נזכרת (או שמזכירים לי)שזה רק מצב-רוח חולף,ושזה יעבור ואז ארגיש טוב, והיום הצלחתי לצאת (כמעט לגמרי)אפילו ממצב של יאוש - כשהזכירו לי שיאוש זאת רק מחשבה,ולכן הבנתי שאם זו רק מחשבה אז משמע שאני שולטת בה. גם אני כמו נורית לא מוכנה לשמוע ממך דיבורים כאלו על ויתור-כבר התקדמת הרבה,תזכרי זאת,והכי חשוב זה ההתמדה שלך בטיפול- שתלכי אליו ולא תוותרי על פגישות,אלא במצב חירום. בהצלחה, שולחת לך גם חיבוק גדול, משתנה

חן מתוקה, כל כך כואב לי שאת יורדת על עצמך כך... אני מצטרפת לדבריהן של נורית ומשתנה... את בן אדם נפלא, דואגת לאחרים לפני שאת דואגת לעצמך... אני רואה איך את דואגת לבן משפחתך החולה. ראיתי את התכתובות שלך עם משתתפים בפורום, ראיתי איך את מצליחה לעודד. ראיתי את התכתובת המבורכת שלך עם נורית בסוף שבוע, כיצד עודדת אותה, יודעת תמיד להגיד את המילים הנכונות! איך בן אדם נפלא כמוך יכול להרגיש שהוא אפס?! עכשיו אולי הכל נראה רע וכואב אבל יהיו ימים טובים יותר! תתחילי לדאוג קצת לעצמך כמו שאת דואגת לכולם... אני כאן בשבילך, מחבקת אותך, רעות

גדעון שלום, הפעם בפורום (מספר הודעות מטה תוכל לראות) יש מישהי שמצהירה מפורשות על התאבדות. אגב, בזמנו שרשמתי את ההודעה שלי *חשבתי* על העולם הבא. אני חושבת שיש הבדל בין מחשבות למעשים. לא? הערה נוספת - בחיים אני שמה לב אנשים מתרחקים מאנשים הסובלים מדיכאון ולטעמי גם כאן בפורום...או לפחות מאלה החושבים על המוות

אין כינוי שלום רב, ברוכה השבה ! תודה רבה שהפנית את תשומת ליבי להודעה למטה. היא אכן נראית לי רצינית ואתייחס בהתאם. יתכן שאת צודקת לגבי החיים ולגבי הפורום. איני יודע. בברכה, גדעון

אין כינוי יקרה, אני רוצה להגיב. אבל לא יודעת איך. לא רוצה להתרחק. רוצה להתקרב. אבל לא יודעת איך. נורית

אין לי כינוי, גם אני חשבתי כמוך במהלך השנתיים האחרונות(כשאולי היתה לי נטיה דיכאונית)שאנשים מתרחקים מאנשים בדיכאון ... בחודשיים האחרונים שחזרתי בגדול לאדם שהייתי פעם(בעצם חזרתי לעצמי) גיליתי להפתעתי שזה ממש ממש לא כך , אנשים לא מתרחקים מאנשים בדיכאון אלא אנשים בדיכאון מרחיקים את האנשים מהם. המסקנה שלי נובעת מכך שכרגע כשאני לא נמצאת במצב מדוכדך אני מרגישה שלא רק האנשים שסביבי אוהבים ומחבבים אותי, גם המוכר בחנות אופיס דיפו שלא יודע דבר עלי מתייחס אלי מאוד יפה ונותן לי החזר ולא זיכוי, על מוצר שהחזרתי לפנים לפנים משורת הדין וממקום חאר שהייתי שמעתי מספר שאני מקסימה (זה קשקוש) ויש לי אין סוף דוגמאות מכמה ימים. כן אז אולי אנשים אוהבים לשמוע שנשמע מצוין והכל טוב ולא לקבל תשובה שהכל על הפנים וסתמי.. אבל מאחר שראיתי שזה לא רק אנשים כאלו, אז המסקנה שלי היא שאנשים דכאוניים רואים את העולם שחור ומפרשים את התנהגות האנשים אליהם בצורה זו (שאנשים לא אוהבים אנשים מדוכאים) ואין זה כך.

רחל, אני חושבת שזה גם וגם, כלומר אנשים מתרחקים ממך וגם אתה מרחיק ממך את האנשים.אני מסכימה איתך שמה שאתה מקרין החוצה זה מה שתקבל חזרה אגב,לגבי הזיכוי נדמה לי שלפני כשנתיים עוד לא יצא החוק המחייב להחזיר החזר כספי. לא? : )

אני שמחה לשמוע ממך,ושאת בסדר,לא התרחקנו ממך...את ניתקת את עצמך מכולם, וחבל,ותמיד את מוזמנת לשתף (ואני בטוחה שכולם כאן יסכימו איתי).

אין כינוי יקירה, סליחה שאני מתערבת,אבל ההודעה שלך מרמזת שחברותייך לפורום התרחקו ממך כי את מדוכאת וזה נורא צורם לי שאת חושבת ככה. נכון שבחיים אנשים באמת תופסים מרחק ממדוכאים כי הם נראים חסרי אנרגיה וחסרי שמחה,אבל המדוכא בעצמו מרחיק אותם כי הוא מדוכא וחסר שמחת חיים. חבל מאוד אבל ככה זה בעולם שלנו ובחברה שלנו אין סבלנות אין רחמים זה עולם פיראי. סליחה שאני נשמעת אופטימית שולחת לך כוחות נפש וחיבוק חם חן

חן, ההודעה שלי מלכתחילה היתה עבור גדעון. לא חשבתי שזה יגרור תגובות מאחרים...בכל מקרה אני לא רוצה לפגוע כאן באף אחד אבל אני לא כ"כ מחפשת חברים וירטואלים אם כי זה יכול להיות נחמד.(יש לי עדיפות לממשיים) וכן, כנראה שהמדוכא מרחיק ממנו אנשים... אגב, לא היו לי כאן חברות בפורום... תודה על דברייך

אני בת 32 והכרתי בחור לפני חודש בן 34. הבחור עובד בסטרטאפ וגם לומד, ומן הסתם נמצא בלחץ מתמיד. שלושה שבועות היה אחלה, הבחור השקיע, נפגשנו הרבה. ואז התחילו הבעיות. פתאום לחץ, מבחנים, לא נפגשנו שבוע וחצי כבר. הבחור רוצה להמשיך, אך טוען שקשה לו כרגע והוא בלחץ אטומי. לי נראה כי יש לבחור בעיות של אינטימיות, וצורך בספייס גדול. אני לחוצה. קשה לי לחיות עם אדם שמרוכז בעצמו ולא יכול להקדיש. הוא טוען שזה זמני, לי נראה שזו שיטה. מה דעתך?

שירי שלום, רק הזמן יגיד אם זו שיטה או זמני. מה שברור שיש ביניכם פער בין הרצון שלך לקשר הרבה יותר אינטנסיבי והרצון ואולי יכולת שלו לקשר כזה. אישית, נראה לי ששבוע וחצי לא להתראות בקשר חדש זה קצת מוגזם. דברי איתו על זה - איך ומתי יגמר הלחץ ואיך הוא רואה את הפערים ביניכם. ובו זמנית תבדקי את עצמך - האם את לא לוחצת יותר מידי והאם הוא לא מרגיש קצת במבחן גם אצלך? בברכה, גדעון

במשך השבוע וחצי האלה, חתכתי פעמיים את הקשר בגלל התנהגות שלא נראתה לי אצלו. כך שזה שלא נפגשנו היה גם קצת בגללי. הוא טוען שיש לו שבועיים קשים מהיום, וקבענו להיפגש לפחות פעמיים בשבוע מהיום. אני מרגישה ירידה בקשר וגם ספקות. הוא מצידו אמר שהוא מרגיש מצידי לחץץץ. הוא לא רוצה לוותר על הקשר, וטוען שזו תקופה ותהיה הקלה.

מחבר: אלונה תאריך: 29.4.2006 שעה: 12:21 אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.?? ולא ייעוץ מקצועי כי שוב לפי בדיקה אני מתאימה לאדמינדטרציה,,כ"א וכל הקשור בלקוחות

אלונה שלום, סליחה ששאלתך פוספסה או דולגה. ולעצם העניין: למעשה איני רואה כל בעיה. נוח לך בתפקידך הנוכחי. את לא כל כך מעוניינת להתקדם לתפקיד שיגזול ממך אנרגיה מיותרת וידרוש כישורים שלהרגשתך אין לך. בקרוב תהיי אולי אמא. כל הנתונים מצביעים לדעתי על כך שעלייך להישאר במה שאת עושה. ומה יהיה בעתיד בודאי תשאלי. מה יקרה עם הקביעות? זה אכן החיסרון של המצב הנוכחי. אנשים כבר פוטרו ממקום עבודתם למרות שהיתה להם קביעות. או שהיתה להם קביעות והתברר שלא דאגו להם לפנסיה. העובדה היא, שאין ביטחון של 100% בחיים. אמנם קביעות בעבודה נותנת לנו אשליה של ביטחון, ונעים להרגיש בטוח, אך ניתן לעבוד במקום עבודה שנים רבות ולהיות "זמני". כדאי לך לקרוא את ספרה של אורניה ינאי "לכל אדם יש שביל" העוסק בתחום הקריירה. יתכן ששם תוכלי למצוא עוד תשובות לשאלת התיסכול המקצועי. וכן, גם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע. בהצלחה, גדעון

לגדעון שובל שלום! ישנה תגובה מתאריך 11.4 שלא נענתה תודה.

אוסי שלום, האם את יכולה לשאול שוב או להפנות לשרשור המדוייק? גדעון

נראה לי שזה זה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/611/xFT/560097/xFP/560426

אני בן 25 ויש לי קושי למצוא זוגיות. אני המון זמן לבד עד אשר אני נכנס לקשר,מתלהב ממנו ביומיים שלושה הראשונים ואח"כ מרגיש שאני בספקות לגבי הקשר (למרות שהכל בסדר בקשר עצמו).זה קרה לי כבר עם מספר בחורות במיוחד לאחר מגע מיני. למרות שיש לי חברה אני מסתכל על אחרות ופשוט רוצה להיות איתן ומדמיין איך אני יושב איתם ברומנטיות ואף מדמיין מגע מיני איתן ולא עם חברתי. לא משנה כמה תהיה אטרקטיבית הבחורה פשוט תמיד ארצה אחרת וחוזר חלילה... האם זה סימפטום של הפרעה נפשית?חרדה? האם יש מקום לטיפול תרופתי ב-SSRI כדי לנטרל את הדיכדוך הזה שאני חש? כמו כן יש לי חסך של סקס כי שכבתי כל חיי רק עם 2 נשים וכאילו אני מרגיש שאני רוצה לכבוש את העולם.

אדי שלום, מעניינת ההגדרה שלך לבעיה: "יש לי קושי למצוא זוגיות". כמה שורות אח"כ אתה מתאר שיש לך חברה והקשר הוא בסדר והבעיה היא בספקות שיש לך לגבי הקשר. לא הייתי מגדיר את הבעיה כהפרעה נפשית או כסימפטום חרדתי. אני נוטה לחשוב על זה כבעיה בתחום הקשר הבין אישי ואי בהירות שיש לך לגבי השאלה מה אתה מחפש בקשר? (מין או קשר רומנטי או גיוון בהתנסויות). לדעתי תפיק מטיפול פסיכולוגי יותר מאשר מטיפול תרופתי. טיפול שיעזור לך לברר יותר לעומק את שאלת הספקות שיש לך לגבי הקשר הנוכחי וגם יסייע בהבהרת הציפיות והצרכים שלך בקשר עם בנות המין השני . בברכה, גדעון

אני מקווה שלא נפגעתם מכך שאמרתי שכדי 'להיגמל' מהגלישה ה'אובססיבית' שלי בפורומים (בעצת הפסיכולוג שלי),אכתוב מעכשיו ואשתתף הרבה פחות,זה לא שפתאום אתן לא חסרות לי ושאיני רוצה להשתתף בדיונים וכו',אבל אני מנסה 'לעמוד במילתי' ולא 'להישבר'. דרך-אגב,השיחה עם הפסיכולוג אחרי שבועיים הפסקה,עזרה לי מאוד ושיפרה את מצב-רוחי ואת פעולותיי לכיוון השגת עבודה. שבת-שלום, משתנה

משתנה יקרה, שמחה שמצב רוחך משופר. אני מקווה שהוא עוד ילך וישתפר. אני לא נעלבת כלל. שתפי ותשתתפי בדיוק כמה שמתאים ונכון לך. את צריכה לדאוג לעצמך. זה הדבר היחידי שצריך לעמוד לנגד עינייך. תמשיכי לא להישבר. יעלה

משתנה, אני לא נפגעתי בכלל,ואני בטוחה שאף אחת מהבנות לא נפגעה. הנה קטע משיר שאני נורא אוהבת: תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב חן

משתנה יקרה, כבר אמרתי לך קודם שלא נפגעתי, את כמובן צריכה לעשות מה שעושה לך טוב... אני גם לא מאמינה שיש כזה דבר "התמכרויות טובות", אפילו אם ההתמכרות היא למשהו טוב... שמחתי לראות שמצב רוחך השתפר! שיהיה לך ולכולם שבוע נפלא, רעות

משתנה יקרה! מצטרפת לקודמתי. יופי לי כשאת כאן, שמחה לשמוע שהוטב לך אבל את קובעת את המינון הנכון לך. אנחנו כאן כשאת צריכה. הדר

תודה לכולכן,את כאלה חמודות ותומכות,אי אפשר בלעדיכן. אתן כל פעם מעודדות אותי מחדש. התחלתי לקרוא את הספר "די לאובססיה" וזה עוזר לי להבין טוב יותר את הפרעת הOCD שיש לי,ולהתמודד איתה,אבל אני רק בתחילת הספר. להתראות, משתנה

השארתי לך הודעה בשירשור למטה.

הגבתי שם

אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.?? ולא ייעוץ מקצועי כי שוב לפי בדיקה אני מתאימה לאדמינדטרציה,,כ"א וכל הקשור בלקוחות...

מצב שבו אתם מספרים דברים עליכם והמטפל/ת לא זוכרים? אני חצי שנה בטיפול וסיפרתי על עצמי הכל - ואין לי בעיה עם זה, אבל מידי פעם אני נוכחת שהמטפל בכלל שוכח דברים חשובים שסיפרתי לו בפגישה קודמת או לפני כמה פגישות. כל כך הרבה דברים דיברנו על אמא שלי ואז פתאום הוא לא זכר משהו מאוד חשוב שהיה בשיחות. אני הרגשתי ממש חרה. אפילו חשבתי לעזוב את המטפל ולעבור למישהו אחר. אחר כך חשבתי אולי זה קורה לכולם. אם למטפל יש 40 איש בשבוע - אז באמת איך הוא יכול לזכור אבל זה עדיין גורם לי להרגיש חרה. אני שופכת הכל - ואחרי שבוע כאילו לא אמרתי. איך אפשר בכלל לסמוך עליו? הוא צריך לעשות אינטגרציה מכל הדברים שדיברנו - ואיך הוא יעשה את זה אם הוא שוכח דברים? האם גם אצלכם זה קורה? האם כאילו כל שעה היא בנפרד ודברים לא מתקשרים לדברים אחרים שנאמרו.? איך אתם מרגישים עם זה? אוף אני רואה שזה יצא ארוך. אבל מילא.

לאורנה, בתור אחת שמטופלת כבר הרבה שנים ושעברתי כמה מטפלים זה לא נראה לי סביר שהמטפל לא יזכור דברים שסיפרת לו.לי זה קרה בערך פעמיים אצל מטפלת אחת ,מה שנראה לי סביר ,אבל בתדירות שאת מתארת זה נשמע נורא ואני לא הייתי נשארת אצל מטפל זה ,אבל לדעתי כדאי לך לדבר איתו על כך אם עוד לא עשית זאת. בהצלחה.

אורנה שלום, לדעתי הכל ענין של מידה. אך טבעי הוא לשכוח. מטפלים שוכחים. מטופלים שוכחים. מסיבות רבות, שונות ומגוונות. השאלה היא מה וכמה. נראה לי מעניין שתדוני עם המטפל שלך על הנושא. מדוע שכח נושא כל כך חשוב לך? מה המשמעות של זה בתוך הקשר הטיפולי? נראה לי חשוב שתהיה יכולת בתוך הטיפול לדון בנושאים הללו לפני קבלת החלטה לעבור לטיפול אחר. בברכה, גדעון

שלום לפסיכולוגים ! מה שלומכם?????????? (: התחלתי להתעניין מאוד בפנטזיות/חלומות בהקיץ. נראה לי שטמון בהם ובהבנתם המון בהבנה על בן-אדם כלשהו ועל עצמך... מה מקובל בעולם הפסיכולוגיה לחשוב עליהם? מה תפקידים? מה חשיבותם ומה בעצם הם אומרות? אני יודע שאני מפנטז המון על בנות ומין כמו כל גבר אחר. אבל אני מפנטז גם על מצבים שונים... בעיקר על מי הייתי רוצה להיות ואיך הייתי רוצה להיות ואיך כולם מעריצים אותי ומתלהבים ממני ואוהבים אותי.... שאני הכי טוב בעולם בכדורסל או הכי עשיר בעולם או הכי חזק בעולם. האם אלו פנטזיות שכיחות וטבעיות לחלוטין או שהם יכולות להעיד על ביטחון עצמי נמוך? בעיה נרקיסיסטית(שאני חושב שיש לי) או משהו אחר?

שלום רז, אני נוטה להסכים אתך שפנטזיות וחלומות בהקיץ מכילים חומר משמעותי להבנת תהליכים נפשיים שונים. למעשה, פנטזיות, חלומות ואפילו זרם החשיבה עצמו, כשהוא חופשי ומשוחרר ככל האפשר, מהווים חומרי גלם חשובים בעבודה הטיפולית. פנטזיות הגדלות שתיארת, הן גם "נורמליות", וגם יכולות לבטא קונפליקט נרקיסיסטי (שגם הוא, אגב, "נורמלי"...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל.

לי פצע. בעשרות אלפי שקלים קניתי לי פצע. לא, זה לא סתם פצע. זה פצע מתוחכם. כמעט כל דבר מעורר אותו. הייתי היום בארוע משפחתי. אני לא לבד. אבל אני מתנתקת. מסתכלת על כולם מהצד. ורק בת דודה שלי ניגשת אלי. ואומרת: "כואב לך. אני רואה שכואב לך." איך היא יודעת? אני לא סיפרתי לה כלום. היום כואב לי. מחר זה יעבור. הייתי חייבת להוציא את זה החוצה. נורית

היי נורית! בעיני, דווקא כשהפצע כאילו "רדום", הוא נחשב למתוחכם. כי הוא מתעורר רק לעיתים רחוקות, ויש לו חיים משלו. אבל כשכמעט כל דבר מעורר אותו, זה יכול להיות סימן, שהוא מתחיל להיות מטופל, כי הוא גלוי וחשוף. ואז מצד אחד קשה יותר, ורואים יותר את העצב, ויש הרגשה של נסיגה, ושבמקום לקנות שלווה, קנינו פצע.... אבל מצד שני זה אומר שאנחנו בדרך (הקשה) לריפוי. חומר למחשבה (אופטימית) שבת שלום ושלווה הדר

נורית יקרה, במקום לשלוח לך חיבוק, או יד, או חיוך עצוב, אני רוצה לשלוח לך שיר. שיר ששמעתי היום פעם ראשונה אחרי עשר שנים לפחות. שיר שהיה פעם משמעותי עבורי כמו ששירים נוגעים יכולים להיות. היום הוא נגע בי שוב. בדיוק כמו אז. אולי הוא ייגע גם בך. מתוח מילים: רוני ערן לחן: מזי כהן שוב עבר שבוע מתו?ח שוב סימן שבא הזמן לנו?ח ברחוב חושך מקרוב לא רואים שינוי. שוב נגמר שבוע מתוח חברים אמרו לך כבר לנוח לא רוצה יחד לא רוצה להיות לבד לא רוצה פ??חד לא רוצה יד מאף אחד. את בסדר, אולי קצת רגשנית מבטיחים לך זו נסיגה זמנית בזמן יובש צריך פשוט לקחת קצת אויר. הו הו הו. עוד שבוע מתוח בא, הולך, חומק ועף ברוח ועכשיו שקט ועכשיו קחי לך את הזמן ומילה אחת טובה פתאום תק?ר?ב אל חבר ישן בשמיים, צופים לך הפתעו?ת כבר שבועיים את מחכה לאו?ת ובינתיים-לא.... החודש לא מתאים למלחמות. הו הו הו. אגב, אם את במקרה לא מכירה את השיר המדהים הזה (יש לי חשד קל שאת צעירה ממני בכמה שנים), מומלץ לחוו?ת אותו עם המנגינה המשגעת והשירה הנוגעת של מזי כהן. שלך, יעלה

יעלה! איזה שיר נוגע! לא קורה לי הרבה שאני לא מכירה שירים עבריים.... ויש לי יותר מחשד סביר, שאני פה מזקנות השבט... הדר

נורית, על מנת לטפל בפצע כואב ומוגלתי צריך לגעת בו "ולהתעסק איתו" כי הוא לא יתרפא בעצמו..... עד שהפצע יגליד ותישאר "רק" צלקת קטנה... תתני צ'אנס לטיפול אפילו שהוא קשה ופוצע..... פה בשבילך חן

שלום נורית, הדר, יעלה וחן, השיר מרגש והדיון שלכן כל-כך נוגע ומחזק... זה נפלא שהצלחתן ליצור כאן כזו מין "אינטימיות ווירטואלית". אורנה

נורית, מה שלומך היום? האם כמו שכתבת (קיווית), הגיע מחר - ועבר? או שהחיים קצת יותר מורכבים? מקווה שהוטב לך. שתפי. יעלה

שלום לכולם, אין ספק שידעתי לאן לפנות... זה כל כך מחמם את הלב... הדר, הפצע הוא הקשר שלי עם הפסיכולוגית שלי. זה פצע שלא מדברים עליו... היא כואבת לי, שוב... עם כל השאר אני אסתדר... הדר, בבקשה אל תעלמי לנו. חסרונך מורגש. יעלה, השיר ממש ממש נוגע. אני באמת לא מכירה אותו. אבל אני אפעל להשיג אותו. איך קוראים לו? אני באמת צעירה ממך בכמה שנים. לפי מה שכתבת להדר. מאיפה החשד הקל...? יעלה, איזה כיף שאת תמיד בסביבה. חן, כמו שכתבתי להדר הפצע הוא הקשר שלא מדברים עליו. אני תמיד קוראת כל מה שאת כותבת. גם כשאת כותבת ומתעניינת בשלומם של אחרים. וגם כשאת משתפת מעולמך שלך. ואז אני תמיד מוצאת את עצמי רוצה להגיד לך. חן, תקשיבי למה שאת מייעצת לאחרים. תטפלי בעצמך. תתמידי בטיפול. תדאגי לעצמך. כי מגיע לך. הלוואי ותיישמי את מה שאת כותבת לאחרים... משתנה, לא, אני בכלל לא נפגעתי ממך ואני חושבת שכולן יסכימו איתי. את צריכה לעשות מה שטוב לך. זה הכי חשוב. מה שמקדם אותך. ואם להתנתק מאיתנו קצת יעזור. אז זה מה שאת צריכה לעשות. בכל אופן אנחנו נשארות פה. אני בכל אופן לא הולכת לשום מקום. אז תרגישי בנוח לעשות הכל כדי לקדם את עצמך. אורנה, יש רגעים שזה מחזיק אותי. הכתובת הזאת שנקראת פורום. אני מרגישה לבד, תלושה. בלי קרקע. ואז אני נכנסת לפורום ומחזיקים אותי. לא נותנים לי ליפול. מה עוד? אני בסדר. קצת יותר טוב מאתמול. אתמול הייתי לבד והרשתי לעצמי לבכות. בכיתי עד שנרדמתי. יעלה, כנראה שהחיים קצת יותר מורכבים... תודה לכן! מעריכה מאוד מאוד! אני פה בסביבה. נורית

שלום אורנה, מתי היית ממליצה למטופל שהגיע לטיפול בעקבות דיכאון קשה להפסיק טיפול פסיכולוגי? האם ישנם קריטריונים מסויימים ? אשמח לדעת עליהם..... (מלבד הרגשתו של המטופל כמובן ) תודה.

שלום קרן, השאיפה היא לסיים טיפול כאשר יש הטבה משמעותית ויציבה במצבו של המטופל, ומתוך החלטה משותפת של המטופל והמטפל. יש כל מיני דרכים להעריך שינוי טיפולי, אבל בעיקרו של דבר כל "זוג" מטופל-מטפל מחליט בעצמו מתי "הגיע הזמן"... אם אין אילוצים (כמו שינוי קיצוני ביכולת הכלכלית של המטופל, מעבר דירה של המטופל או המטפל וכיוצא באלה), מאוד כדאי לברר עם המטפל איך הוא רואה את הדברים, ולפתוח דיון בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, בהמשך להודעתך.... אני מוצאת את עצמי רבות מוטרדת בשאלה מהם האומדנים לשינוי במהלך טיפול: האם די בדקויות המשתנות בתקשורת שבין המטפל למטופל (הנותנות לעיתים את אותותיהן גם בתקשורת עם החוץ) או שמא יש צורך בביטוי ברובד ה"עשיה", כלומר: משהו בעל ביטוי חיצני מובהק (כמו יצירת קשר משמעותי עם בן זוג, מציאת כוון מקצועי וכד'). אני מטופלת מזה כשנתיים וחצי : צופה לעיתים בשינוי דפוסי התגובה שלי ביחס למצבים שונים, מכירה את עצמי טוב יותר (את נטיותי, את מחזורי התחושות שלי וכו') - דבר המקנה לי יתר תחושת שליטה במתרחש, אולם לא מוצאת את עצמי משתנה "בפועל", לא משנה את ה"סטטוסים" שלי, ואף לא חותרת לשם. שינוי או לא? אני יודעת ששאלתי שאלה שקשה להיענות לה מבלי להכיר את ההקשר הספציפי, אך אודה לך אם תוכלי לתת לי הערכה כלשהיא (ולו סובייקטיבית). תודה, פורטונה

מבקשת לדעת מה אומרות האבחנות הבאות והיכן ניתן למצוא חומר בעברית בנוגע לזה? Personality Disorder או Borderline Personality Disorder או Narcissistic Personality Disorder Schizoid יודעת מעט שמדובר בהפרעה תפקודית קשה ובקשים בולטים בהסתגלות חברתית מבקשת לדעת איך זה בא לידי ביטוי ובכלל.... תודה

זוהי אבחנה שקיבלת?

לא זו אינה אבחנה אישית עלי...זו אבחנה על בן זוג

הפרעת אישיות סכיזואידית והפרעת אישיות גבולית חומר רב ניתן למצוא בגוגל

שלום כוכב, שאלת לגבי שלוש הפרעות אישיות: סכיזואידית, גבולית (בורדרליין), ונרקיסיסטית. הפרעות אישיות הן תבניות תגובה יציבות (בדר"כ ניתן לראות לכך ביטויים מגיל ההתבגרות והלאה), לא גמישות ולא מסתגלות, הנוכחות במגוון הקשרים. באופן מאוד כללי, הפרעת האישיות הסכיזואידית היא תבנית של נסיגה חברתית. הפרעת אישיות גבולית קשורה לזהות לא יציבה, המתבטאת בתנודות רגשיות חזקות, נטייה להתפרצויות כעס, עוצמה גבוהה של כאב סביב חוויית נטישה. הפרעת אישיות נרקיסיסטית היא תבנית רחבה של גרנדיוזיות. הרבה מאוד מילים נכתבו על הפרעות אישיות, ואני מניחה שחיפוש קצר באינטרנט יניב מאמרים רבים בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

זהו החלטתי. זה נראה לי הדבר הכי הגיוני לעשות כרגע. נמאס לי.

זה לא שאני חושבת משהו יותר חיובי מזה אבל למה את חושבת ככה?

גם אני מרגישה כמעט כל הזמן ככה....שזו הדרך הכי טובה...ונכון שלפעמים אין עם מי לדבר...לפרוק את מה שאת מרגישה....?

ככה כי ניסיתי כבר הכל ושום דבר לא מוציא אותי מהמצב הזה. אני כבר שנתיים בטיפול תרופתי + פסיכותרפיה והמצב בכלל לא משתפר. נמאס לי לפגוע בעצמי כל פעם מחדש... אני מתאבדת שבוע הבא.

שלום אורטל, כתבת רק כמה מילים, בלי שום דרמטיות, אך הן מעבירות כל-כך הרבה כאב... אני מבינה שזה לא נראה כך כרגע, אבל בעיני תמיד יש עוד משהו לעשות. את מוזמנת לכתוב אלי למייל האישי, כדי שנחשוב ביחד מה עוד אפשר לעשות... אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה... תודה על התגובה... אני לא חושבת שיש עוד משהו לעשות. בניגוד לאחרים, ההתאבדות שלי היא החלטה אחרי מחשבה מאוד עמוקה וארוכה. הרי להתאבד זה לא דבר שעושים כל יום. ולא, אני לא אתחרט. תודה על ההזמנה ואשמח לפרט יותר במייל אישי. אני לא מצליחה להיכנס לקישור בשם שלך אז אם תוכלי לכתוב לי את הכתובת כאן אודה לך מאוד. אורטל.

אורטל שלום, הודעתך נשמעת לי רצינית וכוונותייך נשמעות לי רציניות. אודה לך אם תפרטי יותר או תכתבי גם לי למייל האישי. בברכה, גדעון [email protected]

כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי כל כך. השבוע הזה היה רע בכל דרך שמסתכלים עליו. נופלת נופלת נופלת. אין לי כוח יותר להתמודד עם הכל. אני חזקה, אבל זה כבר הרבה יותר מיידי בשבילי.

אוי רשת, זה נראה כל-כך כואב... את חושבת שתוכלי לספר יותר על גורמי הכאב הזה? אני מחזיקה לך אצבעות, אורנה

זה באמת כל כך כואב :-(. בתחילת השבוע בטח שמעת בחדשות על המשפחה מירושלים שבה האבא רצח את האמא והתאבד- והילדים שלהם מצאו אותם בבוקר מתים. הכרתי את האמא ואני מכירה את הבת הקטנה שלהם. לא הכרות מעמיקה, אבל מכירה אותם. ביום ראשון בבוקר, כשהילדים התעוררו וגילו את האסון, הייתי ממש שם. בבית ממול. ראיתי את כל המהומה, המשטרה, העיתונאים, הגופות והילדים... הלב נמחץ לי. זה בלתי ניתן לעיכול. לא מצליחה לקלוט שהוא עשה להם את זה. גם אמא שלי מכירה אותם. מכירה טוב- והיא ממש התפרקה מזה. משם הלכתי לפסיכולוגית שלי, לפגישה השבועית, גם היא שנמצאת ממש קרוב לשם. התיישבתי בכסא ולא הצלחתי להוציא משפט שלם מהפה. לא הצלחתי לספר לה על מה שקרה ועל מה שראיתי. אני חושבת שהייתי די בשוק, אבל לא ידעתי להגיד את זה או להבין את זה באותו רגע. היא ניסתה לשאול מה קרה ולא הצלחתי להגיד. היא חשבה שזה בגלל הפגישה הקודמת שהיתה לנו שהיתה אינטימית וחושפנית משהו, אבל לא דיברתי ולא אמרתי כלום. רק כאב לי נורא. כל כך כל כך כאב לי. אחר כך נסעתי משם לת"א. הכאב הזה חדר למקומות הכי כואבים אצלי. הוא עורר שדים כאב. כאילו המקרה הזה צעק לכל השדים לצאת החוצה. גם ככה אני מחזיקה את עצמי בקושי בשבועות האלה, כשבטיפול נפתחים דברים מכאיבים. זה גמר אותי סופית. זה כמו להדביק מישהו שמערכת החיסון שלו חלשה. הוא קורס מייד. למחרת הפסיכולוגית שלי שאלה אותי במייל מה שלומי וסיפרתי לה מה קרה. במשך השבוע היא עטפה אותי בדאגה (זה אף פעם לא קורה בדרך כלל...). היא צלצלה אלי וגם התכתבנו הרבה. עד שאתמול הרגשתי שאני מתישה אותה. הייתי כל כך מוצפת שטחנתי לה את השכל במיילים שלי כל השבוע. אני שונאת את זה. שונאת כל כך להעיק על אנשים. היא אמרה שאני לא מכבידה עליה, אבל אני מרגישה שכן. אז הפסקתי לכתוב לה. בנוסף לכל, סבתא שלי נפלה ולקחו אותה לבית חולים. עכשיו היא חזרה לבית שלה, אבל היא לא יכולה ממש לזוז. אמא כל הזמן שם, קשה לה. אני דואגת לה. לאמא. המתח שזה מייצר גורם להמון ריבים בין ההורים שלי. לאמא יש משפחה מופרעת וכשמשהו יוצא קצת מאיזון הכל מתפוצץ. אין לי כוח. אין לי כוחות להתמודד עם הכל. כאב מבפנים. כאב מבחוץ. מתח. לחץ. מה אפשר לעשות עם מישהי שהתפרקה לחלקיקים?

שלום רציתי בבקשה לדעת האם קיים איבחון של פרויד בנושא של מיניות בתת מודע האם השאלות שקשורות לנושא מתקשרות לילדות . עשיתי איבחון ע"י פסיכולוגית שטענה שכך אפשר לדעת הרבה על המיניות ועל התת מודע. היא הציגה לפני שאלות שמתקשרות למגע עם קטינות. אשמח לתשובה

שלום איילת, באבחון פסיכולוגי משתמשים במגוון כלים, חלקם כלים השלכתיים שמאפשרים ביטוי של חומרים פחות מודעים. לכן, עולות לעיתים באבחון תמות הקשורות ליחסים מוקדמים עם ההורים, לפגיעות שונות, לאופן בו אנו תופסים את עצמנו וליחסים שאנו מקיימים עם אחרים משמעותיים. אני מניחה, על-פי דברייך, שהפסיכולוגית שאבחנה אותך הייתה מעוניינת להעמיק בנושא המיניות הילדית. מאוד כדאי לקבל ממנה משוב על ממצאיה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ברוכים הבאים ברגע זה נכנסתם לפורום פסיכולוגיה טלנובלה קלינית

לא, אייל... ברגע זה *אתה* נכנסת. בחירה שלך ברוך הבא הדר

כתבתי פה כבר לפני כמה ימים. אני בת 30 ולפני 3 שבועות גיליתי שאני בהריון שהיה רצוי אך החזיר לי את כל החרדות (סבלתי מחרדות בתקופות מעבר בחיים) והפעם בגדול. במשך שבוע וחצי בערך לא תפקדתי. החרדות הציפו אותי. למעשה, אלה לא היו התקפי חרדה אלא חרדה אחת גדולה ומתמשכת. הייתי במיון, נתנו לי רסיטל + 3 ואבן ביום. הואבן לא עזר בכלל מה שלחיץ אותי עוד יותר. לאט לאט ובלי שמובן לי למה זה נרגע וביום ראשון האחרון התחלתי להרגיש יותר טוב ולחזור לתפקוד. ביום שלישי עשיתי בדיקת דופק מתוך מחשבה שאני בשבוע 7+יום. לא ראינו דופק והרופא ראה קוטב עוברי קטן (עיגול קטנטנן על המסך) ומדד אותו וזה הראה לו שהוא מתאים לגודל של שבוע חמש וחצי. בהתחלה הייתי בסדר עם זה היום היה לי התקף חרדה נוראי ורק עכשיו נרגעתי קצת. אני צריכה לחכות עוד 10 ימים כדי לעשות שוב בדיקת דופק וזה ממש ממש מורט עצבים...קשה.... יש לי כבר סיוטים בלילות שאין דופק ואני צריכה לעשות גרידא ושוב התקפי חרדה. איך מתמודדים? בכלל, איך מתמודדים עם חרדת הציפיה הכל הבדיקות בהריון? איך אני כחרדתית יכולה לעזאזאל להתמודד עם כל ההריון הזה והמתח שהוא טומן בחובו? זה ממש פוגע לי בתפקוד, אפילו שאני עם תרופות. הואבן לא עוזר בכלל ומסתבר שאי אפשר לתת לי דברים אחרים. אני מרגישה שיש לי טראומה של ממש מהחרדות. הפחד הכי גדול שמציף אותי הוא הפחד לבריאות הנפשית שלי. מפחדת שאתמוטט, שהחרדות יחזרו וימוטטו אותי, שאשתגע, שיהיה לי דכאון אחרי לידה, שאאשופז וכד'. אשמח לעצה, לעידוד, להרגעה. האם יש לי סיכוי לעבור את זה ולצאת עם הבריאות הנפשית שלי בשלום?

שלום פרח, ראשית, אני מחזיקה לך אצבעות שההריון תקין ושהדברים יסתדרו. לגבי שאלותייך, אפשר בהחלט לעבור הריון ולצאת ממנו בשלום מבחינת הבריאות הנפשית, אבל צריך לדעת שמדובר במסע לא פשוט שעתיד להימשך זמן רב... לקראת מסע כזה חשוב להיערך מבחינת מידת העומסים שאת לוקחת על עצמך (עבודה, לימודים, בית - בכל תחום השאירי רק מה שבאמת הכרחי), ומבחינת קבלת עזרה ותמיכה (כדאי לבנות לעצמך "קבוצת תמיכה", שניתן לשתף בה כל מי שעוזר - בן זוג, הורים, חברות, טיפול פסיכולוגי, יוגה והרפייה, קבוצה של נשים בהריון ועוד, אבל חשוב להוציא ממנה את מי שמקשה עלייך להתמודד). החזיקי מעמד ובהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אין לי בעיות פסיכולוגית אבל סיפרתי לחבר על חלומות שלי והוא אמר לי לדבר עם מישהו שמבין. אני התחלתי לחלום חלומות על סקס שמערבים גם חיות. אני יודע שזה רק חלום ושבחלום יכול לקרות הכל אבל זה מציק ומעוניין לדעת אם חלומות כאלה יש להרבה אנשים אם זה קשור לבעיות נפשיות ואם יש דרך להפסיק את זה. אני תמיד חולם חלומות על סקס וזה לא הייתי רוצה שיפסק. תודה על העזרה. מ.ר.

שלום מ"ר, בטיפול פסיכולוגי, הרבה פעמים משתמשים בחלומות כדרך להעמיק את הבנתנו בנוגע לצרכים, דחפים, הגנות ועוד. על-מנת לעשות זאת בצורה טובה, צריך להתבונן בחלום על כל פרטיו באופן מאוד אישי - אני מתכוונת לכך שצריך להבין מה כל דבר בחלום אומר לך, מה זה מזכיר לך וכד'. בהסתכלות כזו, לחלום אין "פרשנות" כללית שמתאימה לכולם, אלא צריך לחפש את המשמעות שלו מבחינתך. חלום על מגע מיני עם חיות יכול לרמוז לכל מיני כיוונים דיחפיים, ואם זה חשוב לך אני מציעה לך לבדוק זאת בטיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ראשית-כל,חן שמחתי לקרוא שזאת את שכתבת בטעות את שם החבר שלך בשמי,ושלא מישהו אחר מנסה 'להתחזות' ולכתוב דברים בשמי-מבחינה זאת הרגעת אותי. שנית-חן-כדורים אסור לי בפירוש לקחת ולא אפרט כאן. רעות-תודה על ה'טיפים' שאת נותנת לי,אנסה להיכנס לאתר זה-בינתיים אולי(לא בטוח) צצה הזדמנות כלשהיא(אך הסיכוי נמוך-בגלל בעיית חוסר הניסיון).למרות שעוד 'טיפים' ממך יעזרו לי בחיפוש עבודה,איני מעוניינת לפרסם כאן את כתובת המייל שלי(מסיבות מובנות).בכל-אופן תודה על הצעתך. משתנה

כתבתי בטעות 'שם החבר' במקום 'שם המחבר'.

הי משתנה, לא התכוונתי חס וחלילה שתפרסמי כאן אי מייל אישי קיים אלא לפתוח חדש שתקראי לו משתנה... אם תרצי אני אפרסם כאן את האימייל שאפתח ותשלחי לי הודעה לשם... מבטיחה לך שאשלח לשם אך ורק את הטיפים שדיברתי עליהם. רק אם את רוצה, אם לא אז לא נורא...

היי משתנה יקרה אני שמחה לשמוע שצצה לך הזדמנות לעבודה חדשה,יופי!!! תחשבי חיובי,ויהיה בסדר!! מה שלומך חוץ מזה? חן

לא בטוח,אך אולי. חוץ-מזה הכל בסדר(לא טוב ולא רע),אבל כפי שאת רואה -אומנם הפחתתי את שעות הגלישה-אך עדיין לא ממש הצלחתי 'להיגמל' מהגלישה בפורומים.

שלום. פגשתי בחור מארצות הברית דרך האינטרנט עד שהחלטנו שניפגש . ביקר אותי לשבוע.היו לו התנהגויות שונות אבל לא לקחתי ללב כמו כל דבר שאוכל או שותה קודם מניע ראשו אחרי הלגימה הראשונה כאילו מאשר את האוכל אח"כ אוכל. יש לו תכונה שהוא צודק נכון ויודע הכל והאחרים לא. היתה לו הרגשת נחיתות .היה מסכים איתי לכל נושא שאני אומרת כאילו לא היו לו דיעות משלו וכל דבר שהיה אומר היה בכוון דבריי. הסימנים האלה בלטו אבל בהתחלה לא השפיעו או הפחידו אותי. במהלך השבוע בילינו 16 שעות ביחד היה רגוע מאוד אבל כל היום התלוננן על כאבים פעם צבאר, רגל, קיבה, עצמות. בסוף אמר לי שהמחלות האלה הן כתוצאה מהרגשה הלא טובה שלו ובדרך כלל הוא בריא. היתה בינינו נשיקה אחרי הנשיקה הוא הרגיש כאבים בצבר אח"כ בקיבה ואמר לי שהוא אמור להתעלף או להקיא. בסוף השבוע התברר שכל דבר "חיובי" שעשיתי למענו הוא טפס אותו "שלילי".למרות שהיינו ביחד 16 שעות ביום למשך שבוע הוא טען שלא היה כיף והכל היה רגיל. בלילה האחרון סיכמנו שאנחנו ידידים ולא חברים.אחרי שנסע רבנו בטלפון ואז הוא הפסיק את הקשר אפילו נתן לאח שלו לדבר איתי במקומו.כבר חודש הוא מסרב לענות לטלפון שלי או אימל. ההתנהגות שלו היתה מוזרה כאילו מרגיש מישהו מטריד ועוקב אחריו. ראוי לציין שהוא גרוש אחרי 12 שנים שסבל מנישואין. האם לדעתכם הוא פסיכוסומטי? מה ניתן לעזור לו ואיך אפשר ליצור איתו קשר אחרי המריבות ? האם צריך להגיד לו שהוא פסיכוסומטי? או לתת לו הרגשה שאני אוהבת אותו? תעזרו לי בבקשה. תודה רבה

למה להכניס ראש בריא למיטה חולה , למה? לא יותר עדיף לחפש מישהו עם פחות בעיות?

שלום אשה, מהתיאור שלך עולה דמות עם מספר בעיות, שיכולות להתאים למגוון די רחב של אבחנות (לאו דוקא זו שהצעת). עם זאת, אינני סבורה שהנושא המרכזי הנו מהי האבחנה והאם צריך לשתף אותו באינפורמציה. להערכתי, הנושא שכדאי לחשוב עליו הוא האם את מעוניינת להמשיך ולפתח את הקשר, שיש בו כבר מהשבוע הראשון סימני שאלה רבים. במידה וכן, תצטרכי להיערך לקראת התמודדות ארוכת טווח, ואז כדאי לשקול פנייה משותפת לאיש מקצוע שייתן אבחנה מסודרת ויציע עזרה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ליאת, ראשית, לא "ייללתי". שנית, באתי לזעוק את זעקת הגלמודים. גם את, כמטפלת, יודעת בוודאי, שרבים מהמדוכאים נאחזים במשפחתם הקרובה לחיזוק אחיזתם בחיים, למרות הקשיים שהם חווים. הידיעה שיש מישהו שזקוק להם, שלו הם יכולים להעניק רגשות חיוביים, תורמת רבות לדבקותם בחיים. ה"אחרים", המשתרכים להם לבד מאחור, חווים תזכורת יומיומית מכאיבה להחמצה, לכשלון, ובעיני, "מאלצים" עצמם בכפייה למצוא משמעות לחיים, כתחליף לדבר האמיתי, כדי להימנע מלהתמודד עם "השואה" הפרטית שלהם. כן, כך אני מגדירה זאת. חיים עריריים ובודדים, גם אם אינם כרוכים באיום פיזי נורא מכל, הרי הם כרוכים בסבל נפשי רב,שכן רוב בני האדם, לא היו מוצאים משמעות מספקת לחייהם ללא אהבה ומשפחה קרובה. עכשיו מן הסתם, תציעי לי לאמץ כלב כתחליף... גלמודה

שלום לגלמודה, אם תחזרי לתגובה שלי, תראי שהמילה יללה הייתה ציטוט מפי אנשים אחרים ביחס לעצמם. בוודאי שלא התכוונתי לומר שאת מייללת, ואגב - בעיני גם לא הם. אני יודעת היטב כמה תקווה, משמעות ואושר יכולה להעניק משפחה. אולם הקביעה כאילו אנשים רווקים או גלמודים מעבירים את חייהם ללא תכלית, היא משהו שקשה לי לקבל. עניין של השקפה. לא אציע לך לאמץ כלב, כתחליף, אף כי אני מאמינה ביכולתו להביא שמחה למי שרוצה לשמוח. כלב לא מתאים לכל אחד. אציע לך לנסות ולהמשיך לחפש את תכלית קיומך. התנדבות, אגב, הייתה הפיתרון עליו חשבתי. בברכה ליאת

הי גלמודה... נראה כאילו את מתייחסת לבדידות שלך ולהיעדר משפחה כגזירת גורל. למה את מאבדת תקווה לגמרי שעוד יהיה לך בן זוג ואולי אפילו משפחה? גם אם לא בהכרח ילדים ביולוגיים. מיכאל

גלמודה יקרה, את נשמעת מאד מרירה היום - אני ממש מבינה אותך ואת התכנים שהעלית כאן. גם לי, כרווקה (בין הנשואים וה"ממושפחים" למיניהם), יש קושי גדול למצוא את טעם החיים. אין לי מה להוסיף על כך ובמה לנחם אותך - הרי מזמן הפסקת להאמין באבירים ובמזלות הנופלים מן השמים (לפחות עליך...). אך ברצוני לומר כי מכתבך היווה לי מעין מראה, וכי מן הבבואה הנשקפת הימנה נוכחתי (שוב) כי הכעס, התסכול והטון המריר מחדירים בנו "חומר" המעכב אותנו ומונע כל הקשבה אפשרית ופניה לאותן דלתות שאינן "נעולות על מפתח". זה מעודד או מתסכל?. מן הסתם את יודעת זאת זה מכבר... את נשמעת (נקראת) חכמה דייך. לא נותר לי, אפוא, אלא להיות אתך בכאבך... אה - והתשובות של ליאת דווקא מאד נשאו חן בעיני, אף על פי שהיא לא מ"שלנו". תודה ליאת.

שלום על משקל שירו של דני ליטאני - "אדם זקן, מה יש לו בחייו?" אני שואלת כל חיי "אדם גלמוד, מה יש לו בחייו?" למה כבר נשאר לו לצפות? אני בת 40, מתגלגלת בחיים ללא כל מטרה אמיתית, כמהה לאהבה, חום וקירבה וכמו משה, משקיפה אל הארץ המובטחת ולא באה בה. ובאמת מה יש לו לאדם בחייו אם אין לו משפחה משלו או מסביבו, אם ידידיו ספורים ולא מספקים נחמה, אם עבודתו סתמית וזמנית, כמו כל דבר בחברה המודרנית, ונפשו משתוקקת אל מה שלא בנמצא? בעבר יעצו לי לנסות ולחיות כל יום לעצמו, מין עצה שמרבים לתת לכל המכורים למיניהם (שגם אני ביניהם) כדי שיוכלו להיגמל ממה שהם מכורים לו ומזיק להם, אבל זה בלתי אפשרי, כי הזמן הולך ואוזל והחלומות מתרחקים..האם עלי להיגמל מחלומותי? סתם הערה בשל הסמיכות ליום השואה: כבת לניצול שואה, שכל משפחתו הקרובה נכחדה בשואה ושני ילדיו עריריים יהיו לנצח, אני מרבה לתהות מה הטעם בחיי, וגם, לבטח תזדעזעו, מה הטעם בלשרוד את השואה, אם בסופו של דבר ממשפחתך לא יוותר כל זכר, גם אם באיחור "קל" של דור או שניים. טיפול פסיכולוגי אינו עונה לשאלות כגון אלה, מנסיון.. תודה על תשומת הלב גלמודה

שלום לך גלמודה, את צודקת מאד. טיפול פסיכולוגי, כמו שהזכרנו כאן לא מעט, לא מתיימר לסלק את תלאות הקיום שלנו. הוא רק מושיט יד, מלווה, מנסה לתת תחושה של 'לא לבד'. דווקא היום שמעתי אנשים שמדברים על הקושי שלהם 'לילל על עצמם' אחרי שנחשפו לסרטים ותכנים מהשואה. משהו בפרופורציות קצת משתנה בימים כאלה. הכל מתגמד ונראה קטנוני מול זוועות המלחמה ההיא. יש לי הרגשה שעבור אביך, ניצול השואה, הקיום שלך אינו חסר טעם ומשמעות. מסע החיפוש אחר אותה משמעות היה ונשאר נחלתו של האדם היחיד, הבודד. גם אנשים מוקפים במשפחה אינם פטורים ממשימה זו. מבחינות רבות, כל אחד ואחד מאיתנו עומד על הר נבו משלו, משקיף אל ארץ לא יבוא בה, ונאלץ להתמודד עם מפח הנפש הכרוך בידיעה זו. אני מאחלת שיימצאו לך הכוחות לצלוח את המשך המסע שלך לילה טוב ליאת

ציינתי 'האמיתית' ליד שמי כי מישהו השתמש בטעות או לא בטעות בשמי(נראה לי שזו חן בטעות,אך אם זו לא היא אז זו לא טעות). אני כותבת לך כי יש לי תחושה שאולי את כועסת עליי מאז ש'חשפתי' את רגשותיי בפני המשתתפות האחרות-שהובילו לעץ הארוך,אולי אני טועה אך יש לי תחושה כזאת-שאולי נמאס לך ממני או התעייפת ממני.תאמיני לי שזה לא קל לי לשאול אותך את זה,ואני דוחה זאת כבר יום-וחצי,אך כעת הרגשתי שאני חייבת לדעת זאת- אם זה 'רק בראשי' - במחשבותיי,או שאת באמת חושבת כך. מתנצלת מראש אם השאלה תפגע בך,אך נושא זה מטריד אותי. בתודה מראש, משתנה

ואולי אני התחלתי את זה עם בקשות החיבוק שלי? ברור לי שלא, רק רציתי להבהיר שהיו עוד הרבה עצים ארוכים לפני זה שלך. הדר

הדר לאן נעלמת? יופי שחזרת

את אולי היית ראשונה עם הבקשה הלגטימית שלך לחיבוק,אך לא יודעת למה אך יש לי תחושה שרק אני אולי נראיתי בעיני חלק מהמשתתפים(לא אלו שענו לי בעץ) כמאוסה, ואולי גם בעיני הפסיכולוגים בפורום - אולי המאסתי את עצמי על כל הפסיכולוגים או על ליאת? זו תחושתי. (הדר-גם אני שמחה 'לשמוע ממך' שוב) משתנה

משתנה יקרה, בימים האחרונים הבהרתי יותר מפעם אחת (נדמה לי) שכל פניה בפורום, תהיה זו שאלה, בקשה לתמיכה או רצון לשתף - כל פנייה - מתקבלת אצלינו בשמחה ובברכה. אולי העצים הארוכים שאליהם לא נכנסתי יצרו אצלך תחושה כאילו שאני כועסת. נו באמת... האמת שהתלבטתי, אבל איכשהו, הרגשתי שנוצרה בהם מן אווירה חברית, תמיכה ואחווה שלא זקוקות להנחייה או הכוונה מקצועית. הרגשתי שמוטב להניח לדברים להתפתח ביניכן ללא התערבות של 'מנהל'. אין לי טיפת כעס על איש ממשתתפי הפורום, ובוודאי לא על התכנים שמובאים לכאן. אני יכולה להבטיחך נאמנה, כי כאשר ארגיש שאני מואסת באנשים או בתכנים, אפנה את מקומי בפורום למנחה אחר. סיכמנו? :-)

תודה על תשובתך, סיכמנו! מה שיצר אצלי את תחושת הפגיעות היה בעיקר שבתשובותייך האחרונות התייחסת בעיקר לעצים של רעות וחן ולא אלי,אולי אני סתם יותר מידי רגישה.... משתנה